דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2003 | מהדורה 15

המפתח לשינוי

הפגיעה החמורה בשכבות רחבות בחברה הישראלית, לצד ריסוק אבני היסוד של מדינת הרווחה הישראלית, היתה אמורה להוציא את ההמונים לרחובות. ואולם, רוב הציבור הישראלי נשאר אדיש ומתבונן בתכנית כצופה מנגד. בייחוד בולטת העובדה שגם קבוצות, אשר עתידות להיפגע מהתוכנית באופן ישיר וכואב, אינן משתתפות במאבק נגדה. השאלה היא, כמובן, למה. כיצד ניתן להסביר את אדישות הציבור? יובל אלבשן כותב על הקושי לנהל מאבקים חברתיים במציאות פוסט-מודרנית

צילום: תמר ג'ינג'יחשווילי

העוקב אחר הדיון הציבורי, המלווה את אישור תוכניתו הכלכלית החדשה של שר האוצר בנימין נתניהו, אינו יכול שלא לכסוס את ציפורניו למראה הדו-קרב המתנהל בשידור חי אל מול מצלמות הטלוויזיה: נסיך שחור ממוצא מזרחי, שבא מעיירה בדרום (להלן "העני"); חולצתו הכחולה ספוגה זיעה של פועלים והוא מייצג את המעמדות הנמוכים. מנגד, נסיך לבן ממוצא אשכנזי, שצמח בשכונת רחביה (להלן "בן המלך"), אשר מורגל בעשן הסיגרים המשובחים ביותר שנוהגים לעשן בסלונים של החברה הגבוהה מעבר לים; זה מייצג את השבעים. ובין השניים, כבטובה שבדרמות, מתנהלת מלחמה שרק אחד ינצח בה.

נדמה שריבוא התיאורים, הכתבות והפרשנויות המתייחסים לתוכנית הכלכלית החדשה, מבוססים על מושגים השאובים מטלנובלה זולה. כל דעה מוסברת מיד באינטרס הישיר של מביעה. כך נתניהו (שרוצה להיות ראש ממשלה וצריך לשם כך את תמיכתם של בעלי הממון); כך פרץ (מאותה סיבה, רק שבעלי הממון שלו הם הוועדים הגדולים); כך אנשי הארגונים החברתיים התומכים בפרץ (כי התוכנית תפגע בכיסם); כך התעשיינים התומכים בנתניהו (כי הם ירוויחו מהתוכנית) וכו' וכו'. הכול אישי, הכול קטן והכול חשוב בערך כמו פרק בסדרה זניחה.

אם נשתחרר מתעתועי השיח, נגלה שמדובר כאן במחלוקת מהותית הנוגעת לאופי החברה, הכלכלה, המשטר והתרבות בישראל. זהו מאבק בין שתי אידיאולוגיות המגדירות את קווי התיחום של השדה הפוליטי בישראל בפרט, ובמערב בכלל. הגישה הניאו-שמרנית, הדוגלת בכלכלת השוק אגב צמצום מרבי של מעורבות הממשלה, מתוך אמונה שהחברה כולה תצא נשכרת מהגדלת שדה פעולתו של ההון הפרטי, מכאן; ומנגד, הגישה הסוציאל-דמוקרטית, הדוגלת במדינת רווחה מודרנית שלא רק פורשת רשת ביטחון תחת רגלי התושבים, אלא גם ממסדת שורה של מנגנונים המאזנים את כוחו של ההון הפרטי (ובהם העבודה המאורגנת, השירות הציבורי, האקדמיה, הרשות השופטת והשידור הציבורי).

התוכנית הכלכלית החדשה יוצרת "קאזוּס בֶּלי" של ממש, אשר מזין מאבק בין התומכים בגישה הראשונה, המשתייכים על-פי רוב לאליטה של בעלי הממון ולמעמד הביניים הגבוה, לבין התומכים בגישה השנייה, המשתייכים בדרך-כלל למעמדות הביניים ולאוכלוסיות המוחלשות.

הפגיעה החמורה בשכבות רחבות בחברה הישראלית, לצד ריסוק אבני היסוד של מדינת הרווחה הישראלית, היתה אמורה להוציא את ההמונים לרחובות. ואולם, רוב הציבור הישראלי נשאר אדיש ומתבונן בתוכנית כצופה מנגד. רק באזורים מצומצמים מאוד נוצרה התקוממות בעלת הפוטנציאל להתגבש למחאה ולמאבק. בייחוד בולטת העובדה שגם קבוצות, אשר עתידות להיפגע מהתוכנית באופן ישיר וכואב, אינן משתתפות במאבק נגדה. השאלה היא, כמובן, למה. כיצד ניתן להסביר את אדישות הציבור? מדוע מבושש להגיע הרגע שבו קמים האזרחים ועולים על הבסטיליה? למה הרחוב הישראלי עדיין לא בוער?

הסברים אפשריים

לא מעט תשובות ניתנו לשאלת יסוד זו. מקובל לומר שהאוכלוסיות המוחלשות טרודות בהישרדות יומיומית, ואינן פנויות בשל כך להשתתפות במאבקים לטווח ארוך. זאת, בעוד מעמד הביניים, שיכול להוביל מאבקים אלו, אינו רוצה לזהות עצמו עם מי שהם בעיניו החלשים בחברה ומבכר להזדהות דווקא עם החזקים בה. יש התולים את ההסבר במצב הבטחוני, המשתק את החיים האזרחיים במדינה; אחרים מצביעים על האמונה הכול-ישראלית ש"לי זה לא יקרה" ועל המנהג לפתור בעיות באמצעות קומבינות בחדרי-חדרים, ולא בדרך של עימותים חזיתיים.

הסברים אחרים מצביעים על מחסור במשאבים – בעיקר בכסף – כסיבה המרכזית לקשיי ההשקה של המאבקים לשינוי חברתי. פשיטת-הרגל הכלכלית של האיגודים המקצועיים בישראל, שבימים כתיקונם היו הראשונים לממן את המחאה, מחריפה את הבעיה עוד יותר.

יש גם שנתלים בהרס השיטתי של אמון הציבור ביכולת לשנות. מצעד נבחרי הציבור שעברו בשכונות, הבטיחו הבטחות וביום שאחרי התנערו מהן כליל, שחק את התקווה לשינוי באמצעות השיטה הקיימת. העדר מצע פוליטי אמיתי, שהביא לניצול אמון הבוחרים ולקריסת המנהיגות בנושאים החברתיים, הוליד אכזבה, ייאוש, תסכול וציניות שהתישו את האזרחים ושיתקו אותם.

אבקש להוסיף לכל אלה הסבר נוסף: הרוח הפוסט-מודרניסטית שקנתה לה אחיזה בשיח הציבורי בישראל בעשור האחרון. הפוסט-מודרניזם מכה באידיאולוגיות הגדולות בהציגו אותן כדכאניות, והרלטיביזציה מציגה את סולמות הנכון והלא נכון, האמת והשקר, הצודק והשגוי כיומרות ריקות. בעולם אפוף אפלה, שבו הכול יחסי ועמום, האדם המוחלש נשאר לגמרי בודד וחסר אוריינטציה. ערעור סמכותן של האידיאולוגיות הגדולות מקבע אותו אל מקומו ומותיר אותו משותק. זהו עקב האכילס במאבק המעמדי של השכבות הנמוכות.

בלי עורף רעיוני לא ניתן לחולל שינוי חברתי. האידיאולוגיה היא תנאי הכרחי לגיבוש כוחות, לבניית קואליציות עם שותפים לדרך ולסימון כיווני התקדמות ויעדים להשגה. שהרי האידיאולוגיות ממשמעות את מהלך ההיסטוריה שהובילה להדרתה של הקבוצה המדוכאת, ומשרטטות מִתווים לשחרור ולשינוי. בזאת האידיאולוגיות משמשות כספרי הפעלה לאדם, לא במובן הדכאני של מתן הוראות לאדם כיצד לחיות את חייו, אלא במובן של הצתת נשמתו מתוך חשיפתה לכוחות העצומים הטמונים בה. זאת ועוד, בלי תשתית רעיונית לא תיווצר חלופה של ממש לסדר הקיים, ובהעדר חלופה אנשים לא ייצאו למאבק ולא יהיו נכונים לשאת את המחיר הכבד הכרוך בניהולו.

דברים אלו ראויים להבהרה, ולוּ רק בגלל יומרת השחרור שהפוסט-מודרניזם מתהדר בה, בעוד שלמעשה הנו גורם שמרני שאמנם מספק הכרה לקולות המושתקים, אך במחיר גזילת יכולתם למאבק ולמוביליות. עיקור האידיאולוגיות פוגע במאבק החברתי גם בכך שהוא מארגן את המציאות לפי מודל השוק, שבו רעיונות אינם אלא סחורות הנאבקות זו בזו. למעשה, ה"אדם המורד" הופך לנתין של חברת הצריכה, והתחרות החופשית מקשה עליו להבדיל בין מה שמיטיב עימו למה שמזיק לו.

קריסת הסולידריות

המצב הפוסט-מודרניסטי מקשה על האפשרות ליצור סולידריות חברתית, משום שהוא מחשיד כל תנועה וכל מאבק לשינוי חברתי בדכאנות אימננטית. ברור שתפישה ממין זה פוגעת בחלשים, שחייבים להתאגד כדי להתמודד עם חזקים מהם. זה נכון ביחס לשוק העבודה, שבו נאלצו העובדים להתאגד כדי להיאבק בכוחם המאוגד של המעבידים, ורק כך עלה בידם לקיים משא-ומתן שיש בו סיכוי למפגש רצונות אמיתי של שני הצדדים. אלה הם פני הדברים גם בשוק הדיור והרכוש, שבו התאגדויות של דיירים הצליחו ליצור כוח נגדי שהיה מסוגל להתמודד עם כוחם העודף של בעלי הבתים; ולמעשה, בכל תחום שבו מתחרים האינטרסים של המעטים שיש להם מול האינטרסים של הרבים שאין להם. בלי התאגדות אין כוח, ובלי כוח המאבק נועד לכשלון. הפירוד והמגזוּר (סקטוריאליזציה) הם אויביהם הגדולים ביותר של המבקשים להביא לשינוי חברתי; לכן הם גם אמצעים שהשימוש בהם שכיח במשטרים המייצגים מיעוטים.

קריסת הסולידריות והערעור על מוסריותה מקשים גם על היכולת להנהיג את ההמון המוחלש. אם אין למי להאמין, אין גם נגד מי להיאבק. חשיפת האלמנטים הכוחניים משפיעה על היכולת לגיוס ההמונים להשתתפות במאבקים, בייחוד באלה הנוגעים לאינטרסים המעמדיים. אם אלה הם פני הדברים, הרי שהמדריך הקהילתי המארגן הפגנה, נציג איגוד העובדים המארגן שביתה ונבחר הציבור המבקש להפעיל את סמכויותיו מייצגים כוחות דכאניים, בדומה למעביד העושק שהם מבקשים להיאבק בו, וצדקתם אינה עולה באופן מוחלט על צדקתו. אם כן, מדוע כדאי לפועל הבודד ללכת דווקא אחריהם ולהסתכן במחיר כמו אובדן פרנסה?

מנגד, ובאופן פרדוקסלי במקצת, הופך ההון למנגנון מעין "טבעי". הרלטיביזם, שהביא לקילוף האדרות הערכיות משאר המנגנונים, הותיר את ההון לבדו כמה שאינו עמום ומטושטש. יתרה מזאת, במובנים מסוימים חשיפת ההון העצימה אותו. ואכן, אם בעבר בעלי ההון נטו לעמוד בין הצללים, ורק יודעי ח"ן ידעו על קשריהם ועל השפעתם, הרי כיום הם עומדים בקדמת הבמה. כדי להבין את השינוי, די להיזכר במשלחת של בעלי ההון – אשר כונו בתקשורת הישראלית "בכירי המשק הישראלי" – שהגיעה לכנסת ה-15 כדי "ללחוץ" (כשפתם) על מפלגת העבודה להצביע בעד תקציב שמיטיב עימם. ניתן היה לשער כי אובדן האנונימיות של העומדים מאחורי ההון יקל על המאבק בהם, אלא שהיפוכו של דבר קרה. כמו מאפיונר החושף את שריריו וזוכה ליתר כבוד מהצופים בו, כן גם חשיפת הפרצופים שמאחורי ההון העצימה את השפעתם. וכידוע, במאבקים חברתיים האופן שבו יריביך אומדים את כוחך לא פחות חשוב מהכוח האמיתי שיש לך.

העצמת כוחו של ההון הפרטי נובעת גם מעמעום המושגים. טשטוש ההגדרות הביא להתרת מעט הכבלים המוסריים שהונחו עליו בעבר. כאשר אין מוסר עדיף, הכול למעשה מותר. תהליך הזילות שעוברת הפוליטיקה הישראלית מייצג זאת נאמנה. הצגת הפוליטיקה כמערכת דכאנית יצרה דה-לגיטימציה שלה, שאיפשרה להון לחדור אליה ולשלוט בה. המחשה מצוינת לכך היא הדרך שבה נבחרו חלק מחברי-הכנסת של הליכוד למרכז המפלגה בבחירות האחרונות. גם התמקדות השיח הפוסט-מודרניסטי ב"סיפור" מיטיבה עם ההון. אם יש הרבה סיפורים וכולם נכונים במידה מסוימת, אזי מי שמשווק את סיפורו טוב מזולתו מנצח. דומה כי אין מחלוקת שהיכולות השיווקיות של בעלי ההון טובות משל האחרים, הודות לשליטתם במשאבים הדרושים לכך.

ניתן לומר, אם כן, שהפוסט-מודרניזם אמנם שחרר את הקולות המושתקים, אבל כעת מחריש אותם שאון התחרות בקולות אחרים, שלא פעם הם רמים יותר גם בשל נסיונם רב-שנים בתחרויות מעין אלו. גם חוסר בטחונים של הזועקים עצמם בצדקת טענותיהם – בעולם שאין בו צדק מוחלט – מחריש את צעקתם.

כל מי שמצוי באוכלוסיות המוחלשות, יודע עד כמה מסוכן לשחוק את מעט האנרגיה שעוד נותרה בקרב אלה שהשיטה הביסה אותם זה כבר. כל ניסיון לשינוי חברתי שנכשל לא רק מחזיר את השותפים בו לנקודת הפתיחה של המאבק, אלא אף מסיגם לאחור, בשל אובדן שרידי האמון העצמי ותעצומות הנפש שנמצאו להם בתחילת המאבק. הסיכוי שיתקוממו בשנית קלוש עד מאוד.

אם כן, המפתח להצלחה טמון בהחזרת האמונה בקיומו של צודק ושגוי, במפות דרכים ערכיות ובמוסריותה של סולידריות שיש לה אידיאה מאחדת. זוהי אחריות המוטלת גם על מעצבי דעת הקהל בישראל. כל עוד תימשך הדגשת הרבדים האישיים והכוחניים, בד בבד עם ביטול הרבדים האידיאולוגיים והערכיים, ההמונים ייוותרו ספונים בבתיהם, החזק ימשיך להתעצם, המוחלש ייוותר בחולשתו והשינוי החברתי שכל-כך דרוש לחברה הישראלית לא יבוא.

עו"ד יובל אלבשן הוא מנהל חטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים וחבר בהנהגת מטה הארגונים החברתיים

הכתבה פורסמה בגיליון מספר15 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

יובל אלבשן הוא עורך דין, פעיל חברתי וסופר. כיום משמש כדיקן פיתוח חברתי בקריה האקדמית אונו. עד לספטמבר 2013 שימש כסמנכ"ל עמותת ידיד ומנהל רשת מרכזי הזכויות שלה בפריפריה הענייה של ישראל, עמותה שאלבשן היה ממייסדיה בשנת 1997.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה