דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2008 | / / / / מהדורה 47

צילום מעובד: יצחק בן-אריה

הכנף השבורה של השכינה

משעה שעזבו הבנים את "תחום המושב" הולכת השכינה ונחלשת, והיא מוצאת את עצמה נחבאת בין זרועותיו של הבן היחיד שעוד נותר בביתה. שברון כנף השכינה נובע מהעובדה שאין בה עוד צורך – איש לא רוצה לחסות תחתיה. על היסודות הקבליים בשירו של ביאליק, "לבדי"

מאז הולדת חוכמת ישראל שבה ועולה לדיון שאלת מעמדה של הקבלה בתחומים שונים של התרבות היהודית והעברית. כל התקופה הזאת ניסו מלומדים רבים להמעיט בחשיבותה של הקבלה תוך הסתמכות על מגוון טענות, כגון ההתעניינות הדלה שזכתה לה הקבלה בתקופות שונות, מקורה הימי-ביניימי המאוחר והאדישות כלפיה בעת החדשה. בדומה לתחומים אחרים, גם בחקר הספרות מעטים היו החוקרים שהצביעו על קיומם של יסודות קבליים רבים בספרות העברית החדשה. עם חוקרים אלה ניתן למנות את יוסף דן, מיכל אורון, אביבה אופז ואלחנן שילה, שנתנו את דעתם על מעמדה של הקבלה ביצירתו של עגנון, את ספרה של אידה צורית על אמיר גלבע, את ספריה של שושנה צימרמן על ח"נ ביאליק ונתן אלתרמן, ולאחרונה, את ספרה של חמוטל בר-יוסף: "מיסטיקה בשירה העברית במאה העשרים". עם זאת, ספרות הקבלה עדיין אינה נחשבת מקור שפע לטקסט העברי המתחדש שאותו אמורים להכיר החוקר והקורא המשכיל.

הדימוי של כנפי השכינה, המצוי במרכזו של השיר, נידון בכמה מחקרים על-פי הקשרו המוכר מתפילת "אל מלא רחמים". אבל, במקורות רבים מאוד הקשרו של דימוי כנפי השכינה הוא דווקא ענייני גיור, וכנפיה של השכינה משרטטות את מרחב החיים היהודי שהמתגייר מצטרף אליו מרצונו. הדימוי של כנפי השכינה במקורות אלו אינו נקשר כלל למוות, אלא עניינו בחיים דווקא; והמרחב הנפרש מתוך ובתוך הכנפיים הוא מרחבו של העם היהודי בעולם הזה, ולא מרחבו של היחיד בעולם הבא

הרשימה הקצרה שלהלן לא תדון בנושא זה במלוא היקפו, אלא תתרכז בבחינת זיקתם של מקורות קבליים לשיר אחד וידוע מאוד של ח"נ ביאליק: "לבדי", כך שמתוך הפרט ניתן יהיה אולי גם ללמוד על הכלל.

מהלכו של השיר "לבדי" תואר במאמרים פרי עטם של חוקרי ספרות חשובים כאריה ל' שטראוס, פישל לחובר, עדי צמח, ברוך קורצוויל ומלכה שקד. עם זאת, דומה כי הדיונים העדינים והמעמיקים המובאים במחקרים אלה אינם פותרים שאלה מרכזית העולה מתוך השיר: מדוע מצטיירת השכינה הננטשת כפגועה באופן פיזי כל כך, ואילו בניה החוטאים אינם נפגעים או נענשים על מעשיהם? במילים אחרות, ראוי לתהות מדוע הבדידות, שבתחילת השיר מוסבת על המחבר, מיוחסת בסיומו לשכינה, ואילו הגיבור עצמו, אשר עומד לנטוש את השכינה, לא נידון לסבל של ממש.

גלות השכינה

הדימוי של כנפי השכינה, המצוי במרכזו של השיר, נידון בכמה מחקרים על-פי הקשרו המוכר מתפילת "אל מלא רחמים". ואולם נראה כי הקשר זה קיבל מקום כה בולט בניתוח המוטיב משום שהוא מוכר מאוד גם בקרב האוכלוסייה הכללית, ולא רק בשכבות המצויות יותר בטקסטים היהודיים; שהרי במקורות רבים מאוד (מדרשיים כמו גם קבליים) הקשרו של דימוי כנפי השכינה הוא דווקא ענייני גיור, וכנפיה של השכינה משרטטות את מרחב החיים היהודי שהמתגייר מצטרף אליו מרצונו. הדימוי של כנפי השכינה במקורות אלו אינו נקשר כלל למוות, אלא עניינו בחיים דווקא; והמרחב הנפרש מתוך ובתוך הכנפיים הוא מרחבו של העם היהודי בעולם הזה, ולא מרחבו של היחיד בעולם הבא. הקשר זה של הדימוי "תחת כנפי השכינה" היה מוכר לביאליק, וכעדות לכך ישמשו מדרשי הגיור המופיעים ב"ספר האגדה" שערך עם י"ח רבניצקי.

בימי הביניים קיבלה הזיקה בין השכינה לבין הגרים משמעויות חדשות בעלות אופי תיאוסופי. נראה כי השכינה איננה אך רק מקום מחסה לגר, אלא היא מצויה בגלות עם בניה ובפירוד מבעלה. כך למשל ב"ספר הפליאה" – ספר קבלה אנונימי שנכתב בשלהי המאה ה-14 – מוסבר טיב הקשר בין הדימוי של כנפי השכינה לבין קבלת הגרים. על פי הסבר זה, השכינה עצמה היא גֵרה במובן הזה שהיא גולה יחד עם בניה. כגרה מנוסה מבינה השכינה לליבו של הגר ושותפה לתחושתו: "וזו המידה אוהבת הגרים הבאים לחסות תחת כנפי השכינה והסיבה בעבור שהיא גולה לעולם עם בניה כעניין ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" ("ספר הפליאה", ד"ה שני כתובים המכחישים זה את זה). על פי מקור זה, הקשר הרגשי בין הגרים ובין השכינה הנו הדדי, והשכינה אף מבינה את מכמני ליבם שכן היא עצמה נתונה במצב דומה.

מדמות מגוננת לאם נטושה

כנפי השכינה וזיקתן לגיור מציגות אפוא דמות של שכינה שברירית: לא אֵל רב הוד, אלא אֵם רחומה המנסה לגונן על בניה בתנאים קשים; אם חסרת אמצעים חומריים שגורשה מביתה, אך מנסה בכל כוחה ליצור בגופה ממש, בכנפיה, מרחב מוגן שיסתיר מבניה את הזרות ואת חוסר הביתיות. ואולם מרחב זה, שעוצמתו הרגשית היא בארעיותו, וכוחו הוא בניסיונה של האם ליצור בית יש מאין, ננטש בשיר "לבדי" על ידי הבנים, וביניהם המֵספר, שאינם יודעים להעריך טיבו של בית וכמהים אל האור החיצוני החף מחיבוק אמהי.

למרות דימויה השברירי של השכינה, סביר היה להניח בשלב זה כי השלכות עזיבת תחום השכינה יחולו בעיקר על מי שיוצאים מתחת כנפיה, וכי האל יעניש את הבנים החוטאים. אך המצב המתגלה לעינינו הפוך: האם השברירית המנסה להגן בכנפיה היא זו שנחלשת בגלל עזיבת הבנים, ולא מוזכר כל מחיר או עונש אותו יאלצו לשאת הבנים היוצאים אל האור. חילופי התפקידים מתוארים בצורה מדויקת בשעה שהשכינה שבורת הכנף עוברת לחסות בצילה של פינה בבית המדרש, "פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה/ בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי/ עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה", ובשלב השני היא חוסה בצילו של המספר עצמו: "כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף/ גְּמָרָתִי נָטָפָה/ חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי…"

תיאורה של האם משתנה באופן זה מדמות מגוננת לאם נטושה, אשר בניה עזבו את ביתה והיא נותרת בבדידות נוראה המתוארת כסיום של קינה עתיקה. מילות השיר מציגות באופן מובהק את ההבדל שמצטייר בין בניה החוטאים של השכינה ובין השכינה עצמה הנושאת את תוצאות מעשיהם. השכינה נדמית כמי שנזקקת לכוח שהיא שואבת מעצם קיומם של בניה המצויים תחת כנפיה, ואילו משעה שעזבו הבנים את "תחום המושב" היא הולכת ונחלשת, עד שכנפה נשברת והיא מוצאת את עצמה נחבאת בין זרועותיו של הבן היחיד שעוד נותר בביתה. דומה כי שברון כנף השכינה אינו תוצאה של מכה או אלימות כלפיה, אלא שהיא נשברה משום שלא היה עוד צורך בכנף זו – איש לא רצה לחסות תחתיה. תיאור הכנף השבורה בוטה, מוחשי ופיזי, ומדגיש כיצד עזיבת הבנים, גם אם אינה נראית כשלעצמה כה הרת אסון, הרי שהיא מביאה לתוצאות פיזיות – נזק של ממש.

למרות דימויה השברירי של השכינה, סביר היה להניח בשלב זה כי השלכות עזיבת תחום השכינה יחולו בעיקר על מי שיוצאים מתחת כנפיה, וכי האל יעניש את הבנים החוטאים. אך המצב המתגלה לעינינו הפוך: האם השברירית המנסה להגן בכנפיה היא זו שנחלשת בגלל עזיבת הבנים, ולא מוזכר כל מחיר או עונש אותו יאלצו לשאת הבנים היוצאים אל האור

פגיעותה של השכינה כתוצאה ממעשי בניה מוכרת ממקורות קבליים רבים. כך למשל כותב על כך המקובל ר' מאיר אבן גבאי בשליש הראשון של המאה ה-16 בספרו "עבודת הקודש": "מה כתיב 'ובן כסיל תוגת אמו' [משלי י' 1] – ולא אביו? ורזא דמלתא [= וסוד הדבר]: 'ובפשעכם שולחה אמכם' [ישעיהו נ' 1] ולהיות זה כן, וישראל שהם בנים ליי' אלוהיהם גורמים קלקול העולמות או תיקונן כפי מעשיהם, כי המפתח מסור בידם" ("עבודת הקודש", חלק א' פרק כ'). דבריו של ר' מאיר אבן גבאי, ומקבילותיהם המצויות בטקסטים קבליים רבים, מלמדים כי הנזקים הנגרמים לשכינה והעונשים שהיא נושאת הנם תוצר של מעשי בניה. בשיר "לבדי" נראה כי פשע הבנים האחרון עלה ככל הנראה על קודמיו, ומעמדה של השכינה כאם מגוננת על בניה בתנאי הגלות התערער והתדרדר לגמרי, שהרי ללא כנף תתקשה האם להגן על בניה גם אם הללו יחפצו בעתיד לשוב ולחסות בצילה. במילים אחרות, ניתן לומר כי בעוד מצב הגלות שבו מתוארת בדרך כלל השכינה מתייחס למצב דינמי הניתן לתיקון, הרי ששברונה של הכנף מעלה את החשש כי הנזק בלתי הפיך; את העונש נושאת האם, אשר הפעם גם בתי הארעי שלה – המסומלים באמצעות הכנפיים או בית המדרש – נשברים.

לבד עם מחשבותי הישנות והחדשות

חיזוק לקריאה זו בשיר "לבדי" עשוי להתקבל מאיגרת שכתב ביאליק ליוסף קלוזנר שנה לאחר כתיבת השיר (תמוז תרס"ג), ובה הוא מציג רקע אוטוביוגרפי דומה: באיגרת שאליה הפנה בשעתו פישל לחובר (פ' לחובר, "ביאליק חייו ויצירתו" א', דביר, תל אביב, תשט"ז, 41-36) מספר ביאליק על תחושה אינטימית שחש במפגשו עם השכינה כאשר היה ליושב יחיד בבית המדרש, והוא מוסיף ומביע את דאגתו לאל ולגורלו לאחר שגם אחרון הלומדים, ביאליק עצמו, יעזוב את בית המדרש: "ובמלאת לי י"ג שנה יצאתי מרשות 'הרביים' לרשות עצמי ואלמד בבית המדרש לבד. לבד – כי אני הייתי הנער היחיד בכל הפרבר שישב ולמד בביהמ"ד… ישיבה בודדה זו בביהמ"ד היתה לאחד מצינורי ההשפעה היותר חשובים על הלך רוחי ועל עולמי הפנימי. לבדי עם מחשבותי הישנות והחדשות, עם ספקותי והרהורי הכבושים בליבי הייתי יושב לי שם ימים הרבה אצל ארון הספרים, מפסיק ממשנתי ומשתקע בהמון חלומות וחזיונות… ופעמים היה נדמה לי – והנה אני בן יחיד להקב"ה וילד שעשועים לשכינתו, והנה אף היא עימי כאן, פורשת עלי כנפיה ושומרת אותי כאישון בת עינה… ומה יהיה אחר כך, כשיתרוקן בית המדרש לגמרי ולא יימצא בו אף אחד, כמוני היום? מה יעשה הקב"ה אחר כך?" בדומה לשיר, גם באיגרת זו אנו יכולים לראות כי דאגתו של המספר איננה מפני הנזק שייגרם לו עצמו – היינו, מהעונש שהאל יעניש אותו כחוטא – אלא מהנזק שייגרם לעולמות העליונים. נכון כי באיגרת זו ביאליק אינו מפריד באופן חד-משמעי בין הקב"ה ובין שכינתו, ברם הדאגה התיאורגית המובעת בו ברורה וכואבת.

דאגה מטאפיזית

כאמור, מעמדם של היסודות הקבליים בספרות העברית זכה במהלך השנים להתעניינות מחקרית דלה יחסית, וזאת למרות שכמה חוקרי ספרות דנו לעתים בפנים המיסטיות העולות מתוך ובתוך הסיפורים. עם זאת, לרוב הצביעו חוקרים אלה על הפן המיסטי הכללי של היצירות, אשר ביסס זיקה בין הספרות העברית לבין משוררים מערביים דווקא! נראה כי באופן זה הוענק נופך רומנטי לספרות העברית, ואורה לא הואפל על ידי "חשכת ימי-הביניים".
בניגוד לכך, איגרתו של ביאליק כמו גם שירו מפגינים לא רק היכרות והתייחסות ספרותית לידע ולבדיון קבליים (גם אלה קיימים, כמובן, ביצירתו כפי שהראתה בפירוט רב שושנה צימרמן), אלא – יתרה מכך – מהווים דיון עצמאי ומקורי המתבסס על שימוש ביסודות קבליים, באשר המשורר מביע דעה ודאגה מטאפיזית למתרחש במציאות ההיסטורית שהוא חי בה. בדומה לכך, הספרות העברית החדשה מלאה ביטויים מסוג זה, שאינם רק מתארים קשר "ראשוני" בין האדם לאל, אלא לקוחים מלב ליבן של מסורות יהודיות. אין ספק כי הכרתם של חומרים קבליים והענקת תשומת לב למקומה של הקבלה בספרות העברית עשויות להעשיר את העיסוק הספרותי וללמדנו דברים חדשים שנסתרו שלא-בטובתם מהעין.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 47: "למה ביאליק: לחזור לשאלות הגדולות". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר צחי וייס הוא מנהל פרוייקטים אקדמיים במרכז האקדמי שלם. ד"ר וייס מרצה בחוג ללימודים הומניסטיים ובתכנית הבינתחומית בפילוסופיה ובהגות יהודית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה