דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
23 בספטמבר 2009 | מהדורה 52

ציור: אלי שמיר, "שיר ערש לעמק", שמן על בד

המיתוס הישן לא מת

"שלילת הגלות" היתה מהלך נפשי התבגרותי ביסודו, ובו בזמן מהלך תרבותי רב-עוצמה, מקור מופלא לאנרגיה הנפשית שהזינה את המאבק הציוני. אבל כשהמתבגר מגשים את חזונו והופך לשליט אבסולוטי בעולם שהקים, הוא עלול להשתמש באותה התנשאות ממש כלפי נתיניו החדשים. הפקידות שקיבלה את העולים היתה מורכבת מחלוצים לשעבר, שראו בהם גרסה חדשה של העולם היהודי שנטשו

ההבטחה היתה מופלאה. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה", וכאן "תתגשמנה כל התקוות". נבנה "חיי זוהר", "השכינה תהיה שורה ותצמח גם שפת התורה", ובינתיים, "מה אכפת? בכרמים נלינה".

גדלתי על החזון המופלא, המרגש, האצילי והטהור הזה. עדיין שמור בזכרוני הציור מהמקראה לכיתה א' שבו נראו חלוצים, טמירים ושמחים, רוקדים בהתלהבות אקסטטית. כאשר גדלתי קצת, קראתי על ארגון "השומר", ודומה שהתעמקתי כל כך בקורותיו, עד שאילו פגשתי כל אחד מחבריו, הייתי יכול לשוחח על אירועים בעברו בלי שירגיש שלא הייתי שם איתו.

"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, שומר עברי על סוס לבן וליל כוכבים, אנשים יפים מלאים חלומות". קשה לי לזכור שיר שפגש אותי במקום כל כך מדויק. החוויה הבסיסית היתה כל כך מוכרת. האנשים המופלאים האלה הם בערך בני דור הסבים שלנו, או לכל היותר בני דור אחד קודם. אז איך זה ש"כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר? יכול להיות שזה נגמר?"

גדלתי עוד קצת ולמדתי על הכתמים שהיו כבר אז, בתקופה המיתית. הזדעזעתי כששמעתי על רחל, שגורשה מהקיבוץ משום שלא נמצא בו מקום לחולים. נחרדתי כשקראתי על שיעור ההתאבדות בקרב החלוצים, ושאלתי את עצמי כמה מהבחורים שרקדו בציור ההוא, מספר הילדות שלי, סיימו את חייהם במו ידיהם? האם שיקרו לנו? האם דמויות המופת ההן היו זיוף? זַייד ובֶּרל, מניה שוחט ורחל, ברנר וא"ד גורדון – ההיו או חלמתי חלום? חזרתי וקראתי ביומני זייד, עיינתי ברשימותיו של גורדון. אם אפשר לזהות אמת, מדובר באנשי אמת במובן הנעלה ביותר.

מה קרה לחלום?

אינני נמנה עם הסוברים שישראל רעה ממדינות אחרות. גם היום, לאחר שהתפרקנו מרוב הערכים החברתיים והפכנו את ה"לאומיות" למילה כמעט גסה, יש לי הרבה מה לומר בזכות מדינתנו. מציאות חיינו, של מדינה מפותחת עם כלכלה איתנה וחיי תרבות תוססים, עדיין נראית לי כנס. אין לי גם רגשי אשמה על תוצאות המלחמות שנכפו עלינו. ועדיין יש סיבה לכאב עמוק, משום שיש לנו הכל מלבד העיקר. שום אדם, שום עם, שום תרבות, אינם יכולים לחיות על עוצמתם הפיזית בלבד. האדם מחפש משמעות, כתב ויקטור פרנקל בספרו. גם התרבות, מוסיף האנתרופולוג קליפורד גירץ, אינה אלא מערכת של משמעויות המעניקות טעם לחיים. האנגלי, הצרפתי והאמריקאי גאים בתרבותם הלאומית ומעריכים את האידיאלים הייחודיים של עמם. אנחנו, לעומת זאת, דומים לאדם עשיר ומצליח, ציני ומפוכח, שאינו מסוגל לשמוח בהישגיו משום שבדרכו נטש את האידיאלים שהפעימו אותו בהתבגרותו, והוא מביט בהם ומתבייש. כך אנו. ההתלהבות של אז נראית לנו מגוחכת, האידיאלים שהפעימו את סבינו נראים כמו בלונים שהאוויר יצא מהם. איננו גאים במה שאנחנו.

קל לפטור את האכזבה כהתפכחות כואבת מפנטזיה של גיל ההתבגרות, אבל מדובר בפנטזיה שהיא היסוד המכונן של מדינה שלמה, וגם ההתפכחות ממנה היתה אירוע משמעותי בתולדותינו. חלק לא מבוטל מהשמאל הישראלי פרש מהמיתוס בקול תרועה – מי בכאב, מי בזעם, מי בלעג ציני. אחרים ניסו לדבוק בו. אנשי גוש אמונים נהגו לטעון, למרבה לעגם של מתנגדיהם, שהם ממשיכיהם של חלוצי "חומה ומגדל". שני הצדדים מתרפקים, כל צד בדרכו, על ארץ ישראל הישנה, היפהפיה והנשכחת. הנה כך, גם במותו ממשיך המיתוס ההוא לעצב את האווירה הציבורית שלנו. כמו רוח רפאים: אי אפשר להיפרד ממנו בטרם זכה לומר את דברו, בטרם חקרנו כיצד תרמו כשליו הפנימיים למציאות הכואבת של היום וביררנו מה יכולה להיות משמעותו עבורנו גם לעתיד.

התבוננות בתהליכים התבגרותיים יכולה להיות נקודת מוצא טובה להבנת התקופה ולו רק משום שרוב החלוצים היו מתבגרים: רובם היו בשנות העשרה שלהם, ואת פועלם יש להבין כחלק מתהליך התבגרות.

התבגרות – החזון, החרדה והיהירות

כולנו רוצים חיים טובים, ולשם כך חיינו חייבים להכיל מגוון יסודות, שבלעדיהם נחוש אומללים. יסודות כאלה הם, למשל, אהבה, כבוד, או הישגים שהושגו בהתמודדות מאומצת.

קרל יונג כינה את היסודות האוניברסליים האלה "ארכיטיפים" וזיהה אותם במיתוסים החוזרים שוב ושוב בתרבויות שונות. איזו תרבות אינה כוללת את דמותו של הזקן החכם, האוהב המופלא; או את דמותו של התחבולן השלימזל, ויהיה זה הרשלה מאוסטרופולי או ג'וחא. דמות נוספת המופיעה במיתוסים שונים היא דמותו של הגיבור העצמאי, היוצא נגד מוסכמות תרבותו וחושף את הבלותן: כך היו אברהם שובר הפסילים, סוקרטס שהוצא להורג בגלל ספקותיו, וגלילאו שאמר "אף על פי כן נוע תנוע".

בהתלהבותם להשליך מעליהם את מורשתם התרבותית העשירה והחונקת, השליכו החלוצים גם את היסודות הערכיים הארכיטיפיים שאפיינו את העולם היהודי במיטבו. אלא שאי אפשר להיפטר מארכיטיפים

הגיבור העצמאי הוא ביטוי ליסוד נפשי חיוני: הצורך למצוא לעצמנו דרך חיים שתשקף את הכרעותינו העצמאיות ואת תפישת האמת המיוחדת לנו. לדברי הפסיכואנליטיקאי ותיאורטיקן ההתבגרות אריק אריקסון, מדובר ב"זהות" שבגיל ההתבגרות אנו מתוודעים לראשונה ליכולתנו לעצב אותה בעצמנו. איזו תחושה מלהיבה, גרנדיוזית אפילו! סוף-סוף אנו רשאים לחלום חלומות משלנו, ולשאוף להגשימם. מי יעז לקבוע לנו רף עליון להצלחה? הדור שלפנינו, שאנו עדים לכשלונותיו המחפירים? ולמה שלא נצליח במקום שבו נכשלו הדורות שלפנינו? הגרנדיוזיות רק מועצמת על ידי החרדה הבלתי נמנעת המאפיינת את הגיל: בסופו של דבר אין בידינו אלא חלום. עדיין לא עשינו שום דבר בפועל, וכישלון מחפיר הוא אפשרות מוחשית ומפחידה.

המתבגר מבקש לחיות את חייו שלו, לפי התבנית הייחודית שיצר מן היסודות הארכיטיפיים הנראים לו. ברוב המקרים המתבגר מגיע, לאחר תהליך מורכב, לדרך דומה למדי לזו שעל ברכיה חונך – אחרי הכל, מהות החינוך היא הפנמתם של יסודות ערכיים, ולאחר שהמתבגר הוכיח שהוא המחליט והקובע, הוא נוטה לחזור אל התבנית הערכית שעליה גדל. אך לא תמיד. לפעמים העולם שעליו חונכנו מתגלה כנוקשה ומוגבל. דור ההורים דורש מן המתבגר לקבל את עולמו כמו שהוא, ומאיים עליו בנידוי אם לא יעשה זאת. לפעמים זה קורה במצבים שבהם המתבגרים שייכים לתרבות מיעוט מאוימת, המוצפת על ידי גירויים כובשי לב ומסוכנים מצד תרבות הרוב.

במקרים כאלו תרבות המיעוט מתקשחת, תובעת נאמנות בלתי מסויגת ומעמידה את מתבגריה בפני דילמה בלתי אפשרית: לפנות עורף לחברה שבה גדלו, על ערכיה והטוב שבה, ולהתכחש לחלקים עמוקים מאוד של זהותם – או לוותר על הגשמת העמוקים שבחלומות הגנוזים בנפשם, שהתרבות שבה גדלו אינה מציעה להם דרך ממשית להגשים אותם.

הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט מסביר שטבעם של מתבגרים הוא להשתעשע באידיאלים גדולים, שאין להם שום יכולת להגשים. כל עוד הם חיים בתוך המעטפת המגוננת של העולם ההורי יש לכך ערך עצום, שהרי זוהי התנסותם הראשונה ברעיון של נטילת אחריות חברתית כוללת: "החברה זקוקה לזעזועים שמחוללות שאיפותיהם של מי שאין מוטלת עליהם אחריות… [אך רק] בתנאי שהמבוגר אינו מוותר על כסאו" ("משחק ומציאות, עם עובד, 1995, עמ' 160). במקרה כזה המרד נשאר סימבולי, והוא שלב חיוני בהתפתחות. ככל שהתרבות יותר נוקשה, פחות מאפשרת מרד סימבולי, הנערים נדחפים לדילמה הרסנית: מרד ממשי – או כניעה. אז הולך בטחונו העצמי של המתבגר ומתערער. פתאום מוטל עליו להגשים בפועל את המהפכה שהבטיח. החרדה המתגברת עלולה, לדעת אריקסון, ללבוש צורה של "עוינות מתנשאת ביחס לתפקידים מוצעים במשפחת ובקהילה" ("זהות נעורים ומשבר", ספרית הפועלים, 1990, עמ' 142). העוינות והיהירות הן תוצרי הלוואי של הגרנדיוזיות שנעשתה מוחשית, ושל החרדה הנלווית אליה.

התבגרות חלוצית

זוהי הסיטואציה ההיסטורית שבה צמחו החלוצים. תרבות הגטו שממנה באו הלכה והתקשחה מול אתגרי ההשכלה, ורבים מבני הנוער חשו נחנקים, נטולי אפשרות כלשהי לאינדיבידואציה. כדי למרוד היה על הנערים לעזוב את תרבותם בפועל ממש, למאוס בה בכל לב.

"כל שעזבנו", כתבה רחל, היה "אותה העיירה… אותה עיר עלובה, שאווירה אפור מאבק ומשיעמום דורות… [ואשר] כוחות צעירים מתלבטים בין חומותיה ויורדים לטמיון". והיא הוסיפה: "מה מעט דאגו חלוצי העלייה השנייה לדעת 'גדולי העולם', [בין היתר] משום קלות ראש מבורכה של בני שמונה-עשר אביבים" ("שירת רחל", דבר, תשל"ב, עמ' רט).

ברנר היה בוטה ממנה: "מה הם חיינו? ירושה אין לנו, דור לדור לא יוסיף כלום. ומה שהורישו – הספרות הרבנית – מוטב היה אילולי נפלה לנו ירושה זו… רק המונים יהודיים ישנם, החיים חיים ביולוגיים, נמליים, אבל עם יהודי… כמעט שכבר אין בעולם" (מתוך: אבי שגיא, "להיות יהודי", הקיבוץ המאוחד ואונ' בר אילן, עמ' 204). מתוך הדחייה הגורפת הזו באה התשובה הגרנדיוזית של החזון השואף לחידוש מוחלט של עצם ההוויה האנושית. "שם [בארץ ישראל] נושא אדם רק את המשא החיצוני שלו, אולם סבל פנימי לא תמצא שם", כתבה שושנה בוגן, חלוצה מתבגרת שהתאבדה אחר כך, בהיותה בת עשרים (מוטי זעירא, "שושנה ילדת לפידות, אייך", שדמות, 1989, עמ' 60). כגודל החזון גודל האכזבה.

בהתלהבותם להשליך מעליהם את מורשתם התרבותית העשירה והחונקת, השליכו החלוצים גם את היסודות הערכיים הארכיטיפיים שאפיינו את העולם היהודי במיטבו. אלא שאי אפשר להיפטר מארכיטיפים. הם טבועים עמוק מדי בנפש. המנסה לזנוח ארכיטיפ נידון לחיי חרדה מהעוצמה הטמונה בו – חרדה שעלולה להתעורר ברגעים בלתי צפויים. מסופר שכשהגיע הרב קוק למרחביה "ניגש אליו אחד החלוצים, קירב את פניו אליו וצעק: 'אדוני הרב. לי אין נשמה. את הנשמה השארתי בישיבת סלובודקה ביום שעזבתיה. השארתי מאחורי את כל המנהגים הגלותיים של מצוות ואיסורים. באתי לכאן כי כל רצוני לחיות חיים של יושר ועבודת כפיים. אל תבלבל לי את המוח בסיפורים על נשמה'" (אבינועם רוזנק, "הרב קוק", מרכז זלמן שז"ר, 2006, עמ' 116 ). כמה חרדה יש כאן מכוחה המוכחש של הנשמה! והרי לא רק היא הושלכה מאחור. יחד עמה הושלך כל מה שאפיין את "הגולה": המשפחתיות שמודל הקיבוץ ניסה להתנער ממנה, הכבוד הבין-דורי ("עולם ישן עדי יסוד נחריבה"), החמלה החברתית (המודל המשונה של קהילה סוציאליסטית שאין בה מקום לחולים). אפילו עולם הידע והחשיבה היה מסוכן. כל אלה הפכו למה שקרל יונג מכנה "צֵל", כלומר, מערכת הערכים שתרבות מסוימת מחשיבה כמסוכנים, ומדחיקה אותם. ולמרות כל הבעייתיות, החלוצים היו באמת אנשים יפים ומלאי חלומות. לאחר שנים, ולאחר שהיא עצמה הושלכה מהקבוצה בגלל מחלתה, רחל עדיין זכרה בערגה את העזתם "להיות מאושרים… לשלם במחיר חייהם בעד האושר הזה במולדת השבה לתחייה".

והם שילמו. ולא רק במחיר חייהם. דור הבנים שלהם ירש את הבוז לעצם מהותה של תרבות – אותה תבנית מורכבת של משמעויות וערכים המועברת מדור לדור. "אליק", מספר משה שמיר על אחיו הפלמ"חניק, "נולד מן הים" ("פרקי אליק", עם עובד, 1973, עמ' 9). לאליק אין הורים, אין לו מסורת אבות או ספרים מקודשים. הוא נוצר מן הטבע המקומי הגולמי. בשורות הבאות מסופר לנו שהמשפט הזה נאמר על ידי אביו של אליק בתחושת התפעמות והצלחה חינוכית. דוגמאות משעשעות לאותו בוז כלפי תרבות הדורות אפשר למצוא ב"ילקוט הכזבים", ספרם המיתולוגי של הפלמ"חניקים. מסופר שם, למשל, על בחור שלמד פילוסופיה, וכשחזר לקיבוץ נשלח לעבוד בבנייה. למחרת אמר הבנאי: "קחו אותו ממני… אני עומד על הפיגום בקומה השנייה, ופתאום הוא שואל אותי: שמע, מנין אתה יודע שאתה בכלל קיים?" (חיים חפר ודן בן אמוץ, הקיבוץ המאוחד, תשט"ז, עמ' 29). בנערותי צחקתי מהסיפור הזה ומאינספור דומים לו, עד שהבנתי שהבוז הזה לאינטלקט (=ראייתו כצֵל) מפעפע בתרבותנו לאורכה ולרוחבה, ושאי אפשר להפרידו מהצהרתו של אבא שמיר, שבנו אליק נולד מן הים. יותר מאוחר הבנתי גם שאבא של אליק – או דור החלוצים כקולקטיב – שאף בכל מאודו להכחיש את תרבות הוריו, וחלם שהוא עצמו לא נולד בה, אלא צמח איכשהו מעצמו, כצברי הבר. בעולם כזה הבורות אינה גזרת גורל אלא אידיאולוגיה. "אביו של שייקה מעין חרוד מתפאר בבנו בכל הזדמנות: הבן שלי חקלאי אמיתי, הוא לא אינטליגנט רקוב. שני ספרים קרא בימי חייו…" (שם, עמ' 117). מזמן הפסקתי להשתעשע מדברים כאלה.

ובכל זאת, למרות כל הבעייתיות, החזון החלוצי הצליח להצמיח מתוכו חברה מגובשת, בעלת אתוס מוסרי רב עוצמה, שהצליחה להוציא לפועל מפעל היסטורי חד-פעמי ובלתי נתפש: מדינת ישראל. אינני מתכון להישמע כמו סרט סוכנות ישן, אבל הסיסמאות השדופות לא היו שקריות, רק חד-צדדיות. "המפעל הציוני" היה ועודנו, לדעתי, צודק והרואי, מגדולי ההישגים של המאה ה-20. אלא שדווקא משום שההישג היה כביר, התפרקותו של החזון היתה בלתי נמנעת, ומאותה סיבה פסיכוהיסטורית: הארכיטיפים שעליהם התבסס המפעל היו באמת מקור בלתי נדלה של חיוניות, אבל היהירות כלפי אלה שנדחקו לצֵל היתה הרסנית. הארכיטיפים שהודחקו שבו ועלו בעוצמה, והעמידו את "היישוב העברי" מול מציאות שלא היו לו הכלים להתמודד איתה. הנוסטלגיה ל"ארץ ישראל הישנה" נובעת בחלקה מהכיסופים לתקופה שבה התרבות שנבנתה פה חיה פחות או יותר בתוך עצמה, ולא נאלצה לעמוד במבחנים תרבותיים (בניגוד למאבקים הפיזיים, שעמם ידעה להתמודד היטב).

המחיר התרבותי

הבעיה הראשונה באה מבפנים. מי שגדל בלי עבר, לא יצליח להעביר לבניו את עולמו שלו לאחר שיהפוך גם הוא לעבר. מכיוון שבני דורו של אליק נולדו "מן הים", הם לא הצליחו להעביר לבניהם את הערכים שעליהם גדלו. הם עצמם היו נאמנים לחזון של הוריהם, בלי שידעו לנמקו או להסבירו. קל להעביר את הבוז לעבר, ואת הזלזול באינטלקט וברוח. אבל הציונות, הערך המרכזי של דור הוריהם, הוכנסה אצלם ל"סוגריים", ונשכחה בדור שאחריהם.

שלילת הגולה הפכה לשלילת הווייתם של העולים. מבחינה מעשית, היהירות המפוחדת הזו באה לידי ביטוי ביחס מזלזל, בניסיון "לתרבת" את העולים, ולהרוס בשיטתיות את התרבות שהביאו איתם. אנשי סמכות, מורים ועובדי רווחה, התנדבו ללמד את העולים את תרבותו של העולם החדש שאליו הגיעו, ואגב כך פגעו בסמכות ההורים והרבנים, והכחידו מערכות תרבותיות מורכבות

אחר כך באה העלייה מארצות המזרח. הרבה דובר על הקושי של החברה הישראלית דאז, חבולה ומצולקת מהמלחמה הנוראה, "להטמיע הגירה" שהיתה גדולה ממנה עצמה. יש המדגישים את התרבות הלא מפותחת שממנה באו רוב העולים, למרות שאפילו מהבחינה העובדתית גרידא מדובר בטענה פשטנית (וכדי לעמוד על כך, די להשוות את מעמדם הבכיר של יהודים יוצאי צפון אפריקה בעולם האינטלקטואלי הצרפתי למעמד של קרוביהם בארץ).

אפשר להציע טענה שונה: החלוצים שהקימו את המדינה, ושלטו בה באותה תקופה, עמדו פתאום מול הצפה של תרבות שהתבססה על הערכים שהם עצמם השליכו מאחורי גוום. עולם הבנוי על כבוד לסמכות המשפחתית ולמסורת הדורות היה איום עמוק על יסודות עולמם של החלוצים. המחשבה שתצמח כאן חברה המאמצת את הערכים שנדחו על ידם לצֵל היתה איום קשה מנשוא. מבחינה פסיכולוגית, התוצאה המיידית היתה התעוררותה של ההתנשאות הישנה, זו שהיתה מכוונת במקורה כלפי הוריהם יושבי ה"גולה". "שלילת הגלות" היתה מהלך נפשי התבגרותי ביסודו, ובו בזמן מהלך תרבותי רב-עוצמה, מקור מופלא לאנרגיה הנפשית שהזינה את המאבק הציוני. אבל כשהמתבגר מגשים את חזונו והופך לשליט אבסולוטי בעולם שהקים, הוא עלול להשתמש באותה התנשאות ממש כלפי נתיניו החדשים. הפקידות שקיבלה את העולים היתה מורכבת מחלוצים לשעבר, שראו בהם גרסה חדשה של העולם היהודי שנטשו. שלילת הגולה הפכה לשלילת הווייתם של העולים. מבחינה מעשית היהירות המפוחדת הזו באה לידי ביטוי ביחס מזלזל, בניסיון "לתרבת" את העולים. כלומר, להרוס בשיטתיות את התרבות שהביאו איתם. אנשי סמכות, מורים ועובדי רווחה, התנדבו ללמד את העולים את תרבותו של העולם החדש שאליו הגיעו, ואגב כך פגעו בסמכות ההורים והרבנים, והכחידו מערכות תרבותיות מורכבות. עד היום אנו מתמודדים עם פירותיו הקשים של ההרס הזה, שהוא מהעמוקות שבסיבות למרירותם של רבים מבני עדות המזרח.

המחיר הפוליטי

מבחן לא פחות קשה התעורר במלחמת ששת הימים.

כזכור, אליק נולד מן הים. אהבת הארץ של בני דור הפלמ"ח לא היתה מלווה בזיכרונות מיתיים, אלא בתחושה מיידית של חיבור לנופים ולכל מה שכרוך בהם. המיתוס שלהם היה אוֹטוֹכטוֹני (פירוש המילה הוא "לידה מן האדמה"). התנ"ך נערץ עליהם, אבל אך ורק מזווית הראייה האוטוכטונית. הוא היה מקור בלתי נדלה של סיפורים לאומיים, שהתרחשו באותם נופים עצמם שאליהם היו מחוברים. הרובד המשיחי של אותם סיפורים – ההתגלות האלוהית שהתנ"ך מלא בה – פשוט לא תפס מקום בתודעתם. התנועה הכנענית מעולם לא הצליחה להפוך לאידיאולוגיה רשמית, אבל הרוח הכנענית אפיינה את התקופה: חיבור חד-צדדי לנוף ולשפה, תוך הכחשה של האידיאל ההיסטורי שהנוף והשפה רוויים בהם.

ואז באה מלחמת ששת הימים ויצרה חיבור פתאומי לארכיטיפים האלה ממש. "ראי רחל, ראי", שר אריק לביא, "ראי, ריבון עולם!" לא לבדנו, התפייט לביא, חזרנו אל הנופים האלה: "גם בנימין עמנו פה, וגם יוסף". וליד הכותל, אותו קיר אבנים בעל "לב אדם", ראה יוסי גמזו נערה שעל מצחה זוהר "ארגמן של מלכות". הארכיטיפים שהודחקו שבו והציפו את התודעה הציבורית, בלי שיעברו עיבוד מושגי או שישולבו באתוס הקיים. נשאה אותם תנועה דתית חדשה, שהתבססה בדיוק על הארכיטיפים שהודחקו. הלאומיות, שקרנה החלה לרדת, שבה להופיע בלבוש חדש. ישראלים לא מעטים התלהבו מהסיכוי להחיות את העולם הערכי שגדלו עליו, אהבו אותו וכאבו את ירידתו – והנה הוא שב ומתחיה כעוף חול. יותר מזה, פתאום נגלה בו עומק שהיה חבוי בו, מוסתר ומוכחש. עומק שהיה חבוי בשפה, בנופים ובסיפורים הקשורים בהם. איך לא ראינו את זה קודם?

באופן בלתי נמנע, תגובת הנגד לא איחרה לבוא. לא עבר זמן רב וטובי האינטלקטואלים שבו ודחקו אל הצֵל את כל היסודות והערכים שהתפרצו בעוצמה כה רבה. ה"משיחיות", כמושג, הפכה למנודה המקושרת אסוציאטיבית עם המטורפים שיש להם "ניצוץ משיחי בעיניים" ועוד מרעין בישין. ולא רק היא, אלא כל מה שנקשר עמה אחרי המלחמה ההיא. בתהליך ארוך החלו מילים כמו "ארץ ישראל" להיות מזוהות עם הצֵל שחזר והודחק. מטענן הרגשי נעשה שלילי, לחרדתם של אלה שדבקו בהן בתקופתן האוטוכטונית. בקצרה, מכיוון שהופעתם של ארכיטיפים מן הצֵל מעוררת חרדה מטירוף הדעת, התגבש מחנה פוליטי שנבנה על המאבק בהם, וקרא לעצמו "המחנה השפוי". נכון אמנם שאי אפשר לחיות על ערכים שליליים בלבד (כלומר, מאבק במה שאתה רואה כרוע), ובכל מקרה צריך לנמק אותם, אבל נמצא לכך פתרון: עולם שלם של ערכים יובא לכאן מארצות המערב, עולם המתבסס על ערכים ארכיטיפיים רבי עוצמה לא פחות מקודמיהם, כמו זכויות הפרט וקבלת ה"אחר". אחר כך נוצרה תגובת-נגד לתגובת-הנגד. שני עולמות ערכיים, שכל אחד מהם בנוי על שלילת האחר.

והתוצאה: ערב רב של מערכות ערכים. התנגשות של שני מחנות אידיאולוגיים, שכל אחד מהם טוען כי הוא-הוא ממשיכו הלגיטימי של המיתוס החלוצי הישן. אלה טוענים שיש להמשיך את הערכים הלאומיים שהיו גנוזים בו, את מסירות הנפש כלפי האומה והארץ, ואלה טוענים שיש להחיות את צדו הרציונליסטי, את שלילת הגלות ואת השתלבות העולם היהודי בעולם הנאור. המיתוס הישן לא מת, אלא פשוט התפצל. אופיו החד-צדדי גרם לכך שברגע שעמד מול התעוררות הערכים שהותיר בצֵל, נולדו בו כוחות שלא היה יכול לעמוד מולם, וקרעו אותו לגזרים. ומסביבו התעוררו כל מי שנדחקו על ידו לצדדים: החרדים, הערבים, אלה מן המזרחים שלא השתלבו בו. כל מי שנדחה לשוליים בימי שלטונו של המיתוס המנצח מעמיד את עצמו היום כעולם ערכי מתחרה, שאינו מוכן להסתפק במעמד השוליים שהוקצה לו. כך נבנתה חברתנו כערב רב של שפות תרבותיות וערכיות, נטולות כל רצון להיפגש ולבנות חברה משותפת.

ייתכן שהחזון החלוצי נקרע לגזרים על ידי סתירותיו הפנימיות ואין לו תקומה, אבל יכול להיות שאנו מצויים על סיפה של התחלה מחודשת שלו. המשבר כולו נובע מכך שעולמות ערכיים מתנשאים אלה על אלה, חרדים אלה מאלה, רואים אלה את אלה כמפלצות. שורשי המשבר מתחילים בחרדה של החלוצים מפני עברם, והם ממשיכים בחרדת "המחנה הלאומי" ממכחישי הלאומיות, ובחרדתו של "המחנה השפוי" ממכחישי הערכים האוניברסליים שהוא מאמין בהם.

כל צד רואה את עצמו כנושא דגל השפיות הנאורה, הלאומיות המזוככת, הערכים שאין בלתם. האם אין דרך יצירתית לחיות בעולם שערכים שונים חיים בו זה לצד זה, ולו במחיר מתח פורה ביניהם? ייתכן שחיינו תלויים בשאלה הזו. מכל מקום, אפשר לציין תנאי אחד, ראשוני, להתרת הסבך: לא לפחד. לא לפחד מהתחברות לשורשיהן של מערכות הערכים השונות המעצבות את חיינו. כולנו בנים לתרבות יהודית מפוארת, לאומית, רוחנית, משיחית במובן הנעלה של המושג. כולנו גם בנים לתרבות מערבית מפוארת, רחבה ועשירה, אוניברסלית במובן הנעלה של המושג. לאיש מאיתנו אין סיבה להתייהר על האחר.

אליק לא נולד מן הים. אף אחד לא נולד מן הים. יש לנו בתים, והורים שאפשר להתגאות בהם. מהנקודה הזו אפשר להתחיל לבנות את ביתנו המשותף.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 52 של "ארץ אחרת": העושים לביתם – דיוקנה של האליטה הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר ברוך כהנא הוא פסיכולוג קליני

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה