דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 בפברואר 2004 | מהדורה 20

בחירות מקומיות בקטאר, מארס 1999: נשים מצביעות לראשונה

המהפכה התחילה

"הדוגמאות לשינויים המתחוללים בעולם הערבי עדיין אינן מעידות על המהפכה שאנו מייחלים לה, אבל מצביעות על הכיוון. אין זו סתם תקווה של פטריוט ערבי, אלא ציון עובדות המתרחשות במציאות. בעולם הערבי של היום עולה כוחם של דיפלומטים, מדינאים, אנשי עסקים, אנשי תקשורת, אינטלקטואליים ומדענים בעלי חשיבה חדשה ומודרנית, הכמהים לשינוי מעמיק". נזיר מג'לי מסמן קווים לדמותו של תהליך שצובר תאוצה

ההפתעה היתה רבה. אנחנו, הערבים, ולא רק בישראל, ידענו ששליטיהן של מדינות המפרץ הם סולטאנים ואמירים היושבים ללא מעש, והעיסוק היחיד שלהם הוא בזבוז כספי הנפט: הם קונים לעצמם ארמון בכל מדינה אירופית ומוציאים הון על נשים ועל כלי רכב מפוארים. ולכן, כשהודיעו לנו שבן למשפחת האמיר השליט החליט לבוא ולכבד בנוכחותו את האירוע, הזהרנו את הבחורות שבאו איתנו לבל יפילו את הוד מעלתו בקסמיהן ואז יהפוך הביקור שלנו לסיוט.

הם לא המהפכנים משמאל, וגם לא הפונדמנטליסטים האיסלאמיים מימין, אלא אנשי שלטון ממשפחות מלוכה או ממשפחות אחרות המרכזות בידיהן כוח, שנשלחו ללמוד בסורבון, באוקספורד או בהארוורד. הם למדו משפטים, מינהל עסקים, דיפלומטיה, שיווק, תקשורת, מדע-המדינה ויחסים בינלאומיים, וחיו פרק זמן ממושך במערב

זה היה בשנת 1995, בנסיכות הערבית הקטנה קטאר. בעקבות הסכמי אוסלו שלטונותיה פתחו אז נציגויות בתל-אביב ובדוֹחָה, עיר הבירה, ואף התחילו להתעניין בערביי ישראל. ואז הזמינו אליהם משלחת גדולה של פוליטיקאים ואנשי ספרות ואמנות, יחד עם להקת מחול מנצרת. הבן למשפחת האמיר הקדים בשעה, ובא לפני הופעת הלהקה. זו היתה ההפתעה הראשונה. הוא רצה לדבר איתנו, והתחיל לדבר על חשיבות השלום, ולא רק במזרח התיכון. הוא אהב מאוד את הדוגמה שהצגנו בפניו, של יפן וגרמניה, שלאחר מלחמת העולם השנייה נכפה עליהן לצמצם את צבאותיהם למינימום, ובעקבות כך היו שתיהן למעצמות כלכליות ענקיות. לא הספקנו לגעת בכל הנושאים. אחרי ההופעה הזמין אותנו האיש רם המעלה לשיחת עומק. הוא היה מדהים: הפגין ידע ופיקחות, יָדַע המון דברים ופרטים על ישראל. האיש משמש היום כאחד השרים הבכירים בממשלת קטאר. כבר אז הוא הציג בפנינו את שתי המטרות החשובות במדיניותו: כיצד להבטיח שקטאר, המדינה הקטנה עד מאוד במפרץ הפרסי, והעשירה היום בזכותם של הנפט והגז, תישאר עשירה גם אם יאזלו לה הנפט והגז. כיצד תוכל מדינה קטנה כמו קטאר לבלוט ולהשפיע באזור, כך שכל אחד מאזרחיה יהיה גאה בה. לימים שמענו, שקטאר מקימה מרכז בנקאי עולמי על אדמתה וכן את ערוץ הטלוויזיה "אל-ג'זירה", שלמרות חסרונותיו, חולל מהפכה בתקשורת הפאן-ערבית. כמו כן נודע לנו, שהיא אירחה על אדמתה את הבסיס הגדול של הצבא האמריקאי ערב המלחמה עם עיראק, ומובילה מהלכים מיוחדים בליגה הערבית. ואכן, אף שקטאר היא המדינה הערבית הקטנה ביותר, היא מושכת אליה כיום השקעות זרות בסכום הגדול מן ההשקעות הזורמות אל כל אחת מתשע מדינות ערב הגדולות ממנה. מדינה ערבית קטנה נוספת במפרץ, איחוד האמירויות הערביות, הולכת ונעשית תחנת ביניים בין מזרח למערב. "מדינת התערוכות" מכנים אותה, על שם התערוכות העצומות שנערכות על אדמתה כל ימות השנה, החל בתערוכת נשק וכלה בתערוכת מזון בינלאומית.

הענקים של ערוצי הטלוויזיה עוברים כיום מפאריס ומלונדון לדוּבַּאי. האמיר הפיקח שלה, שיח' זאיד בן סולטאן אל-נהיאן, דואג לכך שכל מדינה ערבית תיהנה במקצת מן התשואות של הנפט: פה הוא בונה בית-חולים חדיש, שם מקים אוניברסיטה.

הדברים מתחילים להיראות אחרת, ולא רק במדינות המפרץ. ניתן להבחין בשינוי אמיתי המתחולל בכל מדינה ממדינות ערב. בחלקן זהו שינוי שנכפה עליהן מבחוץ – כמו בעיראק, שארצות-הברית מנהלת בה את העניינים בצורה ישירה – ובחלקן המדובר הוא בשינויים שהם תוצאת השפעתה של האווירה הבינלאומית החדשה שנוצרה לאחר התפוררותה של ברית-המועצות ונפילתה של חומת ברלין, או לאחר 11 בספטמבר 2002. אך למעשה, השינוי החל עוד קודם לכן.

כאשר לוב של קדאפי הודיעה על חיסול תוכניות החימוש בנשק להשמדה המונית, היא לא עשתה זאת בעקבות הניצחון האמריקאי בעיראק. זה שנתיים שהיא פותחת את שעריה לביקורת בפני ארגוני זכויות-האדם הבינלאומיים. לוב פתחה בפניהם את בתי-הכלא והרשתה להם להקים בתחומיה מנגנון בקרה משלהם.

ראשיתו של פתרון הסכסוך בסודאן בין הממשלה לבין ג'ון גרנג, מנהיג צבא השחרור העממי המורד בשלטון המרכזי מזה עשרים וחמש שנה והשולט למעשה בדרום סודאן העשיר בנפט, לא היתה השיחות שיזמו האמריקאים לאחרונה. זה ארבע שנים שהסודאנים עובדים על שינוי החוקה ומאותתים על שינויים במשטר בכללותו. לאופוזיציה ניתן, בפעם הראשונה זה מאות שנים, חופש פעולה מלא.

באלג'יריה ייערכו בקרוב בחירות לנשיאות. עד כה הודיעו על התמודדותם ארבעה אישים, ובהם הנשיא עבד-אל-עזיז בוטפליקה. ברור הוא שהבחירות יהיו דמוקרטיות, כמו הבחירות האחרונות לפני ארבע שנים, וכוח בינלאומי יעקוב אחריהן מקרוב.

במצרים ובלוב, בפעם הראשונה זה עשרות שנים, נעצרו שרים מקורבים לשלטון ונידונו בבתי-משפט בעוון שחיתות.

קבוצה המונה כמאתיים–מאתיים וחמישים ערבים, פוליטיקאים לשעבר, מדענים, אינטלקטואלים, עיתונאים, חברו יחד ובשיתוף עם 'תוכנית הצמיחה של האו"ם' (United Nations Development Program), הידועה בשמה המקוצר (UNDP), הם מַתווים את קווי הפעולה הנחוצים לשינוי, בתחומים הניתנים לשינוי, בעולם הערב

בבחריין בוטל חוק בטחון המדינה, שהיה מעין חוק-מטרייה אשר שימוש ככיסוי לדיכוי המתנגדים למשטר. בג'בוטי, בסוריה, בתוניסיה ובתימן שוחררו מהמעצר מתנגדי המשטר. בירדן ובלבנון אין מעצרים פוליטיים זה כבר כמה שנים.

במרוקו ובירדן שוריינו מנדטים לנשים בפרלמנט. ולפי הדו"ח השנתי של אונסק"ו (2000), הערבים הפנו לחינוך בעשור האחרון משאבים גדולים מאלה של כל קבוצת אוכלוסייה אחרת בעולם השלישי.

הדוגמאות האמורות לשינויים המתחוללים בעולם הערבי עדיין אינן מעידות על המהפכה שאנו מייחלים לה, אבל מצביעות על הכיוון. אין זו סתם תקווה של פטריוט ערבי, אלא ציון עובדות המתרחשות במציאות. בעולם הערבי של היום עולה כוחם של דיפלומטים, מדינאים, אנשי עסקים, אנשי תקשורת, אינטלקטואליים ומדענים בעלי חשיבה חדשה ומודרנית, הכמהים לשינוי מעמיק. הם אינם חושבים על כך בתבניות של ניצחון על ישראל או על ארצות-הברית, אלא מעוניינים להחזיר לאומה הערבית את התפקיד שהיא מילאה בתולדות העולם במשך מאות בשנים, כתורמת המרכזית לציביליזציה האנושית.

מי הם, ואיך עושים זאת

המדובר הוא בדור שני ושלישי להנהגה ששרדה את "הנכּבה" (האסון) של 1948, ו"הנָכְּסָה", (התבוסה) של 1967.

הם לא המהפכנים משמאל, וגם לא הפונדמנטליסטים האיסלאמיים מימין, אלא אנשי שלטון ממשפחות מלוכה או ממשפחות אחרות המרכזות בידיהן כוח, שנשלחו ללמוד בסורבון, באוקספורד או בהארוורד. הם למדו משפטים, מינהל עסקים, דיפלומטיה, שיווק, תקשורת, מדע-המדינה ויחסים בינלאומיים, וחיו פרק זמן ממושך במערב. האנשים האלה התערו בחברה המודרנית ולמדו ממנה רבות. הם שמעו במו אוזניהם את הזלזול ב"כָּראמָה" (כבוד) הערבי, והתלקחה בתוכם אש הקנאה והאתגר.

בתקופת שהותם במערב חָברו אותם אנשים לשתי קבוצות חשובות של ערבים, אשר עמדותיהם הנחרצות בדבר הצורך בשינוי דרסטי בעולם הערבי בכל התחומים הבשילו ועוצבו עוד קודם לכן. הם פגשו באנשי המדע הערבים הפזורים באלפיהם במדינות העולם, מפני שבארצות מוצאם לא התייחסו אליהם ואל מחקריהם בכבוד הראוי, ואילו מדינות המערב נתנו בידיהם את כל האמצעים והתנאים לעיסוקם. הם פגשו גם אינטלקטואלים שנאלצו לעזוב את מולדתם בגלל הדיכוי ורמיסת החופש, ובגלל המשטרים שרדפו כל מי שהעז להרים קול זעקה נגדם.

הרוב המכריע מקרב אנשי הקבוצה הראשונה וחלק הארי מאנשי הקבוצה השנייה אימצו את הדגם המערבי של המשטר הדמוקרטי והכלכלי, והחלו לנגח את המשטרים בארצות מוצאם. אליטה אינטלקטואלית זו חברה לדור השני והשלישי של ההנהגה החדשה, והם יצרו יחד מערכות מפותחות ורחבות אופקים. עוד בהיותם בבירות אירופה, החלו להכין את הקרקע לשינוי בארצות ערב.

לדור הזה שייכים כמה מן המלכים והנשיאים כיום, כדוגמת המלכים של ירדן, בחריין ומרוקו ונשיא סוריה, שעלו לשלטון לאחר מות אביהם, וגם האמיר של קטאר, אשר נטל לידיו את השלטון מידי אביו הקשיש לאחר שחולל מה שקרוי "הפיכה לבנה".

מנהיגים אלו מוסיפים לשלוט בצורה לא-דמוקרטית ודבקים במסורת של העברת השלטון בירושה. רבים מדפוסי ההנהגה שירשו מאבותיהם נותרו ללא שינוי, וקשה להם לשאת את נטל התקווה שמעמיס על כתפיהם הדור החדש אשר קם בקרב האומה הערבית. ובכל זאת, הם מסמלים את תחילת השינוי. כולם, מי יותר ומי פחות, מובילים את ארצותיהם בדרך של שינוי. המנהיגים בני הדור החדש מתמרנים בחוכמה בין ההנהגה הישנה שירשו, ושחלקה עדיין רובץ כעול על צווארם, לבין צורכי ההתחדשות. כל המנהיגים האלה נדרשים לעמוד בפני לחצים חזקים, המופנים אליהם מבחוץ ומבפנים כאחד. הם מסרבים לדרישותיה של ארצות-הרית (ולפעמים גם של ישראל) להתעמת בגלוי עם ירושת אבותיהם, ואף אינם נכנעים ללחציהם של הקיצונים מבית להוביל לעימות נגד כל העולם. בד בבד עם מדיניות שקולה ומפוכחת, הם חותרים לקראת שינוי מעמיק בכלכלה ובחברה ומבקשים לחזק את שלטון החוק. מנהיגים אלה מעניקים יותר סמכויות לרשויות החוק והחקיקה, פונים לכיוון של כלכלה חופשית, יותר פתוחים לביקורת, לערכי הדמוקרטיה, ומאפשרים את חופש הביטוי וחופש ההתארגנות. עליהם לעשות כן במתינות ובזהירות, כי הם יודעים היטב שקפיצה גדולה מדי קדימה עלולה לשבור את מפרקותיהם.

אופי השינוי

התארגנותם המשותפת של כל אלה – של המנהיגים הצעירים, בני דורם וקרוביהם, מקורביהם ובעלי-בריתם מקרב השדרות השונות של השלטון ומוסדותיו, ובצדם האינטלקטואלים והמדענים בפזורה וקבוצות שונות במדינות ערב – הביאה לפעילות מיוחדת במינה, שהתחלנו לראות את פירותיה כבר עתה. המנהיגים החדשים מוסיפים לשלוט בצורה לא-דמוקרטית, דבקיםמובאה:3:

ברבים מדפוסי ההנהגה שירשו מאבותיהם, וקשה להם לשאת את נטל התקווה שמעמיס על כתפיהם הדור החדש אשר קם בקרב האומה הערבית. ובכל זאת, הם מסמלים את תחילת השינוי. המנהיגים בני הדור החדש מתמרנים בחוכמה בין ההנהגה הישנה שירשו, ושחלקה עדיין רובץ כעול על צווארם, לבין צורכי ההתחדשות. כל המנהיגים האלה נדרשים לעמוד בפני לחצים חזקים, המופנים אליהם מבחוץ ומבפנים כאחד

קבוצה המונה כמאתיים-מאתיים וחמישים איש, פוליטיקאים לשעבר, מדענים, אינטלקטואלים, עיתונאים, הקימו גוף חדש הפועל בשיתוף עם 'תוכנית הצמיחה של האו"ם'(United Nations Development Program), הידועה בשמה המקוצר (UNDP), ומַתווים בו את קווי הפעולה הנחוצים לשינוי, בתחומים הניתנים לשינוי, בעולם הערבי.

תוצאות המחקר היסודי שאנשי הקבוצה שוקדים עליו זה כחמש שנים מתפרסמות בדו"חות שנתיים (כבר פורסמו הדו"חות של 2002 ושל 2003), המשרטטים תמונה אמיתית וקשה בכל הנוגע למה שמחבריהם מגדירים אותו כ"צמיחה האנושית" בארצות ערב. מחברי הדו"חות מבליטים שלושה תחומים עיקריים, שכל העולם הערבי שרוי בהם במשבר: הידע, החופש ומעמד האישה, ומציינים שללא פתרונן של הבעיות האלה לא תהיה אפשרות להתקדם.

בחרנו כמה נתונים מתוך הדו"חות שמצביעים על המצב:

ידע: העולם הערבי מונה כיום 280 מיליון נפש, 5% מאוכלוסיית העולם. ואולם, בתחומים רבים מאוד נדחקים הערבים כמעט לתחתית הרשימה יחסית לשאר קבוצות האוכלוסייה בעולם, למשל:

האינטרנט: ב-2001 רק 1.6% היו מחוברים לאינטרנט בעולם הערבי. אמנם, המספר הזה מסמן עלייה של 60% לעומת 2000, אבל הערבים מפגרים בתחום זה אחרי כל קבוצות האוכלוסייה בעולם, למעט ארצות אפריקה. הדו"ח מציין גם את הסיבות לכך: מספר המחשבים הביתיים בארצות ערב עומד על 18 לכל אלף תושבים, וזאת, כשהממוצע העולמי הוא 78 מחשבים לכל אלף תושבים, והממוצע במדינות המערב הוא 390 (בישראל הממוצע הוא 280 מחשבים לכל אלף תושבים); מספר קווי הטלפון במדינות ערב גם הוא נחות: 80 קווים לכל אלף תושבים, בעוד הממוצע העולמי הוא 180, הממוצע באירופה הוא 405 ובארצות-הברית – 700 קווים לכל אלף תושבים. גם העלויות יקרות מאוד. העולם הערבי עומד בראש הסולם העולמי מבחינת מחיר עלות החיבור לאינטרנט, שהוא בממוצע 35 דולר לחודש.

תרגום: אחד מסימני המעורבות של מדינה ביצירה העולמית הוא מספר הספרים שמיתרגמים בה מדי שנה, ואיכותם. לפי הנתונים שפורסמו באונסק"ו ב-1995, בכל העולם הערבי תורגמו בין השנים 1981–1990 44 ספרים בממוצע בשנה, בעוד בישראל תורגמו באותה תקופה 390 ספרים בשנה, בהונגריה 510 ובספרד 900 ספרים בשנה.

הוצאות ספרים: הערבים, שהם, כאמור, 5% מאוכלוסיית העולם, מוציאים לאור 1.1% מכלל הספרים ורק 0.8% מהספרים בתחום של ספרות יפה. 17% מהספרים שרואים לאור בעולם הערבי הם בנושאי דת. תגליות: בכל רחבי העולם הערבי נרשמו בשנים 1980–1999 370 תגליות מדעיות. באותה תקופה נרשמו בצ'ילה בלבד 147 תגליות, בישראל 7,652 ובקוראה הדרומית 16,328 תגליות.

מדע: בשנים 1990–2000 היו בעולם הערבי 400 מדענים לכל מיליון נפשות; זאת, לעומת הממוצע העולמי, העומד על 995. באירופה היו באותה תקופה 2,400 מדענים לכל מיליון נפשות, באמריקה הלטינית – 300, ובדרום-מזרח אסיה – 550 מדענים לכל מיליון נפשות. באותו הקשר מציינים, שבין השנים 1990–1995 ייעד העולם הערבי רק 0.2% מכלל ההכנסה הלאומית למחקרים מדעיים, שעה שבארצות-הברית, ביפן ובשבדיה הגיעה הוצאה זו ל-3.1%, בגרמניה, צרפת ובריטניה ל-2.4%, ביוון ובספרד ל-0.7%, ובתורכיה ל-0.4% מכלל ההכנסה הלאומית.

חופש: החופש בכל התחומים – חופש היצירה, חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש התנועה – לוקה בחסר בעולם הערבי. גם כאן אנחנו מדורגים בתחתית הסולם, ורק מדינות בדרומה של אפריקה ובמרכזה, וכן קוריאה הצפונית, מפגרות אחרינו.

38% בלבד מקרב הציבור שהשתתף בסקר דעת הקהל אשר ערכו המדענים הפועלים בשיתוף עם UNDP, השיבו שהם מרגישים בקיומו של החופש. בראש מעייניהם של השליטים במדינות ערב עומדת שמירת משטריהם. הם מוציאים על הצבא ועל שירותי הביטחון למיניהם סכומי עתק שלא ניתן לאמוד אותם, וזאת, על חשבון הקצאת משאבים למדע, למחקר ולטכנולוגיה. בעולם הערבי משכורתו של קצין בצבא גבוהה ממשכורתו של מדען. אבל זה לא רק עניין של תקציב; סיבת הדבר היא גם הפחד מהידע החיצוני, אף כשמדובר בתחומי המדע, המחשבים והתקשורת. השלטונות בעולם הערבי דואגים לשלוט בכל תחומי הפעילות החברתית, המדעית והתקשורתית, ולא רק בצבא ובפוליטיקה. הם מגבילים את חופש היצירה והמחקר, גם אם צריך להפעיל לשם כך כוח. שלא לדבר, כמובן, על המשטרים הרודניים, המגבילים מאוד את הפעילות הפוליטית ועדיין רחוקים מרחק רב מהדמוקרטיה.

מעמד האישה: בעולם הערבי עדיין מתפקדת מחצית החברה בלבד. רק בשנה שעברה החליט הפרלמנט הכווייתי על המשך מניעת זכות ההצבעה מנשים. בבחריין השכנה התירו להן להצביע בפעם הראשונה, אבל אף לא אישה אחת נבחרה למוסדות המדינה, גם לא ברשויות המקומיות.

כיום אחוז הנשים בפרלמנטים של מדינות ערב הוא 3.5% בלבד (בכך אנחנו מפגרים אפילו אחרי מדינות בדרומה של אפריקה, שם אחוז הנשים בפרלמנטים עומד על 8.4%).

אחוז האבטלה בקרב הנשים בעולם הערבי מגיע ל-85%.

החוקרים בדקו ומצאו, שבנות ונשים בעולם הערבי מגיעות לציונים טובים מאלו של הבנים בכל בתי-הספר היסודיים והתיכוניים, ואפילו בלימודי תואר ראשון באוניברסיטאות. ולמרות זאת, רק 75% מהבנים בגיל הלימודים לומדים בבתי-ספר יסודיים, ורק 56% מהבנות. השאר אנאלפביתים. בבתי-הספר התיכוניים לומדים 60% מהבנים ו-50% מהבנות.

הדו"ח מצביע, כמובן, גם על נקודות של אור ועל הישגים רבים בעולם הערבי. אך באופן טבעי, מחבריו מבקרים את המרכיבים השליליים, וזאת, משום שמטרתם היא לדחוף לשינוי. לפיכך, הם שמים את האצבע על הפצע בהדגישם את הדברים העיקריים שמצריכים שינוי, ומגמת השינויים היא המודרניזציה של העולם הערבי.

מחברי הדו"ח מקדמים בברכה את ההנהגה הצעירה וצועדים יחד איתה לכיוון הנכון. אין צורך לנהל לשם כך מלחמות, מפני שכבר הוכח שהן אינן מועילות ורק מעצימות את כוחם של הרודנים. כדאי שגם ארצות הגובלות בעולם הערבי או מנסות לנווט אותו בשלט-רחוק יידעו זאת.

אנשי הקבוצה מאמינים שהשינוי הוא כיום צורך חיוני, ושום שליט אינו יכול להימלט או להתעלם ממנו. אבל השינוי צריך לבוא מבפנים, לא דרך מהפכות חצר או מלחמות.

כותבי הדו"חות מתמודדים בצורה עדינה גם עם הפונדמנטליזם האיסלאמי, מתוך הסתמכות על אמירותיו של הנביא מוחמד ועל פסוקים מהקוראן המדגישים את החשיבות של המדע והחופש ומייחסים תפקיד חשוב לאישה. הדו"ח גדוש ציטוטים מאסכולת האיסלאם האחר, המתון, החכם והפתוח.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 20 של "ארץ אחרת": לחם עוני: ישראל בעיני העשירון התחתון. להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה