דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
10 באוגוסט 2011 | מהדורה 61א

היתכן חוסן לאומי ללא ערבים

ערביי ישראל הם משאב יקר לחוסנהּ הלאומי של מדינת ישראל. הם עשויים לתרום תרומה עצומה ליצירת קירבה בין ישראל לבין העולם הערבי בכלל, ובינה לבין העם הפלסטיני בפרט

ערבים ישראלים בביקור באושוויץ, מאי2003. צילום: באובאו

חוסן לאומי לא יקום ולא יהיה בלי שיובא בחשבון הגורם הערבי, במובן החיובי. הגורם הערבי נעדר בדרך-כלל מהדיונים על חוסן לאומי שמתקיימים במכוני מחקר למיניהם ומתנהלים בכנסים שונים, ויש לשער שהוא נעדר אף מהדיונים הסודיים ומהמחקרים המוצגים בפני זרועות הביטחון.

הגורם הערבי נחשב בנסיבות האלה למטרה עוינת. החוקרים בודקים איך להתגונן מפניו, איך להתקיף אותו, איך להתחזק כנגדו, וכיצד להתייצב מאוחדים להתמודדות איתו. כדי להפחיד את הערבים מוכנה ישראל לכונן ברית צבאית עם ארצות-הברית, אשר עלולה לסבך אותה במלחמות לא-לה, שבהן עלולים ליפול בניה. רק כדי לא לשבת בסירה אחת עם הערבים, קובעי המדיניות אף מוכנים לעצב את ישראל כמדינה מערבית שנשענת על תמיכת צאצאיהם של מחוללי השואה בגרמניה ומחוללי הרדיפות נגד היהודים בשנות הגלות הארוכות באירופה. ב-1956 הצטרפה ישראל למלחמה של בריטניה וצרפת נגד מצרים, ועתה היא מוכנה לכרות ברית עם תורכיה האיסלאמית ועם הכורדים של עיראק, כדי לכתר את סוריה. גם כשחושבים כאן על שלום, הוא תמיד צריך להיות נגד מישהו או נגד משהו. שלום עם מצרים וירדן כדי לבודד את סוריה. שלום עם קטאר ועוּמאן כדי לחנוק את עיראק. לנהל משא-ומתן עם סוריה כדי להחליש את הפלסטינים, או לנהל משא-ומתן עם הפלסטינים כדי להחליש את סוריה.

אפילו ערביי ישראל, שהם אזרחי המדינה, נתפשים כגורם שלילי בכל הדיונים האלה, ויש גם שהכינו עבורם כל מיני תוכניות גירוש למקרה חירום. העובדה שהקטיושות של החיזבאללה שרקו גם מעל ראשיהם, וכי נמנו מביניהם 18 חללים במלחמה האחרונה, לא תעזור להם. במקום לחבק אותם כשותפים לגורל, חושדים כאן בכאבם ומראים להם את הדלת החוצה.

אם כן, הגיעה העת לשנות כיוון ולהתחיל לחשוב על הערבים, על הערבים בישראל ועל הערבים במדינות ערב, כולל העם הפלסטיני, כגורם שעשוי למלא תפיקיד חיובי במהלכיה של מדינת ישראל, המבקשת לה חוסן לאומי; וזאת, לא למען הערבים האלה בלבד, אלא בעיקר למען עתידה הבטוח של מדינת ישראל.

איך עושים זאת?

לישראל לא היתה מעולם תוכנית שלום אמיתית, שהביאה בחשבון את פתרונה הצודק של הבעיה הפלסטינית. כל מערכי החשיבה האסטרטגית בישראל, הממלכתי והעצמאי כאחד, לא טרחו ללמוד את מלוא חומרת ההשלכות של מדיניות העימותים, שמבשלים בצבא ומוגשים לממשלות השונות, על עתידה של מדינת ישראל באזור הנפיץ ששמו המזרח התיכון.

בעקבות המלחמה האחרונה בלבנון מתנהל בישראל ויכוח נוקב, אם היתה זאת מלחמת ברירה או אין-ברירה. עם זאת, ברור שתוכנית היציאה למלחמה היתה מוכנה מבעוד מועד. תוצאות המלחמה, ללא קשר לוויכוח על סיבות המחדל, הוכיחו שניתן לשחרר את החיילים החטופים רק באמצעות משא-ומתן. המלחמה אף הוכיחה, שרק פעולות פנים-לבנוניות או הסדר אזורי עם הסורים מסוגלים להביא להיחלשות החיזבאללה. נוסף על כך, חיזקה המלחמה את הזרם האיסלאמי הפונדמנטליסטי בלבנון, ובעולם כולו. אנשיו חיים עתה באופוריה של רוח קרב. בקרב הפלסטינים נשמעים כעת קולות הקוראים להרוס את הרשות הפלסטינית ולגרום להחזרת הכיבוש הישראלי, כדי שכל הארגונים יהיו לכוחות התנגדות על-פי הדגם של החיזבאללה, ויוציאו את צה"ל משטחם בכוח.

לעומת זאת, כל הזרמים המתונים בעולם הערבי נמצאים כיום בעמדת מגננה. מראות ההרס בלבנון, שמזכירים את המראות של מלחמת העולם השנייה, מעמידים אותם במצב מביך. קורבנות המלחמה מונים, לפי האומדן הישראלי, קרוב ל-900 חללים אזרחים. לפי אותו אומדן, כ-500 אנשי חיזבאללה נהרגו בה (הערכה שבלבנון מכחישים אותה). 4,000 איש נפצעו במלחמה, מאות אלפים מצאו את עצמם במצב של פליטות, אלפי בתים נהרסו. האנשים, הנשים והטף הם חפים מכל פשע. גם העובדה שהחיזבאללה השתמש בבתיהם של חלק מהם, אין בה הצדקה לכך שישראל תחרוץ את דינם למוות, מה גם שאותה טענה יכול להשמיע גם הצד השני. הרי עשרות מתקנים צבאיים ממוקמים באזורים מאוכלסים בישראל. האם מותר, אם כן, לפגוע באזרחים? הטענה שהצבא הישראלי ביצע את הפעולות הללו כדי ללחוץ על התושבים, כדי שהם בתורם ילחצו על החיזבאללה, עלולה לחזור אל ישראל כבומרנג.

ייתכן שהפעולות האלה נעשו משיקולים מקצועיים, שמתאימים לאורח המחשבה של הגנרלים. אבל גם השנאה הבלתי הפיכה, שמופנית נגד ישראל, היא חלק בלתי נפרד מן השיקולים האסטרטגיים שיש להתחשב בהם. פעולות מן הסוג הזה רק מחזקות את בן לאדן וחבורתו. הן גורמות להצגתו של ארגון החיזבאללה כמושיע של הגאווה הערבית, שנרמסת על-ידי ישראל. הן מצמיחות דור חדש של טרוריסטים.

נוסף על כך, הפעולות האלה יקדמו את תוכנית ששת השלבים של אל-קאעידה. התנועה הטרוריסטית הזאת תכננה וביצעה עד כה שני שלבים מתוכה: התקפות הטרור של ה-11 בספטמבר בארצות-הברית ומשיכתה של ארצות-הברית אל מדינות האיסלאם (אפגניסטאן ועיראק) כדי להכות בה מקרוב. השלבים הבאים, לפי התוכנית, הם לייצב את הניצחון בעיראק ולהעביר את המהפכה האיסלאמית במהרה אל "מדינות הכפירה", סוריה ולבנון, כדי להתחכך עם האויב הציוני. גם המוסלמים הסונים, ואפילו הזרם הלאומני הערבי, מתקשים לעמוד מול פיתוי הפגיעה בשנואת נפשם, ישראל.

התוכנית הזאת ידועה לכולם, גם לישראל, ואף לאלה שגררו אותנו למלחמה בלבנון.

אנו נדרשים סוף-סוף לענות על השאלה, האם קידום המהלכים של אל-קאעידה הוא אינטרס ישראלי? האם מישהו לא שיחק כאן לידיו של בן לאדן?!

ושאלה יותר נחרצת: האם לא ניתן היה לנהל את העניינים בצורה אחרת? למה, למשל, לא חושבים על שלום עם סוריה, אם יודעים שיש לשתי המדינות אינטרס משותף להתאחד כנגד אל-קאעידה, מכת העידן שלנו. נטרולה של סוריה במערכה הזאת יביא גם להחלשת הזרוע הקדמית של איראן בקרבת גבולות ישראל, ויחסום בפני אל-קאעידה את הדרך אל גבולותיה של ישראל מסוריה או מלבנון, ואפילו מירדן. האם זה משום שרמת-הגולן הסורית יותר חשובה לישראל? או משום שאין בכלל מי שחושב כאן על כך?

ושאלת השאלות: האם ועדת החקירה הממשלתית, או ועדות אחרות שיוקמו בעקבות המלחמה, עשויות להקדיש לכך מחשבה?

ובכל זאת, יש לחזור לעיקר: הנזק כבר נעשה. תוצאותיו ההרסניות עדיין מהדהדות, אבל אין להרים ידיים. בסופו של דבר חייבים להתקדם. וטוב מאוחר, הרבה יותר מדי מאוחר, מאשר אף פעם לא.

בעולם הערבי עדיין ניתן לתקן נזקים, או לפחות למזער אותם. המְגַנים הרבים של חטיפות החיילים הישראלים, שביטאו את גישתם בגלוי אפילו בימי ההתקפות הנוראות של ישראל נגד לבנון, עדיין דבקים בעמדתם. אמנם הם כועסים על ישראל בגלל אותן התקפות, אבל הם גם לא סולחים לחיזבאללה ומותחים עליו ביקורת קשה. ביניהם נמצא לא רק נציגים ממדינות המחויבות לסדר-היום האמריקאי, ולא רק את מתנגדי החיזבאללה בלבנון; עימם נמנים אנשים מהעולם הערבי כולו: אינטלקטואלים, מדינאים, אנשי צבא לשעבר, אנשי עסקים, דיפלומטים, והרבה מאוד פטריוטים באשר הם.

בעשרים השנים האחרונות צמח דור חדש של מנהיגים ערבים, והם מייצגים כיום את הליגה השנייה והשלישית בסולם ההייררכיה השלטונית ובאמצעי התקשורת. הם מה שנקרא "ערבים גאים" במלוא מובן המילה. הם פטריוטים, ולכן הם אינם משוכנעים שמקומם של הערבים הוא בעולם השלישי. הם יודעים שבתקופות אחרות בהיסטוריה ניצבו הערבים במקום מכובד בראש הפירמידה של הציביליזציה האנושית, ורוצים לחזור לשם. אנשי הזרם הזה במדינות המפרץ עוסקים במציאת חלופה לנפט, כיוון שהעולם מחפש מקורות אנרגיה חלופיים והם רוצים להישאר עשירים גם אחרי עידן הנפט. ההתפתחות של דוּבּאי היא אחד הסימנים לכך. הם דואגים ללמוד במדינות המערב וחוזרים גדושים במידע ובידע, הם משקיעים בחינוך וביצירה. מנהיגים מהדור הזה חושבים על שותפויות עסקיות עם הטובות והעשירות שבחברות הגדולות בעולם. התפשטות השימוש באינטרנט משנה חוקים, מרחיבה סמכויות; התקשורת מרימה ראש ודורשת חופש ביטוי בממדים שמעולם לא נודעו כמותם.

בקרב ציבור רחב זה רווחת ההשקפה, כי המלחמות עם ישראל הן מכשול בפני התפתחות העולם הערבי. יש הסבורים שישראל והמערב דואגים ללבות את הסכסוך כדי להנציח את חולשתו של העולם הערבי – כדי שימשיכו לקנות נשק ולהילחם ולא יחשבו על פיתוח ועל חינוך. יש בעולם הערבי מי שמאשימים את איראן, שהיא שותפה למזימה להחלשת הערבים, בגלל שאיפתה לחזור ולשלוט באזור.

חשובה כאן המגמה המצדדת בפתרון הסכסוך בדרכי שלום. מנהיגים אלה מבינים שכדי להיפטר מעול המלחמה, עליהם לקבל את ישראל כחלק מהאזור. הם לא אוהבים את ישראל, ועכשיו אף פחות מִבְּעָבר. אין להם אמון במנהיגיה. אבל הם אומרים: אם היא רוצה להשקיע בצבא ובנשק, שתיחנק בנשק שלה. ובלשונו של ידידי, הסופר עימאד שקור, "אם ישראל רוצה להיות ספרטה, שיבושם לה, אני רוצה להיות אתונה הקדומה, עיר התרבות והפילוסופיה".

ישראל צריכה למצוא דרכים לעודד את המגמה הזאת בעולם הערבי.

למה שלא תתייצב לצדם של אנשי הזרם הזה?

הרי ישראל היא חזקה דיה מבחינה כלכלית, צבאית ותרבותית, כדי לבחור בדרך הזאת. האם יש דרך מועילה יותר לתרום לחוסן הלאומי?

חשודים לאלתר

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ערביי ישראל הם כ-20 אחוז מאוכלוסיית ישראל; אך הדבר אינו ניכר במדיניותן של ממשלותיה. להוציא ממשלתו של יצחק רבין המנוח, אזרחי המדינה הערבים הם בעיני השלטון בחזקת חשודים לאלתר. מדיניות האפליה נגד ערביי ישראל מיושמת במודע. כל מוסדות המדינה מתייחסים אליהם כאל בעלי מעמד נחות.

מה הפלא שהם יגיבו בכעס ובתסכול? ואכן, ועדה בראשותו של השופט אור קשרה בין התפרצות הזעם באוקטובר 2000 לבין מדיניות האפליה. על כן עלינו לשאול בפשטות: האם זה מן החוכמה, לעורר עוינות בקרב 20 אחוז מאזרחי המדינה? האם מי שחפץ בחוסן לאומי יכול להרשות לעצמו להקים עליו גוש גדול כל-כך של אזרחים עוינים?

הציבור היהודי בישראל חייב להפנים את העובדה שערביי ישראל אינם מעוניינים בעוינות הזאת. בעקבות אירועי אוקטובר 2000, הם הפסיקו להפגין כל שני וחמישי. קמו בקרבם יוזמות חיוביות של פיוס וחשיבה. אפילו עם המשטרה החלו להיווצר יחסים טובים מבעבר, אף על פי שהיא המשיכה במדיניות "היד הקלה על ההדק". קרוב ל-125 אינטלקטואלים יזמו מסע היכרות עם היהודים והיהדות, נסעו במסגרת הזאת לאושוויץ וחזרו עם משא מיוחד של פיוס והבנה; הם הקימו תנועה שגייסה אלפים.

ערביי ישראל הם משאב יקר לחוסנהּ הלאומי של מדינת ישראל. הם עשויים לתרום תרומה עצומה ליצירת קירבה בין ישראל לבין העולם הערבי בכלל, ובינה לבין העם הפלסטיני בפרט. למרות ההתלהמות של רוב חברי-הכנסת הערבים, ברובם המכריע קשרו בני עמם את גורלם בישראל. אף אם ינסו לגרשם בכוח לא יצליחו, כי הם מרגישים שזוהי המולדת שלהם, המדינה שלהם. כמעט כל הערבים החיים כיום בישראל נולדו אחרי קום המדינה. הם אוהבים את דפוסי החיים שהתרגלו אליהם, ואינם מוכנים לוותר על החיים במדינת ישראל. הם יודעים שכל דבר טוב שקורה במדינה, טוב גם להם וכל רע שיאונה לה, רע עבורם; החל במזג האוויר וכלה במלחמה. בפיגועים שהתרחשו בתוך גבולותיה של מדינת ישראל היו נפגעים ערבים רבים. בעתות משבר כלכלי, ערביי ישראל סובלים כמו היהודים, אם לא יותר מהם.

ולא רק זאת; הדברים עמוקים יותר. הערבים בישראל הוכיחו נאמנות למדינה בכל שנותיה, בכל מלחמותיה ושלבי בנייתה. כמעט אין בית בישראל שלא עבדה בו יד ערבית. הם עובדים בכל מקום, והעבודה ה"ערבית" שלהם מתקבלת בהערכה. הם עדיין בוני הארץ. בקיצור, הם ישראלים לכל דבר. ובמעמדם זה הם יכולים לתרום רבות לקירוב בין עמם לבין מדינתם. הם הקבוצה היחידה מקרב האומה הערבית, שמכירה את היהודים והיהדות מקרוב. זהו אינטרס כלל-ישראלי, תצמח מכך תועלת גם ליהודים וגם לערבים. אז מה יכול לתרום לחוסנה הלאומי של ישראל יותר מטיפוח הכיוון הזה בחייהם של ערביי ישראל?

יהיו שיגידו: אבל הם פלסטינים!

ברור. הם באמת פלסטינים. לא תמצא בישראל ערבי שאין לו משפחה מעבר לגבול. יתר על כן, ערביי ישראל גאים בערביות שלהם ובפלסטיניות שלהם. ואכן, כדאי שכולם יבינו ויפנימו את הרעיון ששלום אמיתי עושים רק פטריוטים גאים. משת"פים אפשר לקנות, אבל הם עוזבים כאשר יש מי שמשלם להם יותר או מפחיד אותם יותר.

ערביי ישראל מזדהים עם עמם ועם מדינתם, והם אינם רואים בזאת ניגוד. יש ביניהם גם מי שאומר שלהיות גם פה וגם שם, זוהי מתנה שאלוהים נתן לערביי ישראל. והשאלה הגדולה תישאר: האם מדינת ישראל רוצה בהם במעמד זה?

האם היא מודעת לתפקיד שלהם?

האם היא מעוניינת?

נזיר מג'אלי הוא הכתב המדיני של "אל שרק אל אווסט", המתפרסם בלונדון

המאמר פורסם בגיליון מספר35 של "ארץ אחרת"-"דין וחשבון– מה מחליש ומה מחזק אותנו" לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה