דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 ביולי 2006 | מהדורה 34

היצירה הקלאסית האחרונה של הספרות הצרפתית

איש לא האיר באור כזה, לפני אלבר כהן, את תופעת האהבה, הנתפשת כחוויה כמעט דתית שניטשת בה מלחמה של יצרים ורגשות, האופיניים לכל מאבק רוחני ראוי לשמו. לוראן כהן על יצירה שקבעה גבולות חדשים לספרות

אלבר כהן: שייך לחברה הדורשת מהיהודי, כתנאי לקבלתו, למחוק

כל זכר לייחודיותו התרבותית, הרוחנית וההיסטורית. צילום: AFP

אלבר כהן, הנאוה לאדון, תרגמה אליה גילדין, זמורה-ביתן, 2006

יש קומץ של ספרים אשר היו לתופעה חברתית, לעדות על עצם המצב האנושי ולמקור בלתי נדלה למפרשים הבאים מתחומים שונים (ספרות, כמובן, אך גם פסיכואנליזה, סוציולוגיה, פילוסופיה וכו'). לפעמים השפעתם של ספרים אלה היא כה חזקה, עד כי שמות גיבוריהם או מחבריהם נשזרים ברקמת השפה היומיומית. אנשים רבים, למשל, אינם מהססים לדבר על החוויה הקפקאית שחוו כאשר האינסטלטור דפק להם ברז, או כששוטר משועמם בדק את רשיון הנהיגה שלהם. במקרים כאלה השם פשוט נחטף מהאדם שנשא אותו, ונעשה במהלך השנים שם תואר למצבים או לדילמות רחוקות יותר ויותר מאלה שתיאר המחבר ביצירותיו. כך, אין בדרך-כלל אף לא צל-צלו של קשר בין הסיטואציות שההמון מגדיר אותן כ"קפקאיות" לעולמו המטא-היסטורי של קפקא עצמו. יש בוודאי להצטער על כך, אולם בו-בזמן, אין לשכוח שעל-פי חלק מן התיאוריקנים המודרניים של הספרות, ייחשב ספר לקלאסי באמת רק ביום שבו אנשים שלא קראו אותו יתחילו לצטט ממנו ואף להזדהות איתו…

סולל, הגיבור האנטי-גיבור של "הנאווה לאדון", הוא ללא ספק אחת מאותן דמויות שנמלטו מעולמן של הספריות ויצאו אל העולם הגדול. סולל, כלומר אלבר כהן עצמו, מפני שבדפים מסוימים של הרומן הדמיון בין השניים הוא כה מושלם, עד כי נראה שמדובר באדם אחד ויחיד. כמו כהן עצמו, סולל הוא יהודי בעל תודעה זהותית הגובלת באובססיה, דיפלומט שפועל למען שחרורם וזכויותיהם של העמים, וגבר הרואה בנשיות חידה, ברכה ולעתים אף מלכודת קטלנית. ואולם, בדומה לסוואן של פרוסט, הומברט הומברט של נבוקוב או מדאם בובארי של פלובר, היה סולל לשם-דבר בפני עצמו. עצם הצליל של שמו מסמל את כל הצד הלילי, המסתורי, ולבסוף הפטאלי, שבאהבה בין גבר לאישה. האהבה כאוטופיה, אך גם כהרס ושיגעון, כאור וחושך. "הנאווה לאדון" היה לרומן-פולחן דווקא מפני שהוא רחוק מכל קיטש, ללא שום סוף שמח, או אף מנחם. איש לא האיר באור כזה, לפני אלבר כהן, את תופעת האהבה, הנתפשת כחוויה כמעט דתית שניטשת בה מלחמה של יצרים ורגשות, האופיניים לכל מאבק רוחני ראוי לשמו.

לכאורה, "הנאווה לאדון" (שפורסם ב-1968 וזכה בפרס המכובד ביותר של האקדמיה הצרפתית) הוא סיפור פשוט: באמצע שנות השלושים, בשווייץ, גבר ואישה מנסים להתעלות מעל לכל הדעות הקדומות וההבדלים כדי לבנות לעצמם עולם פרטי, מוגן, כמעט אשלייתי. הוא: סולל, כלומר, "איש ללא שם פרטי", סגן המזכיר הכללי של חבר-הלאומים, יהודי גולה שהיה כמעט בטעות לדיפלומט דגול, עֵד לַצביעות, לחוסר האונים וליהירות של נציגי המדינות המערביות, ולעיוורונם כלפי מפלצתיותו של ההיטלריזם המתגבר בגרמניה. היא: אריאן, נוצרייה בת אצילים, נשואה לדיפלומט זוטר המושרש עמוק באדמת שווייץ, אכול שאפתנות, משועבד לממונים עליו, נוהג בערמומיות בעמיתיו, קפדן בשמירתו על הטקסים הבורגניים – ובקיצור, דמות-שכנגד לסולל, כפי שהלה אומר לאריאן:

"בר-מזל, בעצם, בעלך. מלא השתייכויות. מולדת אמיתית, ידידויות, אחים ורעים לו, אמונות, אלוהים. אני, בודד תמיד, זר, ועל חבל דק. אותה לֵאוּת, לפעמים, על שתמיד עלי לצפות לכול ממני, על שאינני יכול לסמוך אלא על בת-בריתי, הגאוניהודיות שלי. אותה תשוקה מטורפת האוחזת בי להיות אחד האדם, אך אחד מן הציבור, שייך, ככל האדם הנישא מן העריסה ועד הקבר על כתפי ההשתייכויות והמוסדות, אותה תשוקה מטורפת להיות דוור באיזה כפר, או מזנונאי, או שוטר שהכול מכירים ומברכים ואוהבים אותו, ושבערב הולך לשחק קלפים עם החבריה. אני, תמיד בודד, ואיש זולת הנשים שיאהבני, וּבוֹשְׁתי באהבתן" (הנאווה לאדון, עמ' 256).

בין ג'ויס לכהן

סביב סיפור פשוט זה בנה כהן יצירה המתפרשׂת על אלף עמודים, והעומדת כיום לצד המפעלים הספרותיים המכריעים ביותר של המאה העשרים. ראשית, חשיבותו של "הנאווה לאדון" נעוצה במהפכה הסגנונית שספר זה חולל. כפי שציינה הביקורת בעת פרסום הרומן, אם נניח ששפתו של כהן בכלל ניתנת להשוואה, אזי לא נותר אלא לפנות לשפתו של פרוסט או של פלובר. מהבחינה הזאת, "הנאווה לאדון" יכול להיחשב לרומן קלאסי, ואולי אף ליצירה הקלאסית האחרונה של הספרות הצרפתית. דמויותיו של כהן הן כה חיות, שכמעט ניתן לשמוע אותן מדברות תוך כדי קריאה. אכן, אמנות הדיאלוג, אשר במקרים רבים נדחתה לשוליה של הספרות המודרנית, שוב מוצאת כאן את מקומה האבוד. יש לציין שכהן היה מחזאי; במאים רבים השתמשו בחלקים מספריו וכמעט בלי לעבדם-מחדש, הפכו אותם למחזות. אולם כהן היה גם משורר, והפסקאות הפואטיות הרבות ב"הנאווה לאדון" מעידות על מפגש נדיר ומפתיע ביותר בין ליריקה לפרוזה:

"דממה עומדת בבית-הקברות שבו ישנים הנאהבים משכבר ואהובותיהם. הם מתנהגים יפה מאוד כעת, המסכנים. חסל סדר הציפיות למכתבים, חסל סדר הלילות המלהיבים, חסל סדר הַמַשָׁק הרטוב של הגופות הצעירים. אל אולם השינה הגדול, כל אלה. כולם שרועים מלוא קומתם, גדודים אלה של צחקנים גרומים ודמומים שהיו נאהבים מלאי-חיים. עצובים ובודדים בבית-הקברות, האוהבים וחמדותיהם. נהמותיה המשתאות של הנאהבת ההמומה מתענוג, פתאום מתערסלת, עיניה הנשואות מעלה כעיני קדושה, עיניה העצומות הרוות את ההנאה, השדיים האצילים שנתנה לך, בעפר כל אלה. אל גומחות העפר שלכם, הנאהבים.

"בבית-הקברות של חצות, קמים מגומחותיהם, רוקדים זוויתית, בשקט רוקדים אדונים אילמים צנומים, חרומי-אף, שפיהם צחקני, אך עצמות הלסת וארובות העין הגדולות שלהם חתומות סבר. ללא אף, הם מתנועעים, באִטיוּת אך ללא לאות, ושורשי כף רגל ופיסות מתנגשים אלו באלו ומשתקשקים בשקשוק של שיניים תותבות, לקצב נגינתו של חליל הרועים, שבר-מינן קטנטן, במגבעת צהובה עטורת נוצות ובנעלי נשף משובצות יהלומים, מצמיד אל החור של פיו משכבר" (שם, עמ' 356).

ביטוי מקסימלי בשפת הנביאים

עם זאת – וזהו הפרדוקס העצום של ספר זה – "הנאווה לאדון" היה המודל המרכזי בעיניהם של מחברי ה"רומן החדש" ובעיני מייצגיהם של זרמים שלמים מקרב האוונגרד הספרותי. כך, למשל, נכתבו אין-ספור מסות על הקשר ההדוק בין ג'ויס לכהן. בדומה לגאון האירי, כהן (אשר ראה את עצמו כ"סופר עברי בשפה הצרפתית") הביא את אמנות המונולוג הפנימי לשיאה. מונולוגים אלה מופיעים ב"הנאווה לאדון" ללא שום פיסוק, על פני עשרות עמודים. הם מייצגים שלב חדש, מוקצן, בתולדותיה של הכתיבה האוטומטית שכהן ירש מחבריו הסוריאליסטים. עוד בשנות השלושים, כשפרסם את "אוכל-מסמרים" (תרגמה אביטל ענבר, ספריית פועלים, 1983), משך כהן את תשומת-לבם של המחברים החדשניים ביותר, ובהם רנה קראבל, מחברה של יצירת המופת הסוריאליסטית "גופי ואני", ובעיקר מאקס ג'קוב (1944-1876), אשר גילם את הפן המיסטי של המהפכה הסוריאליסטית. עד לכיבושה של צרפת בידי הנאצים התקיימו בין כהן לג'קוב קשרי ידידות הדוקים. בזמן המלחמה מצא ג'קוב מקלט במנזר שהוא כתב בו שירים על ישו, התנצר והתבונן ברזי האמונה, עד שנלקח ב-1944 על-ידי הגסטאפו למחנה דראנסי, שממנו לא חזר. כהן, מצדו, הצטרף לכוחותיה של צרפת החופשית שניהלו את המאבק נגד הנאצים מלונדון, וחברותו עם חיים וייצמן אפשרה לו לקבל תפקידים בעלי משקל בתנועה הציונית. אם כן, למרות סיפוריהם האישיים השונים לגמרי, ראה כהן בג'קוב את אחד מחלוציה הנועזים ביותר של הכתיבה החדשה וההרפתקנית. ב"הנאווה לאדון" חוברות השפעות אלה לנטיותיה הקלאסיות של הכתיבה הכהנית, ותוצאת המפגש פשוט אינה דומה לשום דבר אחר המוכר לנו מהספרות המודרנית. ואמנם, במקביל לקטעים שאיש לא יהסס להשוותם לדפים היפים ביותר ב"בעקבות הזמן האבוד" מאת מרסל פרוסט, כהן מוביל אותנו היישר אל מחשבותיהם של גיבוריו ומאפשר לנו להתוודע למקצב הפנימי שלהן. אריאן, למשל, נוהגת לגלגל מונולוגים אינסופיים כשהיא שוכבת באמבטיה:

"…מים חמים בבקשה מספיק תודה כשיבוא הערב להשתדל להישאר מאופקת זמן-מה שומרת על מרחק חביבה אך קצת צוננת כדי שיהיה מודאג קצת נסיכה מרוחקת להאזין לו בארשת מסוימת כדי להעמידו במבוכה ובתשובה משהו כמו אינני יודעת אולי בארשת יגעה ואז כעבור רבע שעה אחרי שגרמתי לו חרדה הגונה להיות פתאום לוהטת מאוד אפשרות אחרת מה שעוד יכול להיות טוב אולי להשאיר את דלת הכניסה פתוחה והוא מוצא אותי יושבת קיסרית לא טורחת לקום מושיטה לו את ידי והוא נושקהּ הוא עושה עלי פחות רושם כשאני יושבת אפשרות אחרת אני מטיילת לי בגן וכשאני רואה אותו בטרקלין משתומם שאין איש אני נכנסת לי באדישות מסוימת לא זה לא יעלה בידי אהיה נרגשת מדי אכנס כמו ברווז רדוף ואסתבך ברגליי מסקנה ברגע שייכנס להתנפל אל חזהו ונשיקות רעבתניות בעפעפיים גוועים כבר בערב הראשון אחרי ה'ריץ' היו הנשיקות הנוראות הלא-צפויות האלה נשיקות פנימיות על הספה זוועה עם מישהו שלא הכרתי הייתי כל-כך מופתעת בזמן הנשיקות הראשונות חשבתי שזה תמיד על פני השטח ברומנים היו צריכים לדבר על זה ברור יותר הם אומרים נשיקות לוהטות וכולי אבל אף פעם אינם מסבירים את אופן השימוש לא הייתי מעלה על דעתי שהיא קיימת הדרך הזאת חשבתי שפתיים אל שפתיים נקודה לא מִנֵיה ולא מִקצָתֵיה פותחים את הפה שלושה סימני קריאה ואז מתחילה המהומה בְּלִיל הלשונות כמו שכתוב בברית הישנה בחיי לו היו אומרים לי שיבוא יום ואוהב שה… אינני מעיזה להגיד שלי יתערבב ב… אינני מעיזה להגיד של גבר לא הייתי מאמינה בשום אופן מה איתך השתגעת הייתי אומרת האם זאת דרך מיוחדת לו או יש עוד אנשים הנוהגים כך מעניין לדעת אם אבא ואמא לא לבטח לא אבל הקתולים ודאי עושים זאת או שאולי זאת המצאה שלו…" (שם, עמ' 446).

קטע זה הוא דוגמה מצוינת לקשיים, שהמתרגמת היתה צריכה להתמודד איתם לאורך כל הספר. דרישותיו הלשוניות העצומות של כהן הובילו אותה למחוזות מילוליים לא-נודעים בעברית, אבל היא ידעה לעקוף בכל דף ודף את המלכודות שהיו עלולות להפוך את עבודתה לדבר-מה לא מובן או מפוקפק. למעשה, אפשר לומר שאליה גילדין נתנה לקולו של כהן ביטוי "מקסימלי" ב"שפת הנביאים", כפי שהוא נהג לכנות את השפה העברית. כך, למשל היא מתרגמת ביטוי בלתי אפשרי כמו “de l'envoyé plénipotentiaire en mangerie” כ"על השליח מיופה-הכוח באכלנות" (שם, עמ' 196), או: “représentation mangeuse et mandat de dégustation” כ"ייצוג אכלני והרשאה לטעימה".

הסירוב להתבוללות

נוסף להשתזרות הייחודית של הכתיבה הקלאסית בכתיבה הנסיונית, "הנאווה לאדון" הוא אחד הרומנים היהודיים החשובים ביותר שפורסמו לאחר מלחמת העולם השנייה. סולל מסמל את הסירוב היהודי להתבוללות; אולם בו-בזמן, הוא כבר שייך לחברה הפוסט-קהילתית, כלומר, חברה הדורשת מהיהודי, כתנאי לקבלתו, למחוק כל זכר לייחודיותו התרבותית, הרוחנית וההיסטורית. עם מחיקת ה"אני" הזאת סולל אינו יכול להסכין. אך העולם של פעם, עולם העטוף באמונה פשוטה, בחום שבטי ובוודאויות תמימות, כבר חתום בפני האדם החילוני, הרציונלי; בפני סולל, אדם מערבי כל-כולו. מהדילמה הזאת, הקשורה ללבטי זהות, צומחת כתיבת האי-שקט המאפיינת את האמנות של כהן. ראשית, גיבורו מגלה את עומקו של הרגש האנטישמי. אפילו בחברה הנאורה לכאורה, דימו היהודי נשאר שלילי, מאיים, חשוך. לנוכח דעה קדומה זו, סולל דווקא מצהיר בפה מלא על יהדותו, מטיח פסוקים או מילים בעברית בפניהם של שונאי ישראל. כך בקטע עוצר הנשימה, העוסק בפעם הראשונה שבה פוגש סולל את אריאן, כלומר, את "הנאווה" עצמה:

"'על מה את חושבת? ודאי, זה היה מוכרח לבוא. נו, נו, אמרי מה שיש לך חשק לומר. נו, נו, מהר, בעוד מועד. כי באחת לפנות בוקר תישאי אלי עיניים נלהבות. נו, אמרי'.

"'יהודי ארור', אמרה, ובעיניה מבט חטוף של ילד רע.

"'תודה בשם המשיח שלכם, שנימול ביומו השמיני. אין דבר, לא חשוב. אנו בזים לבוזכם. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון. כך אנו אומרים בערב הפסח שלנו. נדהמת מן החלוק שלי? בדרך-כלל, הן מקבלות את חלוקי. סובלניות יותר מהגברים, כי פחות חברתיות, בעיקר הצעירות. ועוד טוב בהן, שברגע שהאהבה ניצתת בהן, הן נהיות פילושמיות. עוד תראי. מיד אשוב. בינתיים, פדרי את אפך. הוא מבריק'" (שם, עמ' 253).

ברומנים שלו, במחזותיו, ביומניו ובשיריו, סירב כהן לגלוש לאפולוגטיקה, כלומר, להצגת היהודי כקדוש מעונה פסיבי, והוא מוכן בכל רגע לספוג את האגרוף האנטישמי. היהודי, כדמות היסטורית, מעניין את כהן מפני שהוא נאלץ ללמוד את דרכיה הנסתרות ביותר של ההישרדות כדי לא לאבד את אלוהיו, והישרדות זו היא קודם-כול אמנות, או אולי משחק שכלליו לעולם אינם ידועים מראש. מכאן צומחות דמויותיהם ההזויות של "בני-החיל"', דודניו של סולל המופיעים ברוב הרומנים של כהן. הם-הם "משוררי ההישרדות" שכהן מציג אותם בגאווה ובהומור כמעט פראי, וביניהם "פנחס לבית סולל, המכונה 'כֵלִבַּרְזֶל', המכונה גם אלוף-הנפיחות, פרקליט-מתחזה ורופא-ללא-הסמכה, שַׁחפָן גמלוני ולו זקן מתפצל ופנים מעונים, כתמיד במִגבָּע ומעיל רכיבה הנרכס על חזהו השעיר, אך היום נעול נעליים מפורזלות בזיזים, שפָּסַק כי הן מחויבות המציאות בשווייצריה" (שם, עמ' 94).

"בני-החיל" שביצירות של כהן אינם מהססים לשגר איגרות למלכת אנגליה כדי לעודד אותה להתגייר, ובו-בזמן אינם נרתעים מלשבח את קותלי החזיר האנגליים, ש'כלברזל' קבע כי בזכות טעמם המכשף, אפשר להכריז עליהם כ"חלק הטהור והיהודי של החזיר". הם מגייסים בויכוחים ביניהם פתגמים הרסניים ונרדמים על ספסלים בשטחים ציבוריים, לבושים בגדי טקס המעוטרים במדליות רבות (שכולן מזויפות) ובעיטורים הגבוהים של הנשיאים…

"הנאווה לאדון" הוא ללא ספק יצירה, שקבעה גבולות חדשים לספרות. "אלבר כהן הצליח לעשות את הלא-ייאמן", אמרה עליו סימון דה-בובואר, והקהל הישראלי מוזמן לגלות עד כמה היא צדקה.

אלבר כהן, הנאווה לאדון, תרגמה אליה גילדין, זמורה-ביתן, 2006

לוראן כהן הוא סופר ועיתונאי

המאמר המלא פורסם בגיליון מספר 34 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה