דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
1 במאי 2011 | מהדורה 60

צילום: פלאש 90

הכנף השבורה של החילוניות

החילוניות בישראל זנחה את תפקידה כמי שמגינה על השוויון והחירות ובחרה לעסוק אך ורק בחירות הקניין והבילוי של חבריה כפרטים. הרדידות שפשתה במחנה המתקרא חילוני באה לידי ביטוי גם במאבקים שניהלה החילוניות בירושלים בעשור האחרון

בְּדוֹר טָרוּד זֶה הָרָץ, הָרֹדֵף, בְּצוֹק עִתִּים אֵלֶּה וּבְמַשָּׂאָם –
רַק רֵיחַ צְחוֹק אוֹ-כָזָב נֹדֵף, מִן-הַשָּׁמַיִם וְכָל-צְבָאָם.
לִי דִמְעָה אַחַת נֶאֱמָנָה, שֶׁבְּסֵתֶר לִבִּי אֶסְבְּלֶנָּה,
וּבְשׁוּלֵי נַפְשִׁי הִיא נִצְפָּנָה, וּמִדֵּי אֶרְעַב – אוֹרִידֶנָּה.

  • דִּמְעָה נֶאֱמָנָה, ח"נ ביאליק

 

אף שעברו כמה שנים מאז פגישתנו האחרונה, ולמרות שבתחילה לא זיהיתי אותה, קל היה להבחין בייאושה. לבושתי, זו היתה היא שזיהתה אותי כשהתיישבתי לצדה באוטובוס שהוביל אותנו מהתחנה המרכזית לכיוון בית הכרם.

"אתה הנין של ליה לוין אפשטיין, נכון?"

לבי ניתר. לא ציפיתי שמישהו יזכור את סבתי הגדולה, וודאי שלא ציפיתי שמישהו יזהה אותי כנינהּ. שני שמות משפחה החלפנו מאז ימיה בירושלים. תמה הנהנתי בראשי, עדיין לא מזהה את בת שיחי.

אך היא כבר נהגה בי כבמכר ותיק. "כרגע שבתי מתל אביב ותראה למה הם הפכו אותי", היא אמרה בלאות ושלפה מתיקה דף כרומו. היא הושיטה לי מודעת פרסומת. זיהיתי בדוגמנית הרזה שהיתה שרועה שם על פגוש של ג'יפ נוצץ את פניה של האישה שישבה לידי.

"הדוגמנית מאוד מאוד דומה לך", אמרתי בלי לחשוב, "איך…"

הנחת המוצא האומרת שלחילוניים קל יותר לוותר, ולכן ראוי שהם יוותרו יותר. ובמילים ברורות יותר: חוץ ממחלוקת זוטא בשאלת כיבוד שלטון החוק אל מול הציות לפסיקות הרבנים, הסכימו הנוכחים שהחילוניים חסרי הקדושה צריכים לכבד את מי ששמירת הערכים שלהם היא בגדר ייהרג ובל יעבור בשבילם. משום כך החילוני חייב להתפשר

"זה מה שהם חושבים!" היא קטעה אותי זועמת, "זו ממש לא אני!"

או אז זיהיתיה. "זו את", אמרתי נדהם. ונראה שתדהמתי ניכרה על פני, כי היא החלה לבכות בִּכְיָה חֲרִישִׁית. זו הייתה החילוניות שלי.

ייהרג ולא יעבור

לראשונה נתקלתי בדמעותיה הרותחות בהתכנסות של קבוצת ירושלמים – דתיים וחילוניים – שהתעתדה לדון במלחמת התרבות שפרצה בעקבות פרשת ההפרדה העדתית בין בנות ספרדיות לאשכנזיות בעמנואל. בבוקרו של אותו יום ממש התפרסמה ההצעה להפריד בין קרונות של נשים ושל גברים ברכבת הקלה בירושלים. המטרה של המפגש, כמעט למותר לציין, היתה לכונן דיאלוג ופשרה במקום להמשיך בשיח כוחני של כיפופי ידיים. למוד ניסיון ממפגשים דומים בעבר לא באתי משופע בתקווה. רק החובה שלא להתייאש ולא להרים ידיים הטריחה אותי לשם. ואכן, כל אחד מהצדדים מילא את תפקידו בדיוק לפי הצפוי. אף צד לא זז אפילו בקצה הנימה מתפקידו הקבוע במחזה.

כרגיל בסיטואציות כאלה, רוב הנציגים הדתיים והחרדיים דיברו על ההתנשאות של האליטה החילונית, שאינה מבינה את התרבות האחרת ולכן אינה מכבדת את הבחירות שעושים חבריה. "מותר לאישה לבחור לשבת מאחור וליתן לגבר לשבת במושב הקדמי, באופן סימבולי ובאופן מהותי. את בחירתה זו צריך לכבד ולא לכפות עליה מעשים שהיא אינה בוחרת בהם כאילו כדי להגן עליה…" כך אמר אחד הדתיים, שניכר עליו כי הפנים את הקודים הנפוצים של השיח והוא מסוגל לשגר אותם אל זירת האויב. מילות צופן נוספות נוחות לדקלום הן "בחירה", "זכויות של מיעוטים", "כבוד" וגם "רב תרבותיות".

כרגיל בסיטואציות כאלה, רוב הנציגים החילוניים דבקו במה שהם מכנים (בין השאר מתוך בורות) "רב תרבותיות". הם חזרו והודו בחוסר הסובלנות של האליטה החילונית שאינה מכבדת את הבחירות של השונים ממנה. המשפט "אני מאמין בחיה ותן לחיות גם כשזה מישהו הפוך לגמרי ממני" נשמע שוב ושוב משורה ארוכה של דוברים. אחד מהם היתה אישה שטענה כך: "לא הייתי מסכימה לשבת מאחור או לכסות את שערי בשביס, אבל אני מתנגדת לכפייה, ולכן את הבחירות האלה אני חייבת לכבד…" וכך, תחת לחצם של הערכים "כבוד" ו"רב תרבותיות", נעשה הערך המקודש של הגנה על זכות כל אדם לחיות את חייו כרצונו לחסר משמעות. השפלתה של האישה מעוגנת בתרבות של החברה הדתית והחרדית כיום, אך רבים מהחילוניים נמנים מלצאת נגדה, כי הערך של הצבת סייגים ותביעות נוכח מסורות דכאניות נסוג מפני האידיאל הדורש "להבין את האחר".

בינתיים, אלה ואלה הסכימו שהפשרה צריכה להיגזר מהנחת המוצא האומרת שלחילוניים קל יותר לוותר, ולכן ראוי שהם יוותרו יותר. ובמילים ברורות יותר: חוץ ממחלוקת זוטא בשאלת כיבוד שלטון החוק אל מול הציות לפסיקות הרבנים, הסכימו הנוכחים שהחילוניים חסרי הקדושה צריכים לכבד את מי ששמירת הערכים שלהם היא בגדר ייהרג ובל יעבור בשבילם. משום כך החילוני חייב להתפשר, במיוחד כשזה לא נוגע בחייו במישרין, כלומר, כל עוד זה לא חוסם את כביש הגישה לביתו בשבת ולא מונע ממנו לאכול חמץ בפסח ברחובה של עיר, למען יראו ויביטו!

האם באמת קול של אישה הוא ערווה

כמה שנים קודם לכן נתקלתי באבלה האילם של החילוניות על סף מחנה צבאי בדרום הארץ. וכך היה הדבר:

אחייני שירת בפלוגה עם חיילים דתיים. במהלך יום הורים שנערך בשביל הוריהם של החיילים (אירוע שבו ייצגתי את הוריו, שלא יכלו לבוא) הלינו ההורים הדתיים על שאת האימון הגופני מעבירה בחורה שלובשת בגדים חושפניים. הם דרשו שהמדריכה תוחלף במדריך. הם טענו בתקיפות שמדובר מבחינתם בעניין שאינו נתון לוויכוח. להפתעתי ההורים החילוניים לא פצו פה.

כשהתכנסנו קבוצה של דתיים וחילוניים במושבה היוונית בירושלים כדי לארגן מפגשים שכונתיים בשבת שיהיו פתוחים לכל תושבי השכונה התעורר ויכוח בנוגע לשירת נשים. אך כדי שלא להלאות את הקוראים בפרטי הדיון אסכם שגם לחילוניים וגם לדתיים היה ברור שרק הצד החילוני יכול לוותר במחלוקת על אופי האירוע שהרי "הדבר אינו בנפשנו"

משבית השמחות שבי, זה שמעמיד לי אויבים הרבה, כפה עלי לקום ולמחות. ציינתי שהדרישה של ההורים הדתיים פוגעת בערך השוויון, שעבורנו החילוניים השוויון הוא ערך מרכזי, וכי מן הראוי שהחיילים יתחנכו ויבינו שגם אישה יכולה להנהיג אותם. ואם, חס וחלילה, הדבר מעורר את יצריהם, עליהם לשלוט בהם אפילו אותה לילית בוגרת וינגייט תבחר שלא להתעטף ברעלה או לאסוף את שערותיה בשביס, אלא ללבוש חולצה נטולת שרוולים. אמרתי שהחירות והשוויון אינם קדושים לי פחות משמירת הצניעות ומההקפדה על מרחק נגיעה של הצד שמנגד, ולכן הם לא ניתנים לפשרה, אבל מאזיני לא ממש קיבלו את זה. המעטים מקרב החילוניים והדתיים שהגיבו ראו בדברי טיעון להכעיס, וכאשר השגחתי בסופו של דבר שאלה ואלה מתווכחים בלהט על אורך שרוולים, שמעתי מקרן זווית את הבכיה החרישית ההיא.

חזרתי ונתקלתי בכנפה השבורה כשהתכנסנו קבוצה של דתיים וחילוניים במושבה היוונית בירושלים כדי לארגן מפגשים שכונתיים בשבת שיהיו פתוחים לכל תושבי השכונה. התעורר ויכוח בנוגע לשירת נשים (ואגב – האם באמת קול של אישה הוא ערווה? החילוני הירושלמי לומד כל מיני הלכות ובני הלכות די משונות במהלך מגוריו בירושלים. הוא גם מגלה שכללי יהרג ובל יעבור חלים בעיקר על ענייני לבוש ועל מחירם הגבוה של פירות וירקות בשנות השמיטה). אך כדי שלא להלאות את הקוראים בפרטי הדיון אסכם שגם לחילוניים וגם לדתיים היה ברור שרק הצד החילוני יכול לוותר במחלוקת על אופי האירוע שהרי "הדבר אינו בנפשנו". השירה החדשה שהרנינה את בוקר חייהם של חברַי למחנה המתקרא חילוני השכיחה את מושכלות היסוד של החילוניות שישבה לצדנו, קפואה ביגונה, מתקשה לזהות את עצמה בדמות שנכפתה עליה.

להגן על החירות

אלא שחילוניות של ממש, שאני גאה להיות לה דור רביעי במשפחתי, היא הרבה יותר מכך. זוהי אמנם תרבות שאינה מאמינה באלוהים כמקור סמכות חיצוני לאדם, אבל יש לה בהחלט ערכי יסוד מקודשים שנובעים מהצבת האדם, כל אדם, במרכז. ערכי יסוד שמטרתם להביא לכך שכל אדם יוכל לכתוב את ספר חייו כרצונו.

סבתי הגדולה, ליה לבית לוין אפשטיין, פעלה בשנות השלושים בירושלים במסגרת של קבוצת נשים ציוניות חילוניות ששמו להן למטרה לסייע לנשים יהודיות להתעצם כלכלית כדי לשמור על חירותן. כפי שמעידה חברתה הטובה פועה רקובסקי בספרה "לא נכנעתי" (1951), הן התאגדו לא רק כדי להגן על חירותן כנשים לעשות כרצונן (והן אכן נהנו מחירות מרשימה גם בהשוואה לזו שנשים זוכות לה בימינו(, אלא גם לטובת "הפעולה הציונית לשחרור האישה", ועשו זאת אחרי שנתקלו ב"כוס התרעלה, עת שמעתי מפי נשים צעירות כי מוטב שהבעל ישתכר למחיה והאישה לא תצטרך לעבוד. רחוקות מהכרת חשיבותה של העצמאות הכלכלית". כבר אז הן הבינו כי חילוניות פירושה החובה להגן על חירות הכלל וחופש הבחירה במרחב הציבורי.

אחד מערכי היסוד המקודשים של ההשקפה הזאת הוא השוויון. בלעדי השוויון, רבים (ובעיקר רבות) אינם יכולים לממש את חירותם. בערכים אלה יש מן הקדושה. ולכן השיח הזה, שמושתת על ההנחה שמחד עומד צד בעל ערכים שלא ניתן להתפשר עליהם ומנגד עומד צד שאין לו בעיה להתכופף כל עוד ההנאה האישית הישירה שלו אינה נפגעת, מוטעה ומטעה.

לדאבוני גם אצלנו החילוניים קיימת רשת שלמה של כבלים – רובם סמויים מן העין – שממשיכה לכבול נשים וגברים כאחד. אחד הכבלים הללו הוא תרבות המצליחנות, המשכנעת אותנו להגדיר את עצמנו על פי החפצים המצויים ברשותנו. בקניונים החדשים אנו רואים את בולמוס הקניות – התמכרות שלעולם לא תדע שובע. גם לטובת הכבולים "אצלנו" יש לכפות את הערכים הליברליים וההומניסטיים במרחבים הציבוריים. רק הם יכולים לסייע בחשיפת הכבלים הקיימים בכל אחת מתת החברות ולנטרל במידת-מה את השפעתם

אף על פי שאני ובת זוגי יכולים לנסוע בקרון רכבת מעורב איני יכול לשתוק נוכח הדרת הנשים באוטובוס ה"מהדרין" שמאחורי. מבחינתי שתיקה נוכח אפליה, גם אם היא נעשית הרחק מחלון ביתי וגם אם היא לא מסכנת באופן ישיר אותי או את בני ביתי, היא בבחינת ייהרג ובל יעבור. כך גם כשאני רואה תופעות אחרות שמשתלטות על המרחב הציבורי, ובראשן השיבה לערכים דכאניים כמו עידוד נשים להתחתן וללדת ילדים רבים בגיל צעיר (וכל מי שמסתובב ברחובות ירושלים יודע כי תופעה זו חדלה להיות מנת חלקו של המגזר החרדי ונעשתה נורמה מחייבת במגזרים רבים אחרים). החילוניות היא הרבה יותר מאשר מיצוי רווחים והנאות רגעיים, והיא רחוקה מאוד מהתרגום הישראלי (הלא מוצלח למדי) של תרבות הביבים האמריקאית.

דווקא משום שהחילוניות חייבת לקדש את הבחירות של הפרטים בחברה ולהגן עליהן, היא מחויבת להילחם במה שמונע מתהליך הבחירה להיות אמיתי. עליה, עלינו, להבהיר את ההבדל העצום שקיים בין מי שכותב את ספר חייו בעצמו, כשהוא בורר את מילותיו ומושגיו מכל מדף ספרים אפשרי, לבין מי שמכיר מילון מושגים אחד בלבד ונאלץ, משום כך, להעתיק את ספרי החיים של הוריו. לכן חילוניות אמיתית חייבת להתנגד לשלילת ההשכלה הכללית בקרב החרדים. לכן מוטל עלינו להילחם במי שמונעים מנשים וגברים לרכוש השכלה כללית כדי להרחיב את תחומי העניין שלהם וכדי שיוכלו לבחור משלח יד שמתאים לכשרונותיהם ולנטיותיהם. זהו הבסיס המוסרי העיקרי של החילוניות, ורק הקפדה עליו מקנה לנו את הכוח והסמכות לכפות את ערכי החילוניות במרחב הציבורי ולוודא במקביל שכל המגזרים בחברה יֵחשפו אליה. אחרת החילוניות משמשת עוד תרבות דכאנית, הכופה את ערכיה על האחרים מתוך קנאות גרידא.

לדאבוני הדברים נכונים גם לגבי החברה הנקראת חילונית. גם אצלנו קיימת רשת שלמה של כבלים – רובם סמויים מן העין – שממשיכה לכבול נשים וגברים כאחד. אחד הכבלים הללו הוא תרבות המצליחנות, המשכנעת אותנו להגדיר את עצמנו על פי החפצים המצויים ברשותנו. בקניונים החדשים אנו רואים את בולמוס הקניות – התמכרות שלעולם לא תדע שובע. גם לטובת הכבולים "אצלנו" יש לכפות את הערכים הליברליים וההומניסטיים במרחבים הציבוריים. רק הם יכולים לסייע בחשיפת הכבלים הקיימים בכל אחת מתת החברות ולנטרל במידת-מה את השפעתם.

זו היתה חובה קדושה שהיתה מוטלת על כל מי שזכה ליהנות מארגז הכלים הגדוש של החילוניות בעידן ההשכלה. לא בכדי עמד אתוס החירות והשוויון ביסוד הקמת האוניברסיטה העברית בשנת 1925. מייסדיה היטיבו להבין כי תפקיד האוניברסיטה הוא לא רק לבנות את הדעת ואת הרוח התבונית, אלא גם להגן על החירות במרחב הציבורי עבור מי שלא זכו ליהנות ממנה. זו הסיבה שב-28 בנובמבר 1949, בטקס ייסוד הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, בחר נשיא האוניברסיטה פרופסור זליג ברודצקי לציין כי "אין האוניברסיטה מייסדת כיום רק מרכז להכשרת עורכי דין… המגמה שהונחה ביסוד ה פקולטה היא רחבה הרבה יותר… להיות ברכה רבה למדינת ישראל, לעם היהודי בעולם ולאנושיות כולה". החירות שנדרשה בין כותלי הקמפוס ביקשה להיות מודל חיקוי ונחלת האחרים שהתקיימו במרחבים שבחוץ בכל המובנים.

אלא שעם השנים זנחה החילוניות בישראל את תפקידה הזה ובחרה לעסוק אך ורק בחירות הקניין והבילוי של חבריה כפרטים. בכך היא ויתרה על המאבק המתמיד והמתיש על החירות והשוויון בתוך החברה החילונית וגם מחוצה לה. הרדידות שפשתה במחנה המתקרא חילוני באה לידי ביטוי גם במאבקים שניהלה החילוניות בירושלים בעשור האחרון. במקום להילחם על ערכי היסוד הליברליים וההומניסטיים אנחנו נתקעים במלחמות חוזרות ונשנות על מכירת חמץ בפומבי. אנו ממלאים את פינו מים כשחופש הביטוי נפגע אנושות – למשל בקיץ 2005 כאשר נרמסו זכויות המתנגדים להתנתקות באופן בלתי חוקתי, ושנה מאוחר יותר כשנפגעו זכויות דומות של משתתפי מצעד הגאווה בירושלים – ומרעימים קול כשנאכף חוק שמונע עבודה בשבת. מי כמונו החילוניים, שמקדשים את החירות, חייבים לתמוך באכיפת החוק כדי לאפשר גם לפועל או לזבן לנוח או לבלות עם משפחתו בשבתות ובחגים.

ועוד – הרדידות לא מאפשרת דיאלוג אמיתי, שכן צד אחד מדבר בערכים בעוד האחר מדבר באינטרסים ישירים. רק שיבה אל ערכי היסוד של החילוניות תאפשר בירור של הערכים המשותפים לכולם והסכמה לגביהם.

מדוע היא ירדה מגדולתה

לאחרונה אני משתדל להיפגש איתה לא מעט. פה, במעט השכונות שעוד נשארו חופשיות בירושלים, היא עדיין מרגישה בבית, גם אם היא אוהבת להיאנח ולהתלונן שאת "כולם סחף אור הניאון המלאכותי". מטבע ברייתה, היא לעולם מהורהרת.

"למה זה קרה?" אני שואל אותה.

תמיד היא מושכת בכתפיה כלא יודעת.

"האם זוהי ירידת ערך ההשכלה והאלהת ההון כערך בלבדי?"

היא לא עונה.

"ואולי זה קשור למשבר האידיאולוגיות הגדולות, שהתמוטטו בקול רעש עצום במאה הקודמת?" אני ממשיך לנסות.

אבל היא בשלה. מסרבת להכתיב לי את התשובה. מחייבת אותי להתלבט בעצמי ולהחליט לבד. ובכל זאת, לפעמים, אני חושב שאני מבין את התשובות מעיניה, בעיקר כשהן משחררות רסיסי דמעה רותחים. רסיסי דמעה קודחי אש.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

יובל אלבשן הוא עורך דין, פעיל חברתי וסופר. כיום משמש כדיקן פיתוח חברתי בקריה האקדמית אונו. עד לספטמבר 2013 שימש כסמנכ"ל עמותת ידיד ומנהל רשת מרכזי הזכויות שלה בפריפריה הענייה של ישראל, עמותה שאלבשן היה ממייסדיה בשנת 1997.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה