דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בנובמבר 2004 | מהדורה 24

הנהגת המדינה תהיה יותר ויותר דתית

"הרוצה להיערך לקראת העתיד, מוטב לו להתרגל לעובדה שבהנהגתה של מדינת ישראל יכהן בשנים הבאות מספר הולך וגדל של אישים המזוהים עם הציונות הדתית. קודם-כול מפני שהציבור הולך ומפנים, בעיקר מאז התנפצות ה"שלום" של אוסלו אל תוך מלחמת ארבע וחצי השנים האחרונות, את העובדה שהציונות החילונית סיימה את תפקידה". אמונה אלון משרטטת את התרחיש לפיו הציבור הדתי יהווה חלק הולך וגדל מן הציבור הישראלי, ומשום –כך, גם חלק מרכזי מההנהגה הלאומית. מתוך ראייה זו היא קוראת להתנגד לסירוב פקודה

איור: מירי גרמיזו

התמונה הציבורית השתנתה מאז הימים הרחוקים שבהם נהגנו לספור כיפות באוטובוס, בתקשורת ובדרגי הקצונה בצה"ל, אך דומה שהציונות הדתית טרם השתחררה מן הדימוי העצמי של מיעוט נחות בשולי החברה הישראלית. הכיפות רבות היום מספור הן בין קציני הצבא והן במערכות האזרחיות החשובות, ובכל זאת ממשיכים רבים מאיתנו להיות צמאים ללא הרף ללטיפה חילונית על ראשיהם המכוסים, כאילו עודנו אותם ילדי-חוץ נכלמים שעלו על גדותיהם מרוב אושר עת פורסם, בשנות השבעים המוקדמות, מאמרו המיתולוגי של משה שמיר ז"ל על מעלותיו המפתיעות של "דור הכיפות הסרוגות". כאילו לא קרה כאן דבר מאז שהיינו מסמיקים מעונג למשמע מחמאה מפיו של ישראלי "אמיתי", רצוי קיבוצניק, רצוי מהשומר-הצעיר, שאמר שאנחנו דווקא די נחמדים, ומתמוססים מרוב צדקת-הדרך כל אימת שאיזה מחלל שבת בפרהסיה, רצוי מפורסם, רצוי אורי זוהר, הגיע למסקנה שיש אלוהים.

ישראלים, שהם גם ציונים וגם שומרי מצוות, כבר מזמן אינם סקטור מקופח הזקוק למפלגה שתגן על האינטרסים שלו, אבל הדימוי העצמי של מיעוט נחות גורם לרבים מאיתנו להמשיך להצביע מפד"ל לא מסיבות אידיאולוגיות אלא רק מפני שדגלה של מפלגה זו הוא כיפה סרוגה. פוליטיקאים סרוגי-כיפה יכולים זה זמן רב להשתלב במפלגות "רגילות" ולהשפיע מתוכן על המציאות הישראלית – כולל על החינוך הממלכתי-דתי – ביעילות רבה יותר מכפי שהם עושים זאת מתוך המפד"ל, אבל רבים מהם עדיין מתעקשים להסתופף בגטו פוליטי שבמסגרתו הם יכולים לשאוף לכל היותר לתפקיד שר הרווחה או השיכון, ומעדיפים לקיים "ברית היסטורית" עם מפלגות השלטון, במקום לנסות להגיע אל השלטון עצמו. הרבה ישראלים שומרי מצוות מתפקדים במקומות עבודתם או שירותם הצבאי כאחד האדם, ללא מורא וללא רגשי נחיתות, אך רבים אחרים מסכינים עם מעמד של מעין "דתי מחמד" (מושג שטבע העיתונאי אורי אורבך) ונדחקים ללא הצדקה לנישה דתית-ימנית צרה, כאילו מובן מאליו הוא שדתיותם אומנותם.

סטיגמת המיעוט היא לא תמיד אשמת הדתיים עצמם: החברה הישראלית נוטה לשלול מחובש הכיפה זהות אינדיבידואלית ולראות בו קודם-כול נציג של סקטור – כך בתקשורת, כך במערכת המשפט וכך בפוליטיקה ובתחומים רבים אחרים, עד כדי הטלת האחריות לפשעו של יגאל עמיר על כל חובשי הכיפה בישראל ועד כדי תגובתם המבוהלת של כמה "דתיי מחמד" תאבי הכרה חילונית, שמיהרו להסיר את הכיפות מעל ראשיהם בנובמבר 1995 ולא החזירון עד היום, שמא ייחשבו חלילה לרוצחי ראש הממשלה.

לצד תופעות מכמירות לב שכאלה, מתחולל אמנם בציבור הציוני-דתי גם תהליך של היפוך הדתיוּת מחולשה לכוח, מחסרונו של מיעוט נחות ליתרונה של אליטה איכותית, אבל עיקרו של התהליך הזה עוד לפנינו. יותר ויותר ישראלים דתיים אינם מסתפקים עוד בהצטרפות צדדית אל העשייה החילונית, כי אם יוזמים ומנהיגים עשייה משלהם במגמה מוצהרת לא רק להשתלב אלא גם להוביל ולהנהיג, לא רק להשתתף אלא גם לקבוע ולעצב. אך נכון לעכשיו, ספק אם הציבור הרחב, כולל הציבור הדתי שהוא חלק מן הציבור הרחב, מכיר במשמעות הדבר.

תופעות כמו עיתון "מקור ראשון" האיכותי, ששם לו למטרה לקבוע אמות-מידה חדשות לכלל העיתונות הישראלית, או כמו תנועת 'מנהיגות יהודית', שחותרת להשפעה על כלל המדינה מתוך תנועת הליכוד, עדיין נתפשות כקוריוזים מעניינים ולא כחלק ממגמה היסטורית.

שלא לדבר על גוש-אמונים הוותיק, שקם לא כדי להעביר דתיים-לאומיים ממקום למקום, אלא כדי לעצב את מפת המדינה ואת סדר-יומה המדיני אך נתפש עד היום כגחמה "משיחית" חולפת, אף על פי שהגשים את יעדיו.

הרוצה להיערך לקראת העתיד, מוטב לו להתרגל לעובדה שבהנהגתה של מדינת ישראל יכהן בשנים הבאות מספר הולך וגדל של אישים המזוהים עם הציונות הדתית. קודם-כול מפני שהציבור הולך ומפנים, בעיקר מאז התנפצות ה"שלום" של אוסלו אל תוך מלחמת ארבע וחצי השנים האחרונות, את העובדה שהציונות החילונית סיימה את תפקידה. תתווכח החברה הישראלית בתוך עצמה ככל שתתווכח בעד ונגד נסיגה משטחי ה"כיבוש" של 1967, הפלסטינים מצדם כבר חזרו והבהירו לנו, בדיבורים ובפעולות טרור, שנסיגה כזאת לא תניח את דעתם אם לא תתווסף אליה גם "זכות השיבה" שלהם, שפירושה היחיד הוא נסיגתנו גם מן ה"כיבוש" של 1948. במילים אחרות, אם התנועה הציונית אינה עומדת על הבסיס ה"דתי" של ההבטחה האלוהית לאבותינו, אין לה זכות קיום לא ביש"ע ולא בתוך תחומי הקו-הירוק, ובכלל. הולך ומתחוור, גם אם לא הכול מודים בכך בינתיים, שרק תורת ישראל מצדיקה את התקבצותם של יהודים מכל העולם אל לב המזרח התיכון ב-150 השנים האחרונות ואת המחיר, מחיר כבד לכל הדעות, שנאלצו לשלם על כך יושביה הערבים של הארץ.

השוואה בין צאצאי סבתות

סיבה נוספת, פרוזאית עוד יותר, לכך שלמדינת ישראל צפויה כנראה הנהגה יותר ויותר דתית בעתיד הלא-רחוק, נעוצה במספרים: לא נעים לדבר על המספרים האלה, ויש מן הסתם ישראלים לא-דתיים שמתחלחלים לעצם המחשבה עליהם, אבל עובדה היא כי אחוז היהודים הדתיים וה"חרדים" במדינה פשוט הולך וגדל משנה לשנה. אחד ממכריי הציע לי לא מזמן להשוות בין מספר צאצאיה של סבתי ז"ל, החיים בישראל היום, למספר צאצאיה הישראלים של סבתה של כל אחת מידידותיי החילוניות. נרצה או לא נרצה, המסקנות העולות מהשוואה כזאת כוללות אמירות ברורות למדי על הדמוגרפיה של החברה היהודית בישראל בעוד עשור או שניים, אף בלי להביא בחשבון את העלייה הדתית מארצות-הברית ומאירופה. אמנם חישובים כאלה אל להם שום פנים להביא את הציונות הדתית לידי יהירות או לידי זחיחות הדעת, אך רצוי בהחלט שהם יעוררו אותה להתכונן לבאות ולכל הפחות, להתחיל להיפטר מדימוי המיעוט, המצר את צעדיה.

דומה שאלמלא דימוי המיעוט לא היו גורמים בציונות הדתית מאיימים, כפי שקרה בחודשים האחרונים, "להתנתק" מן הצבא ומן המדינה במקרה ש"תוכנית ההתנתקות" של שרון תתממש, חלילה. ציבור שמתכונן ליטול חלק מרכזי בהנהגת המדינה, חובה עליו לכלכל את מעשיו מתוך אחריות לאומית מלאה.

הוא אינו יכול להרשות לעצמו להיאבק בשלטון הקיים באמצעים קיצוניים, שאת השימוש בהם יכול להרשות לעצמו מיעוט זניח. אמצעים כמו סירוב פקודה עלולים לשבור את הכלים השלטוניים, ושבירת הכלים השלטוניים פוגעת בהנהגה העתידית לא פחות מכפי שהיא פוגעת בהנהגה הנוכחית – ומסכנת את עצם קיומה של המדינה היהודית הצעירה, היקרה למתנגדי ה"התנתקות" לא פחות (ויש הטוענים שאף יותר) מאשר לחסידי הנסיגות והעקירות.

ציבור שמתכונן ליטול חלק מרכזי בהנהגת מדינתו חייב לפעול ככל יכולתו כדי להגן על קיומה של המדינה, על האתוס שלה ועל בטחון אזרחיה, ובעולמו של הישראלי שומר המצוות בן-זמננו (גם אם הוא אינו נגוע ב"תסביך המשיחיות", לפי תפישת הציוני החילוני אריאל שרון) מתקשרים כל אלה לתהליך הגאולה התנ"כית אשר שיבת ציון ב-150 השנים האחרונות היא חלק ממנו. אבל בתוך כך, הוא חייב להיזהר שלא לפגוע במרקם העדין של השגרה הישראלית הפשוטה, לשמור על כללי הדמוקרטיה ועל אחדות העם ולהתחשב בהיתכנות הבינלאומית של שאיפותיו הלאומיות, משום שללא כל אלה, לא יחזיק הבית השלישי מעמד ולא יהיה לחזון הנביאים היכן להתממש.

בעתיד הלא-רחוק תחדל כנראה הציונות הדתית להיות דיירת משנה במדינת ישראל החילונית. לרגל השינוי מוטב שתתחיל להתנהג כבר מעתה לא כמי שמנסה לקנות לעצמה מקום בבית קיים ועומד, אלא כמי שנושאת, לצד בעלי-הבית האחרים וביום מן הימים אולי כבעלת-בית בכירה, בעול המפרך-אך-מפעים של קיום הבית האהוב והעמדתו על מכונו בכל יום מחדש.

אמונה אלון היא סופרת ופובליציסטית

המאמר פורסם בגיליון מספר24 של "ארץ אחרת": הציונות הדתית ועתידה של החברה הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן

אמונה אלון היא סופרת

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה