דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
1 באוגוסט 2007 | מהדורה 40

המבט הנשי טרם הופנם בתרבות

בעיניה של ענת צוריה, סרטה של נטעלי בראון 'מתמורפוזה' הוא סרט חשוב. בראון מצליחה להראות כיצד פשעי מין מושתקים לא רק באמצעות מנגנוני הכחשה חיצוניים, והיא קושרת בינם לבין יסודות מיתיים של התרבות המערבית

ילדה יפה לובשת שמלה לבנה בחג. היא שייכת לשבט המגונן שנקרא קיבוץ. הילדה צוחקת. היא שמחה. עד לרגע שבו לגמרי באקראי, מתחת לשולחן, היא מותקפת.

הילדה מופתעת מהכאב. המענה שלה יושב לידה ומחייך אל אמה. האֵם מחייכת בחזרה. היא לא מביטה בבת. הכאב מתמקם במוחה של הילדה. הגוף הקטן רוצה להתנגד, אבל היד המענה מצמיתה אותו לכיסא. הילדה שוקעת אל תוך הניסיון הראשון שלה לשכוח את הכאב הזה, שאפילו אמא שלה לא מכירה.

הפתיחה של הסרט "מתמורפוזה" מפגישה את הצופה עם זיכרון ילדוּת אפל. הזיכרון הזה מסופר לאט מפיה של צעירה יפה שמביטה בנו. הצילום בהיר מאוד. היא מספרת ביובש על עינוי מיני שעברה, עינוי שיוגדר בעברית תקנית כ"גילוי עריות". היא מתקשה בדיבור, היא מספרת בזהירות ואז עוצרת. היא תקועה עד לרגע שבו היא מספרת על השנאה שלה לצבע הלבן. הוא מזכיר לה את השמלה הלבנה שבה עונתה, את הזרע הלבן שנכפה עליה. הסלידה הפיזית שלה מהלבן הופכת למסמן מפתיע של החוויה שעברה בתוך השבט והמשפחה. הלבן, שמסמן בדרך כלל את הטהור, הופך בסרט למסמן הפשע. בניגוד לצפוי, הפשע הוא לא רק עצם העינוי, אלא גם אופי השתקתו על-ידי התרבות והחברה שלנו.

סרטה של נטעלי בראון"מתמורפוזה"הוא סרט חשוב. הוא חשוב בין היתר כי בראון מצליחה להראות כיצד הפשע המיני נארג אל תוך מלאכת מחשבת של תרבות עתיקה של הכחשה. הצופה נחשף אמנם לעדויות נדירות על סוגים שונים של עינויים מיניים שעוברות נשים בהווה, אבל בראון מספרת בסרטה סיפור שונה: לא את סיפורה של הסטייה המינית, אלא את מקורות ההכחשה וההשתקה של הסטייה החברתית. לשם כך היא חוזרת אל היצירה הקלאסית 'מֶטָמוֹרפוֹזוֹת', מציגה את סיפורי התשוקה של המשורר הרומי אוֹבידיוּס כסדרה לא פתורה של מעשי אונס, ומציבה אותם לצד עדויות על מעשי אונס שבוצעו בימינו בחברה הישראלית.

ממד חתרני

החיבור הלא צפוי בין המיתי והקונקרטי הוא שנותן לסרט את הממד החתרני שלו. האנלוגיה הזאת מצביעה על התרבות והשפה כמקור אפשרי וחשוב לכרוניקת טשטוש הפשע – כרוניקה שהוצגה כבר בידי אובידיוס. וכך נוגעת נטעלי בראון בהשתקה של האונס, שהרי הנאנסת מושתקת בידי לא אחר מאשר האֵל היווני. לצד הקושי בזיכרון של סיפור גילוי העריות של הילדה מהקיבוץ, או של התלמידה במדרשה הדתית שנאנסה באלימות, היא מתארת את התחכום של העלמת הפשע על-פי אובידיוס. המיתולוגיה היוונית מציגה דרמה שבה במעין משחק מחבואים גרוטסקי ואכזרי הנאנסת הופכת בידי האל לפרה או לעכביש, או נקברת מתחת לפני האדמה. מבחינה זו יש הבדל בצורת ההשתקה של הנשים בסיפור המיתי ובסיפור העכשווי. בסיפור המיתי הנאנסת מבקשת לזעוק ולהעיד ונחסמת בידי גורם חיצוני. בסיפור העכשווי מנגנוני ההשתקה הם גם פנימיים. מנגנונים שבהם שלובים זה בזה מערך ההדחקה הטבעי של האדם לצד השתקה של חברה שחיה בתרבות שבה המבט הנשי עדיין לא הופנם, עדיין לא ננבט בשפה.

הצורך להסתיר את האונס

אומרים שכל אישה מכירה אישה שהוטרדה מינית או נאנסה. אין ספק שנשים רבות מכירות אישה שנאנסה, אם כי לא תמיד הן יודעות זאת.

חמש שנים הייתי בקשר קרוב עם נורית. היינו החברות הכי טובות. למדנו יחד, עבדנו יחד, חשבתי שאני יודעת עליה הכל. עד שיום אחד היא סיפרה לי בלקוניות על חייל אחד שאנס אותה באכזריות כאשר היתה ילדה. כל השנים היא חייתה בצל הטראומה של האונס, ובעיקר בצל הצורך שלה להסתיר אותו. לאחר שנודע לי שנאנסה, נמנעתי במשך שנים מלשוחח עם נורית על האונס. חשתי צורך לגונן עליה. עשיתי הכל כדי שנוכל שתינו, שתי החברות הטובות, להעמיד פנים כאילו נורית לא נאנסה ונפצעה בידי אותו חייל כאשר היתה בת שמונה. אפילו כשהבנתי שהיא חיה בגיהינום לא הזכרתי שוב את האונס ההוא.

היום, יותר מעשרים שנה אחרי, אני יודעת שהבחירה להדחיק ולשתוק לא היתה טעות אישית שלי. אנחנו חלק משבט. למרות שעבר דור, מעט מאוד השתנה. מסורת ההכחשה, סגנון ההדחקה, דלות הדימויים, הפחד ממיניות האישה, הפחדים וההסתרות, ההשתקה וההשכחה, כל אלה הם חלק ממסורת עתיקה של קודים חברתיים שנישאים על-ידי ההיסטוריה והשפה.

האנס של נורית לא נתפס, וכך גם האנסים בסרט 'מתמורפוזה'. הנתון הזה אינו מקרי. ייתכן שכפי שהסרט מרמז, עד שלא תמצאנה הנשים את השפה, את הדימויים ואת המונחים לספר באמצעותם על עצמן ובכלל זה על האונס שהן עברו, נמשיך שלא לדעת על החוויות של חברותינו, ורוב האנסים לא ייתפסו ולא יינקו.

ענת צוריה היא בימאית סרטים

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 40: "תרבות ישראלית ומה היא מגלה לנו על עצמנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ענת צוריה היא בימאית של סרטי תעודה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה