דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 ביולי 2006 | מהדורה 34

המלחמה שתעצב את פני הדור הזה

מה שמאחד את חיזבאללה השיעי ואת חמאס הסוני הוא התיאולוגיה של רצח-עם. שני הארגונים מכריזים בדרשותיהם שהשואה מעולם לא התרחשה, ממש בשעה שהם מתכננים במלוא המרץ את השואה הבאה. יוסי קליין-הלוי קורא לישראלים להיות ראשונים לא רק במאבק נחוש מול האוייב האיסלאמיסטי, אלא גם ביצירת דו-שיח עם גורמים מתונים באיסלאם                      חיפה, יולי 2006. צילום: AFP

שלוש פעמים מצא עצמו העם היהודי במאה שחלפה ניצב בקו הקדמי כנגד אידיאולוגיות רודניות שהיו להן שאיפות להשתלט על העולם, ואשר הגדירו את העם היהודי כמכשול העיקרי בפני השגת יעדיהן. האידיאולוגיות האלה היו נאציזם, קומוניזם סובייטי וכעת איסלאמיזם קנאי. בין אם זוהי גזירת גורל ובין אם זהו פור שנפל, עובדה היא שעם ישראל משמש כבלם נגד הרוע.

אף שהממשלה מתעקשת לקרוא לעימות עם חיזבאללה וחמאס "מבצע", זוהי למעשה מלחמה – נגד איסלאמיזם שחרת על דגלו רצח-עם, ונושא דרשות על טבעו השטני של העם היהודי ועל הציווי האלוהי להחריב את מדינת היהודים. במלחמה הזאת יהיו תקופות דחוסות באירועים ופרקי זמן רגועים יותר, יהיו בה הפסקות אש וככל הנראה, גם חילופי שבויים. אך אלה לא יהיו אלא הפוגות. המלחמה הזאת תימשך חודשים ארוכים, ואולי אף שנים. בהחלט ייתכן שהיא תעצב את פני הדור הזה.

אף שהמלחמה מתנהלת עתה נגד חיזבאללה וחמאס, היא לא תתמצה במאבק בעושי דבָרהּ של איראן. בסופו של דבר תתנהל המלחמה, בדרך זו או אחרת, נגד איראן עצמה. תוצאה מכרעת אחת של המלחמה הזאת תהיה חיסול היכולת הגרעינית של איראן, יכולת שעלולה להעניק לאנשי הדת הדוגלים ברצח-עם אפשרות להפוך תיאולוגיה למציאות. מנקודת מבטה של ישראל, בהחלט עדיף שנאט"ו או ארצות-הברית "יעשו את העבודה". אך אם נאט"ו תהסס ואם הנשיא בוש ייחלש יתר על המידה בשל המצב בעיראק, ואמריקה תהיה מפולגת מכדי לפעול, כי אז נישאר אנחנו, כברירת מחדל.

החלופה היחידה שהיא גרועה יותר מהאפשרות, שישראל תתקוף את המתקנים הגרעיניים של איראן, היא להניח למתקנים הללו להיעשות קטלניים. שערו בנפשכם את חיזבאללה, שמאחוריו ניצבת איראן החמושה בנשק גרעיני. האם נוכל להגן על גבולנו הצפוני, אם נדע שהתקפה על חיזבאללה עלולה להיענות במתקפה גרעינית על תל-אביב? התרחיש הזה אינו בלתי אפשרי: מנהיג איראן, מחמוד אחמדינג'אד, סבור שהשמדתה של ישראל תבשר את תחילתו של העידן המוסלמי המשיחי. לישראל יש, ללא ספק, יכולת להשיב במכת-נגד מוחצת. אך מאזן האימה שנשמר במהלך המלחמה הקרה כנגד ברית-המועצות, עלול להתערער כשניצבים מול אויב המקדם בברכה את המוות ורואה בו שער לחיי נצח. איראן הגרעינית עלולה להיות המחבל המתאבד האולטימטיבי.

הקורבן הראשון של הג'האד

למען האמת, מלחמת הטילים בלבנון ובעזה היא השלב השני במלחמה שהחלה לפני שש שנים, בספטמבר 2000. בשוגג ובתבוסתנות אימצנו את המינוח הפלסטיני, וקראנו לפיגועי ההתאבדות האיסלאמיסטיים "האינתיפאדה השנייה". שלא כמו האינתיפאדה של שלהי שנות השמונים, שאיחדה את הפלסטינים, נוצרים ומוסלמים כאחד, במאבק נגד הכיבוש, את המלחמה שהחלה בשנת 2000 ניהלו אך ורק איסלאמיסטים, לאחר שישראל ניסתה לשים קץ לכיבוש. שלא במקרה, אין מחבלים מתאבדים נוצרים. המטרה הפלסטינית התחלפה: ממאבק לאומי לג'יהאד.

אף על פי כן, יש בקרבנו המתעקשים להבחין בין חיזבאללה לחמאס. בעוד חיזבאללה הוא הזרוע המבצעית של המהפכה השיעית האיראנית, הרי חמאס, הם טוענים, מייצג את השאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני. לאמיתו של דבר, חמאס מייצג את הרס השאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני. בעיני חמאס, מדינה פלסטינית אינה אלא אמצעי להשגת המטרה: כינונו-מחדש של משטר הח'ליפות מימי-הביניים והפיכתו של המזרח התיכון למדינה איסלאמיסטית אחת. עליית חמאס השלימה אפוא את תהליך האיסלאמיזציה של העימות, תהליך שהחל עם פיגועי ההתאבדות. האינתיפאדה השנייה, שטעות לקרוא לה כך, ביטלה את ההישג של האינתיפאדה הראשונה, ששכנעה את רוב הישראלים כי זהות פלסטינית מובחנת אכן התהוותה, וכי גולדה מאיר טעתה כשהתעקשה לשלול את קיומו של העם הפלסטיני. חמאס, הדוחה את הלאומיות כפשוטה, מחזיר את הפלסטינים לתודעה של טרום-לאומיות, לעת שבה הם היו חלק מזהות ערבית או מוסלמית אמורפית. הקורבן הראשון של הג'יהאד, אם כן, הוא זהות לאומית פלסטינית בת-קיימא, ועימה האפשרות להקמתה של מדינה פלסטינית בת-קיימא.

מה שמאחד את חיזבאללה השיעי ואת חמאס הסוני הוא התיאולוגיה של רצח-עם. שני הארגונים מכריזים בדרשותיהם שהשואה מעולם לא התרחשה, ממש בשעה שהם מתכננים במלוא המרץ את השואה הבאה. לפי אמנת חמאס, היהודים הם האחראים לכל הרעות החולות בעולם, החל במהפכה הצרפתית וכלה בשתי מלחמות העולם. ואילו תחנת הטלוויזיה של חיזבאללה, 'אל-מנאר', הפיצה את הסיפור שהמוסד הוא שעמד מאחורי מתקפת ה-11 בספטמבר, ואף הזהיר 4,000 יהודים שעבדו במיגדלי התאומים וקרא להם להישאר בבתיהם באותו היום. הסקרים מראים, כי יש מדינות ברחבי העולם המוסלמי, שרוב אוכלוסייתן מאמין לדברי הבֶּלַע האלה.

האיסלאמיסטים מתמרמרים לא רק על כך שנוצחו ונכבשו, אלא גם על כך שלא עלה בידם עד כה לנצח ולכבוש. כמו חיזבאללה, חמאס לא יתמתן בגלל האחריות הרבה שהוטלה עליו עם עלייתו לשלטון. מי שחושב אחרת, אינו מעריך נכונה את כוחה של הדת. שכן, חמאס אינו תנועה פוליטית אלא אמונה דתית. ובעיני חמאס, לזנוח את המטרה של השמדת ישראל משמעו לכפור בלבה של אותה אמונה. שינוי דתי, אפילו בקרב קנאים, הוא עניין אפשרי בהחלט; אך זהו תהליך הנמדד לא בחודשים כי אם בעשורים, או במאות שנים.

מבוגרים האחראים לגורלם

בהתייחסותה לעזה וללבנון כאל מטרות, ישראל שולחת להן מסר בו-זמני: הגיעה השעה שהעולם הערבי יישא באחריות לפעולותיו. המשותף לראש הממשלה הפלסטיני מחמוד עבאס ולראש הממשלה הלבנוני פואד סניורה הוא חוסר האונים שהם בחרו לאמץ ביחסם אל הטרוריסטים שבקרבם. תהליך אוסלו נכשל במידה רבה משום שהקהילה הבינלאומית איפשרה לפלסטינים להמשיך לפעול כקורבנות, ולא כשותפים אחראים לתהליך השלום, הנכונים לנצל את הנסיבות יוצאות הדופן שפעלו לטובתם, לשם הקמת מדינה. הנסיבות האלה כללו תמיכה פוליטית וכספית בינלאומית כמעט בלתי מוגבלת, ונכונותם של רוב הישראלים – שנבעה, בחלקה, מתחושת אשם שאפשר להצדיקה – לשקול תרחישים שעד לאותה עת לא היה אפשר אף להעלותם על הדעת, כמו מסירת חלקים מירושלים ליאסר ערפאת. שערו בנפשכם מה היו יכולים הטיבטים או הכורדים לעשות, אילו זכו למידה דומה של רצון טוב פוליטי ולסיוע-חוץ בסדר-גודל כזה. אכן, שום ישות אחרת בעולם לא זכתה לסיוע-חוץ בממדים דומים לאלה, שזכתה להם הרשות הפלסטינית. ייתכן שהפגיעה הקשה ביותר שהפלסטינים הביאו על עצמם, היא פקיעת הסבלנות של הקהילה הבינלאומית והתפוגגות רגשות האשם של הישראלים.

בשיחות שניהלתי עם הפלסטינים במהלך השנים, היה בן-שיחי שוטח בפנַי דרך קבע את הטענה הבאה, בגירסה זו או אחרת: "אתה ואני, אנחנו אנשים קטנים. את ה'גדולים' מעניינים רק הכסאות שלהם. לא אכפת להם אם אנחנו סובלים". נהגתי לחשוב שהדעה הזאת היא נוגעת ללב, וראיתי בה ניסיון של הפלסטינים ליצור שיתוף עם הישראלים על בסיס אנושי. אך כעת אני רואה בכך ביטוי לחוסר הישע שהם הביאו על עצמם; זאת בדיוק הסיבה לכך שהפלסטינים והלבנונים איפשרו לטרגדיה המשותפת שלנו להגיע לשלב הנוכחי.

המלחמה בצפון אין בה משום הפרה של הריבונות הלבנונית, אלא דווקא אישורהּ. בהתייחסותה אל ממשלת חמאס שנבחרה בבחירות דמוקרטיות כאל מטרה, מבהירה ישראל לפלסטינים שמי שמוסר את השלטון בידי קבוצה, הדוגלת בתיאולוגיה של רצח-עם, חייב לשלם מחיר על כך. אם החלופה היחידה, שהחברה הפלסטינית יכולה להצמיח לארגון פת"ח המושחת, היא חמאס לא מושחת, כי אז ראוי לה לפלסטין שתהיה מנודה. מדיניותה של ישראל, אפוא, היא לחדול מיחס פטרוני כלפי הלבנונים והפלסטינים, ולהתחיל להתייחס אליהם כאל מבוגרים האחראים לגורלם.

יש שמתחילים להבין זאת. במאמר שפורסם בעיתון הכווייתי בשפה האנגלית, "ערבּ טיימס", כותב העורך הראשי, אחמד אל-ג'ראללה: "המלחמה הזאת היתה בלתי נמנעת, שכן ממשלת לבנון לא יכלה להכפיף את ארגון חיזבאללה למרותה ולהניעו לפעול למען האינטרסים של לבנון. בדומה לכך, מנהיג הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, לא ידע לרסן את תנועת חמאס. לרוע המזל, עלינו להודות כי במלחמה מן הסוג הזה, הדרך היחידה להיפטר מה'תופעות החריגות' האלה היא הדרך שישראל פועלת בה. המבצעים של ישראל בעזה ובלבנון משרתים את האינטרסים של הקהילה הבינלאומית ושל העמים בארצות ערב".

אתגר למתוני האיסלאם

אם כן, המלחמה לא רק מסיתה את האיסלאמיסטים; היא אף עשויה לחזק את רוחם של המתונים. ובדיוק כשם שעלינו לפעול בנחישות ובתקיפות כנגד הרעות החולות של המזרח התיכון, כך גם עלינו להיות פתוחים לשינויים. האחריות של עם ישראל אינה מסתכמת בהתייצבות בקו הראשון נגד הטרור; עליו להתייצב בקו הראשון גם לדו-שיח. לסייע לא רק בעצירת הרוע, אלא גם בחיזוקם של כוחות הטוב.

מלחמתנו היא נגד האיסלאמיסטים, לא נגד האיסלאם. בהחלט ייתכן שהאיסלאמיזם אינו מסוגל להשתנות; אך האיסלאם, כמו כל דת גדולה, יכול לצמוח. הדתות מתפתחות, בין השאר, באמצעות ציטוט בררני מכתביהן. לאחר השואה, כשהכנסייה הקתולית דחתה את התיאולוגיה האנטי-יהודית המושרשת שלה, בת האלפיים, היא עשתה כן בהדגשת הפסוקים בברית-החדשה שמעידים על אהבת האל לעם היהודי, והמעטה בערכם של פסוקים אחרים, שמכפישים אותו. בדומה לכך, בקוראן ובמקורות איסלאמיים אחרים יש מקורות, שאפשר לא רק להצדיק בעזרתם את הג'יהאד ואת דיכוי היהודים והנוצרים תחת שלטון האיסלאם, אלא גם לבסס עליהם תיאולוגיה מוסלמית מודרנית של פלורליזם דתי, אולי אף כזאת הנכונה להסכין עם מדינה יהודית.

אכן, העת הזאת עשויה, אולי, להיות נקודת מפנה היסטורית בתולדות האיסלאם. הלחצים הטראומטיים של עימות בין התרבויות העניקו לאיסלאם הזדמנות לגדילה ולצמיחה. וכמו חלק ניכר מהעולם הנוצרי במהלך הרפורמציה, וחלק ניכר מהעולם היהודי במהלך תקופת ההשכלה, לפחות חלק מהעולם המוסלמי מסוגל להיענות לאתגר שבבחינה מחודשת של רעיונות דתיים שהתיישנו. אנו חוזים בסימנים האמיצים הראשונים למחלוקת בקרב המוסלמים; את הקולות האלה יש להעריך ולטפח כקולות שאולי מבשרים את הבאות, ואין לבטלם כאילו ייצגו רק קומץ של תמהונים.

ככל שעוצמת המלחמה מתגברת, וככל שאנו מתקרבים להשלמת בנייתה של גדר ההפרדה, נראה כי המשימה של מציאת שותפים מוסלמים לדו-שיח עם ישראל הולכת ונעשית קשה יותר. אך מיליון ומאתיים אלף ערבים, שרובם מוסלמים, יישארו בצד הישראלי של גדר ההפרדה. ולעת-עתה הם, פשוטו כמשמעו, התקווה היחידה שלנו, קלושה ככל שתהיה, להמשך קיומו של דו-שיח כלשהו עם העולם המוסלמי. ראוי שהיהודים יראו בנוכחותם של ערבים בקרבנו לא רק בעיה, אלא גם הזדמנות.

המלחמה הזאת, שטילי חיזבאללה נוחתים במהלכה על ערים וכפרים ערביים בצפון, מדגישה את רופפות הקיום של האזרח הערבי בישראל. מחד גיסא, יש שותפות גורל כפויה, הנובעת מהאזרחות המשותפת לערבים וליהודים: כאשר תומכי חיזבאללה קראו בהפגנה בעמאן: "שרפו את חיפה", נראה כי בכיסופיהם האפוקליפטיים הם חרצו גם את דינם של ערביי העיר. מאידך, המלחמה הזאת הצמיחה גם ביטויים נרחבים של תמיכה בחיזבאללה בקרב ערביי ישראל, או לכל הפחות, של האשמת ישראל בעימות.

הפער הזה עושה את הצורך בפתיחה בדו-שיח לאומי רציני לבהול שבעתיים, הן לערבים והן ליהודים. הדו-שיח הזה מן הראוי שיטפל במלוא המורכבות של מערכת היחסים שלנו, ובכלל זאת באפליה המחפירה נגד אזרחים ערבים, וגם בביטויי הבגידה המבישים שנשמעים שוב ושוב מפיהם של חברי-כנסת ערבים. כרוב במדינה הזאת, היהודים צריכים להושיט יד למיעוט הערבי ולהבטיח להם שהם נכונים להכילם בהכרה של המדינה היהודית. וכחלק מהרוב באזורנו, מן הראוי שאזרחיה הערבים של ישראל יבטיחו ליהודים שלא יקשרו קשר עם שאר תושבי האזור, המבקשים לשלול מאיתנו מקום בו.

שיבת היהודים לביתם לא תהיה שלמה ללא שיבת המדינה היהודית למזרח התיכון. שלא כמו בחלומות של שנות התשעים, ברור כי למימוש השיבה לא די במשא-ומתן וּבוויתורים על שטחים. ייתכן שאם נשַׁקם את רצוננו הלאומי להיאבק נגד הרוע ולמען הפחתת כוחו של האיסלאמיזם, שחרת על דגלו רצח-עם, נצליח לבסוף לחזק את ידיהם של אלה משכנינו, הנכונים לקבל את שיבתנו הביתה.

יוסי קליין-הלוי הוא הכתב של "ניו-ריפבליק" בישראל ועמית במרכז-שלם

המאמר המלא פורסם בגיליון מספר 34 של "ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

יוסי קליין-הלוי הוא עיתונאי בכיר ב"ג'רוזלם ריפורט" וב"ניו-ריפבליק"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה