דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
15 בספטמבר 2011 | מהדורה 62

רחוב ארלוזורוב, תל אביב 2011. צילום: דורית שרפשטיין

הלב מחסיר פעימה

נעמה צפרוני משווה בין תהליך חניכת נער בסיפור של עגנון "אצל חמדת" לבין מהלך חניכת מקדש שלמה בספר מלכים א'. על תהליך יצירת חלל רוחני באמצעות צמצום שמתחולל בגוף. לכבוד יום הכיפורים תשע"ד

"אצל חמדת" – הסיפור היפה של עגנון, אולי אחד הסיפורים היפים ביותר שלו – מתרחש בערב יום כיפור. המספר הצעיר, ששמו וגילו אינם נמסרים לנו, גולה מביתו ערב החג בגלל סכסוך עם אמו החורגת ואביו, החזן מוואסלוי, שולח אותו אל המורה שלו, חמדת, החזן מיאס. עם שחר הוא מגיע בעגלה ליאס ומצטרף לתפילת שחרית בבית הכנסת. חברי המניין מסבירים לו פנים, משקים אותו יי"ש ומכבדים אותו בעוגות דבש. לאחר מכן הוא יוצא לבקש את חמדת המהולל.

הצעיר מגולל באריכות את סיפור שיטוטיו בעיירה דמוית המבוך. תחילה נדמה כי הוא עדיין מבולבל מהיקיצה בעיירה זרה או אולי שתוי מעט מהיי"ש. אחר כך עושה רושם שהוא נותן לטיפוסים השונים והמשונים שהוא נתקל בהם להוליך אותו. עגלון, גבאי, חסיד רוזין, חרזן ארוך וצנום שמעכב אותו להקשיב לשיר שזה עתה חיבר, ערלית ושמשית – כולם מסבירים לו כיצד להגיע אל חמדת, ובכל זאת הוא אינו מוצא את דרכו. לבסוף, זקן נשוא פנים אחד שהצעיר טועה בו וחושב שהוא חמדת מביא אותו אל יעדו. כשהוא מוצא את חמדת בבית, הוא מוזמן להסב עמו לארוחה, אך מיד לאחר מכן חמדת קם ויוצא לסדרה של ביקורים, והצעיר משתרך בעקבותיו. הוא הולך עם חמדת למוזג לשתות מי דבש, ואז אצל אישה אחת בשם טילטשי חמדת שותה יי"ש, אצל מר בר בר יונה הספרדי הוא אוכל שיפוד של בשר גדי ושותה כוס גדולה של משרת שזיפים וכוס קטנה של יין תפוחים, ועם חבורת מסייעיו המשוררים הוא אוכל קורקבן וכבד להמתיק את היין וכן תרנגולת. שניהם חוזרים לביתו של חמדת, ומשם הם יוצאים לבית הכנסת להתפלל מנחה, שוב חוזרים הביתה ושוב סועדים ושוב יוצאים, ולפני שהם מגיעים אל בית הכנסת גם עוצרים לטבילה במקווה.

הרגע שבו חמדת "מראה" למספר המתלמד את מהות תפקידו כשליח הציבור מופיע לאחר התשת הקורא בפרטים רבים ובסיטואציות לא מובנות. עגנון כמו מסתכן בהארכת התיאורים שלכאורה אינם נחוצים כלל כדי לתמרן את הקורא להזדהות עם הנער הגולה והמבולבל שגדולתו של חמדת נסתרת מפניו. טקטיקה טקסטואלית של הקדמה שהיא השהייה ואז הפתעה נמצא – ולדעתי מסיבה דומה – גם בתיאור מקדש שלמה

הקורא הולך לאיבוד עם המספר, שכמעט נדרס תחת גלגלי המרכבות ופרסות הסוסים, וגם הוא, ממש כמו הנער, שרוי בסחרחורת ובאי נעימות הולכת וגוברת. תחילה מתקשה הנער להתמצא בסמטאות, ולאחר מכן הוא מתבלבל נוכח דמותו המשונה של חמדת. הוא אמנם שם לב שחמדת מביט על הבריות בעיניים יפות, אך משום שאין הוא נראה לו מכובד דיו העלם נותר עיוור וחרש לקסמו הכובש ולאירוניה המשעשעת של דבריו, מה גם שהוא לא מפסיק לאכול. כמעט בכל מקום חמדת מצהיר שרק "יטעם כזית", וכמעט בכל מקום הוא אוכל מהחלות כלומר נוטל ידיים, מברך, ולאחר הארוחה מברך ברכת המזון. הוא גם לא מפסיק לפטפט על כך: "ימַי ימַי היכן אתם? זוכר אני שהייתי בולע אבטיחים כאדם שאוכל דובדבניות. מה נוהג אבא שלך לשתות קודם הצום? אי אתה יודע? חייב אדם להסתכל במעשי אבותיו, שאם יזקין ידע להתנהג על פיהם. קודם היום לקחתי אבטיח חשוב ואיני זוכר היכן הנחתיו. אם בקלויז של הסדיגורים, או של הבהושים או אולי בבית מדרשו של באר מים חיים, חבל שיאכלוהו בלא כוונה". ("סמוך ונראה", הוצאת שוקן, 1951, עמ' 73-72).

אבל שלא כמו בסיפור קפקאי, הערפל והמבוכה אינם מרכז הסיפור, אלא משמשים הקדמה (ארוכה ומפותלת אומנם) לתיאור הרגע שבו הושגה ההתבהרות. הסיפור מחזיק 22 עמודים, והפשר מתגלה בראש העמוד שלפני האחרון; רק אז מתברר למספר ולקוראים שכל המאכלים שספג חמדת אל תוכו משמשים אותו לעמוד בנטל המשימה, שהיא לשאת את העם ולהגן בעדו ביום הדין:

  • נתעטף חמדת בטליתו עד למטה מרגליו. ניגב את בתי עיניו ופתח את מחזורו. אפשר שדברים שאני מספר נראים כדברי הבאי, ובאמת אין כאן לא גוזמא ולא שום הפרזה. אלא דברים כהווייתם. חמדת התחיל מתמעט, ודומה שהוא מצטמק והולך. כריסו כאילו נבלעה וכולו כצרור מלבושים שפרשו עליהם טלית. כך עמד ולא זז, עד שנרתע פתאום ממקומו והתחיל זוחל בפישוט ידיים עד לתיבה, והכל עושים לו מקום ובוכים ואומרים יהי רצון שתקובל תפילתך ברחמים והוא עונה אמן ואומר, מתוך תשובה שלמה. וכיוון שהגיע אצל התיבה תפס אותה בשתי ידיו וצעק אוי, כאילו היא אש אוכלת.
  • אימת פתאום נפלה על הציבור וכל הציבור עמד ורתת. חמדת עמד לפני התיבה מוקף קהל מסייעיו המשוררים, אבל לא השגיח בהם, כאילו הוא יחידי עם יחידו של עולם. (עמ' 76)

מצטמק והולך

האם הסיפור "אצל חמדת" הוא חוליה נוספת בסיפורי יום כיפור של עגנון, המבקשים לפענח את משמעות היום הקדוש? האם זהו סיפור עליית הנשמה של הבעל שם טוב בעצם תפילת ראש השנה? או אולי זהו סיפור החניכה של עגנון הצעיר, שתפקידו כשליח ציבור מודרני הוא לספר את סיפורי העבר?

הרבדים האלה (וגם אחרים) מצויים בסיפור הקצר והיפה הזה, שנכתב למען הרגע שבו הצעיר המספר רואה את חמדת "מתמעט, ודומה שהוא מצטמק והולך". מסתבר שרק לאחר חיטוט רגליים ומבוכה עמוקה יכול היה לראות מה שראה ולהעיד: "אותה שעה ירדתי לסוף דעתו של אבא שרגיל לומר מי ששמע כל נדרי של חמדת יודע מה זה כל נדרי" (עמ' 76).

בעניין ההצטמקות שלפני תפילת כל נדרי הולך עגנון אחר סיפור חסידי שכלול באנתולוגיה שלו לימים הנוראים:

  • אמרו עליו על השרף מסטרליסק שהיה אוכל ושותה בערב יום הכיפורים יותר מכפי דרך הטבע, שכל אכילות של ערב יום הכיפורים תיקון הן לאכילות של כל השנה. גם סל תפוחים אכל, גם קנקן מי דבש שתה, עד שבקושי היה הולך להתפלל. כיוון שירד לפני התיבה ועמד להתפלל לא הרגיש ממאכלו וממשתהו כלום. שאף על פי שאמרו (בבא בתרא י', עמוד א) פחד קשה – יין מפיגו, פחד מפני ה' צבאות מפכח את היין. ("ימים נוראים", הסדיר ש"י עגנון, שוקן, תחר"ץ, עמ' רמא).

מהסיפור על הצדיק מסטרליסק אפשר להסיק שגם חמדת מגזים באכילה ובשתייה כדי ליצור בתוכו מאוחר יותר את ההתפכחות או את הריקות. חמדת מבצע בגופו עצמו את הדרמה של יום כיפור, את המעבר מהשגרה הגשמית אל המפגש עם "יחידו של עולם".

קודש הקודשים

הרגע שבו חמדת "מראה" למספר המתלמד את מהות תפקידו כשליח הציבור מופיע לאחר התשת הקורא בפרטים רבים ובסיטואציות לא מובנות. עגנון כמו מסתכן בהארכת התיאורים שלכאורה אינם נחוצים כלל כדי לתמרן את הקורא להזדהות עם הנער הגולה והמבולבל שגדולתו של חמדת נסתרת מפניו. טקטיקה טקסטואלית של הקדמה שהיא השהייה ואז הפתעה נמצא – ולדעתי מסיבה דומה – גם בתיאור מקדש שלמה. הפרקים השישי והשביעי בספר מלכים א' כוללים יחד כ-90 פסוקים שכמעט כולם מפרטים את בניין המקדש: המבנה, החומרים היקרים, מלאכת המחשבת. "ויעש שלמה את כל הכלים אשר בית ה' את מזבח הזהב ואת השולחן אשר עליו לחם הפנים זהב, ואת המנורות חמש מימין וחמש משמאל לפני הדביר זהב סגור והפרח והנרות והמלקחיים זהב, והסיפּוֹת והמזמרות והמזרקות והכפות והמחתות זהב סגור והפותות לדלתות הבית הפנימי לקודש הקודשים לדלתֵי הבית להיכל זהב" (שם, ז מח-נא).

עד מהרה הקורא המותש מסתחרר בין הפסוקים כמו הצעיר העגנוני הנבוך בחוצות יאס. לשם מה כל הפרטים האלה? פאר בית המקדש מעיד על עושר הממלכה ועל כוחו של המלך, והדקדוק בפרטים מאפשר לנו לשחזר את המראה; אך הם גם יוצרים שיממון, תחושה של שובע, וכמו המזון שחמדת מערה אל תוכו, אפילו תחושה של בחילה. לאחר שנשלמה מלאכת תיאור המקדש וטקס איחוד אוהל מועד עם המקדש החדש, הכתוב מתאר את קודש הקודשים: "כי הכרובים פורשים כנפיים אל מקום הארון ויסוכו הכרובים על הארון ועל בדיו מלמעלה. ויאריכו הבדים ויֵראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר ולא יֵראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה". ואז ממשיך הסופר המקראי ואומר: "אין בארון רק שני לוחות האבנים" – ונעצור כאן את הקריאה.

המשפט "אין בארון רק", הבא לציין את תכולתו של ארון הקודש, "מודע" (אם אפשר לנסח זאת כך) לכל הפסוקים שקדמו לו. אחרי הארזים והברושים שהגיעו על דוברות מצור, ואחרי אבני הגזית והבנאים האומנים שהתקבצו כדי לסתת אותם, ולאחר תיאור המבנה ומידותיו והכלים והאגנים והמזוזות והמקלעות והתימורות ופטורי הציצים שצופו אחר כך בזהב, ולאחר תיאור זבחי הצאן והבקר אשר לא ייספרו ולא יימנו מרוב, אחרי כל אלה אנו נדרשים להשגיח בכך שהמניע לכל הבניין המפואר הזה, ארון הקודש, אין בו אלא שני לוחות אבנים. בדומה לסיפור של עגנון, באמצעות הקטיעה של שרשרת ארוכה של שפע מוסב הדגש על הריקות ועל הפשטות.

לא רק נוסחת התפילה, אלא גם מחוותיו הגופניות של המלך שלמה, אמן התפילה, חלחלו אל דמותו של שליח הציבור בימים הנוראים; במשך כל התפילה שלמה כורע על ברכיו נוכח המזבח נגד כל קהל ישראל ו"כפיו פרושות השמים"

תיאורי הצמצום של חמדת ושל חלל הארון – שני מקרים שבהם הכותב משתמש בתחבולה ספרותית שמטרתה להצביע על ריקות – מופיעים בסמיכות לתפילת יום הכיפורים. חנוכת המקדש התרחשה בירח האיתנים, ותפילת שלמה, שבאה בעקבות תיאור המקדש, עוסקת בבניית הפורמולה של בקשת המחילה: "רעב כי יהיה בארץ, דֶבֶר כי יהיה, שידפון, ירקון, אַרבֶּה חסיל כי יהיה, כי יצר לו אויבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה. כל תפילה כל תחינה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה. ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם" (שם, ח לז-מ). הנוסחה הזאת נאמרת כאן בשינויים מעטים שבע פעמים. לא רק נוסחת התפילה, אלא גם מחוותיו הגופניות של המלך שלמה, אמן התפילה, חלחלו אל דמותו של שליח הציבור בימים הנוראים; במשך כל התפילה שלמה כורע על ברכיו נוכח המזבח נגד כל קהל ישראל ו"כפיו פרושות השמים".

ריקות הלב והמשכן

התמעטות הגוף ו"אין בארון רק" הם כצירים המופקדים על הטרנספורמציה מן הפיזי אל הרוחני.

חביבה פדיה טוענת שההקבלה בין גוף האדם לבין המקדש רווחת במיסטיקה של ימי הביניים והיא מצטטת קטע שנוגע לענייננו מחיבור אנונימי שיש בו השפעה סוּפית: "ודע כי משכן לבך הוא משכן הארון / הגנוזים בו לוחות העדות / וכמו כן היא גנוזה בלבך כתובה על לוח לבך ("פרקים בהצלחה", מתוך "המראה והדיבור", הוצאת כרוב, 2005, עמ' 175).

הקבלה נוספת בין הצטמקותו של חמדת לבין ריקות הארון נמצא ברעיון הקבלי של הצמצום. כפי שגרשום שלום ניסח את התהליך, יש דמיון רב בין האל המצטמצם לבין פעולותיו של חמדת: "הדרמה של התהוות העולם מתרחשת בעצם באלוהות עצמה […] כאקט שבו הוא מצטמצם מעצמו אל עצמו, נסוג אל תוך עמקי עצמותו ובמקום שיגלה מהותו כלפי חוץ הוא מעלים אותה עוד יותר בסתר הווייתו. מעשה הצמצום הוא בשביל האר"י הערובה היחידה לכך שיתקיים בכלל תהליך של התהוות עולם, שהרי רק בנסיגתו של האל אל תוך עצמו נוצר חלל רוחני" ("פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה", מוסד ביאליק, 1980, עמ' 117). כדאי להזכיר כאן שמשה אידל מוצא את רעיון הצמצום כנסיגה ממקום כבר אצל הרמב"ן ("על תולדות מושג הצמצום בקבלה ובמחקר", בתוך: "מחקרי ירושלים במחשבת ישראל", כרך י', תשנ"ב, עמ' 60). בפירושו לספר יצירה כותב הרמב"ן: "צמצום עצם הכבוד כשיעור פני הפרוכת ובין שני הכרובים". מכאן אנו רואים כי רעיון הצמצום בקבלה, כמו במדרש, מקיים רצף עם קודש הקודשים.

במאמר שפרסם שלום בשנת 1929 על הצמצום הוא מצטט את תפישתו של ר' שם טוב בן ר' שם טוב (תחילת המאה ה-15): "וכיצד המציא וברא עולמו? כאדם שהוא מקבץ את רוחו ומצמצם את רוחו". וכפי שאידל מציין, משל החכם המצמצם את שכלו כדי ללמד את הנער את משמעות הצמצום מצוי בספרות החסידית החל דוֹב בֶּר המגיד ממֶזֶריץ' ("על תולדות מושג הצמצום", עמ' 106). אינני מתכוונת לעמוד במאמר זה על המקורות הקבליים או החסידיים של עגנון ועל משמעותם, אלא לציין שגם בסיפורנו נמצא את החכם שמבקש ללמד את הנער כיצד ליצור חלל רוחני – והפעם באמצעות הצמצום שמתחולל בגוף.

הריקות היא צום הלב

מושג הריקות רווח במסורות רבות. באנתולוגיה סינית מהמאה ה-4 לפנה"ס המיוחסת לפילוסוף הדָאוֹאיסט ג'ואנג דזה, אומר המורה לתלמידו כי האפשרות היחידה לגרום לשינוי אצל הזולת היא להיות ריק בעצמך. בדיאלוג שמתנהל בין השניים שולל החכם את כל הדרכים שמציע התלמיד כדי להכניס קצת תבונה בקודקודו של שליט אכזר. לא יועילו הסבר או הטפה, לא ציטוטים מדברי חכמים קדמונים ואף לא דוגמה אישית. הוא ממליץ לתלמיד לרוקן את עצמו, כי הריקות היא שממתינה לדברים: "הדרך מתקבץ בריקות. הריקות היא צום הלב. […] אם תפתח את עיניך ואוזניך כלפי פנים, ותסלק את הידיעה מהלב, אפילו רוחות ואלים יבואו לגור בך, קל וחומר בני אדם! כך מתחוללות התמורות בריבוא הדברים" ("הספר האמיתי של פריחת הדרום", תרגם דן דאור, עם עובד, 2010, עמ' 47-46).

השניות של הנוכחות וההיעדר היא רעיון מרכזי בתרבות היפנית ואחד המונחים הקשורים לכך הוא ה"מָה". "ה'מָה' הוא מקומו של ההיעדר שאין בו נוכחות ומלאוּת של תוכן. הוא מין ריקות אפלה, שבלעדיה לא תיתכן נוכחותו של הקאמי, כלומר של האלוהי או המופלא. הקאמי יופיע רק בין העונות, בשעת בין ערביים, בין פעילויות, בתוך מראה – במקום שאין לו כלום משלו, ולכן הוא יכול להזמין אליו לתוכו תוכן ומלאות […]. אדם העולה למקדש שינטו ימצא אולם אפלולי שבקצהו מראה – כלי שאינו מייצג את האלוהות, אלא מוצב שם כהיעדרה. לכל היותר אפשר לשקף את האלוהות, אבל לא לבנות לה צלם. למעשה, הדמות היחידה שהאדם המתפלל יפגוש בה היא השתקפותו שלו עצמו במראה" (יעקב רז, "המיתולוגיה היפנית", מפה, 2000, עמ' 174-173).

הריקות מקבלת צורה בחומר בחללים באדריכלות היפנית וגם בפיסול – למשל, בפסלים של הנרי מור, שלמראם נדמה שהאמן לקח גוש של חלל והקיף אותו באבן או בברונזה. גם הסיפור של עגנון ותיאור המקדש שואפים ליצור את אותה דממת ריקות, אך הטקסט אינו יכול לעשות זאת באמצעות חומר, צלילים או חלל, ולכן הוא עושה זאת באמצעות קטיעת רצף השפע. כך נוצרת בתודעת הקורא אבחת ההבנה, והלב שמחסיר פעימה יוצר את הרווח שמקביל לריקות הפיזית. יום כיפור הוא מהבחינה הזאת הריקות שבתוך הזמן, ה"מָה" של השנה, ובו טמונה האפשרות לתמורה ולסליחה.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 62 של "ארץ אחרת": דרום תל אביב / ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

נעמה צפרוני היא עורכת משנה של "ארץ אחרת" ומורה לצ'י קונג

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה