דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
25 ביולי 2012 | מהדורה 65

איור: אבי אודנהיימר

"המאגר הביומטרי ראוי לקבורת חמור"

נראה שההסבר העיקרי לחוק המאגר הביומטרי טמון בדינמיקה הזו: כוח שלטוני שמנסה לקיים את עצמו רק משום שהוא יכול, ויוצר כדור שלג מתגלגל, מסוכן מאין כמותו. מיכאל בירנהק, מומחה בינלאומי בנושא הפרטיות, קובע כי בניגוד לנאמר בגיליון על-ידי ניצן נוריאל, לשעבר ראש המטה ללוחמה בטרור, הציבור הישראלי לא ויתר על הפרטיות שלו. תגובה לגיליון 64 של "ארץ אחרת", "מדינת מעקב: המאגר הביומטרי ומאגרים אחרים"

מדי כמה שנים קם אדם, תאגיד או ממשלה, ומכריזים על מותה של הפרטיות. ההכרזות האלה אינן מסקנה שנובעת מבדיקה אמפירית, אלא ניסיון לא תמים לסלק את הזכות לפרטיות מהדיון החברתי-פוליטי, וכך לקדם מטרות אחרות, שהיה קשה יותר להשיג אילו היה צריך להתמודד עם הזכות לפרטיות. במילים אחרות, הטריק פשוט: במקום להתמודד עם האתגר, אומרים לנו שאין בכלל אתגר. החוברת החשובה של "ארץ אחרת" על המאגר הביומטרי מתעדת את הניסיון השלטוני למחוק את הפרטיות במקום להתמודד איתה.

הפרטיות שלנו נתונה תחת מתקפה גוברת והולכת של ממשלות שנדבקו ב"קדחת מאגרים": עוד ועוד מאגרי מידע מוקמים ומתעדים כל היבט של חיינו. רשויות מקומיות מתקינות מצלמות מעקב (אמרו: מצלמות מעקב, לא מצלמות אבטחה) מאחזות עיניים, כאילו הן הפתרון לפשע ובהן יימצא המזור לביטחון האישי. תאגידים אוספים מידע אישי עלינו, מעבדים אותו, כורים בו וסוחרים בו. תעשיית המידע האישי מגלגלת סכומי עתק. בעולם בעידן שאחרי ה-11 בספטמבר, ובישראל עוד הרבה קודם, הממשלות דורשות מהתאגידים למסור להן מידע, ואלה משתפים פעולה בין בכורח ובין מרצון, תוך סלילת נתיב שעוקף הגנות חוקתיות של הזכות לפרטיות. ניבה אלקין-קורן ואני תיארנו את התופעה הזו כ"לחיצת יד נעלמה". אכן, גורלה של הפרטיות בחברה הפוסט-מודרנית, ובמיוחד בסביבה הדיגיטלית הגלובלית, נתון במאבק נמשך, אבל בניגוד לרושם שמבקשים ליצור מי שלקו באותה קדחת מסתורית, המאבק טרם הוכרע.

המתקפה על הפרטיות נובעת משילוב של כמה גורמים: בשלות הטכנולוגיה שמאפשרת איסוף מידע ועיבודו בהיקפים חסרי תקדים; פיתוח מודלים עסקיים שמנצלים את המידע הזה; מחירים נמוכים של טכנולוגיות מעקב; תרבות שמקדשת ומעודדת חשיפה (תוכניות "ריאליטי"); וחיפוש של השלטונות אחרי פתרונות קסם לאתגרים של הטרור הבינלאומי והפשיעה הגואה, במיוחד פתרונות שנראים לעין ומשדרים לאזרחים את המסר "אנחנו דואגים לכם". למידע יש שימושים רבים וחשובים, ובהם קידום המאבק בטרור, אכיפת חוק, מניעת הונאות, ובאופן כללי יותר, השגת יעילות שלטונית ומסחרית-שוקית. מול אלה, הפרטיות מוצגת כמטרד.

גיליון 64 של "ארץ אחרת" – "מדינת מעקב" משתמש במקרה של חוק המאגר הביומטרי כדי לתאר בצורה נוקבת את קדחת המאגרים שאחזה בשלטון הישראלי בשנים האחרונות. אלי ביהם מראה כיצד המטרות שעליהן הצהירה הממשלה באשר לחוק כושלות במבחן הטכנולוגי. עומר שרביט מפרט את ההתנהלות הפקידותית-שלטונית שהולידה את רעיון המאגר הביומטרי ללא תהליך מסודר של קבלת החלטות – התנהלות שאומצה בחום בידי פוליטיקאי מתוחכם ונמרץ. נראה שההסבר העיקרי לחוק טמון בדינמיקה הזו: כוח שלטוני שמנסה לקיים את עצמו רק משום שהוא יכול, ויוצר כדור שלג מתגלגל. התהליך מתנהל הרחק מעיני הציבור, בשיטה ישראלית מוכרת היטב: קביעת עובדות בשטח, כפי שמראה אבנר פינצ'וק גם בהקשרים אחרים של קדחת המאגרים. כל זה – למרות הנזקים שעליהם מצביע יהונתן קלינגר, למרות החלופות הטכנולוגיות שהציע פרופ' עדי שמיר, ולמרות שהמטרה המקורית היתה מניעת זיוף תעודות הזהות, מטרה שניתן להשיג ללא המאגר הביומטרי, כפי שמסבירה קרין נהון. התוצאה היא חוק מיותר, מזיק, יקר לביצוע, וגבב של הסברים מפולפלים יותר או פחות שמנסים להצדיק את החוק בסיסמאות נבובות על קִדמה, על הצורך של המדינה להתגונן, וכמובן, על ביטחון.

ואף על פי כן…

למרות הכוחות החזקים שמאיימים על הפרטיות, ולמרות הדינמיקה השלטונית, הזכות לפרטיות היא עדיין זכות יסוד, גם בישראל.

הפרטיות מקיפה לא רק את חיי המין שלנו ומצבנו הבריאותי, אלא גם מידע שנראה טריוויאלי. בעולם דיגיטלי כל פרט תמים מצטרף לפרטים תמימים אחרים, ויחד הם יוצרים את הפרופיל שלנו בדרך שמאפשרת לאחרים לשלוט בנו. הענף שמגן על פרופילים אישיים פרטיים נקרא באירופה data protection – הגנת מידע אישי. המידע האישי הוא כל מידע שלפיו ניתן לזהות את האדם. הביטוי האירופי בקשר לאזרחים הוא data subjects – הסובייקטים נשאי המידע. כיום, כאשר אנחנו מאבדים את השליטה במידע שלנו, התרגום המילולי, נתיני מידע, מדויק יותר.

נתיני המידע מתקוממים. כאשר הם מגלים שנאסף מהם מידע ללא הסכמתם (למשל, לקוחות המחזיקים ב"כרטיס מועדון" שתכליתו העיקרית היא איסוף מידע על הרגלי הקנייה שלנו), כאשר הם מבינים את היקפי המידע העצומים שאוספת הרשת החברתית, וכאשר הם מגלים שחברם הטוב ביותר – המכשיר שבעבר כינינו טלפון נייד, וכעת נקרא טלפון חכם, שהוא בין היתר יחידת מעקב אישית – האזרחים מתקוממים. פייסבוק וגוגל חוו על בשרן התאגידי תגובות עוינות של לקוחות, ביקורת ציבורית, חקירות ותביעות.

מחקרים מראים שהפרטיות חשובה לנו, ושהיא חשובה גם ל"ילידי הרשת", הדור שנולד לתוך העידן הדיגיטלי. בניגוד לעמדה הרווחת אצל מבוגרים, שסבורים שהצעירים ויתרו על פרטיותם, המחקרים מלמדים שהצעירים דווקא חרדים לפרטיותם, משנים הגדרות פרטיות כאשר הם מבינים אותן, ומקבלים החלטות נקודתיות לפי ההקשר החברתי ולפי הסיכונים שהם מעריכים. הם מנהלים את הפרטיות שלהם, לא מוותרים עליה, והחוק מגבה את הבחירה הזו. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעגן את הזכות ומגן עליה, וחוק הגנת הפרטיות פורט את ההגנה למרכיביה. האכיפה טעונה שיפור, כמו במקרים רבים אחרים בדין.

אז למה לי ביומטריה עכשיו?

הריאיון המרתק שערך ניב ליליאן עם ניצן נוריאל, לשעבר ראש המטה ללוחמה בטרור ("הציבור כבר ויתר על הפרטיות שלו", גיליון 64), מתמצת את רוב הבעיות שיש בהליכים שהובילו להקמת המאגר הביומטרי ואת המצוקה שבה נמצאת הזכות לפרטיות. נוריאל מנכס למטה שעמד בראשו את ההמלצה להקמת המאגר הביומטרי, ואת ההמלצות המפורטות לדרך הפעלתו. מקור הסמכות של המטה לפעול בתחום הזה אינו ברור, אבל אין להלין עליו בשל כך. את ההחלטות קיבלו הפקידים המוסמכים במשרד הפנים בגיבוי פוליטי, ואת החוק חוקקה כמובן הכנסת. נוריאל מציג הסברים, לא כולם עקביים, להצדקת המאגר הביומטרי: ראשית, מניעת הרכשה כפולה (כלומר, מניעת מצב שבו אדם אחד יתחזה לאדם אחר ו"יגנוב" את זהותו), שאותה הוא מציג כתרומה קריטית לביטחון הלאומי. שנית, הוא ממשיך ומצביע על אוכלוסיות מסוימות (בדווים, ערביי ישראל בכלל, חרדים), שבניהן חשודים בעיניו באופן קולקטיבי כמי שעלולים להתחזות לאחרים.

כאשר ליליאן שואל על הפגיעה בפרטיות, התשובה של נוריאל היא שכבר ויתרנו עליה. האם הלוט"ר או משרד הפנים ערכו מחקר בנושא? אם כן, מחובתם היה לפרסמו. כיצד, אני תוהה, נוריאל מבין את הזכות לפרטיות? הזכות מוגנת בחוק, אבל אינה מוגדרת בו באופן פוזיטיבי, לא בישראל ולא בשום אמנה בינלאומית שעוסקת בנושא. החוק אוסר פגיעה בפרטיות, ומפרט כמה מצבים (כמו איסור צילום ברשות היחיד, איסור האזנת סתר ואיסור פרסום מידע אישי). זוהי הגדרה על דרך השלילה. יש ויכוחים פילוסופיים ומשפטיים נוקבים על משמעותה של הזכות. תשובה מקובלת אחת היא התפישה של הפרטיות כשליטה של האדם בעצמו, ובמידע על אודותיו: כל אדם יחליט מה ייעשה במידע שלו. האדם הוא בעל המידע – הוא איננו נתין המידע שנתון למרותו של אחר. זוהי תפישה שכורכת את הפרטיות במושג היסוד של כבוד האדם. אלי ביהם מציע הגדרה אינטואיטיבית דומה. ההסבר הזה מוכר כבר ארבעים וחמש שנים בספרות הסוציולוגית, המשפטית והפילוסופית על הפרטיות. הגנתי על ההגדרה הזו בספרי "מרחב פרטי" (הוצאת נבו והוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2010). נוריאל כנראה חושב אחרת. הריאיון אינו מגלה מהי תפישתו לגבי הפרטיות, אבל זו עולה בין השורות. הוא אינו חושש מ"האח הגדול", קרי המדינה, אלא מהתאגידים. כמובן, הסטת האש מהשלטון אל השוק מקלה על המדינה לעשות כרצונה.

כאמור, מחקרים מראים שהציבור דווקא מעוניין בזכות לפרטיות. מה שנראה לנוריאל ולאחרים כוויתור על הפרטיות אינו נובע מהחלטה מודעת של אזרחים לוותר על פרטיותם, אלא מהסתרת הפרקטיקות של איסוף מידע ועיבודו, מקביעת ברירות מחדל חוזיות (עיינו פעם בטופס שעליו חתמתם בסופרמרקט – מהי ברירת המחדל בקשר לאיסוף המידע?), מקביעת ברירות מחדל טכנולוגיות סמויות למחצה, מהצפת מידע, מטשטוש המידע ומשאר פרקטיקות שמנצלות את מגבלותינו הקוגניטיביות. רובנו פשוט לא יודעים שמידע אישי שלנו נאסף, וגם איננו יודעים מתי ואיך הוא נאסף, ומה נעשה בו.

ואפילו נניח שנוריאל צודק ו"הציבור כבר ויתר על הפרטיות שלו" – מהתיאור שלו לא נובע מה צריך להיות. הוא נכשל בכשל הנטורליסטי: הוא גוזר את הראוי (בעיניו) מתוך המצוי (לפי הבחנתו).

איזונים מהירים מדי

נראה שנוריאל סבור שגם אם יש פגיעה בפרטיות, היתרונות שהוא מוצא במאגר הביומטרי גוברים על הפגיעה בפרטיות.

הלך המחשבה הזה נפוץ מאוד גם בחוגים משפטיים. המשפט הישראלי נוהג לאזן בין זכויות ואינטרסים יריבים. שיטת המשפט פיתחה שתי וערב של "נוסחאות איזון" אופקיות ואנכיות. יש בהן "משקל", "יחס הפוך" וכדומה, כאילו היה מדובר במדע מדויק. שפת האיזונים תרמה תרומה חשובה למשפט הישראלי. עד שאומצה ויושמה, היו בתי משפט שבחנו סוגיות כבדות משקל במשקפיים חד-צדדיים: שיקולי ביטחון גברו כדבר מובן מאליו על כל שיקול אחר. שפת האיזונים השיפוטית הוסיפה משקל-נגד, את ה"אידך גיסא" של האינטרסים הציבוריים החשובים. לכן האיזון חשוב כל כך. אבל לשפת האיזונים יש תוצרי לוואי בעייתיים. אחד מהם נחשף בקשר לגורלה של הזכות לפרטיות. במקום לברר את מהותה, המאזנים עוברים ישר ל"שלב ב" – שלב האיזונים, והלך הרוח הוא – גם אם יש פגיעה, הרי היא מותרת. גישה כזו נעה במהירות גבוהה מכדי להבחין בפרטיות שנרמסת תחת גלגליה. כאשר אין מתעכבים על ההבנה של הזכות לפרטיות ומרכזיותה לחיינו – לחיי כל אחת מאיתנו, ולחיי הקהילה והמדינה הדמוקרטית – קל לצמצם אותה ל"צנעת הפרט", קל לייחס אותה אך ורק למי "שיש להם משהו להסתיר", ובכלל, קל לבטל אותה.

הריאיון החשוב עם נוריאל ממחיש גם את הכשל הדמוקרטי שהיה בהליכי החקיקה כולם. כאשר פקיד, בכיר ככל שיהיה, קובע קביעה מעין-סוציולוגית ללא ביסוס, שלפיה "כבר ויתרנו" על הפרטיות שלנו, ומכאן גוזר מסקנה ערכית ומתרגם אותה להנחיות מעשיות, נשכח עיקר דמוקרטי יסודי: את הבחירות הערכיות אמורים לבצע האזרחים באמצעות נציגיהם, ותוך הגנה של בית המשפט.

הפרטיות חיה וקיימת. ההכרזה השלטונית על מותה מוקדמת מדי. בלי פרטיות נתקשה לתפקד בחברה האינטנסיבית והתובענית שבה אנו חיים. לא במקרה המאפיין המרכזי של חברות טוטליטריות הוא היעדר פרטיות. חוק המאגר הביומטרי מלא אזכורי-שווא של הפרטיות, והם מראית עין של איזונים שלא נעשו מעולם. ראוי להשיב את הפרטיות למקומה הדמוקרטי היסודי, ולא למחוק אותה מהדיון או להמעיט מערכה. והמאגר הביומטרי – הוא ראוי לקבורת חמור.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 65 של "ארץ אחרת": דברים שבוערים בלבנולהזמנת הגיליון לחצו כאן

פרופ' מיכאל בירנהק, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה