דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2003 | מהדורה 15

המונותיאיזם ביהדות כמבשר המדע

רבים נוהגים לציין את המצאת המונותיאיזם כאחת התרומות הגדולות של העם היהודי לתרבות האנושית. אולם יש לשאול: במה עדיף האלוהים היחיד של היהודים על ריבוי האלילים? אליה ליבוביץ מנתח את המדרש על אברהם המנפץ את הפסילים ומסיק ממנו כי, בניגוד להסברים על העולם הניתנים בעולם האלילי ופרשנות הפוסט-מודרנית, דווקא המרד של אברהם, בדומה למרד של המדען, הם שמרחיבים את גבולות ההכרה האנושית

אבנים מהר כרכום: המדע הוא קרב להבנת העולם

באדיבות פרופ' עמנואל ענתי

יתרון המונותיאיזם הוא היותו יסוד חשוב בגישה להבנת העולם המכונה בשפה המודרנית בשם "מדע", שהתרבות המערבית הכירה בה ביודעין ואימצה אותה רק אחרי המאה ה-16. הגישה המדעית, שהמונותיאיזם יכול להתפרש כאחד ממרכיביה, הרחיבה לאין-שיעור את אופקיו של המין האנושי, והיא הבסיס לכל הציביליזציה המודרנית. כבדרך אגב, המאמר יראה שבניגוד לתפישתה של חלק מן האורתודוקסיה בישראל, שרוצה מתוך ראייה צרת אופקים להכניס את היהדות למעין מיטת סדום רוחנית, המקורות היהודיים הקלאסיים כוללים גם ביטויים ברורים לגישות חופשיות וביקורתיות באשר להבנת העולם ולתפישת מעמדו של האדם בו. האנטיתזה שמציע המונותיאיזם הצרוף לאלילות העתיקה היא גם אנטיתזה לפוסט-מודרניזם בן-זמננו.

מאמר זה מציע פרשנות מסוימת לטקסט יהודי עתיק, שעל-פיה הטקסט מצביע על כשל בתמונת העולם שמציגות גישות לא-מדעיות להסבר העולם. בטקסט כלולה תפישה, שלפיה שלילת הפוליתיאיזם היא היסוד החשוב ביותר של המונותיאיזם; על-פי הפרשנות המוצעת כאן, שלילת האלילות שבו מבוססת על הכרה בכמה יסודות חשובים שעליהם בנוי המדע המודרני. השפה שבה מובעים הרעיונות בטקסט היא כמובן שפת העידן שהוא נכתב בו. המסר עצמו מועבר באמצעות מדיום סיפורי-אגדי, אולם משמעות המסר אוניברסלית, והיא פורצת את גדרי הזמן. אין במאמר טענה לבלעדיות של הפרשנות שהוא מציע לטקסט, אך הפרשנות המוצעת הנָּה אפשרית ולגיטימית. את המבחן לתקפותה יכול לעשות כל קורא עברית, שדרכו להבין את השפה היא אמת-המידה לבדיקה אם אמנם המובן שיוחס לטקסט טמון בו. מחבר הטקסט, שחי לפני למעלה מ-1,600 שנה, אולי לא חשב במודע על המשמעות שנייחס ליצירתו, בוודאי לא בכלים הלשוניים והמחשבתיים שאנו משתמשים בהם, אולם משמעות כזאת אמנם נטועה בו. היא נמצאת ביצירה גם אם לא הוכנסה לתוכה במפורש, בכוח האינטואיציה של הסופר שכתב אותה. זהו אחד המאפיינים של יצירות מופת המכונות ספרות גדולה, כגון קטעים רבים בתנ"ך ובספרות חז"ל, וכמובן גם בספרות העולמית. סופרים גדולים הם אלה שמצליחים להכניס ליצירתם מרחב גדול לפרשנות, שבו יש לקורא חירות כמעט בלתי מוגבלת לגלות רעיונות ישנים או חדשים ולהגיע להבנות מרוממות רוח על העולם ועל האדם.

כדאי להעיר עוד שחשיפת יסודות הגותיים, הדומים ליסודות של עולם המחשבה המודרני בספרות עתיקה מאוד, איננה בגדר נס. גם בלי להזדקק למאגיה ולמציאת סימני פלא של גימטריות או דילוגי אותיות, ניתן לזהות בתוך טקסט בן 1,600 שנה תפישות עולם ותובנות, שהחלו לזכות לביטוי מפורש בתרבות העולם המערבי רק לפני כ-300 שנה. הגשר העל-זמני, המקשר בין דברי הגות אנושיים שמאות שנים מפרידות ביניהם, ייתכן משום שהמבנה הביולוגי של המוח האנושי לא השתנה במהלך אלפי השנים האחרונות. לכן תבניות מחשבה שהמוח בן-זמננו מסוגל לפתח, כאלה שאינן תלויות בידע שנוצר רק לאחרונה או בשפה או במונחי לשון מודרניים, יכלו להיווצר גם במוחם של בני דורות קדומים בהיסטוריה האנושית.

כהערת הקדמה אחרונה נציין עוד, שאין כל כוונה לטעון במאמר זה או לרמוז בו או בכותרתו, כאילו המדע המודרני הוא צאצא ישיר או השתלשלות תרבותית כלשהי מן המונותיאיזם היהודי. מה שהמאמר מציע הוא שבספרות היהודית הקלאסית העתיקה, שנכתבה לפחות אלף שנים לפני פריצת המדע המודרני לתרבות האנושית, אפשר לגלות תובנות על העולם ועל ההכרה האנושית שהן חלק מן הבסיס שעליו מושתתים השיטה והאמצעים להבנת העולם, המכונים כיום "מדע". האם המדע שהתפתח בפועל באירופה מהמאה ה-17 ואילך הוא אמנם תולדה של יסודות יהודיים כלשהם, זוהי שאלה שאין מאמר זה מתיימר לענות עליה כלל.

דת כקוסמולוגיה

אחת הפונקציות המרכזיות שדת ממלאה בחייהם של בני-האדם היא הסבר העולם. במהלך עשרות או מאות אלפי השנים האחרונות המוח האנושי התפתח למערכת, שבתוכה מוּבנֶה הצורך לפרש את שטף האותות שהאדם קולט בלי הרף מסביבתו. בני-האדם מחפשים לעצמם מערכת שמסבירה את מופעי העולם. הדת היא אחת התשובות הראשונות לצורך זה. כמובן, הדת ממלאת גם תפקידים נוספים בנפש האדם המאמין ובחיי החברה. צריך להודות שישנן תפישות של דת בכלל, ושל הדת היהודית בפרט, השוללות ממנה כל תפקיד של הסבר העולם. תפישה כזאת באה לידי ביטוי, למשל, בשאלה הראשונה שרש"י פותח בה את פירושו לתורה. רש"י אומר, בהתייחסו לפתיחת המקרא ב"בראשית": "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מן 'החודש הזה לכם', שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל". שאלת רש"י, שהנָּה קרוב לוודאי רטורית בלבד, מבטאת גישה שלפיה לדת ולכתבי הקודש יש פונקציה אחת בלבד: הגדרת מערכת של אתיקה וחוקים לחברה. התשובה לשאלתו של רש"י, שרש"י עצמו מכיר ומקבל אותה בעצם, היא שהתורה מתחילה בסיפור בריאת העולם משום שבני-האדם זקוקים לקוסמולוגיה.

נעסוק במאמר זה במושג המונותיאיזם במובן של שלילת האלילות בתוך הפן הקוסמולוגי של הדת. השוואה בין רעיון האל היחיד כמקור המוסר האנושי לתפישות פוליתיאיסטיות המבססות את האתיקה על ריבוי של אלים אף היא יכולה להיות נושא שראוי לענות בו, אך לא נעשה זאת כאן.

יתרון המונותיאיזם

רבים נוהגים לציין את "המצאת" המונותיאיזם כאחת התרומות הגדולות של העם היהודי לתרבות האנושית. ייתכן שדת ישראל היא באמת הדת הראשונה הדוגלת במפורש באלוה יחיד, ואפשר שיש ממש, כעובדה היסטורית, בכך שליהדות זכות ראשונים בהנחלתה של שיטה זו לעולם. ואולם, יש לשאול: מה הרבותא במונותיאיזם? מדוע, ומאיזו בחינה, הוא עולה על פוליתיאיזם? במה עדיף האלוהים היחיד של היהודים על ריבוי אלילי הכנענים, היוונים או הרומאים?

תשובה על שאלה זו נותן המדרש באגדה הידועה על אברהם אבינו, האיש שהכיר לראשונה באחדות הבורא. הסיפור המפורסם מופיע בבראשית רבא ובתנא דרבי אליהו, וזהו תרגומו מארמית לעברית, כפי שהוא מובא בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי:

"באותה שעה נטל אברהם את כל האלוהות והלך והביא אותם אצל תרח אביו. אמרו לו שאר בניו לתרח אביהם: 'אברהם זה אינו יכול למכור אלוהות, בואו ונעשנו כומר'. אמר להם אברהם: 'מה מלאכתו של כומר?'. אמרו לו: 'עומד ומשמש לפני אלוהות, מקריב לפניהם, מאכילם ומשקם'. עשאוהו כומר. מיד נתן אברהם לפניהם מאכל ומשתה. אמר להם: 'קחו ואכלו, טלו ושתו, שתיטיבו לבני-אדם'. ולא היה בהם אחד שהיה נוטל כלום לאכול ולשתות. מיד פתח אברהם ואמר: 'פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא ייראו, אוזניים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון, ידיהם ולא ימישון, רגליהם ולא יהלכו'.

"באה אשה אחת טוענת בידה קערה סולת. אמרה לו: 'הֵילֵך והקרב לפניהם'. עמד ונטל מקל בידו ושבר כל הפסילים, ונתן את המקל ביד הגדול שבהם. כיוון שבא אביו אמר: 'מי עשה להם כך?'. אמר לו: 'מכסה אני מאבא? באה אשה אחת ובידה קערה מלאה סולת ואמרה לי: הילך והקרב לפניהם. היה זה אומר: אני אוכל תחילה, וזה אומר: אני אוכל תחילה. ועמד זה הגדול שביניהם ושבר את כולם'. אמר לו: 'מה אתה משטה בי? כלום יכולים הם?'. אמר לו: 'ולא? ישמעו אוזניך מה שפיך אומר…'. נטלו תרח ומסרו לנמרוד… מיד הוציאוהו להשליכו לכבשן האש".

האלילות כהסבר העולם

אגדת אברהם היא סיפור של ניתוץ אלילים. כדי לקלוט את המסר שיש בה, צריך להבין את משמעותם של האלילים בעולם העתיק. לאלים היה תפקיד מכריע כהסבר לעולם. לדוגמה, כל אדם עומד מדי יום ביומו מול התופעה המדהימה של זריחת השמש בבוקר, כאשר כדור האש המופלא מופיע עם שחר בפאתי המזרח. במשך היום כדור האש נע לאטו בקשת ארוכה על פני כיפת השמים, עד היעלמו עם ערב במערב. האדם המשתאה מחפש פשר לדבר. הסבר למופע הנפלא הזה נמצא בקיומו של אל השמש, הליוס, אצל היוונים, רא אצל המצרים, או בהאלהת השמש עצמה בתרבות האצטקים במקסיקו. התנהגות השמש היא ביטוי לרצונו של אותו אל. השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב, כי כך רצונו של הליוס אדוניה, החפץ לנהוג יום-יום במרכבתו, היא מרכבת השמש, ולחצות בה את כיפת השמים. לפי המצרים, רא רוצה יום-יום להפליג בסירתו הנושאת את השמש על פני ים השמים. כיוצא בזה, התופעות המופלאות הקשורות בהתעברות, בלידה ובשימור המין, מוסברות בתרבות הכנענית על-ידי רצונה של אלת הפריון עשתורת. האדמה מצמיחה מזון, וחקלאות קיימת על פני הארץ בכוחו ועל-פי רצונו של אפולו, אל החקלאות, והים שקט או סוער על-פי מצוותו של פוסיידון, אל הים. כך, במשך אלפי שנים, דורות רבים של בני-אדם ראו ברצונותיהם של אלים הסבר מניח את הדעת למציאות הפיזיקלית, וגם למציאות החברתית (עמים, מלחמות וכו'). רצון האל היה נקודה שהסקרנות האנושית הגיעה בה אל קִצהּ. הנחת קיומו היתה ההסבר הסופי והמשביע רצון לכל תופעה.

מושג הרצון כגבול התודעה

גם כיום, בהסתכלות ביקורתית על מערך הידע האנושי בן-זמננו, נוכל להבחין שבכל מקום שמושג הרצון נכנס בו להסבר של תופעה – בפיזיקה, בקוסמולוגיה ובכל ענפי המדע – הדבר מסמן למעשה את גבול ההבנה האנושית. אם תופעה אינה ניתנת להסבר על סמך ההכרות הפיזיקליות המקובלות, האדם משתמש ב"קלף המנצח" תמיד, קלף ה"רצון". לדוגמה, כאשר כדור טניס פוגע ברצפה, מנתר ונוחת על לוח שולחן בגובה של מטר מעליה, לא קשה להסביר זאת על-ידי חוקי המכניקה הקלאסית. הכדור מנתר מן הרצפה כלפי מעלה כי אנרגיה אלסטית, שהיתה גנוזה בגומי שהיה מכווץ כשהכדור פגע ברצפה, השתחררה בגלל האלסטיות של הגומי. אנרגיה זו הפכה לאנרגיה קינטית של תנועת הכדור כלפי מעלה, ונאגרה שוב כאנרגיה פוטנציאלית של הכדור המונח עתה על השולחן. מקור האנרגיה האלסטית הוא באנרגיה פוטנציאלית וקינטית שהיתה לכדור בנפילתו לעבר הרצפה, כאשר הוא נזרק מצדו השני של החדר אל נקודת הניתור, וכו' וכו'. לעומת זאת, כאשר מסה אחרת בגודל דומה מנתרת מן הרצפה אל השולחן, מסה המכונה חתלתול, ההסבר שיינתן לתופעה יהיה, שהחתלתול "רצה" לקפוץ אל השולחן. רוב בני-האדם יראו במשפט מעין זה הסבר מניח את הדעת, שישים סוף פסוק לחקירה. אחרים, לעומת זאת, לא יסתפקו בכך. הם יוסיפו לשאול מה פשר הרצון הזה, מה גרם להתהוותו, איך הוא מתממש כמענק של אנרגיה קינטית למסה, וכן הלאה.

דוגמה מובהקת לתפקיד שמושג הרצון יכול למלא כאשר תהליך ההסבר של תופעה מגיע למבוי סתום, אפשר למצוא בהיסטוריה המודרנית של גילוי הפּוּלסארים. אלה הם גופים שמימיים שקיומם התגלה באקראי בשנת 1967, כאשר אותות רדיו בצורה של דופק מהיר, סדיר ויציב, נקלטו על פני כדור-הארץ. על סמך כל הידע האסטרונומי באותה תקופה לא נמצא כל הסבר לפּוּלסים המשונים שנקלטו. לאחר שכל התהליכים האסטרו-פיזיקליים שהיו מוכרים עד לאותה עת מוצו ונמצאו כלא-מתאימים, אנשי מדע מכובדים בכמה מקומות ידועים בעולם החלו להעלות ברצינות גוברת והולכת השערה, שהאותות הם שדרים של ציביליזציה חוץ-ארצית. מקורות הקרינה הלא-מוסברת קיבלו לתקופה קצרה, על דרך ההלצה, את התואר "ננסים ירוקים קטנים". משלא נמצא הסבר פיזיקלי לתופעה, האדם נזקק שוב לקלף הוותיק והמנצח תמיד, קלף הרצון. אם קרינת הפולסארים היא יציר כפיהם או מוחם של יצורים תבוניים, יש בתכונת הרצון שלהם כדי להסביר את טיבה של הקרינה המשונה, לשביעות לב הכול.

מן הראוי לציין שמודל הננסים הירוקים נדחה כמעט מיד עם הצעתו, כאשר שבועות אחדים לאחר מכן נמצא ההסבר לתופעה, המבוסס על מודל של כוכב נויטרונים מסתובב. האנקדוטה ההיסטורית של גילוי הפולסארים ממחישה באופן ציורי שמושג הרצון, כהסבר לתופעות בעולם, הנו למעשה מעין סימן גבול. כאשר בנסיוננו לבאר את העולם אנו מגיעים לצורך להשתמש במושג זה, פירוש הדבר שהגענו לגבולות הכרתנו. הקשירה של "רצון" לתופעה בעולם היא הזדקקות למושג מטאפיזי, כלומר, נקודת יציאה מגבולות הפיזיקה.

לא רק העולם האלילי, גם המדע המודרני מגיע לנקודות גבול של ההכרה האנושית. האמירה, שלפיה ככל שאנו יודעים יותר אנו יודעים פחות, אינה רק קלישאה. איננו מבינים אם העולם נוצר, וכיצד. איננו יודעים אפילו מה טיבו של הרוב המכריע של החומר שממנו הוא עשוי. גם את מבנה היסוד של החומר המצוי בידינו איננו מכירים. ומספר השאלות ועומק הבערות בכל הנוגע למערכות מורכבות בטבע, ובוודאי באשר לתופעת החיים, עולים לאין-שיעור על כל מה שידוע לנו בתחומים אלה. ואולם, למדע המודרני, דהיינו, לדרך להכרת העולם שמנסה להוציא את המטאפיזיקה מהסבריה, יש יתרון גדול על פני ההסבר האלילי. היתרון הוא במרחב שבתוכו המדע מצליח לתת תשובות, לפני שהוא מגיע לגבולותיו. הקוסמולוגיה והמדע האליליים עשו צעדים קטנים ומעטים עד להגיעם במהירות רבה לגבולות ההכרה, אלה המכונים "רצונות האלים", שבחיקם מוצאת התרבות האלילית מרגוע. למעשה, תרבות זו כמעט לא כללה שום מרחב שבתוכו היה מקום להסבר כלשהו. ממש באותו קובץ מדרשים, שבו נמצא המניפסט האנטי-אלילי של אגדת אברהם, אפשר למצוא ביטוי יהודי לאלילות קיצונית כזאת (בראשית רבא י', ו'): "אמר ר' סימון: 'אין כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל'". ההצמדה של אל (או מזל) לכל עשב, לכל כוכב ולכל תופעה בטבע, והסבר האבולוציה והדינמיקה בעולם כביטוי לרצונם של אלים או כציות לציווייהם, אינם אלא הרמת ידיים וכניעה ללא קרב במאבק להבנת העולם. האדם עובד האלילים שבע רצון מהסבר כזה של העולם, והוא מניח את דעתו.

המרד באלילות

אגדת אברהם היא סיפור של מרד בשביעות הרצון העצמית של העולם האלילי. נוסף לדחיית ההסבר האלילי, היא כוללת גם הבחנה בכמה מרכיבים חשובים של גישה אלטרנטיבית לעולם, זו המכונה כיום ה"שיטה המדעית". על-פי הסיפור בבראשית רבא, אברהם מגיע למסקנותיו על סמך ניסוי שהוא עורך: "מיד נתן אברהם לפניהם מאכל ומשתה. אמר להם: 'קחו ואכלו, טלו ושתו, שתיטיבו לבני-אדם'. ולא היה בהם אחד שהיה נוטל כלום לאכול ולשתות". אברהם מעצב את הכרתו רק על סמך ניסוי ותצפית שערך בתוצאותיו. הניסוי הוא שמוביל אותו למסקנה הרדיקלית, שהסבר העולם על בסיס רצונן של אלוהויות איננו מספק.

אגדת אברהם צועדת צעד נוסף מעבר לכך. היא גם מציירת, בסגנון של מעין-קריקטורה, את אחד הכשלים החמורים הטמונים בהסבר האלילי של העולם. הסבר זה לא זאת בלבד שאיננו מספק; חסרונו היותר גדול הוא, שהוא מביא את האדם לסתירה בתוך הכרתו-שלו. הסבר אלילי הוא הסבר לא-עקבי של העולם. על-פי האגדה, אברהם מצליח להראות אפילו לתרח, האבטיפוס של עובד אלילים, כי יש סתירה שאינה ניתנת לגישור בין אמונתו לבין הכרתו: "אמר לו [אברהם לתרח]: 'ולא? ישמעו אוזניך מה שפיך אומר…'".

כדאי לשים לב לשני פרטים נוספים באגדת אברהם. בניגוד גמור לסיפור המקראי על אברם באור כשדים, שבו אלוהים נגלה אליו, ניפוץ האלילים של אברהם באגדה איננו תוצאה של התגלות אלוהית כלשהי. אלוהים אינו מופיע כלל בסיפור האגדה. הכרתו של אברהם היא יצור אוטונומי לחלוטין. אברהם עצמו הוא אדוניה, שליטה הבלעדי.

הפרט השני הראוי לתשומת-לב הוא שבעל האגדה בחר להציג דווקא את תרח, אביו-מולידו של אברהם, כעובד האלילים שאברהם יוצא למרד כנגדו. אף ש"תרח" היה לביטוי אשר קיבל בשפה העברית מובן של לא-יוצלח או טרחן – אולי בגלל אגדה זו – בסיפור המקראי אין כל זכר לכך שתרח אבי אברהם נבדל במשהו מיתר בני ארצו. היינו יכולים לצפות לכך שבעל האגדה, כפרשן של התורה שבה כתוב "כבד את אביך ואת אמך", וכמי ששייך לתרבות ולמסורת של כיבוד הורים וזקנים, לא יצייר את האב כדמות נלעגת במקצת מול בנו, ולא "ימריד" את אברהם דווקא נגד אביו. העובדה שבעל האגדה בחר בכל זאת לספר אותה כך שעובד האלילים שאברהם יוצא נגדו הוא האב, ולא אדם אחר, בוודאי איננה מקרית. העדפה ספרותית זו מעבירה מסר חד וברור: מסורת אינה יכולה לבוא במקום שיפוט. רגש, ציות, מתן כבוד, פער גילים או מעמדות או נימוסים טובים – לכל אלה לא צריך להיות תפקיד מכריע בתהליכים המוחיים והנפשיים שמביאים את האדם להבנה של המציאות ולבנייה של תפישת עולם בתודעתו. ההכרה הפנימית של האדם ויכולתו לראות את האמת קודמות אפילו לכיבוד אב.

גליליאו

למעלה מאלף שנים חלפו מאז כתיבתה של אגדת אברהם, עד אשר באיטליה קם אדם שבכתיבה ובמעשים ביטא במפורש, לראשונה בתרבות המערב, עקרונות יסוד לבניית ידע והכרה אנושיים הדומים לאלה הגנוזים באגדה. האיש הוא גליליאו גליליי. על-פי אגדה הקשורה בשמו, בסביבות שנת 1600 אסף האיש את נכבדי העיר פיזה וערך בפניהם ניסויים של נפילה חופשית מראש המיגדל הנטוי המפורסם של העיר. לעיניהם הנדהמות של זקני פיזה הוא הדגים והוכיח בניסוי, שמהירות הנפילה החופשית של גוף אינה תלויה במסה שלו. גוף כבד, כגון בלוק לבנים גדול, נופל במהירות שווה, או ליתר דיוק בתאוצה שווה, לזו של חלקיק חצץ קטן. אם שניהם משתחררים יחד ונופלים בצורה חופשית מראש המיגדל, שניהם פוגעים בקרקע בעת ובעונה אחת. בדומה לניסוי, שעל-פי האגדה אברהם ערך באור כשדים, גם בפיזה הוצג ניסוי שערך גליליאו. וגם בפיזה הניסוי הוא שהביא את הצופים בו להכרה בחוסר העקביות ובסתירה שבתוך מערכת האמונות וההשקפות המקובלת אז. שכן, על-פי כתבי הקודש של התקופה, ספרי הפילוסוף והחוקר היווני אריסטו שהכנסייה קידשה אותם, האבן הכבדה שואפת ביתר שאת כלפי מטה ולכן נופלת יותר מהר. אמונה זו היתה מקובלת במשך מאות שנים כידע מוצק ואמין על העולם ועל הטבע, כי כך כתוב בספרים הקדושים. הניסוי של גליליאו, כמו הניסוי של אברהם, המחיש שמסורת, כתבי קודש ואמונות רווחות אינם בסיס לידע על העולם. הכרה מועילה של המציאות אפשרית רק על סמך ניסוי, תצפית ומדידות.

איינשטיין

לגליליאו יש, כמובן, ממשיכים רבים. כמעט כל המדע המודרני הוא תולדה של ההבנה הגליליאנית-אברהמית העמוקה הזו בדבר מקור הידע המועיל על העולם. עליונותו של המדע הגליליאני על תפישת עולם אלילית אינה רק בכך, שלפחות למספר לא-מבוטל של בני-אנוש הוא נותן סיפוק אינטלקטואלי רב יותר. עצם קיומה של הציביליזציה האנושית המודרנית והישגי הרפואה, הטכניקה והאלקטרוניקה מוכיחים את העדיפות המעשית הגדולה של תמונת העולם המדעית. רק אותו תהליך שהחל באירופה של המאה ה-17, של דחיית האלילות והמטאפיזיקה מתוך העולם ואימוץ השיטה המדעית כבסיס להבנתו, הוא שאיפשר את כל אלה. אחד מממשיכי דרכו החשובים ביותר של גליליאו הוא יהודי אחר, אלברט איינשטיין. גם הוא הצליח להעמיד את בני-האדם על חוסר העקביות והסתירה הפנימית בעולמם. הוא הראה שהכרות ואמונות מושרשות ביותר אצל בני-האדם, הקשורות לתפישת מהות הזמן והמרחב, עומדות בסתירה להכרות אחרות הנובעות מהסתכלות בניסויים מסוימים שבוצעו בסוף המאה ה-19. כמו אברהם באגדה, אשר לא היסס לנפץ אלילים לנוכח תוצאות הניסוי שערך, גם איינשטיין, לאור תוצאותיהם של הניסויים הפיזיקליים, לא נרתע לעקור משורש אמונות עמוקות ביחס לתכונות החלל והזמן, שנחשבו מאז שחר ההיסטוריה לאמיתות שאינן ניתנות לערעור.

המשותף לאברהם אבינו (באגדה) ולגליליאו ולאיינשטיין (במציאות) הוא ההכרה שהקריטריון לתקפותן של מערכת ידיעות, תיאוריות ותפישות עולם הוא העדר סתירות פנימיות בתוך מערכות אלה ומידת התאמתן לתוצאות של ניסוי ותצפית. כשאדם רוצה לאמץ לעצמו ידיעה, אמונה או תיאוריה, עליו להעמידה במבחן של עקביות עם תפישותיו האחרות ועם תצפיותיו בעולם. היחיד שיכול לערוך מבחן כזה הוא כמובן האדם עצמו, ולכן רק האדם האינדיבידואלי עצמו צריך להיות המקור לתקפותה של כל ידיעה או הכרה שיש לו. שום תפישה, אמונה או הסבר אינם יכולים להתקבל כבני-תוקף על סמך מסורת, אוטוריטה של המקור, אינטואיציה או התמדה בלבד. אדם צריך כל הזמן להעמיד את הכרותיו במבחן העליון, מבחן העקביות בינן לבין עצמן ובינן לבין הניסוי. משלא עמדו במבחן זה, עליו לחפש להן תיקון או שינוי. זוהי למעשה תמצית עבודתו ותפקידו של איש המדע. זהו אדם המעמיד את הכרותיו ללא הרף באותו מבחן עליון, ומסיק באומץ ובתבונה את המסקנות הנדרשות ממבחן בלתי פוסק זה.

על-פי בעל האגדה, מקור ידע בעל ערך אינו באוטוריטה חיצונית, ואף לא בהתגלות אלוהית. האדם עצמו הוא הפוסק העליון בשאלת תקפותן של אמונתו והכרתו. המהפכה המדעית היא תחילת התפשטות התפישה האברהמית. זו הסיבה לכך, שבניגוד למקובל ברוב הדתות הגדולות, למדע אין ספרי קודש. כיוצא בזה, כנגד המציאות הדתית שבה קיימים "דעת התורה", "דבר הכנסייה" או "הקול הקורא של הקוראן", אין בעולם מועצת גדולי המדע, ולא קיימת שום צורה של "דעת המדע". המדע גם אינו מכיר במושג הכפירה. גדולי הפיזיקאים של המאה העשרים, אבות תורת הקוונטים, יכלו כאנשים צעירים בני פחות משלושים שנה לפרסם תיאוריות שהפכו על פיהן תפישות עולם שלמות של מוריהם, שהיו אף הם אנשי מדע גדולים כמותם.

המאה ה-17 נחשבת לתקופת הולדתו של המדע המודרני. זוהי גם המאה שבה נזרעו הרעיונות האידיאולוגיים אשר התוו את הדרך למהפכה הצרפתית ולמהפכה האמריקאית, דבר שהוביל ליצירת הדמוקרטיות המערביות הנאורות. ייתכן שהמִתאם בזמן בין שתי המהפכות הללו בתולדות התרבות האנושית איננו מקרי. אלה הם שני פנים של תובנה אנושית יסודית חדשה אחת. המהפכה המדעית הכירה באדם כגורם עצמאי, שאינו תלוי באחרים בהכרעות הנוגעות לשאלת התקפות וערך האמת של ידיעותיו והכרותיו. המהפכה המדינית שחררה אף היא את האדם מתלותו באנשים אחרים; התלות האמורה כאן היא כפיפות פוליטית לשליטים, לנסיכים, לחשמנים או למלכים. נמצא ששתי המהפכות הגדולות של המאה ה-17 הן מרידות במוסכמות ובמרויות החיצוניות לאדם. שתיהן מציבות את הפרט, את האדם האינדיבידואלי, כמקור הסמכות הבלעדי, כאדון לגורלו הפיזי, במסגרת המהפכה המדינית, וכאדון להכרתו ולעולמו הפנימי, במסגרת המהפכה המדעית.

אלילות ופוסט-מודרניות

בעל אגדת אברהם חש כבר לפני מאות שנים באחד היסודות המכוננים של המדע, שעושים אותו לכלי ליצירת ידע מועיל על העולם. הסיפור שהוא מספר מבטא את השקפתו, המפורשת או לפחות המשתמעת, שלפיה הבנה ראויה של העולם אפשרית רק לאחר סילוק האלילות מן הפרשנות, דהיינו, דחייה של כוח רצון כגורם שיכול להסביר את המציאות הפיזיקלית. הישגי המדע המודרני מאז ימי גליליאו יכולים לשמש ראיה לתקפותה של השקפה זו. התפישה הפוסט-מודרנית של ימינו היא במובן ידוע חזרה לאלילות. היא מחזירה את כוח הרצון כנתון בסיסי; למעשה, כיסוד יחיד של תפישת העולם. הגישה הפוסט-מודרנית נבדלת מן האלילות הקלאסית בכך שהרצון שהיא מכניסה לעולם הוא רצונו של האדם המתבונן, בעוד האלילות מייחסת את הרצון לישויות מטאפיזיות. למרות הבדל גדול זה, רב המשותף לשתי הגישות. שתיהן נמנעות, למעשה, מן המאמץ האינטלקטואלי הנדרש ליצירת בסיס ידע אובייקטיבי ומועיל על העולם. ייתכן שהפוסט-מודרניזם שואל שאלות קשות על העולם, ואפשר שיש בטענותיו כנגד המדע וכנגד כלל הידע האנושי יסודות של ביקורת מוצדקת. גם האלילות שאלה שאלות נוקבות על העולם, אשר בחלקן נשארו גם עתה ללא מענה משביע רצון. אולם שתי הגישות, העתיקה והפוסט-מודרנית, לוקות במום דומה. שתיהן מוצאות תשובות, שהן למעשה בריחה מן הבעיה המעניינת והעמוקה שהעולם על כל מופעיו מציג בעצם קיומו בפני המוח האנושי החושב. שתי תמונות העולם מתענגות על שביעות רצון עצמית, שאין בה כדי לספק את האינטלקט המתייסר של אנשים חושבים.

פרופ' אליה ליבוביץ הוא ראש החוג לאסטרונומיה ולאסטרופיזיקה באוניברסיטת תל-אביב

הכתבה פורסמה בגיליון מספר15 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

פרופסור אליה ליבוביץ' הוא פרופסור בבית הספר לפיזיקה ואסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה