דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2001 | מהדורה 06

צילום: איל יצהר

המלים הפשוטות הן המלים הנכונות

כתיבתו של אפלפלד שוב לא מבליטה את האור הציוני הצורב. הפעם האור רך, מתחשב בבני-האדם, מגוון ומאזין לרבגוניות האנושית. הפעם אפלפלד הוא מורה-הדרך הפוסק: הרצל צדק כשאמר כי החזרה לארץ היא חזרה ליהדות

אהרן אפלפלד, "עוד היום גדול, ירושלים: הזיכרון והאור", הוצאת כתר ויד בן-צבי, 2000

אהרן אפלפלד פותח את ספרו החדש "עוד היום גדול" בעובדה: "חמישים וארבע שנים אני מתגורר בירושלים. מגיל ארבע-עשרה". אחרי עמוד הוא ממשיך: "את כל יצירותי כתבתי בבתי-קפה בירושלים", ומגיע לעיקר: "בחוץ-לארץ אני רושם לי דברים, עורך דף או פרק, אבל מעולם לא השלמתי שם סיפור או רומן. רק בבתי-קפה בירושלים אני מרגיש את חירות הדמיון. זו נקודת המוצא שלי. מכאן אני יוצא ולכאן אני שב. יש לי בתים רבים, שדות ונחלים במחוז ילדותי, אך כדי להגיע אליהם נחוץ לי נמל בית".

מהו "נמל בית"? זו הקרקע. כאן המשפחה. כאן הקהילה. כאן הידידים. זו השפה והתרבות – ומכאן מפליגים ללא הרף.

גם אצל יהודה עמיחי, באחד משיריו, "ירושלים עיר נמל על שפת הנצח". אבל אצל עמיחי התיאור אחר:

"הר הבית אניה גדולה, ספינת שעשועים,/ מפוארת. מאשנבי כתלה המערבי מסתכלים קדושים/ עליזים, נוסעים. חסידים ברציף מנפנפים/ לשלום, צועקים הידד ולהתראות…/ ירושלים היא ונציה של אלוהים".

אצל אהרון אפלפלד העיר קונקרטית. מחוברת לה יחדיו. ירושלים של מטה, שהיא גם ירושלים של מעלה. העיר שלנו, שהיא גם עיר האלוהים, אשר ממנה אנו מפליגים למסעות רחוקים.

למלה "מפליגים" משמעויות נוספות: מפליגים בהרהורים. מפליגים במחשבות. מפליגים בחלומות. הפלגה היא גם הגזמה, התרחקות מן הריאליה. אהרון אפלפלד – אמן ההפלגות – לוקח אותנו למסעות לאורך כל ההיסטוריה היהודית.

הביקורת הספרותית טועה, בעיניי, כאשר היא קובעת כי אהרון אפלפלד מפליג תמיד לעבר טראומה אחת, לתקופת השואה. אהרון אפלפלד מפליג בלתי נלאה לקראת המהות היהודית מדורי-דורות, ואחרי מה שנותר ממנה בעת החדשה בארצות השונות, בין תנועות וזרמים אידיאולוגיים מגוונים. הוא בעיקר מנסה לחשוף אותה בתוך קשת התנועות היהודיות: ההשכלה וההתבוללות, הבּוּנד והקומוניזם, ועד הציונות והאורתודוקסיה לסוגיה.

סופר מינורי

בניגוד לעמיחי, אהרון אפלפלד אינו רק צופה באוניות מדומיינות. הוא איש צוות הספינה. אהרון אפלפלד הוא המלח עצמו. סופר-מלח. המלח תמיד בולט בזרותו, בלבושו האחר, במבטאו השונה. חלק ממבקריו של אהרון אפלפלד לוקים בפשטנות סטריאוטיפית ואינם חשים כי בגדי מלח הם לעתים תחפושת. מאחורי כל מלח עומד אדם רגיל. אולי יותר סקרן. מחפש-מתמיד. אפלפלד מלח הספרות העברית, מעורב לא-מעורב. בו-בזמן כאן ושם; הוא שלנו, משקף אותנו, אבל תמיד ממרחק-מה. עם מבט חכם פנימה והחוצה. יש לנו אין-סוף סופרים מקומיים. יש לא מעט סופרים-צלמים. אין לנו כמעט סופרים-מלחים.

אני נזכר בסופר עברי ידוע שהתגאה כי בכל פעם שהוא יוצא לשביל שליד ביתו שכניו ממהרים להסתרק, כי הם מבקשים להיכנס לספריו מסורקים. סופר-צלם מצלם את סביבתו הקרובה ברגע מסוים. אפלפלד אינו סופר פוליטי. הוא סופר מינורי. את מלותיו-לבֵניו הוא חוצב בקושי. הוא מעיד על עצמו, שלעתים תכופות הוא כותב ביום שלם שורות אחדות. הקורא חש זאת: כל מלה נחצבה ללא להטוטים. "המלים הפשוטות הן המלים הנכונות. היומיומי מבטא אותנו בצורה ההולמת ביותר… הפשוט והעובדתי הם הדרך לאמת. עודף לשוני הוא מכשלה" ("עוד היום גדול" עמ' 17). מי שלימד אותו את סוד הצמצום היו אחיו פליטי שואת אירופה. מהם למד "צמצום וחיסכון. מה שלא חייבים לומר אין לומר" ("עוד היום גדול" עמ' 17).

אהרון אפלפלד הוא סופר עם לשון משלו. הוא כותב את עצמיותו: "אני יודע: אתה חייב להיות אתה ותו לא" ("עוד היום גדול" עמ' 64). חוויות השואה שעבר, הפצע שנפער בו בילדותו הם הרדאר שבאמצעותו קלט את העולם. הוא מאמין כי "אנשים שהיו בשואה נושאים בלבם תחושות ומחשבות שיש בהם לתרום להבנת האדם" ("עוד היום גדול" עמ' 36). ודוק: להבנת האדם. לא רק להבנת היהודי.

האיש שלמד עם אהרון אפלפלד הצעיר בירושלים, שלימד את אפלפלד בירושלים, היה הסופר לייב רוכמן לו הקדיש מסה, "ידיד נפש", בספרו "מסות בגוף ראשון" (הוצאת הספרייה הציונית, 1979). אפלפלד מעיד כאן כי שנים רבות "החגיגה השבועית שלי היתה המפגש עם לייב רוכמן". בעיקר למדו ספרי חסידות: "נועם אלימלך", "ליקוטי מוהר"ן", "מגיד דבריו ליעקב" ועוד ("עוד היום גדול" עמ' 43). אפלפלד מספר: "לילות רבים עשיתי… בביתו של רוכמן. ביתו היה בית ועד לסופרי יידיש שבאו אליו מכל העולם… בביתו של רוכמן שררה איזו התלהבות שלא מן העולם הזה. לילות שלמים היו קוראים פרוזה ושירה ושרים עד חצות. לפעמים זה נראה כאיזו לוויה ארוכה אל תוך הלילה, ולפעמים כניסיון נואש להחיות את המתים. את אש השירה הבעירו קפה חריף וקוניאק" ("עוד היום גדול" עמ' 85).

רוכמן ואהרון אפלפלד נהגו לטייל במשותף. בעיקר צעדו למאה שערים. "לא פעם היינו נכנסים לבית-המדרש, יושבים ומאזינים לניגוני הלימוד או מצטרפים לשיעור. המחשבה שיהודי מאה שערים, הם והוריהם, שכבר נולדו בשכונה, זוכרים ושומרים את מנהגי אבותיהם שהתגוררו במרחק אלפי קילומטרים מכאן, ריגשה את רוכמן בכל פעם מחדש" ("עודהיום גדול" עמ' 48). המלח אהרון אפלפלד כותב: "ריגשה את רוכמן", ולא "את שנינו"… "רוכמן, שכלפי חוץ היה חילוני בהליכותיו, היה משתנה במאה שערים. אבותיו ואבות-אבותיו היו מתלבשים בו. לא פלא שיהודי המקום נהגו בו כאילו הוא אחד משלהם" ("עוד היום גדול" עמ' 50). אהרון אפלפלד, שהיה בן שמונה כשפרצה מלחמת העולם השנייה, לא הספיק להיות מחובר לאבות-אבותיו כמו רוכמן (שהיה מבוגר ממנו בארבע-עשרה שנים). הוא אף גדל בסביבה הרבה פחות דתית מזו של רוכמן. רוכמן היה עבורו חוליית החיבור.

אהרון אפלפלד גם הִרבה לטייל במאה שערים לבדו. כבר ב"סיפור חיים" (הוצאת כתר, 1999) סיפר כי כשלמד באוניברסיטה העברית היה מבלה בבתי-כנסת קטנים במאה שערים ובשערי-חסד, מאזין "ליידיש שבפי התינוקות, לשינון בחדרים ולתפילות בימי חול ובימים טובים. המסתורין המוחשי הזה משך את לבי, אך מעולם לא כחוזר בתשובה" (עמ' 136). עדותו כאן חוזרת אל המקום: "מאה שערים היתה בשבילי מִכרה. שבוע-שבוע הייתי חוצה אותה לאורכה ולרוחבה, נכנס לחצרות, לבתי-הכנסת, עומד שעות ליד החדרים ומצותת ללימוד ולשינון. מאה שערים מלֵאה חנויות ספרים. הייתי עומד בהן וקורא. אם היתה פרוטה בכיסי הייתי רוכש לי ספר או שניים… אהבתי את הפתיחות שם, את האנרכיה והשמחה… הקירבה שלי ליהודי מאה שערים היו לה עליות וירידות, אך מעולם לא ניתקתי עצמי מהם. עד עצם היום הזה אני מגיע לשם פעם-פעמיים בשבוע. אני אוהב להתבונן בקצב החיים המתקיים שם. מה מן המודרני נכנס אליה ומה נדחה… את חולשתי אני חייב להזכיר כאן. כל גילוי יהודי יקר לי… גם שם גיליתי אהבה ונאמנות עיקשת לאמונה יהודית אחרת, שנדחתה לשוליים" (עמ' 62).

תחושות אישיות

בספר הנוכחי, אולי עוד יותר מאשר בספרים אחרים, אהרון אפלפלד מדגיש כי איננו חילוני. כי אינו סתם ציוני "נורמלי": "סבי היה יהודי שומר מסורת. כשאני חושב עליו או כותב עליו, אני מוצא עצמי דבק בתנועותיו. ויש רגעים שאני יודע כי תפילה נכונה אפשרית רק כשאתה עטוף בטלית. איני מתיימר להיות שומר מצוות, אך אי-אפשר לשלול ממני את היחס שיש לי לתפילה, למצוות, למנהגים, שלא לומר לספרים, רק משום שאיני מקיים אותן במלואן" ("עוד היום גדול" עמ' 72). לא יהודי של חול ולא יהודי אורתודוקסי. יהודי מסורתי. יהודי רליגיוזי המחובר בתמצית לבו לשלשלת הדורות ומבקש תמיד את המורכבות היהודית.

הוא מתוודה: "הרליגיוזיות שלי לא צמחה מתוך חיים דתיים קולקטיביים, אלא מתוך חוויותי: מפגש קצר-ימים שלי עם הסבים בקרפאטים, בדידותי ביער בזמן המלחמה, השמים המוארים בירושלים, הכחול של הרי מואב לעת ערב. אלו תחושות מאוד אישיות, שעליהן נוספו במרוצת הימים גם ידיעות מסוימות". והוא מסכם: חוויותיו מאוד אישיות, "ספק אם אוכל להעביר אותן לזולתי" ("עוד היום גדול" עמ' 109).

זכרונותיו של אהרון אפלפלד מופיעים כאן צד בצד עם ציורי ירושלים של בנו מאיר. "הספר הזה התהווה ונולד כשיח עם בני מאיר. אחרי ששב מלימודיו באנגליה והחל לצייר את הנוף של ירושלים, הרגשתי לפתע עד כמה מעורה בי העיר" ("עוד היום גדול" עמ' 123). מאיר גרם להרגשתו של אפלפלד כי ירושלים מעורה בו. הבן, ואחר-כך אחיו יצחק ואחותו בתיה, מבטיחים המשכיות לשלשלת. "מאז נולד לי בני הבכור, מאיר, ב-1965, הסתלקו הסיוטים משנתי. חלומותי אינם שקטים, אבל אינם סיוטים" ("עוד היום גדול" עמ'79). סיוט הכליה נעלם.

מאיר, כניסוחו הנפלא של ר' נחמן, הולך בדרך ישנה-נושנה ואף על פי כן, ובאותו הזמן ממש, הוא הולך בדרך חדשה לגמרי: "לפעמים נדמה לי שאנו עובדים בקווים מקבילים – מה שהוא מצייר אני כותב. גם לירושלים שלנו יש דמיון מפתיע. הייתי מנסח זאת על דרך השלילה: לא המרהיב לראווה, לא ההיסטורי במובן השגור של מלה זו, לא הסנסציוני, לא מקורי בכל מחיר, לא עודף רגש במקום צורה, אלא התבוננות מתמדת בפינות חיים שאיזה יופי פשוט עולה מתוכן" ("עוד היום גדול" עמ' 124).

כותרת המשנה של הספר היא "ירושלים: הזיכרון והאור". האור מאיר את הזכרונות. הזכרונות נותנים עומק אחר לאור. לא עוד "מכות האור" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם). אחרי חמישים שנה אפלפלד שוב לא מבליט את האור הציוני הצורב. את הכפייתיות היהירה של ימי כור-ההיתוך. את ההתייחסות אל העולים-הפליטים כאל "אבק אדם". הפעם האור רך, מתחשב בבני-האדם, מגוון ומאזין לרבגוניות האנושית, מורכב ומתלבט, מחפש-דרך.

הפעם אהרון אפלפלד הוא מורה-הדרך הפוסק: הרצל צדק כשאמר כי החזרה לארץ היא חזרה ליהדות. בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, העלייה לארץ-ישראל היא סוג מסוים של שיבה אל שלשלת הדורות ("עוד היום גדול" עמ' 108). הוא אומר, בניסוח זהיר: "אני מרגיש שמעבר למשאלת הלב יש בקביעה של הרצל אמת מסוימת" ("עוד היום גדול" עמ' 110).

אהרון אפלפלד הוא מורה-דרך זהיר, שבהצבעה על כיוון חיפוש חיבור האישי של כל אחד לרצף היהודי, הוא חייב לתור בעצמו ולמצוא לעצמו.

ואהרון אפלפלד משאיר אותנו אופטימיים: עוד היום גדול.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 6: על איזה אלוהים אנחנו מדברים. לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר צבי צמרת הוא מנכ"ל יד יצחק בן-צבי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה