דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 בפברואר 2004 | מהדורה 20

לאה אחדות. צילום: איל יצהר

הלגיטימיות של מקבלי הקצבאות

היותו של המוסד לביטוח לאומי עצמאי על-פי חוק לא מנעה מן הממשלה לחוקק חוקים שיאפשרו לה להניח את ידה על העוגה התקציבית שלו. כך החלה הידרדרות במעמדו של המוסד, שהיה עד לפני שנים ספורות הכתר במדיניות הרווחה הישראלית. מורן פלד פגש את לאה אחדות, מנהלת מחלקת המחקר והתכנון של המוסד

"זה תפקיד עמוס עבודה ורב-תחומי", מגדירה לאה אחדות (53) את תפקידה בארבע השנים האחרונות כסמנכ"לית מחקר ופיתוח במוסד לביטוח לאומי. "יש עבודת מחקר מאוד מעניינת, מעקב אחר עוני וחלוקת הכנסות, שותפות לפרויקטים בינלאומיים בתחום המחקרי ומתן סיוע לכל המטה של הביטוח הלאומי מבחינה סטטיסטית וכלכלית. אנחנו גם אחראים להכנת התקציב של המוסד לביטוח לאומי וליצירת מאגרי המידע".

בפועל חולשת לאה אחדות, ממשרדה בקומה השמינית והאחרונה בבניין המנהלה של הביטוח הלאומי בירושלים, על "מינהל מחקר ותכנון ובו צוות של ארבעים עובדים, ועל האגפים השונים במוסד: מחקר כלכלי, מחקר שארים, אגף נכויות וחקר ביצועים (מידע על ניהולו של המוסד לביטוח לאומי), כולל אחריות לתחום הגבייה במוסד, לסקרים של שביעות רצון, לתקציב המוסד ולפרסומיו, ובהם הוצאתו לאור פעמיים בשנה של כתב-העת "ביטחון סוציאלי", למרכז לתיעוד ולקשרים בינלאומיים.

במשך שנות קיומו של המוסד לביטוח לאומי היה תפקיד סמנכ"ל מִנהל מחקר ותיכנון עמדת מפתח בעיצוב מדיניות הרווחה. כך, למשל, מרַכּז ועדת בר-יוסף, שמסקנותיה הביאו לחקיקת חוק ביטוח אבטלה בשנת 1973, היה רפי רוטר, אשר שימש באותה עת כמנהל אותו אגף במוסד לביטוח לאומי. רוטר היה מופקד על הכנת תזכירים ועל הצגתם בפני חברי הוועדה. המעורבות הזאת והתמצאותו הרבָּה בפרטי המידע שהובא בפני הוועדה השפיעו במידה ניכרת על החלטותיה.

"אין ספק שלתהליך החקיקה, לא קדם דיון מעמיק על הסוגיות שעומדות על סדר-היום.במדינות מתוקנות לא עובדים ככה. בכל מדינה אחרת היו עובדים כמה שנים לפני שהיו מגישים תוכנית כה מרחיקת לכת של קיצוצים. בארצות-הברית, למשל, לא מתקבלות החלטות בצורה כזאת. מתקיימים דיונים בסנאט ובקונגרס לפני שעושים שינוי, ומשקיעים הרבה משאבים במחקרים לפני שמגיעים להחלטות"

בשנת 1953, מתוקפו של חוק הביטוח הלאומי, זכה המוסד למעמד של תאגיד סטַטוּטוֹרי, כלומר, המוסד לביטוח לאומי הנו גוף עצמאי על-פי חוק מבחינה ניהולית, כספית, חשבונאית ומשפטית. "עד לפני כמה שנים", מציינת אחדות, "מעמדו של המוסד בעיני קובעי המדיניות והציבור היה מכובד מאוד. המוסד לביטוח לאומי פועל כיום בשפיפות-מה, כיוון שלא הצליח לשכנע את קובעי המדיניות לא ליישם את הקיצוצים, וגם כי הוא עומד בפני מתקפה ציבורית על הדימוי שלו".

על אף מעמדו העצמאי על-פי חוק (בדומה לבנק ישראל), המוסד תלוי באופן בלתי נמנע בהקצאה ממשלתית, שממנה ממומנת כמחצית מתקציבו. המחצית השנייה נגבית מהאזרחים (המעסיקים והשכירים) עבור הקצבאות הביטוחיות (ביטוח אבטלה, זיקנה, שארים, נכות כללית ונפגעי עבודה), שמימונן מושתת בחלקו על מיסוי המוטל על שכר העובדים. כך, למשל, בשנת 2002 נגבו מהאזרחים 22 מיליארד ₪. נוסף לכך, זוכות הקצבאות הביטוחיות לתמיכה ממשלתית, שהגיעה אשתקד ל-10.5 מיליארד ש"ח. הקצבאות הלא-ביטוחיות, שעל שילומן מופקד הביטוח הלאומי (הבטחת הכנסה, דמי-מזונות, גמלאות לנפגעי פעולות האיבה, קצבת ניידות לנכים, קצבאות זיקנה ושארים לעולים חדשים), זוכות לתקצוב ממשלתי שעמד ב-2002 על 9.5 מיליארדי ש"ח.

היותו של המוסד לביטוח לאומי עצמאי על-פי חוק לא מנעה מן הממשלה לחוקק חוקים שיאפשרו לה להניח את ידה על העוגה התקציבית שלו. בשנת 2002, עם אישור תוכניתו הכלכלית של סילבן שלום, קוצצו כל קצבאות הביטוח הלאומי ב-4% (קיצוץ אחיד, שתוקפו הוארך מאוחר יותר עד לסוף שנת 2006). עם קבלת חוק ההסדרים ביחס לתקציב של 2003 קוצצו, בין היתר, כ-20% מקצבאות הבטחת הכנסה לרוב האוכלוסייה הנזקקת, בוטלה זכאותן של אמהות חד-הוריות לילדים מעל גיל שנתיים לקצבה של הבטחת הכנסה (עד אז היו זכאיות להבטחת הכנסה אמהות לילדים עד גיל שבע), וכן רוב הפטורים וההנחות למקבלי הבטחת הכנסה חדשים. את הגזירות האחרונות, שזכו בפיהם של אנשי מינהל מחקר ותכנון להגדרה "חלוקת נטל בלתי צודקת בין עניים לעשירים במידה הזועקת לשמים" ("ההשלכות של 'תוכנית ההבראה למשק הישראלי' על המוסד לביטוח לאומי", מארס 2003, עמ' 2), הטיל שר האוצר בנימין נתניהו בתוכניתו הכלכלית לשנת 2003. ואלו הן: אי-עדכונן של כל קצבאות ביטוח הלאומי עד סוף 2006, ביטולה של השיטה להצמדת הקצבאות לשכר הממוצע במשק החל משנת 2007 ואילך (והצמדתן למדד), קיצוץ בקצבאות הילדים והנהגת קצבה אחידה בסך 144 ₪ לכל ילד, דחיית גיל הזכאות לקצבת זיקנה ל-67 לנשים ול-70 לגברים (השינוי ביחס לנשים אמור להתבצע תוך 21 שנים, וביחס לגברים – תוך שש שנים).

"אין ספק שלתהליך החקיקה", מחווה אחדות את דעתה על מהלך הקיצוצים, "לא קדם דיון מעמיק על הסוגיות שעומדות על סדר-היום. במדינות מתוקנות לא עובדים ככה. בכל מדינה אחרת היו עובדים כמה שנים לפני שהיו מגישים תוכנית כה מרחיקת לכת של קיצוצים. בארצות-הברית, למשל, לא מתקבלות החלטות בצורה כזאת. מתקיימים דיונים בסנאט ובקונגרס לפני שעושים שינוי, ומשקיעים הרבה משאבים במחקרים לפני שמגיעים להחלטות".

בעקבות ההחלטות החדשות של משרד האוצר אחדות מצאה את עצמה עובדת כבר שנתיים, כמעט כל יום, משמונה בבוקר עד שמונה בערב; על חופשה אין בכלל מה לדבר. "אני צריכה לייצג את המוסד בכנסת, בוועדת הכספים ובוועדת העבודה והרווחה, לשכנע בטיעונים שלנו, להילחם בעצם נגד קיצוצים שמסכנים את המרקם החברתי. בעקבות השינויים צריך כל חודשיים בערך לשנות את מערכות החישוב, כלומר, עבודה שהיא עתירת משאבים בעיקר במונחי זמן. אתה כמעט לא מתפנה לדברים שאינם דחופים".

במשרדה הגדול, שיש בו שולחן עבודה רחב ושולחן ישיבות עגול, פרושים על ארונות הקיר דו"חות, מאמרים וניירות עמדה. זהו מקור כוחה של אחדות. על אף הלחץ הרב והמשימות הרבות, היא מדברת בנחת. קולה מחוספס – דבר שארבע הסיגריות שעישנה במהלך הראיון עשויות להסביר אותו – ובדבריה היא נוקטת נימה עניינית ונמנעת מכל ביטוי של רגש, כעין אנטיתזה למתקפות המתלהמות כנגד המוסד לביטוח לאומי. "בכל מקרה, אני חושבת שעשינו עבודה טובה בזה שהתרענו על הסכנות והבאנו נתונים ומספרים, ולא קיבלנו את הדין מראש בלי להילחם. אבל אני מוכרחה לומר שלא הצלחנו.

"לפעמים יש תחושה שהדברים אבודים, ולפעמים אתה מתפתה להרפות את המאמצים שלך. אנחנו כולנו בני-אדם. אבל זה חולף מיד. אם אתה לא ניחן במידה של אופטימיות, מאוד קשה לך לעמוד במערכת הזאת".

סוג כזה של אופטימיות הביא את אחדות לפרסם (כטיוטה להערות-בינתיים) בינואר 2004 מחקר חדש המתייחס לתופעת העוני בישראל. דו"חות העוני של המוסד לביטוח לאומי זכו תמיד, מאז 1971, שנה שבה פורסמו לראשונה, לתהודה ציבורית. כשפורסם בדו"ח העוני האחרון של שנת 2002 ש-17.7% מכלל המשפחות בישראל ו-28% מקרב הילדים בה חיים מתחת לקו העוני, זכו הנתונים למקום של כבוד בתקשורת. אולם גלי הקיצוצים אילצו את מינהל מחקר ותכנון לחשוב מחדש על מידת השפעתם של דו"חות העוני על מקבלי ההחלטות. "רצינו לומר שממדי העוני הם לא פונקציה של מדדים שבחרנו כדי להצדיק את הגישה שלנו", מסבירה אחדות את יוזמת המחקר החדשה. "אם מישהו חשב שאנחנו מפציצים אותו בממדי העוני בגלל הגישה היחסית, עליו להיווכח שאימצנו גישה המיושמת בארצות-הברית, וכנראה גם על-פי הגישה הזאת ממדי העוני לא יוצאים נמוכים יותר אלא גבוהים יותר".

במחקר החדש, "פיתוח מדד עוני נסיוני מצד ההוצאות בישראל", מאת נילי סבג-אנדבלד ולאה אחדות, ניתן לעיין כעת באתר האינטרנט של המוסד לביטוח לאומי. מטרת המחקר היא "להציע מדידת עוני מצד ההוצאות, אשר תהיה מושתתת על עקרונות השיטה שהמליצה וגיבשה ועדת המומחים האמריקאית, תוך התאמתה לחברה ולמשק בישראל" (שם, עמ' 3).

הביקורת ביחס למדד העוני הנהוג בישראל, שעליה מדברת אחדות, מקורה בכך שמדד זה, המקובל ברוב מדינות המערב, מתייחס קודם-כול למידת האי-שוויון בין כלל ההכנסות במשק (כולל קצבאות הביטוח הלאומי), ולכן הוא מכונה "מדד העוני היחסי". "מדד העוני המוחלט", הנהוג בארצות-הברית, מגדיר את העוני לפי יכולתו הכספית של אדם להשיג מצרכים בסיסיים הנחוצים לקיומו. על-פי המדד היחסי, נחשב לעני אדם שהכנסתו נמוכה ממחצית ההכנסה החציונית במשק, כלומר, השכר שמחצית האוכלוסייה העובדת מרוויחה יותר ממנו ומחציתה השנייה – פחות ממנו. לפיכך, קו העוני בישראל מעיד יותר מכול על הפער בין ההכנסות ולא על מצב העניים כשלעצמו, במנותק משאר ההכנסות במשק.

כל מי שיודע את מקור ההשראה של המדיניות הכלכלית החדשה ואת הטיעונים של שרי האוצר, המצדדים בכלכלה חופשית על-פי הנוסח האמריקאי, יתקשה לא להתפלא על כך שהמחקר של המוסד לביטוח לאומי מציע לאמץ שיטה הנהוגה בארצות-הברית. אחדות מודעת לבעייתיות שבמחקר החדש, ולכן היא מציינת במפורש שמטרת מדד העוני הנוסף אינה להחליף את המדד הקיים, אלא רק לתרום תרומה נוספת לידע על אודות העוני בישראל. במילים אחרות, היא מתכננת להפנות את טענותיו של כל מי שמערער על נתוני העוני בגלל היותם יחסיים, כנגדו, בהסתמך על השיטה של המדד המוחלט הנהוגה בארצות-הברית.

נוסף למאבק עם האוצר, ישנה טריטוריה נוספת שבה מנהל המוסד לביטוח לאומי מלחמת מאסף אבודה מראש. זוהי זירת התדמית שלו בעיני הציבור. כמעט לא תמצא אזרח במדינה שאין לו תלונות כלפי המוסד לביטוח לאומי: אנשי המעמד הגבוה ומעמד הביניים מתאוננים על תשלומי דמי-ביטוח גבוהים שהם לא זוכים ליהנות מפירותיהם; ציבור מקבלי הגמלאות השונות – על יחס משפיל, ביורוקרטיה, חקירות, ביטול קצבאות באופן שרירותי וצמצום דמי הגמלה עקב הקיצוצים; סטודנטים ובנות השירות הלאומי – על גבייה של דמי-ביטוח ממי שאינו מתפרנס וכו'.

יחד עם זאת, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שמעבר לתלונות הרגילות, הביקורת על המוסד היתה לצו השעה. "המתקפה הזאת לא נעשית בעלמא; יש לה מטרות מוגדרות", מתייחסת אחדות לנאומו של מאיר שטרית מה-29 בפברואר, שבו אמר כי "הביטוח הלאומי מתנהל כמו חנות מכולת". "יש לשר שטרית, כשהוא מדבר על רפורמה, רצון להדק את הפיקוח עוד ועוד ולהוציא פונקציות שהיו עד עתה שייכות לביטוח הלאומי אל מחוצה לו, כמו הגבייה של דמי-הביטוח. הממשלה החליטה עוד בתחילת השנה לאחֵד בין הגבייה של דמי-הביטוח לבין הגבייה של מס-הכנסה, אבל עדיין אין חקיקה בנושא. אנחנו, בכל אופן, חושבים שהמקום הטבעי לגבייתם של דמי הביטוח הלאומי הוא בביטוח הלאומי".

התופעה של אנשי האוצר, הפועלים במקביל בשתי חזיתות, נהירה לאחדות. הם תוקפים את האוכלוסיות החלשות, כי "כשאתה מערער את הלגיטימיות של האנשים לקבל קצבה", היא אומרת, "אתה מערער את הלגיטימיות של המוסד שאחראי לאותה קצבה". בו-בזמן הם תוקפים את המוסד לביטוח לאומי, כדי לערער את הלגיטימיות של האוכלוסיות החלשות.

ואולם, עמדתה של לאה אחדות היא חד-משמעית: "התדמית של המוסד לביטוח לאומי מעוגנת בתחושת הסולידריות של החברה הישראלית. הביטוח הלאומי הוא מרכיב בסולידריות הזאת. חברה, שרוצה שתהיה בה חלוקה צודקת של משאבים ומוכנה לשלם מחיר במסים תמורת חברה טובה יותר, תראה את הביטוח הלאומי אחרת".

אובדן הבושה

על איזו סולידריות מדברת אחדות? האומנם באמת היתה קיימת בעבר? האם אפשר לראות בהקמתה של מדינת הרווחה ביטוי לסולידריות בין אזרחיה? בחינת הצמיחה של מדינת הרווחה הישראלית אינה מעניקה תשובות חד-משמעיות. ד"ר ג'וני גל מבית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, שספרו "האומנם נטל מרצון?" (המרכז למורשת בן-גוריון, 2004) עוסק במדיניות שהיתה נהוגה ביחס למובטלים בישראל בין שנות העשרים לשנות התשעים של המאה העשרים, מטיל ספק גדול בתחושת הסולידריות האזרחית כגורם מרכזי בבניית מדינת הרווחה.

כך, למשל, תולה גל את חקיקתו של חוק ביטוח אבטלה ב-1973 בהופעת הפנתרים-השחורים על המפה הפוליטית ובדו"ח העוני של 1971, אבל בעיקר בדאגתו של מגזר מצומצם לבניו, שנפגעו לראשונה ממשבר אבטלה. "הגורם המשמעותי ביותר לשינוי בעמדתם של קובעי המדיניות ביחס לביטוח האבטלה", טוען גל בספרו, "קשור בפרופיל המובטלים בתקופת המיתון… לראשונה בתולדות המדינה הגיע שיעור המובטלים בשנים 1966–1967 מקרב השכבות החברתיות של קובעי המדיניות – בניהם של ותיקים ממוצא אשכנזי, שהיו בעלי מקצוע או אקדמאים – לממדים משמעותיים. נושא אבטלתם של בעלי המקצוע והאקדמאים הטריד מאוד את קובעי המדיניות הפוליטיים והפקידות הממשלתית הבכירה" (שם, עמ' 165–166).

למעשה, עד לחקיקתו של חוק הבטחת הכנסה והצמדתן של קצבאות הביטוח הלאומי לשכר הממוצע במשק בשנת 1980, נבנתה מדינת הרווחה תוך כדי משיכת חבל בין מייצגי האינטרסים השונים. את רשת הביטחון הסוציאלית מרובת הטלאים איפסנו במוסד לביטוח לאומי, כדי שישמש המוציא לפועל של חוקי הרווחה.

"גם אם המצב בשוק העבודה ישתפר והממשלה תנקוט מדיניות של שילוב בעבודה, וגם אם הקיצוץ בקצבאות יוליך אנשים לעבוד, עדיין נישאר בממדי עוני גבוהים ועם פערים חברתיים עמוקים. כי התמיכה באותן אוכלוסיות שאינן יכולות לעבוד כל-כך הצטמצמה, ושכר נמוך כמו שנהוג היום אינו מספיק כדי שמשפחות עם ילדים יוכלו להיחלץ ממעגל העוני".

היתה או לא היתה מדינת רווחה ישראלית? שלא כבעבר, בשנתיים האחרונות הוסר המסווה מעל העמדות בתחום הכלכלה, לכאורה, או המעטה של סולידריות, לכאורה, של בעלי האינטרסים הסקטוריאליים. ההבדל בין ההווה לבין העבר הוא שאבדה הבושה. זו סיבת הסיפוק שמביעה לאה אחדות ביחס לעתירה לבג"ץ בשנת 2002 של העמותה 'מחויבות לשלום ולצדק חברתי', בעקבות קבלת חוק ההסדרים של סילבן שלום. העתירה שהגישו עו"ד אביגדור פלדמן ועו"ד אבישי בניש דרשה את ביטולו של הקיצוץ חסר התקדים בקצבאות של הבטחת הכנסה, בטענה שהוא פוגע בצורה אנושה בזכותן לקיום אנושי מינימלי בכבוד של רבבות משפחות עניות. בהחלטת בג"ץ שנתקבלה לאחרונה קבעו השופטים כי אין אפשרות לקבוע מהו קיום מינימלי בכבוד, אבל תבעו מן האוצר לנמק את הקיצוצים בקצבאות הביטוח הלאומי.

"מה שברור הוא שהמדינה צריכה לקבוע לה נורמות", מסבירה אחדות את תמיכתה בעתירה, "והנורמה שנקבעה היא נמוכה. אני לא סבורה שהבג"ץ צריך להגיד למדינה מה הנורמה שלה. עם זאת, אני מאוד שמחה שהעניין נמצא בדיון ציבורי בבג"ץ, כי לפעמים יש לי תחושה שלאוצר אין גבולות כלל. ודיון כזה, גם אם יסתכם בקביעה שהמדינה היא שסוּבֶרֶנית להחליט, עדיין יש בו הצבת גבולות. אני מאמינה שתפישות כמו התפישות של האוצר אינן נצחיות. יכול להיות שקובעי המדיניות בעתיד יחשבו אחרת, ואנשים שחושבים אחרת עשויים ביום מן הימים לקבוע את המדיניות החדשה".

ואמנם, המוסד לביטוח לאומי ממשיך לחזק את ידיהם של אלה שחושבים אחרת, וסירב להיות שותף לתשובה שנתן האוצר ב-16 בפברואר על צו על-תנאי של הבג"ץ, שבה טען ראש אגף התקציבים במשרד האוצר, אורי יוגב, כי אין זה מסמכותו של הבג"ץ לעסוק בנושא זה. ברור מעמדת המוסד, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעיתונות הארצית (רותי סיני, "הארץ", 16.2.04), שיש לו תשובה אחרת: אם כיום משפחה של ארבע נפשות זקוקה ל-5,611 ₪ לחודש כדי להתקיים, הרי קצבת הבטחת ההכנסה שלה עומדת לאחר הקיצוץ על 2,300 ₪ לחודש בלבד!

אבל האם התעקשותה של אחדות לראות את חצי הכוס המלאה במאבק שהיא מנהלת יש לה בסיס מציאותי? האם המוסד לביטוח לאומי יכול להיות לוחם בודד במערכה האבודה למען מדינת הרווחה?

מסעד לרווחה ובחזרה

"האוריינטציה צריכה להיות עזרה לאנשים להשתלב בשוק העבודה", מתארת אחדות את תמונת שיתוף הפעולה שהיתה רוצה לראות בעתיד בינה ובין האוצר. "זה אומר לספק פתרונות אחרים, כמו שילוב האוכלוסייה הלא-עובדת והמקבלת קצבאות של הבטחת הכנסה, בשוק העבודה. צריך לטפל במכלול של דברים. אבל מפה ועד להפיל את האשמה על אנשים שאינם רוצים לעבוד, המרחק הוא גדול. מי שיש לו פוטנציאל לתעסוקה, צריך לעזור לו לעבוד. אני הייתי בונה מערכות שנותנות תמריצים לאוכלוסיות עם השכלה נמוכה ושכר נמוך. למשל, כמו שנהוג בארצות-הברית, בקנדה ובבריטניה, דואגת למתן זיכויי מס בני-החזר: מס-הכנסה מחזיר כסף לעובדים שהשכר שלהם נמוך. אם אתה רוצה להשאיר אנשים בשוק העבודה, אתה צריך לתמרץ אותם".

עם זאת, ברור לה שיציאה מהמיתון לא תביא לירידה בממדי העוני, אם האוצר ימשיך לדבוק בהתחייבותו לא להגדיל את ההוצאה על המגזר הציבורי ביותר מ-1% עד שנת 2007. "גם אם המצב בשוק העבודה ישתפר והממשלה תנקוט מדיניות של שילוב בעבודה, וגם אם הקיצוץ בקצבאות יוליך אנשים לעבוד, עדיין נישאר בממדי עוני גבוהים ועם פערים חברתיים עמוקים. כי התמיכה באותן אוכלוסיות שאינן יכולות לעבוד כל-כך הצטמצמה, ושכר נמוך כמו שנהוג היום אינו מספיק כדי שמשפחות עם ילדים יוכלו להיחלץ ממעגל העוני".

בינתיים היא נוטה לשתף פעולה באופן מקומי עם עשרות ארגוני סעד, עמותות ובתי-תמחוי, שצומחים עתה כפטריות לאחר הגשם. יש בכך רק נחמה פורתא, סבורה אחדות, מאחר שתופעת העמותות החברתיות, אנשי המגזר השלישי (ארגונים ועמותות הצומחים מהשטח) מעידה בעיניה יותר מכול על אזלת-ידה של המדינה ועל חוסר יכולתה לטפל בנזקקיה. "לי מאוד קשה עם זה", היא אומרת, אך משתדלת לא לדבר יותר מדי על הנושא. בין היתר, מפני שאינה מעוניינת לפגוע בשיתוף הפעולה, שבא לידי ביטוי במסירת מידע שוטף לכל דורש בכל התחומים הנתונים לאחריותו של המוסד לביטוח לאומי.

החשש הגדול של אחדות ושל אנשים אחרים התומכים במדינת הרווחה הישראלית הוא שהמצב הוא בלתי הפיך, ולא יהיה בכוחה של המדינה להחזיר לעצמה את תחומי האחריות שעוברים עתה לידי האזרחים. פריחתו של המגזר השלישי משקפת תהליך הפוך מזה שיצר את רשת הביטחון הסוציאלית. חידושיו העיקריים של חוק הבטחת הכנסה משנת 1980 היו "קביעת זכות חוקית ישירה לקבלת גמלת הבטחת הכנסה, תוך ניסיון לצמצם את הסטיגמטיזציה של המערכת, להגביל את שיקול הדעת של הרשויות ולהבטיח את יכולתו של האזרח לערער בפני המערכת המשפטית. האחדת המערכת שמה קץ לרעיון האחריות המקומית שהיה נהוג עד אז, והעבירה את האחריות להפעלת מערכת הגמלאות להבטחת הכנסה לידי הממשלה באמצעות המוסד לביטוח לאומי" (מיכל בר, "תהליך קביעת המדיניות של חוק הבטחת הכנסה בישראל", בתוך "ביטחון סוציאלי", מס' 58, נובמבר 2000, המוסד לביטוח לאומי, עמ' 54–55).

חקיקתו של חוק הבטחת הכנסה הביאה למשטוּר של לשכות הסעד העירוניות, אשר תמכו בנזקקים באופן מקומי. הרעיון היה להפוך תחום שהוא מקומי ונתון לשיקולים לא-ממלכתיים לתחום הנתון לפיקוח המדינה. אבל היום, לאחר צמצומן הקיצוני של הקצבאות להבטחת הכנסה, כל אלה שנשענו על המדינה חוזרים להישען על גורמים מקומיים, עמותות ובתי-תמחוי. "הייתי רוצה לראות משהו שמבחינת החברה הישראלית משקף יותר סולידריות חברתית", מתארת לאה אחדות את החזון הצנוע שלה בנוגע למעמדו של המוסד לביטוח לאומי, שאף אינו בגדר בקשה מוגזמת בעיני כל מי שתומך במדינת הרווחה. "הייתי רוצה לראות, מבחינת קובעי המדיניות, דיונים מעמיקים שבוחנים את ההשלכות ארוכות הטווח על החברה, ופחות שימוש בסיסמאות, שלעתים אפילו גובלות בדמגוגיה הפונה לרבדים הלא-רציונליים של האנשים".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 20 של "ארץ אחרת": לחם עוני: ישראל בעיני העשירון התחתון. להזמנת הגיליון לחצו כאן

מורן פלד הוא מפתח תוכניות לימודים ביהדות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה