דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
21 בספטמבר 2009 | מהדורה 52

המסע של ליאונרד כהן: להעיד בלי להביע אף פעם שום שיפוט. איור: אורי גינדי

הכמיהה לקדושה

ליאונרד כהן הוא קודם כל "אדם עשוי ממילים", אמן שבנה יצירה אינטימית, מיסטית, הנחשבת לאחד המפעלים הספרותיים החשובים בנוף התרבות המודרנית. על דתיות בוערת, הצגת ההיסטוריה האנושית כמקור לכישלון ולייאוש, ביקורת חברתית, אמנות ומיניות, אדיקות ומינות, תוגה, אהבה וקנאה

מאז פרסם את ספרו הראשון "בואו נשווה מיתולוגיות" (Let Us Compare Mythologies), ב-1956 כשהיה בן 22, היו ליאונרד כהן ויצירותיו הרבגוניות (שירה, רומנים, מוזיקה, ציור) לאתגר ואף לחידה עבור הביקורת האירופית והאמריקאית כאחת. מכאן אולי ים המאמרים, המסות, הדוקטורטים, הפרשנויות והמונוגרפיות שנכתבו עליו בחמשת העשורים האחרונים. בצדק ציין הביוגרף שלו, אירה נדל, כי כתיבה על כהן מעמידה את כל מי ששואף לכך מול אדם-פרדוקס בהתגלמותו; כלומר, בפני יוצר בלתי צפוי, שגיבש שפה אמנותית מיוחדת שחוצה את הגבולות המקובלים ומאחדת את ההפכים.

כהן, אחד המשוררים החשובים ביותר שנשמעו במחצית השנייה של המאה ה-20, הוא נזיר זן-בודהיסטי, יהודי שומר שבת ולומד תורה, מלחין הנחשב למינימליסט קיצוני ובכל זאת אפשר למנות יותר מ-1,500 ביצועים של יצירותיו המוזיקליות גם על ידי תזמורות קלאסיות וגם בידי אמני רוק מרכזיים כמו ג'ו קוקר, ניק קייב, ג'ון קייל וג'ף באקליי. כהן כתב שני רומנים בלבד, אבל מיד לאחר פרסומם הם נעשו ליצירות-פולחן ולטקסטים מכוננים עבור אנשי דור הבּיט ותנועת ילדי הפרחים. נוסיף כי מאז יצא לאור בשנת 1963 "המשחק הכי האהוב" (The Favorite Game), ושלוש שנים לאחר מכן "מפסידנים יפים" (Beautiful Losers) האגדי שכותרתו נעשתה למטבע לשון בינלאומית, נתפשו שני הרומנים כמודלים עבור כל זרמי האוונגרד הספרותי שצמחו במערב. "אני אפילו לא יודע איזה שֵם ניתן להדביק לפעילויותַי", הודה כהן בראיון בשנת 1995, והוא הוסיף: "הבה נשאיר למומחים את המטלה להעניק כינויים. אישית, אמרתי רק שרשמתי הכל. הכל נמצא כאן. הגשמתי בדיוק את מה שלקחתי על עצמי כאשר יצאתי לדרך. כלומר, להעיד על המסע שלי בלי להביע אף פעם שום שיפוט. אבל זהו המסע. איש לא יכול להטיל ספק על כך".

אצל כהן כוח הפרדוקס, המעניק לאמנותו כוח בלתי נלאה, מתגלה בנושאים החוצים את יצירותיו מראשיתן ועד "ספר הכמיהה" האחרון (פורסם בישראל ב-2007 בהוצאת כנרת/זמורה ביתן בתרגומו המוצלח של קובי מידן). כך, בשירי כהן, המוטיבים הדתיים משתלבים בהתבוננויות ארוכות על רזי התשוקה: רוחניות וחושניות, התפעלות מיסטית וקדושה, להט וסגידה ליופי הנתפש לעתים כהתגלות אלוהית – כהן מצליח לאחד את הקטבים, להפגיש בין השמים לארץ ולפסל יצירה שיונקת בין השאר מהליריקה של שיר השירים, מהסימבוליזם הארוטי של הקבלה ומהטקסים הקדומים של המזרח הרחוק.

אמנות ומיניות, אדיקות ומינות

ראשית דרכו הספרותית של ליאונרד כהן מחזירה אותנו אל שנות החמישים, אל הימים שבהם שאף הנוער המערבי הן לביטויים אמנותיים חדשים והן לשינויים חברתיים יסודיים. זוהי ראשיתה של "תרבות הנגד", שהשפעתה הן בתחומי הסוציולוגיה, זכויות האזרח, מעמד האישה וזכויות המיעוטים, והן בתחומי הספרות, המוזיקה והאמנויות האחרות היתה עצומה ושינתה במידה רבה את פני המודרניזם.

לצמיחת התרבות החדשה בארצות הברית ובאירופה התלוותה הקמת עשרות כתבי-עת שרצו להציג ולהשמיע את קולותיהם של משוררים פרוגרסיביים ולא ידועים אשר העדיפו להתבטא מחוץ למסגרות המסורתיות. CIV/n, שהוקם בינואר 1953, היה אחד המגזינים המחתרתיים האלה שביקשו "להיאבק בשירה האורתודוקסית ולמוטט את הקונספציות הספרותיות של הממסד הקנדי", כפי שמציינת כיום איילין קולינס, שהיתה עורכת CIV/n. שמו של כתב-העת בא מהמשורר עזרא פאונד, שנמנה עם גיבורי הדור החדש ותמך אישית בהקמת CIV/n, עד שהתרחק ממנו בטענה כי המגזין "פחות מדי פולמוסי ויותר מדי מקומי". על כל פנים, פאונד הוא שטבע את השם CIV/n כקיצור של המילה civilization. בשנת 1954 פרסם כהן את שיריו הראשונים בגיליון הרביעי של כתב-העת, לצד טקסטים של נציגי השירה החדשה דוגמת אירווינג לייטון. לייטון עתיד היה להיעשות לאחד מגדולי המשוררים היהודים המודרניים, ואף היה מועמד לפרס נובל לספרות. עד מותו בשנת 2006 נותר לייטון ידיד קרוב של כהן ואחד ממקורות ההשפעה שלו. בספרו האחרון כהן מקדיש ללייטון שירים אחדים, המעידים על היחסים הבלתי שגרתיים של שני בני אדם "עשויים ממילים" אלה. למשל, "שאלתו של לייטון" בתרגומו של קובי מידן:

תמיד אחרי שאני מספר לו / מה הדבר הבא שאני מתכוון לעשות, / לייטון מתעניין, חמור סבר: / ליאונרד, אתה בטוח / שאתה עושה את הדבר הלא נכון?

כהן סיפר בהזדמנויות אחדות כי מצא בשירתו של אירווינג לייטון "קול יהודי המביע בלהט ובצורה האנרגטית ביותר התנגדות מוחלטת לכל הערכים הקבועים". אין לשכוח כי באמצע שנות החמישים סברו כותבי וקוראי CIV/n כי השירה צריכה להפוך לנשק חברתי ולגרום (ממש כפי שביקשו הסוריאליסטים שפעלו באירופה כשלושה עשורים לפני כן) למהפכה של התודעה במערב.

ספרו הראשון של כהן, "בואו נשווה מיתולוגיות" Let Us Compare Mythologies, ראה אור ב-1956. הוא זכה מיד לתהילה בקרב תומכי האוונגרד, ואילו מבקרים שמרנים יותר ראו בו סמל ל"עזות הפנים ולחוסר המיומנות המאפיינים את הדור החדש". ספר זה – שכותרו המשונה מעידה על האווירה האזוטרית השוררת בו – כלל את הגרעין התמטי של שירי כהן העתידיים: דתיות בוערת, הצגת ההיסטוריה האנושית כמקור לכישלון ולייאוש, ביקורת חברתית, אמנות ומיניות, אדיקות ומינות, תוגה, אהבה וקנאה. בספרו השני של כהן, "קופסת התבלין של הארץ" (The Spice-Box of Earth; 1961), תמות אלה הולכות ומתחדדות. שמו של ספר זה – המתייחס לקופסת הבשמים שמשתמשים בה בעת תפילת ההבדלה כדי לברך "בורא מיני בשמים" – מעיד היטב על תכניו, ובין השאר על המתח הרוחני החוצה כמעט את כל השירים. כהן, שגדל ללא אב, הקדיש את הספר לסבו, הרב שלמה קליניצקי, תלמיד חכם ובלשן שהכניס את מחבר "קופסת התבלין של הארץ" בסוד כתבי הקודש מאז היה ילד. בעיני כהן, הרב מגלם את האידיאל היהודי השורשי ביותר, אידיאל של אוריינות ופנימיות, של חיים המוצאים את משמעותם באהבת הספר, וכפי שסיפר כהן, של קריאה המתחדשת מפעם לפעם והופכת, בזכות הפרשנות, לחפירה אינסופית באלף-בית: "הוא היה שב וקורא את הקטע בכל הרעננות שאפיינה את הקריאה הראשונה, ואז היה חוזר על פרשנותו. לפעמים היה לוקח ערב שלם לקרוא וללמוד פסוק או שניים. ברגע שהיה מדובר בעמדות רבניות, הוא היה מוכן מיד למחלוקת ולפולמוס".

הרב שלמה קליניצקי, שהיה מוכר גם בכינוי "שר הדקדוק" – הוא פרסם לקסיקון למילים נרדפות עבריות – כתב בין השאר כרך של 700 עמודים בשם "אוצר טעמי חז"ל, תזאורוס של פרשנויות תלמודיות" שכהן נוהג להראות לעיתונאים ולחוקרים המתעניינים בהשפעותיו הספרותיות העיקריות. "קופסת התבלינים של הארץ" כולל טקסט ארוך שנקרא "שורות מיומנו של סבי", והוא אחד השיאים הפואטיים בכתבי כהן. ביצירת מופת לירית זו, שנכתבה בצורה של יומן מיסטי, המשורר מפגיש בין דוד המלך למהר"ל מפראג, משלב בין נופים מקראיים ומחנות המוות, בין תפילות לבין התבוננות בגאולת-הדיבור, בדרכי הטוהר והנדידה. אבל נוכחותו של הרב מורגשת גם בפואמות אחרות, כמו "תפילה לסבא הפראי שלי" והשיר הניאו-מקראי "ישעיהו", המושפע מדברי הנביא שאותם זכה כהן ללמוד ולפרש בהדרכתו של הרב קליניצקי. למעשה, בביוגרפיה "עמדות שונות: חייו של ליאונרד כהן", Various Positions. A Life of Leonard Cohen, 1996 מציין נדל כי "ספר ישעיהו, שבו משתלבים שירה וסיפור, ענישה וגאולה, הוא אחד הספרים החשובים בהתפתחותו הספרותית והדתית של כהן".

"קופסת הבשמים של הארץ" היה אירוע ספרותי בקנדה. כתב-העת היוקרתי Creative Writing in Canada לא היסס לקבוע כי כהן הוא "ללא ספק המשורר המעניין ביותר הפועל כיום בקנדה". בספר זה זהותו היהודית של כהן מקבלת ביטויים פרובוקטיביים, חריפים, ציניים, המתגלים בשיר כמו "הגאון":

  • למענךְ אהיה יהודי מהגטו וארקוד ואעלה גרביים לבנים על האיברים המעוותים שלי וארעיל בארות ברחבי העיר For you I will be a ghetto jew And dance And put white stockings On my twisted limbs And poison wells Across the town למענך אהיה יהודי משומד ואספר לכומר הספרדי על קשר הדם בתלמוד והיכן חבויות עצמות הילד For you I will be an apostate jew And tell the Spanish priest Of the blood vow In the Talmud And where the bones Of the child are hid למענך אהיה יהודי בנקאי ואמיט אסון על מלך גאה זקן צייד ואביא סוף לשושלתו For you I will be a banker jew And bring to ruin A proud old hunting king And end his line למענך אהיה יהודי מבּרוֹדוֵוי ואבכה בתיאטראות על אמא שלי ואמכור מציאות מתחת לדלפק For you I will be a Broadway jew And cry in theatres For my mother And sell bargain goods Beneath the counter למענך אהיה רופא יהודי ואחפש בכל פחי האשפה עורלות כדי לאחות אותן שוב For you I will be a doctor jew And search In all the garbage cans For foreskins To sew back again למענך אהיה יהודי מדַכַאוּ ואשכב בשורה באיברים מעוותים ובכאב שאיש אינו יכול להבין For you I will be a Dachau jew And lie down in lime With twisted limbs And bloated pain No mind can understand

 

מניו יורק להידרה

למרות טיבם האקספרימנטלי, ועל אף התפישות הספרותיות החדשניות שנשקפות מהם, שני הרומנים של כהן וההשפעה שלהם יכולים לשמש דוגמה ליכולתו של כהן ליצור יצירות נטולות פשרה אמנותית או שיקול מסחרי.

היצירות הן קולאז'ים של קטעים ושל סוגות. לא במקרה הגדירה לינדה האטצ'ון, תיאורטיקנית הספרות החשובה ביותר בקנדה, את "מפסידנים יפים" (תרגום: נעמי גל, אסטרולוג, 1999) כ"רומן הפוסט-מודרני הקנדי הראשון". עם פרסום הרומן בשנת 1966 ציין העיתון "טורונטו סטאר", כי "מדובר בספר המקומם ביותר שפורסם אי-פעם בקנדה… אבל קרוב לודאי שזהו הספר הקנדי המעניין ביותר של השנה". בלב הרומן אנו מוצאים את דמותה של קתרי טאקאקוויטה, אינדיאנית בת המאה ה-17 משבט מוהוק, שהיא האינדיאנית הראשונה שקיבלה מעמד של קדושה קתולית. סביבה נשמעים קולות של שלוש דמויות, שהם גם קולותיהם של המצפון או של הזיכרון: המספר החי במונטריאול, אשתו שהתאבדה בתוך מעלית, והמאהב המפוקפק שלה המכונה פ'. המספר – חוקר בר-אוריין חסר שֵם – עסוק בכתיבת ספר על הבתולה האינדיאנית ואט-אט, ממעמקי בדידותו, בעודו מבקש להימלט מזיכרונותיו, הוא מתחיל להזדהות עם טקאקוויטה ועם שאיפתה לקדושה. הספר מתפתח במישורים רבים, ומהווה הרהור בשאלת הנאמנות והבגידה, ביוגרפיה של דמות היסטורית ומסה על הקשר בין אלוהים לסמים. מפרק לפרק כהן מחליף נימות, ומרבה בצורות הנרטיביות: יומן, מכתבים, תפילות, פרסומים, שירה, קטלוגים, הערות שוליים וכיוצא באלה.

לעומת זאת, סגנונו של"המשחק הכי אהוב" (תרגום: שרונה עדיני, אסטרולוג, 1999), שאף הוסרט ב-2003 בידי הבמאי ברנר הרברט, הרבה יותר ריאליסטי. זהו סיפורו של אדם צעיר, שבתום ניסיונות משונים וכישלונות מבריקים מוצא את זהותו בכתיבה. כמובן, מדובר בדיוקן-עצמי. הרומן, שפורסם ב-1963, מכיל גם ביקורת קשה על הקהילה היהודית השמרנית של מונטריאול – קהילה בעלת השפעה רבה, שמדכאת כל יוזמה יצירתית, כל רוח חדשה המבקשת להתבטא. יש לציין כי בעבר נהג כהן להתעמת פומבית עם נציגי הקהילה היהדות של מונטריאול. למשל, בדצמבר 1963, במהלך כנס על "עתיד היהדות בקנדה", הוא הקריא טקסט שנשא את הכותרת "בדידות והיסטוריה" והאשים בו את הקהילה היהודית הממוסדת ברשלנות ובאדישות כלפי אמניה. בעיניו, עצם המושג "ממסד יהודי" הנו סתירה: "עלינו, יהודים, לשרוד בבדידות, בתור עדים", אמר כהן לקהל של אקדמאים ואנשי רוח מופתעים למדי, והוא הוסיף: "אבל נראה כי היהודים יותר ויותר פוחדים מן הבדידות, וכיום, לאחר שרבנים מסוימים ואנשי עסקים שולטים בקהילה, הכסף החליף את הנבואה ואת הערכים היהודיים". הפולמוס קיבל ממדים לאומיים, ובשער ה"ג'ואיש כרוניקל" הקנדי מה-10 לינואר 1964 הופיעה הכותרת: "המשורר טוען כי היהדות בגדה".

ב-1956 עזב כהן את מונטריאול כדי להתקרב למוקדים תוססים יותר של התרבות החדשה. תחילה חי בניו יורק, שם התרועע עם אנדי וורהול ואלן גינזברג. ב-1959 עבר ללונדון, ולאחר שנה עבר לאי היווני הקטן הידרה. כדאי לציין כי כהן הגיע לאי הידרה לפני שזה נעשה יעד אופנתי עבור שחקני הוליווד ומפיקיהם. כשכהן הגיע לשם חשמל עוד נחשב למותרות, ותושבי האי נהגו לשאוב מים מבארות. למרות זאת, מאמצע שנות החמישים, אתר נטוש למחצה זה, נטול סדר או חוקים ברורים, התחיל למשוך סופרים, משוררים, ציירים ורקדנים, שהקימו מושבת אמנים מרתקת. לאחר לונדון וניו יורק הגועשות, כהן מצא בהידרה אווירה מתאימה לכתיבתו; התבודדותו שם נמשכה שנים אחדות: "בכל מקום אחר שבו הייתי, הייתי תחת שוק תרבותי, וזה היה בית", סיפר כהן על בואו להידרה.

בשנת 1966, היא שנת פרסום הרומן "מפסידנים יפים" וקובץ השירים "טפילים של שמים" (Parasites of Heaven), החליט כהן לחזור לניו יורק. במקביל הוא עבד גם על השירים שהופיעו ב-1967 באלבומו הראשון "שירים של ליאונרד כהן". ביצירה זו, כמו בשלושת התקליטים שיצאו אחריה (1969, 1971, 1974), משתלבים מוזיקת פולק, עיבודים קלאסיים, כלים חשמליים והשפעות של ימי הביניים, המעניקים כולם רקע אינטימי לפואמות ארוכות שפורסמו ברובן במקביל בספרים. אלבומים אלה והבאים אחריהם, עד "עובד עכו"ם יקר" ( (Dear Heather האחרון שיצא בשנת 2004, אפשרו לכהן להיות פחות ופחות מזוהה עם האמנות המחתרתית שממנה צמח; הם גם ביססו את מקומו – למרות שכהן שמר תמיד מרחק מאמצעי התקשורת – כסמל חי וכאיקון תרבות.

כדי להבין כמה מיוחד מעמדו של ליאונרד כהן בתחום היצירה בת זמננו יש לעיין במאות ואולי באלפי המאמרים שעסקו בו מאז תחילת סיבוב ההופעות העולמי האחרון שלו, ופורסמו הן בעיתונים המרכזיים של המדינות שביקר בהן והן בכתבי-עת לענייני ספרות ומוזיקה ובכתבי-העת האירופיים והאמריקאיים היוקרתיים ביותר. הסיבוב הנוכחי החל במאי 2008, לאחר 15 שנות היעדרות מן הבמות, ומאז הופיע כהן על הבמות ממונטריאול עד פריס ומניו יורק עד אתונה דרך סידני ולונדון (שם צולם הסרטLive in London ). כיום, בגיל 73, אפשר לומר שבני שני דורות ואפילו יותר מתאחדים באהבתם למוזיקה ולטקסטים שלו. גם התקשורת הבינלאומית אינה מהססת לדבר על הופעותיו כעל "חוויות רוחניות", כפי שציין ריצ'רד רוברט ביולי שעבר, בגיליון שהקדיש כתב-העת הצרפתי המשובח Les Inrockuptibles לליאונרד כהן: "מאחר שהן פונות לחוכמתנו ולרגישותנו, הופעותיו של ליאונרד כהן מרוממות את הטוב ביותר שבנו. גם אם יאשימו אותנו ברגשנות, אנו אף נוסיף ונאמר כי מהופעותיו עולה צליל שבזמנים אלו של ציניות כללית ואינדיבידואליזם פראי אינו מוצא הרבה הזדמנויות להדהד: הן מעוררות את התחושה של אחווה וגם את האושר, למרות הכל, להשתייך לקהילה האנושית".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 52 של "ארץ אחרת": העושים לביתם – דיוקנה של האליטה הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה