דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 במאי 2005 | מהדורה 33

הכל מחדש

בקשתי מידידי מחמוד לחשוב על אחריות, על השלכות העמדה שאתה נוקט. זה קרה בשבוע שבו ציינה ישראל את יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות

איור: איתן קדמי

"תתעורר תתעורר, תקרא את העיתון, תתעורר!", אמר לי ידידי מחמוד וסגר את הטלפון כמעט בטריקת שפופרת. מיד הבנתי שאמצא בעיתון מאמר או ידיעה שיפרנסו את הוויכוח שניהלנו בינינו אתמול; איזה אתמול, זה ויכוח שנמשך שנים. אבל הפעם היה הוויכוח בינינו גדוש רגשות קשים במיוחד. נראה שהאיש לא ישן באותו הלילה. האתגר שהצבתי בפניו לא היה פשוט. ביקשתי ממנו שיחשוב על אחריות. להיות חלק מהקונצנזוס, להיחשב לפטריוט ערבי, זה הדבר הקל ביותר. לשם כך לא צריך תבונה יוצאת דופן, לא צריך להתאמץ ולא צריך להתווכח. די שתקרא עיתונים, ותמצא את עצמך במקום שכולם ימחאו לך כפיים. אבל לחשוב היטב על השלכות העמדה שאתה נוקט, זהו כבר דבר שונה לגמרי.

את החבר הזה שלי אני אוהב במיוחד, דווקא מפני שהוא אדם אחראי. יש פתגם בערבית בזו הלשון: "דרב עלא אלווגע",ופירושו "הִכּה בִּמקום הכּאב". ואמנם, נושא האחריות הוא נקודת התורפה של חברי; בשבוע שעבר הוא הוכיח זאת שוב. סיפרתי לו על ידיד שלי שבבעלותו בית-חולים קטן ברמאללה, שהתלונן על מחסור חמור בתרופות לחולים כרוניים. אחרי יומיים הוא חזר אלי, משסיים לגייס תרומות מעמיתיו, רוקחים ערבים ויהודים, בסכום כולל של חמישים אלף ש"ח; והרי אני לא ביקשתי ממנו דבר ולא עלה על דעתי שהוא יעשה דבר וחצי דבר בנדון. אך כזה הוא חברי, גם אם תספר לו על בעיה אישית של אדם שהוא לא מכיר, הוא יירתם לעזרה.

נדיבות? בוודאי. אבל לא רק נדיבות. הוא פשוט לא מסוגל לישון כאשר האחריות רובצת לו על הנשמה. אילו לפחות מחצית מבעלי העניין בארץ ידעו את טעמה של אחריות מצפונית כזאת, היינו כבר מזמן חיים בשלום ובשלווה.

השבוע התווכחנו רבות על נושא האחריות, אבל אחריות שאינה כרוכה בכסף או במאמץ מסוג אחר. דיברנו על שאלות של חיים ומוות הנוגעות לעם שלנו, דיברנו על הגורל, על ההיסטוריה ועל העתיד, על התרבות ועל ההזדמנויות הרבות שהחמצנו במהלך השנים.

זעזוע משותף

זה היה שבוע אשר התחיל ביום שבו הנציחה ישראל את זכר הנספים בשואה; בהמשכו צוין יום הזיכרון לחללי צה"ל ולמחרת התקיימו חגיגות העצמאות; בסיומו ציינו ערביי ישראל את הנכּבה. שנינו היינו מעורבים בכל האירועים. שנינו קראנו את מה שנכתב על השואה במוספים של שלושת העיתונים הגדולים, וצפינו בסרטים שהוקרנו בטלוויזיה (אני צפיתי בסרט אחד, הוא בשניים). עקבנו אחר סיפורו של הילד היהודי ששרד את השואה, הגיע בדרך-לא-דרך לישראל והקים בה משפחה; ואחר סיפורו של הנכד שנסע לפולין לחפש את הקבר של משפחת אביו ופגש את הרוצח של המשפחה כולה; ראינו את עדותה של ילדה שהצליחה לברוח מגטו וארשה ושרדה כמה אירועים מסוכנים, הילדה שאמהּ התנצלה בפניה על כך שהביאה אותה לעולם.

כל הסיפורים האלה זעזעו את מחמוד בדיוק כמו שהם זעזעו אותי. אבל הוא התעקש לשאול ולא הרפה: איך ייתכן שהיהודים, שחוו את הסבל הנורא הזה, הם-הם שגורמים היום סבל לעם אחר, שהוא במקרה גם העם שלנו? הוא מקבל את הטענה שאת השואה חייבים לגנות ולזכור, יהיה אשר יהיה; עם זאת, מחמוד לא היה מוכן לסיים בכך את הדיון וחזר כל העת לנושא הפלסטיני.

במהלך הנסיעה האזנו יחד לשידורי הרדיו שהוקדשו ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הקשבנו לדבריהם של כמה אנשים, ובעיקר נשים ממשפחות שכולות. קשה לערבי, גם אם הוא ערבי ישראלי, להזדהות עם היום הזה. הרי מלחמות ישראל נוהלו נגד עמנו הפלסטיני ונגד אומתנו הערבית. רוב בני המשפחה שלנו חיים במחנות הפליטים בירדן, בסוריה, ברצועת עזה ובגדה המערבית. יש בהם גם משפחות שכולות רבות, ונכים. אחד הדודים של מחמוד אף הצטרף לפורום המשפחות השכולות למען השלום, שהוא גוף ישראלי-פלסטיני, וכשדיברו בקול-ישראל על החללים, הוא זה שדיבר על החללים שלנו. אבל כאבם של כל אם או אב או אח הוא אותו כאב, בין אם הוא יהודי או פלסטיני. כל מי שאוהב את אמא שלו יבין את כאבה של כל אם.

"ובכל זאת, יום העצמאות זה סיפור אחר!", זעק מחמוד. מאוד לא מצא חן בעיניו, שביקרתי אז אצל חברים יהודים שלי בזכרון-יעקב. תגובתו הֶחְריפה, כשסיפרתי לו שעברתי דרך אום-אל-זינאת שלרגלי הכרמל, המקום שבו ציינו העקורים הערבים בישראל באותו היום את הנכּבה: "כשהמדינה לא רוצה בי כחלק בלתי נפרד ממנה, וכשהעם שלי עדיין מפוזר, כבוש, מדוכא, מושפל ועכשיו גם מוחרם, אני לא מרגיש ולא רוצה להרגיש שזה בכלל החג שלי. כן, כן, אני נוסע לאום-אל-זינאת כדי לציין ביום העצמאות שלהם את הנכבה שלי!". לא עזר ההסבר שזה היה רק כוס קפה, ולא חגיגה או ריקודים. לדעתו אנחנו, הערבים בישראל, צריכים לבלות את יום העצמאות בהסגר ביתי, או לבקר בו באחד הכפרים הערביים שנהרסו ב-1948, עם קום המדינה, כאות לסולידריות עם צאצאי העקורים שלא אפשרו להם לחזור לבתיהם. גם אני נהגתי כך כל השנים. הייתי נוסע לכפר מעלול שעל יד נצרת יחד עם משפחות העקורים החיים כיום ביפיע ובנצרת, בבתים חדשים שצופים אל הכפר שלהם. מעלול היה כפר נוצרי-מוסלמי, שתושביו לשעבר וצאצאיהם מרשים לעצמם לשתות ערק ולעשות מנגל בחורשה בין חורבותיו ביום העצמאות של מדינת ישראל.

ועל זה נאמר: נהנים מכל העולמות.

"אבל למה לעשות זאת דווקא ביום העצמאות?", שאלתי אותו. "הרי יום העצמאות נקבע על-פי התאריך העברי, בעוד אצלנו הערבים לוח השנה הלועזי הוא שקובע, ולפיו יום העצמאות חל ב-15 במאי. אז ראוי שנציין את הנכּבה באותו יום, יחד עם העם הפלסטיני בפזורה ובמולדת (ברצועת עזה ובגדה המערבית). הרי הם לא יודעים דבר וחצי דבר על התאריך העברי, ואילו 15 במאי נחשב זה עשרות שנים ליום הסולידריות הבינלאומי עם העם הפלסטיני'. רק ערביי ישראל מציינים את יום הנכּבּה ביום העצמאות של מדינת ישראל, וזה נראה לי מרשם בטוח להעמקת הניכור ולהנצחת הסכסוך. אז בואו נפריד בין יום העצמאות לבין יום הנכּבה. איזו תועלת תצמח מכך שאני אפריע לחוגגים? אם אקיים את יום הנכּבה בנפרד, אולי יהודים רבים שמבינים את הכאב שלי יצטרפו אלי ביום הזה, ולא רק אלה הנמנים עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית".

הפעם היה נדמה לי, שהאיש מוכן לקבל את הרעיון. השיחה שינתה כיוון, והתחלנו לדון בחשיבות הבנת הכאב של האחר, נושא שאין לנו עליו חילוקי דעות. נפרדנו בהסכמה, עד לאותה שיחת טלפון בהולה: "תתעורר!".

לקחתי לידי את העיתון והתחלתי לחפש את הכתבה שעוררה את זעמו. כותרתה היתה: "62 אחוז מהיהודים: בעד עידוד הגירת ערביי ישראל".

עכשיו נתחיל את כל הוויכוח מחדש.

נזיר מג'לי הוא עיתונאי

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מספר 33 של "ארץ אחרת" . להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה