דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 ביולי 2014 | / / מהדורה 71

קבוצות בית"ר ירושלים ובני סחנין, אצטדיון טדי, ירושלים, 2014 / פלאש 90

הכדורגל מעניק לנער הערבי את ההזדמנות להשתלב

אני משתעשע לי מדי פעם במחשבה מה יהיה אם בנבחרת ישראל לכדורגל, שהיא בהגדרה הנבחרת הלאומית של מדינת ישראל, יעלה מספר הכדורגלנים הערבים על מספרם של עמיתיהם היהודים? זוהיר בהלול מתבונן באופטימיות בתהליך שילובם של הצעירים הערבים בקבוצות הכדורגל המובילות בישראל

מראה של כדורגלנים יהודים וערבים משחקים יחד, מלהטטים בכדור, כובשים שער וממהרים להתחבק, הוא מחזה כמעט יומיומי במחוזותינו. אפשר לומר ששיתוף הפעולה בין יהודים וערבים בתחום הכדורגל והספורט מקדים בהרבה את שאר מישורי החיים בישראל. הלוואי עלינו השתלבות כזאת של ערבים בשאר תחומי החיים בישראל.

הכדורגל נתפש בעיני לא מעט אנשים כבידור. ולא הוא הדבר כמובן. כדורגל הוא חלק מהציוויליזציה. ובחלק הזה של הציוויליזציה שלנו עושה רושם שמועדוני הכדורגל בארץ כרתו ברית עם הרעיון של שיתוף פעולה יהודי-ערבי. מקצתם, כמו מועדון הכדורגל מכבי חיפה, עשו זאת מטעמים ומשיקולים אידיאולוגיים, ואחרים אולי התיישרו עם המציאות, קיבלו אותה ונעו איתה (יוצאת הדופן הבולטת היא כמובן קבוצת בית"ר ירושלים, שנמנעת מכך ממניעים אידיאולוגיים, שתכליתם הדרה וגזענות).
כך או כך, למרות העובדה שמדובר במציאות יוצאת דופן ומרתקת, אנחנו עדיין רחוקים מרחק רב מפורטרט נשגב, נקי מרבב ואידיאלי, משום שבתוך המציאות הזאת מבעבעת לה, לעתים תכופות, תופעת קריאות הגנאי הגזעניות, כתובות הנאצה והשירים הגזעניים, מלאי השנאה, המושרים באופן תכוף וכמעט קבוע במרחב הכדורגל.
נכון אמנם שאנחנו עדיין רחוקים מרחק רב מפורטרט נשגב, נקי מרבב ואידיאלי ובכל זאת, ההגינות מחייבת לציין שגם כאשר משמיעים שירי נאצה נגד סלים טועמה, וגם כאשר אוהדים מסוימים מתעמרים במהראן ראדי ואוהדים אחרים (מיעוט כמובן) מטיחים עלבונות בטאלב טוואטחה, גם אז עדיין משתמרת לה מציאות שפויה. מציאות שבה יש יותר ויותר כדורגלנים ערבים, בעיקר במחלקות הילדים והנערים והנוער, שמגיעים יומיום כמעט אל היישובים היהודיים שבהם פועלים המועדונים שלהם, ומייצגים את המועדונים האלה בהצטיינות.
יש לציין שנער ערבי המשתלב בקבוצת כדורגל יהודית, תעודת הקבלה שלו היא תעודת ההצטיינות שלו. הכדורגל מעניק לנער הערבי את ההזדמנות הזאת, את הפריבילגיה הזו שאינו ניתנת לצעיר ערבי בשאר תחומי החיים! לפיכך, לא אגזים אם אומר שבתחום הזה מתקיימת הגינות הקבלה, ועל כך יש לברך.

למרות העובדה שמדובר במציאות יוצאת דופן ומרתקת, אנחנו עדיין רחוקים מרחק רב מפורטרט נשגב, נקי מרבב ואידיאלי, משום שבתוך המציאות הזאת מבעבעת לה, לעתים תכופות, תופעת קריאות הגנאי הגזעניות, כתובות הנאצה והשירים הגזעניים, מלאי השנאה, המושרים באופן תכוף וכמעט קבוע במרחב הכדורגל

חזון אחרית הימים

ובכל זאת, מאמן של קבוצת נערים באחת הערים המעורבות סיפר לי כי פעם אחת, כאשר קבע ערב משחק אחד את הרכב הקבוצה שתשתתף במשחק, עטו עליו מנהלי הקבוצה והטיחו בו: "השתגעת!! איך אתה קובע הרכב שיש בו רוב ערבי?" ומכאן היתה דרכו לנטוש את משרתו מהירה וקצרה.
ואני משתעשע לי מדי פעם במחשבה מה יהיה אם בנבחרת ישראל לכדורגל, שהיא בהגדרה הנבחרת הלאומית של מדינת ישראל, יעלה מספר הכדורגלנים הערבים על מספרם של עמיתיהם היהודים?
איך בדיוק תהיה נבחרת כזאת נבחרת לאומית?
ואיך בדיוק תשיר נבחרת זו את הימנונה של הנפש היהודית ההומייה?
ומה יטענו כלפי אלה שאולי לא ישירו את "התקווה"?
האם נשוב לאותם ימים, אי אז בשנות השמונים, שבהם פנה כדורגלן נבחרת ישראל יהודה קירט לקברניטי הנבחרת ולציבור בישראל ודרש להרחיק את רפעאת טורק ואת זאהי ארמלי משורותיה משום שלא שרו את "התקווה"?
ואם שיקפתי בצורה זו או אחרת את המציאות ברובד הרוחבי, יש כמובן מקום לבדוק את המציאות ברובד הקודקודי. נראה שערבי לא ינהל לעולם את הכדורגל הישראלי, ותהיה זאת התגשמות חזון אחרית הימים כאשר ערבי יאמן וידריך מועדון כדורגל מוביל בישראל. לא רק שהעת הזאת אינה בשלה לכך, אלא שמשום ההדרה התוך-עורקית הקיימת בישראל זה לא יקרה לעולם.

כדורגל הוא לא רק בעיטות ונגיחות, ניצחונות וחגיגות. כדורגל הוא גם קו תפר לאומי

ישראל עשתה שלום עם מצרים ועם ירדן. למדינות יש נציגויות ויש שגרירויות. יש תיאום ויש הבנות. יש כמובן מחלוקות ומשברים, אבל יש גם יש שיתופי פעולה והסכמי סחר, שלא לדבר על תיאומים ביטחוניים, גם עם הפלסטינים. אבל גם אם ההסכמים האלה ישרדו, יעברו עוד שנים רבות עד שנראה משחקים רשמיים בין נבחרת ישראל ונבחרות מצרים וירדן ופלסטין.
כי כדורגל חובר לעמים ולהמונים, וכאן ישנו עימות לא רק ספורטיבי, אלא בעיקר לאומי!
זהו בדיוק המצב כאשר נפגשות קבוצות הכדורגל איחוד בני סח'נין ובית"ר ירושלים. במפגשים של שתי הקבוצות האלה המשחק הופך בן רגע ממשחק כדורגל רגיל, קונבנציונאלי, לעימות לאומי בין קבוצת כדורגל ערבית וקבוצת כדורגל בית"רית.  וכאן הבהרה: מדובר אמנם בשם שטבע זאב ז'בוטינסקי, אך רוב אוהדי בית"ר שקוראים במגרשי הכדורגל לגירוש ערבים לא קראו את משנת ז'בוטינסקי, שצידד בשיתוף פעולה ואף שוויון לערבים. על כך נאמר, "אל נא תבלבלו אותי עם העובדות"! רוב מנהלי ובעלי בית"ר ירושלים אינם מעיינים בז'בוטינסקי, אלא מיישרים קו עם קהלם הנגוע בגזענות. הם מבינים את עוצמת ההתנגדות, והם אינם ששים ללכת אלי קרב. והעובדה שהם נכנעים לתכתיבי הקהל ואינם עושים באומץ לב צעדים כדי לשנות את רוע הגזירה, הופכת אותם בעינַי לשותפים לדבר עבירה גזענית פושעת.
לעומת זאת, בני סח'נין, חלון הראווה של הכדורגל הערבי, מייצגת את ההוויה שדיברתי עליה קודם: כדורגל כפסיפס אתני, כדורגל שיש בו יהודים וערבים, כדורגל שמנוהל מקצועית בידי מאמן יהודי. נכון, לבני ס'חנין יש אוהדים שמחזירים לאוהדי בית"ר באותה מטבע. גם הם מגדפים ומנבלים, וגם הם מביעים את שנאתם ואיבתם לקבוצת בית"ר ואוהדיה. ובכל זאת, לבני סח'נין יש האומץ לדרוש מהקהל שלה ערכים אחרים וצורת התנהגות אחרת.

יש לציין שנער ערבי המשתלב בקבוצת כדורגל יהודית, תעודת הקבלה שלו היא תעודת ההצטיינות שלו. הכדורגל מעניק לנער הערבי את ההזדמנות הזאת, את הפריבילגיה הזו שאינו ניתנת לצעיר ערבי בשאר תחומי החיים! לפיכך, לא אגזים אם אומר שבתחום הזה מתקיימת הגינות הקבלה, ועל כך יש לברך

החברה הישראלית עוברת שינויים מהירים, ובכוחו של הכדורגל להשפיע על השינויים האלה. אל שחקני הכדורגל הצטרפו עולים מחבר העמים ועולים מאתיופיה, ובו בזמן הכדורגל שבו צפינו במונדיאל האחרון הציג מגוון אתני מרתק: שחורים בועטים לצד לבנים, מתאזרחים לצד אזרחים, ותיקים לצד מהגרים. שני אחים לאותה משפחה, אחד מהם שיחק במדי גאנה, והשני במדי גרמניה.

שינויים באורח החיים וברמת החיים במדינת ישראל גורמים לשינויים דמוגרפיים בעולם הכדורגל שלנו. הילד היהודי העירוני נשאב למציאות הטאבלט והסמרטפון בעוד הילד הערבי, גם משום שהערבים עניים יותר כתוצאה מקיפוחם בישראל וגם משום שהחברה הערבית היא חברה מסורתית, בועט ונושם בשכונה.משום כך, יותר ויותר ערבים נשארים במגרש הכדורגל, בעוד יותר ויותר ילדים יהודים נפלטים ממנו.

מכיוון שכדורגל הוא לא רק ספורט אלא גם לאומיות תיוותר השאלה המסקרנת פתוחה: מה יקרה אם יהיה רוב ערבי בקודש הקודשים של דת הכדורגל של ישראל?
ויותר מכך:
האם ייתכן שהרצון בשוויון יגבר בסופו של דבר על הלאומיות? הייתכן שזה מה שאכן יקרה בסופו של דבר?
וכלום תנוצל הפלטפורמה החשובה הזאת של הכדורגל כדי לחזק ולהדק את הדו-קיום בישראל?
האם נוכל להשתמש בכדורגל כמנוף, ולהשתמש בו כדי להשפיע על שאר תחומי החיים, שבהם יש עדיין היררכיה חריפה בין יהודים וערבים?

זוהיר בהלול הוא עיתונאי, פרשן ושדרן של תכניות כדורגל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה