דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 באוגוסט 2003 | מהדורה 17

המדינה לא צריכה להכריע

"המדינה צריכה לשקף את המורכבות של הזהות היהודית בזמן הזה ולא לנסות להכריע בה. לכן עליה להכיל את הריבוי ולאפשר לתהליכים לא-משפטיים לקבוע מאפיינים של זהות ושייכות. בתי- משפט או אף מחוקקים אינם יכולים ואינם צריכים להכריע בשאלה 'מיהו יהודי' או מי ייחשב כמצטרף ליהדות". רות גביזון מציעה פרמטרים מבדילים בין הצטרפות לדת היהודית, לעם היהודי ולמדינת ישראל – מכוח היהדות                     צילום: מריה טרוס

יש החושבים, שגיור הוא הדרך היחידה להצטרף אל העם היהודי; גיור הוא ודאי הדרך היחידה להצטרף אל הדת היהודית. במובן זה, המחלוקות סביב הגיור הן מחלוקות על טיבו של הקולקטיב היהודי ועל היחס בין הדת היהודית ובין העם היהודי. לכן גיור הוא תהליך המדגיש את היחס המורכב בין יחידים החברים בקבוצה ובין הקבוצה עצמה, ואת המחלוקת בשאלה מי קובע איך מצטרפים אל הקבוצה. שאלת הגיור, כלומר, ההצטרפות הרצונית לעם היהודי, היא אפוא מקרה פרטי מתוך מיקבץ השאלות העולות סביב סוגיית "מיהו יהודי", ומעוררת מחלוקות עמוקות גם באשר לטיב יהדותם של אלה שנולדו יהודים אך אינם שומרים מצוות, ומחזיקים בגישות שונות ומגוונות בכל הנוגע למקומה של היהדות בזהותם.

אני כותבת את המחשבות האלה כאישה שנולדה יהודייה, אשר אינה שומרת מצוות ואינה מקבלת על עצמה עול שמים, אך מרגישה שיהדותה היא מרכיב חשוב בזהותה. אני רוצה לחזק מרכיב זה ולהנחיל אותו לילדיי. אני רוצה לחיות בחברה שתרבותה הציבורית תאפשר לי, ביהדותי, להרגיש בה "בבית" באופן מלא. לכן יש לי אינטרס קיומי ותרבותי בקיומה של קהילה יהודית חיה ויוצרת, שהאנשים יוכלו לשמר ולפתח בתוכה את מרכיבי הזהות היהודיים שלהם.

אני ערה, כמובן, לעובדה שבין אלה המגדירים עצמם כיהודים ישנן מחלוקות גדולות באשר למהות היהדות. במובן מסוים, מחלוקות אלה גורמות לכך שלא ניתן לדבר על קהילה יהודית אחת אלא על קהילות יהודיות אחדות. יש קהילות יהודיות שאני מרגישה בהן שייכות מלאה, ויש קהילות שאני מרגישה כלפיהן רק "קירבת משפחה". וכמו בכל משפחה, יש ענפי משפחה שעימם אני שמחה לבלות, ויש כאלה שאני מתרחקת מהם. עם זאת, קהילות יהודיות על כל צורותיהן הן חלק מן התרבות הספציפית שלי. התרבות הזאת שונה מתרבויות אחרות, גדולות ונפלאות, שהן חלק מן המורשת האנושית בעולם ואשר גם בהן אני נוטלת חלק כאדם, אך הן אינן "שלי" בשום מובן חשוב, והיא אף משמשת כדרך להבחין בין מה שהוא "שלי" ומה שאינו "שלי".

אני מודעת לכך שאין אלה דברים פשוטים כלל ועיקר. יש לי נגישות רבה יותר לספרות ולהגות הכלל-עולמית מאשר לספרות תורנית או תלמודית, הכתובה ארמית. חוויה של אוניברסיטה מערבית מוכרת לי ואני מרגישה בה יותר בנוח מאשר בבית-מדרש. אני מניחה שארגיש יותר בנוח בבירה מערבית מאשר הייתי מרגישה אילו נקלעתי לעיירה יהודית מרכז אירופית, או אף ליישוב היהודי בחברון. למרות זאת, בית-כנסת וזמירות שבת, ברית-מילה ובר-מצווה הם חגיי ומקומותי, עברית היא שפתי והתנ"ך מתאר את הנארטיב הלאומי שלי ואת מחוזות מולדתי.

חשוב לי להדגיש, שאני רואה בזיקתי ליהודים אחרים עניין של "ברית גורל" ושל "ברית ייעוד" כאחד. אינני מקבלת את ההבחנה, שלפיה הגורל היהודי הוא האחריות המשותפת והחובה לסולידריות ולהשתתפות בסבל הארצי, בעוד ברית הייעוד שמורה רק לאלה הרואים ביהודים גוי קדוש שיש לו ברית עם אלוהיו. דווקא מפני שאני גורסת, שלא ניתן לחיות חיים שלמים ללא הקַבלה של שני החלקים – של הגורל ושל הייעוד – אינני רוצה בתפישת יהדות המקנה לי שותפות רק בחלק אחד. הציונות החילונית, אשר העניקה משמעות יהודית לדור של מקימי המדינה ובוניה, היתה מבוססת על תפישה אקטיבית, בוחרת, ייעודית, של הקיום היהודי.

יחד עם זאת, אני מכירה בכך שיש הבדל חשוב מאוד בין התפישה העמוקה והשלמה של יהדות כצירוף של דת ועם, של ברית ושל עדה, ובין תפישה כשלי המאפשרת, ואף מחייבת, הבחנה בין המרכיבים האלה. ואולם, שתי התפישות ניצבות יחדיו מול תפישתם של אלה הסבורים כי אין כלל עם יהודי, במובן המודרני של לאום, אלא רק דת יהודית. יש לזכור שבקבוצה השוללת את קיומו של לאום יהודי ישנם יהודים חרדים וחילונים כאחד. באשר ליהודים החילונים הנמנים עם הקבוצה הזאת, היות שבעיני עצמם אין להם דת, יש להם רק מוצא דתי יהודי. לאומיותם נקבעת לפי מקום מגוריהם, אזרחותם וזיקתם התרבותית הנבחרת. חלקם רואים את עצמם כצרפתים, גרמנים או אמריקאים ממוצא יהודי. את הקשר עם היהדות הם מקיימים בדרכים שונות: חלקם מתבוללים; חלק מהישראלים שבהם דבקים בייחוד היהודי באמצעות השפה, הארץ והקשר ההיסטורי-תרבותי ל"ארון הספרים היהודי". אחרים כלל אינם נותנים לעצמם דין-וחשבון בשאלה מהי המשמעות המתמשכת של יהדותם בעיניהם, ואם יש להם רצון לשמר אותה ולהנחילהּ. התפישות השונות ביחס לגיור ייגזרו משלל התפישות המורכבות האלה ביחס למרכיבי הזהות היהודית ומידת חשיבותם ליחיד ולקבוצה.

ברור מן הדברים, שאינני נמנית עם אלה הסבורים כי יהודיותו של אדם נמדדת רק ב"תורותיו", הן במעשה ובפועל, והן מבחינת המטרה או הכוונה. ברור גם שאני ובני משפחתי נחשבים יהודים על-פי המבחן ההלכתי המחמיר ביותר. כיוון שכך, כרגע אין לעמדתי בכל הנוגע לגיור השלכות אישיות ישירות עלי ועל הקרובים לי. יחד עם זאת, היות שיש לי עניין בדמותן של קהילות יהודיות, סוגיית ההצטרפות אליהן היא מרכיב חשוב בתפישת החיים שבעיניי ראוי לו לאדם היהודי שיחיה אותם. לשאלה הזאת יש השלכות חשובות גם מבחינת ההתייחסות לאחרים, המבקשים לתת פרשנות משלהם למרכיבי היהדות, או להצטרף אליה.

את דבריי אחלק לשלושה: הצטרפות לדת היהודית, הצטרפות לעם היהודי וההכרה של המדינה ביהדותו של אדם, בין אם הוא יהודי מלידה ובין אם זהו מעשה של בחירה.

כאמור, אני עצמי משתייכת לאלה הסבורים שהדת היהודית והלאום היהודי הם אכן מרכיבים שונים של זהות. אני סבורה שהקשר בין המרכיבים הדתיים והלאומיים ביהדות הוא הכרחי, אימננטי ומתמשך. יש לי קירבה רבה יותר לאנשים בעלי תפישה דומה לשלי ביחס ליהדות, מאשר לאלה – חרדים וחילונים כאחד – המנתקים את המרכיבים זה מזה או נותנים רק לאחד מהם מונופולין באשר לאפיונה של ה"יהדות האמיתית".

הצטרפות לדת היהודית

איך מצטרף אדם ליהדות כדת? מרכיב חשוב של התשובה על שאלה זו חייב להיות, בעיקרו, פנים-דתי. אין לאדם חירות לכפות על קבוצה דתית להכיר בו כבן הדת. קני-המידה לכך מי הוא בן הדת הם דתיים, ומתפרשים בידי המוסדות המוסמכים של הדת. עמדתה הטיפוסית של המדינה היא רק לא להפריע לחופש הדת, הכולל את חירותו של הפרט לבחור להצטרף לדת, אבל גם את חירותה של הקבוצה הדתית לקבוע אם וכיצד ניתן להצטרף אליה.

כיוון שכך, גם הוויכוח בין זרמי היהדות השונים באשר לדרך הנכונה להצטרף אל היהדות הוא בעיקרו ויכוח פנים-דתי. יחד עם זאת, יש לו גם מרכיב שניתן לבחון אותו מבחוץ, בניתוח סוציולוגי של הדת היהודית, וגם בניתוח סוציולוגי של העם היהודי ושל הציביליזציה היהודית.

ניתן להעלות שאלות באשר לחובתם של מנהיגי הדת היהודית ביחס למנהגי הגיור בעת הזאת. היו תקופות בעבר, שבהן היתה הצטרפות מאסיבית של לא-יהודים ליהדות. יש הטוענים שהצטרפות ממין זה חשובה גם היום, ולפיכך יש להקל בגיור ולהגדיל את מספר המתגיירים, וצריך לאפשר למי שחפץ לקשור את גורלו בגורל העם היהודי – ולחיות, כרוב בניו, בלי שמירת המצוות – לעשות זאת. לעומתם, יש הטוענים שחשוב מאוד להקפיד כי הגיור יהיה לשם הצטרפות לדת היהודית, ואין הצטרפות לדת היהודית ללא קבלת עול מצוותיה לפי הפרשנות המחמירה שלה. זהו בעיניי ויכוח פנים-דתי מרתק וחשוב, שאין לי – כאדם לא-דתי – סמכות להתערב בו. השתכנעתי שגם בנושא זה, כמו בנושאים רבים אחרים, ההלכה עשירה דיה כדי לאפשר מגוון של גישות, ולכן אינה קוראת לאכיפה מכנית אלא לפרשנות יצירתית ולמנהיגות רוחנית. השתכנעתי גם, שאין כאן עניין של עמדות מתקדמות ואמיצות מול עמדות מסורתיות וחסרות מעוף. העמדות השונות, במיטבן, מבוססות על הערכות מורכבות ומתוחכמות של המציאות החברתית והתרבותית ושל סיכויי ההישרדות של העם.

מבחינה סוציולוגית, מי שינסה להצטרף לדת היהודית בגיור שאין כל זרמיה מכירים בו, או מי שיראה עצמו כיהודי על אף שהמימסדים היהודיים הדתיים אינם מכירם בו ככזה, עלול להיתקל בקשיים אם יבקש הכרה ביהדותו גם מזרמים אלה. קשיים כאלה הם חלק הכרחי מן הפעולה של מערכת נורמטיבית מסודרת שיש בתוכה מחלוקות – משפטיות ואידיאולוגיות – ביחס לדרכי ההצטרפות. בסופו של דבר, הקביעה מי הצטרף לדת תיעשה בידי הפרשנים המוסמכים של הדת עצמה. הוויכוח בין הזרמים השונים על הגיור הוא, אפוא, גם ויכוח פנים-דתי על ההכרה בזרמים האלה כביטוי אותנטי של היהדות מצדם של כל מרכיביה האחרים. בינתיים, כעצה למצטרפים, נראה לי שההליכה במסלול ועדת נאמן היא הדרך הנכונה. שאלה נפרדת היא, מה צריכה להיות עמדת המדינה בסוגיות אלה.

הצטרפות לעם היהודי

אם הגיור מוגדר כהצטרפות אל הדת היהודית, ניתן, לטעמי, להצטרף אל העם היהודי גם לא בדרך של גיור. עקרונית, ניתן גם להצטרף אל הדת היהודית בלי להצטרף אל העם היהודי. זאת, מאחר שהעם היהודי הוא קולקטיב שאינו מתמצה בדת, על כל היבטיה וזרמיה. בסוגיה הזאת אפשר ללמוד מן ההיסטוריה של עמים אחרים. בדרך-כלל הרוב הגדול של בנים לעם מסוים נולד לתוכו. יש הפורשים ממנו ביודעין או בשל חוסר נכונות לעשות את המאמץ להישאר בתוכו, והם מתבוללים בעמים אחרים, ויש גם המצטרפים אליו. הצטרפות לקולקטיב לאומי היא תוצאה משולבת של רצון המצטרף, של הסכמת הקבוצה ושל קיומם של תנאים חיצוניים המאשרים כי פעולותיו של היחיד מעידות עליו שהצטרף לקבוצה והיה לחבר בה. עקרונית, ניתן להצטרף לקבוצה בלי לחיות באופן המדגיש את החברות בה, וניתן גם להתנהג כחבר בקבוצה בלי לעשות אקטים מפורשים של הצטרפות.

לדת היהודית יש מערכת מסודרת של נורמות ושל מימסדים, הקובעים בצורה מוסמכת, מה הן הדרכים להצטרפות. לפיכך, הצטרפות בדרך של גיור היא תהליך שיש לו התחלה ויש לו סיום. אדם יכול לקבוע, ואחרים יכולים לאשר את קביעתו או לחלוק עליה, אם ומתי הצטרף פרט זה או אחר ליהדות כדת. הדבר הרבה יותר קשה, אם מדובר בהצטרפות לעם שאינה בדרך של גיור, שכן אלה הם תהליכים שאין להם שיעור וקשה לנקוט עמדה ברורה ביחס אליהם. אין ספק שיהיו גם מקרי קצה מובהקים. מי שמצהיר שהוא רוצה להצטרף לעם היהודי או רואה עצמו כיהודי, ומעשיו והתנהגותו אין בהם שום ביטוי למימושה של משאלה זו, אינו בן לעם היהודי. לעומת זאת, אדם הרוצה לקשור את גורלו בגורל העם היהודי, לומד את שפתו ואת מקורותיו, חי בין יהודים, מקבל על עצמו חלק ממנהגיהם ומנחיל אותם גם לילדיו, ואין לו תרבות לאומית או דתית ייחודית אחרת, מצטרף אל העם היהודי. אדם כזה הוא יהודי בלאומיותו, אף על פי שיכול להיות כי אינו מוכר כיהודי על-פי חלק מפרשנויות ההלכה היהודית. ייתכן שישנם גם אנשים שעמדתם העקרונית אינה דתית, ואשר בעיניהם חשוב להצטרף לעם היהודי בלי לעשות אקט דתי. ואולם, יש להניח שמספרם של אנשים כאלה אינו גדול, ורוב המצטרפים לעם היהודי היום יקבלו על עצמם שיש בהצטרפות הזאת מרכיב דתי.

מחוץ לישראל, קשה להעלות על הדעת הצטרפות לעם היהודי שאינה הצטרפות דתית, שכן כמעט אין חיים יהודיים שאינם סובבים סביב הדת או מנהגיה ומסורותיה. כך הדבר בעיקר בדמוקרטיות מערביות פתוחות, שהיהודים משולבים בהן בכל המקצועות ובכל סגנונות החיים. יתרה מזאת, במדינות כאלה, הנוטות להפריט את הדת אך לכבד אותה, עמידה על האופי הלאומי של ההשתייכות היהודית עלולה להיראות כחוסר נאמנות. את הדילמה הזאת ניסו היהודים ברוב מדינות המערב לפתור באמצעות פיתוח המושג של ציונות, שאינו סותר בהכרח אזרחות פעילה בארץ שהאדם חי בה. עם זאת, יש להודות כי הניסיון הזה אינו פשוט, והוא מחייב שניות לאומית-תרבותית היוצרת מרקם חיים מורכב (להערכתי, הניסיון הזה אכן חשוב ומצליח. הוא הגיע לשיאו כאשר ג'ו ליברמן התמודד על משרת סגן הנשיאות יחד עם אל גור בבחירות 2000, ויש לו ביטויים מגוונים בקרב יהודים גאים וציונים בכל תחומי החיים בדמוקרטיות המערביות. עם זאת, הדיון המתנהל בזמן האחרון בשאלה, אם המלחמה בעיראק שירתה אינטרסים אמריקאיים או יהודיים, מזכיר לנו כי הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר). בדרך-כלל אדם שנולד יהודי, ורוצה לשמור על זיקה פעילה וגלויה ליהדות, ינסה ליישב זיקה יהודית עם אזרחות ועם לאומיות אחרת; אך קשה להעלות על הדעת הצטרפות לעם היהודי בתנאים כאלה.

ואולם, דווקא הלכות הדת עשויות להעניק לתהליך מן הסוג הזה משמעות. האם בן לאב יהודי שאינו יהודי על-פי ההלכה הוא בן לעם היהודי, או שמא עליו להצטרף אליו? אם יהודי אדוק ידבק בשיטה עקבית, הקובעת כי עם יהודי ודת יהודית חייבים ללכת יד ביד, אדם כזה ייחשב ללא-יהודי בדתו ולכן גם לא-יהודי בלאומיותו: עליו להצטרף. לטעמי, אדם כזה יכול להיות בן לעם היהודי אף ללא צעדי הצטרפות. לעומת זאת, אדם שהוא בן למשפחה שהתבוללה, המגלה כי על אף היותו חילוני ואף כי באורחות-חייו בעבר לא היו מרכיבים יהודיים כלשהם, יש לו זיקה בעלת משמעות אל ההיסטוריה, התרבות והגורל היהודיים שהוא רוצה לשמר אותה, יצטרך לנקוט שורה של צעדים כדי להצטרף מחדש אל העם היהודי. צעדים אלה אינם חייבים לכלול גיור.

בישראל הדבר קל יותר. כיוון שבישראל יש תרבות ציבורית יהודית-עברית, כל טמיעה בהווי הישראלי יכולה להצטייר כהצטרפות לעם היהודי. גם אם נוציא מן הכלל את אלה השומרים על זיקה פעילה לתרבות דתית או לאומית אחרת, בכל זאת יישארו הרבה אנשים שבעצם חייהם בארץ, לימוד שפתה ושירות בצבאה יכולים להצטייר כ"מצטרפים" לעם היהודי. ואכן, יש הרואים כך את הדברים ואף מעודדים ראייה כזאת. אני מקבלת בברכה את אלה הרוצים להצטרף למדינת ישראל ולקשור את חייהם בגורלה. ואולם לא כל מי שעושה זאת, אף אם אין לו תרבות ייחודית אחרת, הצטרף בכך לעם היהודי. לזהות לאומית-יהודית יש מרכיב תרבותי והיסטורי עמוק, שקשור הן לדת והן לקהילות יהודיות מחוץ לישראל. רק מי שמקבל על עצמו את כל המכלול מצטרף לעם היהודי. הזהות הישראלית, לעומת זאת, יכולה להתמצות בשילוב מלא בחיים בארץ, בשליטה בעברית וברצון להמשיך לחיות כאן ולהשתתף בבניין הארץ ואורחותיה. זוהי זהות אזרחית. הערבים אזרחי ישראל עומדים ברוב התנאים האלה. למרות זאת, אני מסכימה עימם כי אין הם "ישראלים" מלאים במובן הלא-אזרחי של המילה. יש להם מידה רבה מאוד של ניכור מוּבנֶה כלפי הפרויקט של מדינת ישראל, המוגדרת כמדינה יהודית. לכן תיאורם כ"פלסטינים אזרחי ישראל הגרים בישראל" הוא תיאור נכון. בלאומיותם הם אינם ישראלים, אלא פלסטינים או ערבים. משום כך נכון לשמור את המושג "ישראליות" כמבטא משמעות של קולקטיב אזרחי, ולא של זיקה לאומית. יהודיות תישאר צירוף מורכב של מרכיבים דתיים ולאומיים. אם ניתן עליה מונופולין לדתיים, ייאלצו יהודים שאינם דתיים לחפש לעצמם זהות לאומית חדשה.

הכרת המדינה ביהדותו של אדם

על רקע הדברים האלה נוכל לגשת לשאלה השלישית והאחרונה: האם המדינה צריכה לתת מעמד רשמי ליהדותו של אדם? האם עליה להפריד בעניין זה בין דת ללאום? ואם כן, כיצד היא צריכה לעשות זאת? האם יש הבדל לעניין זה בין אלה שנולדו יהודים ובין אלה שהצטרפו ליהדות בדרך זו או אחרת? חלק מן המדינות המערביות מפריטות את הדת ואת הלאום גם יחד, ומשאירות רק את האזרחות כקטיגוריה רלבנטית במישור המשפטי-פומבי. זוהי מדיניות נוחה, מפני שהיא משאירה את השאלות של חברוּת בקהילות לא-אזרחיות לדינמיקה פתוחה ולא-מדינתית של קהילות דתיות ותרבותיות. השאלה היחידה שהמדינה חייבת לתת עליה תשובה חד-משמעית היא שאלת האזרחות, וזו אמורה להיקבע על-פי חוקי המדינה ועובדות פשוטות (כגון מקום לידה, מעמד אזרחי של ההורים או הליכי התאזרחות על-פי חוק), בלי הבדל דת או לאום.

מדינות מערביות אחרות נותנות מעמד רשמי ללאום (וגם לנתונים מייחדים אחרים, כגון שפה). במדינות נוספות יש דת של מדינה, אבל חוקי המדינה אינם מקנים זכויות-יתר לבני דת זו או אחרת, ושאלת ההשתייכות לדת היא עניינם של הפרטים ושל הקהילות הדתיות בלבד.

מצבה של ישראל, המכירה ב"יהודיותו" של האדם כבעלת זיקה לאופייה של ישראל בתורת מדינת לאום יהודית, הוא שונה. הדבר מתבטא בעיקר בתחומים של שבות ושל מרשם (וגם בתחומים של אימוץ או של חינוך). בינתיים חל בישראל גם העיקרון, שבענייני נישואים וגירושים (או מעמד אישי) תופס הדין הדתי. שני אלה מחייבים, שמוסדות ממלכתיים ייתנו תשובות רשמיות על שאלת דתו או לאומיותו היהודית של אדם, לרבות השאלה אם אכן "הצליח" להצטרף אל היהדות באחת ממשמעויותיה.

באשר לאפיונו של אדם כיהודי בדתו לצרכים משפטיים, אין מחלוקת שהתשובה צריכה להינתן בהתאם לקביעות דתיות. במשפט הישראלי הקושי נובע מהמונופולין שניתן למימסד הדתי האורתודוקסי. מונופולין כזה הוא טעות חמורה מבחינת המדינה. כל שעליה לעשות הוא לאפשר הכרה ביהודיותו של אדם ובהצטרפותו ליהדות על-פי הזרמים השונים, תוך שמירת השקיפות במרשם. ההגדרה שהתקבלה, ולפיה יהודי (בדתו) הוא "בן לאם יהודייה או מי שהתגייר", נכונה לצורך זה. כל גיור המקובל על קהילות יהודיות צריך להיות קביל, ופרטי הגיור ובית-הדין המגייר צריכים להיות חלק מן המרשם.

שוב, המצב יותר סבוך באשר למרכיב הזהות הלאומית-היהודית. אימוצה של הגדרה אחידה ודתית בהקשר זה מעוות, לדעתי, את המציאות המורכבת. אין מדובר כאן בשייכות או בהצטרפות לדת, אלא בשייכות או בהצטרפות לקולקטיב ייחודי, שהמדינה רואה את עצמה כמממשת את זכותו להגדרה עצמית. קני-המידה לכך צריכים להיות ברורים וקשורים לתפקידה של ישראל כמדינת לאום, ולכן עליהם להיות מכילים, ולא להצטמצם רק לאותם פרטים המוכרים כיהודים בדתם על-פי הפרשנות המחמירה של ההלכה. מדינת ישראל צריכה להכיר באדם כיהודי בלאומיותו גם אם אינו יהודי בדתו, אם מתקיים בו מכלול התנאים שצוינו לעיל, של השתייכות או של הצטרפות לעם היהודי.

יתרה מזאת, אני סבורה שבמתן הזכות למדינה להכריע בשאלת הלאומיות צריכים לתמוך הן שומרי המצוות והן אלה המחזיקים בעמדה כי אין יהדות שאינה דת, והדת והלאום שזורים זה בזה. זאת, מאחר שחוקי המדינה אינם חוקי ההלכה, והם אמורים לתת מענה לא רק ליהודים ולא רק ליהודים שומרי שבת. הקטיגוריות שלהם מוכתבות על-פי צורכי המדינה וכל חלקי הציבור בה, ולא על-פי ההגדרות המחייבות והפנימיות של קבוצה דתית זו או אחרת. המדינה, גם על-פי האדוקים, אינה צריכה לתת להם מונופול. זאת, מאחר שאם תעשה זאת, לא תוכל למלא את תפקידה כמדינה.

אלא שתפישתי בדבר הקשר ההכרחי והמתמשך בין מרכיבי הזהות הלאומיים והדתיים ביהדות מחייבת, שגם בקביעת השתייכותו של אדם ללאום היהודי אל לה למדינה לראות כ"יהודי" את מי שרואה את עצמו כבן לדת או לתרבות לאומית אחרת. היא גם רשאית להוסיף תנאים אובייקטיביים להצטרפות, ולא להסתפק רק בתחושתו של האדם עצמו. העיקר הוא שהגדרת היהודיות כזיקה לאומית אינה חייבת להתמצות בהגדרת היהודיות כחברוּת בקהילה דתית. הייתי נוטה לחשוב שלצורכי שבות, ולצורכי קביעתה של זהות לאומית בהקשרים אחרים, יהודיוּת על-פי ההלכה אינה תנאי הכרחי או מספיק. יכול להיות שהמדינה תחליט כי רק אדם השייך לעם היהודי על-פי מכלול השיקולים שייקבעו, אשר חפץ לחיות במדינת הלאום היהודית ומכיר במשטרה ובעקרונותיה הדמוקרטיים, לרבות חובת השוויון שהיא חובה לכל אזרחיה, ומוכיח את אלה באמצעות מגורים בארץ והשתלבות בחייה, זכאי לאזרחות מכוח השבות. ההשתייכות לעם היהודי, (שגם אותה אין הדת קובעת באופן בלעדי) היא רק תנאי אחד ממכלול התנאים לרכישת אזרחות מכוח השבות. חוב להדגיש שההשתייכות לעם היודי, אם מלידה ומתוך בחירה פעילה ואם מתוך הצטרפות ממשית, היא הנתון המרכזי כאן. לכן אל לה למדינה לפתוח פתח להכרה בהצטרפות לעם היהודי, שהוא אך ורק לצורך ההתאזרחות בה. מי שרוצה להתאזרח, יש לו מנגנוני התאזרחות מיוחדים. מי שרוצה לרכוש אזרחות מכוח יהדותו, מוטלת עליו חובת ההוכחה שיהדותו קודמת לרצונו להתאזרח ואינה תלויה בו. לכן גיור מכל סוג שהוא בארץ לא יוכל על פי רוב להעניק למתגייר זכויות התאזרחות, וזה הדין גם באשר לגיור בחו"ל, במקרים שהמבקש להתגייר אינו יכול לספק ראיות עצמאיות ובעלות תוקף מתמשך לחפצו להצטרף באורחות חייו ובזיקותיו לעם היהודי, ולא לקולקטיב האזרחי הישראלי. ובקצרה, המדינה צריכה לשקף את המורכבות ולא לנסות להכריע בה. לכן עליה להכיל את הריבוי ולאפשר לתהליכים לא-משפטיים לקבוע מאפיינים של זהות ושייכות. בתי-משפט או אף מחוקקים אינם יכולים ואינם צריכים להכריע בשאלה "מיהו יהודי" או מי ייחשב כמצטרף ליהדות. את השאלות המעשיות שהמדינה מופקדת עליהן היא צריכה לפתור בצורה בהירה, שתשרת את המטרות הלאומיות, התרבותיות, האזרחיות והפוליטיות של ציבור האזרחים וציבור היהודים בכללותם.

רות גביזון היא פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, מראשוני האגודה לזכויות האזרח ונשיאתה לשעבר, וכלת פרס ישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה