דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2001 | מהדורה 06

עזה. צילום: זוהר שרמנקו

היזהרו בבני תרבות השוליים

יוסי קליין-הלוי, עיתונאי ישראלי הכותב עבור "ג'רוזלם ריפורט" הישראלי ו"ניו ריפבליק" האמריקאי, ערך מסע ארוך להכרת הדתות החיות זו לצד זו בארץ-ישראל. החודש רואה אור בניו-יורק ספרו החדש,"בפאתי גן-עדן", המספר את סיפור המסע. ענת צוריה שמעה ממנו על הניסיון לקשור בין הקצוות המתונים של היהדות והאיסלאם

בהקדמה לספרו החדש, "בפאתי גן-עדן", מספר הסופר והעיתונאי יוסי קליין-הלוי כיצד בתחילתו של חורף 1998 הוא יצא למסע דתי אישי בארץ הקודש, שנמשך כשנתיים וכלל רצף של חוויות דתיות כמו תפילה ומדיטציה לצד מאמינים מוסלמים, בתוך מסגד במחנה הפליטים בעזה. קליין-הלוי, יהודי מאמין, יליד ברוקלין ועיתונאי ותיק באזור, קיים חיפוש רוחני במקום האחרון בארץ הקודש שיכול לעורר השראה דתית בלב מאמינים יהודים וישראלים; הללו, גם כשהם מגלים נטייה לקיים חיפוש רוחני, מעדיפים לממש אותו בצפת, בירושלים, בטיבט או בהודו.

ולא שהעיתונאי הישראלי ותושב ירושלים, יוסי קליין-הלוי, שבעבר גם שירת כחייל מילואים במחנה הפליטים הזה, אינו מודע לתחושת האבסורד הקלה שמעורר הניסיון הדתי הספציפי שלו, תחושה שבחלקה קשורה לאופן שבו המקום נתפש בתודעתנו. שכן, מחנה זה משויך אסוציאטיבית לאיסלאם הפונדמנטליסטי, שיש לו דימוי שלילי ורצחני ביותר בקרב הציבור הישראלי.

מה קרה אם כן ליוסי קליין הלוי, העיתונאי המנוסה והמודע, שבחר כמאמין יהודי לערוך את החיפוש הרוחני העכשווי שלו דרך קשר עם דמויות רוחניות מהאיסלאם הארץ-ישראלי? מה הוביל אותו לבקש להתפלל לצד אישים דתיים פלסטינים באתרים טעונים פוליטית בארץ הקודש של ימינו?

"בפאתי גן-עדן", ספרו השני של יוסי קליין-הלוי, יצא לאור בימים אלו בניו-יורק ועדיין לא תורגם לעברית. אף שיוסי קליין-הלוי חי 19 שנה בארץ, הוא כותב פרשנות על המציאות הישראלית בעיקר עבור העיתונות האמריקאית והעיתונות הישראלית באנגלית. שנים הוא כותב ב"ג'רוסלם ריפורט", ב"ניו-ריפבליק" וגם, מעת לעת, ב"ניו-יורק טיימס". קשה אם כך להגדיר את העיתונאי יוסי קליין-הלוי, שחי בירושלים ומשוחח עם לוס-אנג'לס או ניו-יורק, כאיש תקשורת ישראלי מצוי. למבט שלו יש יתרון, יתרון המבט של המהגר הבוחן את התרבות שבה הוא חי בעיניים של התרבות שממנה הוא בא.

במובן מסוים המסע הזה הוא עוד שלב בניסיון של יוסי קליין-הלוי להתמקם בארץ הזו, אולי אפילו להצדיק את הנטישה של המקום שממנו בא ולהבהיר את משמעות המקום הזה, ציון, ארץ הקודש, שבו הוא בוחר לחיות.

"עליתי לארץ כדי לחיות בתוך העם שלי. חלפו שנים ספורות, והנה אתה מפנים את העובדה האלמנטרית, שאתה בבית ואתה כרגע הריבון וחיים כאן עוד עמים שהם בהחלט מוותיקי האזור, עמים שהמסגד והכנסייה הם הבסיס לשפה הדתית שלהם. הרצון להרגיש בבית בתוך מסגד ומאוחר יותר גם בכנסייה הוא חלק מהרצון שלי להרחיב את הזהות היהודית שלי, אבל לא פחות, גם את הזהות הישראלית שלי".

אני חושדת שבאמירה הזו יוסי קליין-הלוי מסגיר שוב את הצד היהודי, הניו-יורקי, הבלתי נשלט, של צורת החשיבה שלו. שכן, אפשר לספור על אצבעות של יד אחת את מספר העיתונאים הישראלים הבולטים, שרוצים בכנות לא רק להכיר את התרבות האיסלאמית אלא גם להיות מושפעים ממנה, כחלק מפיתוח הזהות הישראלית שלהם. רובנו מסתפקים במקרה הטוב בהתוויה של פתרונות צודקים או הומאניים לצד הפלסטיני, שרצוי שיתקיים מעבר לגדר.

הספר "בפאתי גן-עדן" נכתב כרצף מותח של סיפורים שמתארים את החוויות הדתיות של המאמין, רגעים טעונים רגשית שיש בהם מידה רבה של אינטימיות. גם כאשר הוא בודק את החוויה הדתית הממוסדת, יוסי קליין-הלוי אינו מבטא כפירה. הספר נכתב מתוך קונפליקט דתי פנימי, בדרך שתוהה על מהות דרכי הביטוי הדתי בימינו במקום הזה. בין גיבוריו הראשיים נמצאים אנשים דתיים שצמחו בתרבויות דתיות עוינות: ביהדות, באיסלאם ובנצרות. המפגש ביניהם מרכיב את הסצינות שבהן מתפתחים היחסים על רקע הקונפליקט הפוליטי בארץ-ישראל.

השיחה על הדע מאין באת

באופן טבעי השיחה עם יוסי קליין-הלוי, ערב ראש השנה, נסבה לא רק על השאלות הדתיות שאליהן מתייחס הספר החדש שלו. אנחנו מתעכבים על הבלתי נמנע, שהוא מאיפה הוא בא, איזו תרבות גידלה אותו, למה הוא חש קירבה וממה הוא התנתק.

הסיפור של יוסי קליין-הלוי מתחיל בגטו יהודי תלוש בברוקלין, ניו-יורק. האיש היהודי הפלורליסט הבלתי צפוי הזה, מי שיצא בשנתיים האחרונות למסע המקורי שנועד להרחיב את גבולות החוויה הדתית שלו, לא הכיר למעשה "גויים" עד גיל 18. עד ליום שבו הגיע לאוניברסיטת ניו-יורק.

בשכונה שגדל בה, בורו פארק, גרו רק יהודים. זה היה מקום שבו התקיימה ללא פשרות קהילה שהתעקשה להתעלם מכל מה שקשור בחיים האמריקאיים. קהילה יהודית שחיה מנותקת מהסביבה, המשיכה את המסורת היהודית של השטעטל, ומאפייני פאראנויה מסוימים היו הלך-רוח תקני בשכונה. בורו פארק היתה מורכבת ברובה מניצולי שואה חרדים, בנויה על שרידי חצרות חסידים ושרידי ישיבות ליטאיות, שהציבו את השואה במרכז חייהם ולא הרפו ממנה. הבית היהודי-הונגרי שבו גדל יוסי קליין-הלוי היה קודם-כול בית של ניצולי שואה, וההתעסקות ב"מה שקרה שם" היתה חוויה אובססיבית. האב האשים את המנהיגות החרדית, את הסאטמרים ואת האחרים שמנעו מהצעירים לעלות, שלא נתנו להם לברוח. האב, שבעצמו היה מחצרו של הרב מסאטמר, ניצל כי היה חסיד לא ממושמע, טיפוס עצמאי שהעז ונמלט עם שני חברים ליערות. ביחד הם שרדו את המלחמה. אבל כשהכול הסתיים, כעס נורא השתרש בעולמו של האב, כעס שנמשך כל חייו. הוא כעס על האטימות של המנהיגות היהודית בהונגריה ועל ההתנהגות המנומסת והשתקנית של המימסד היהודי בארצות-הברית.

אחד העקרונות של הבית היו שלשואה היה לקח, והלקח העמוק של השואה היה בשינוי היחס למושג השדוף של "כלל ישראל". "אבא התמיד בטיפוח קשרים אינטימיים עם מגוון נדיר של יהודים מכל סוג וזן. מבחינתו זה היה הלקח, התיקון של השסע היהודי הפנימי שאפיין את ההתנהגות של החברה היהודית לפני השואה. אבא נתן למושג הארכאי של 'כלל ישראל' להיות החוויה היהודית המובילה, הצו העכשווי, הקוד הקיומי והאתי החדש, המודל ההתנהגותי למציאות היהודית של אחרי השואה. אבא רצה שאני ארגיש בבית בכל חוויה יהודית, שאני אוכל להכיר אותה מבפנים. זאת היתה התורה שלו. ככה הוא חי וככה גדלנו בבית. והקונספט של 'כלל ישראל' מלווה אותי לאורך הזמן, הרבה שנים שאני מגשש איך לעבד אותו. בתחילת דרכי, במהלך לימודי העיתונאות באוניברסיטה, הקמתי עם קבוצה של חברים עיתון יהודי במנהטן. העיתון העניק במה לשוליים החברתיים. וכך, באופן פרדוקסלי, נשמעו קולות בולטים של דמויות לא שקטות מהעולם היהודי שמסביב למנהטן: אנשים מהשמאל הרדיקלי ומהימין הקיצוני. פרסמנו רשימות של חב"דניק שעזב את הקהילה וכתב מעין יומנים בתקופה שבה שוטט כהומלס ברחובות ניו-יורק. זה היה מרד נגד היהדות הנוחה, המיין-סטרים של אמריקה. הרגשנו שהכול צריך להיות אחרת, רצינו לפתוח את הדיון על הזהות היהודית ממקום מרדני, של אחרי השואה. ובזמן הקצר שהעיתון היה פעיל, הוא צירף צירופים יהודיים קיצוניים והפך למיתולוגי עבור הקהל המצומצם שנמנה עם חסידיו.

"כמה שנים אחר-כך", יוסי קליין-הלוי ממשיך, "הייתי קשור לעיתון חשוב ומוכר, ל'וילג' וויס', עיתון בוהמי שמאלני שחשב שהוא פחות או יותר המציא את הניו-ג'ורנליזם. והנה אני מוצא את עצמי במערכת אנטי-ציונית, כותב על ישראל של מנחם בגין ולא מודע למה שקורה בישראל של עמודי הפנים. הנחתי אז שביקורים מזדמנים וקריאה ב'ניו-יורק טיימס' לא יכולים ליצור את המגע היותר מדויק עם המציאות המגוונת והקיצונית שחברה לה בישראל. כך שבגיל 29 עליתי ובחרתי לגור בירושלים, שבה מרוכזים בנקודה אחת מצומצמת כל-כך הרבה זנים של דתות ותרבויות. אני חייב להודות שאחת מהאכזבות היותר קשות שלי היא האטימות של התרבות השלטת בישראל. לא ציפיתי לרמה כזו של אטימות, של נוסח אחר, מאוד מצומצם, של הגטו שהכרתי. בשבילי כאזרח, כיהודי וכעיתונאי, תמצית החוויה הישראלית היא הרב-תרבותיות, וקשה לי להתמודד עם דלות החומר של תרבות האליטות הישראלית. אני, שרציתי לחיות בתוך הסיפור האנושי שמעניין אותי, עזבתי מאחורַי תרבות אמריקאית-יהודית, שהיא לא רק גטו יהודי. עזבתי מאחורי גם את הקהילה היהודית הפלורליסטית של מנהטן. הדמויות, המצבים, הדתות, כולם נמצאים כאן בשכנות, ואני לא מבין איך גדלה פה אישיות ישראלית שלא חיה את הסקרנות.

ולאן אתה הולך

בשיחה בבית-קפה ירושלמי, צעדים אחדים ממסעדת 'סבּרו' הנטושה, מספר יוסי קליין-הלוי על תחילתו של המסע שלו לתוך האיסלאם הסוּפי. המסע הזה התחיל מהמפגש עם קריאות המואזין. "אני גר כל השנים בגבעה הצרפתית בטווח קריאות המואזין, וכל השנים אני מדחיק את הקריאות האלה. למעשה, לא שומע אותן. וברגע מסוים זה הרגיש לא נכון. רציתי שקריאות המואזין לא יהיו זרות לי או מאיימות, שהן דווקא ירחיבו את התחושה של הבית. בסוף 1998 אוסלו עדיין היה בתוקף ואני, שמהיבט של מה שהייתי מכנה פיכחון פוליטי, הסתייגתי מאוסלו, חיפשתי קשרים חברתיים ותרבותיים אלטרנטיביים עם פלסטינים.

"באותה תקופה יזמתי פעילויות שונות. חלקן נכשלו וחלקן הצליחו, אבל כל הזמן העסיק אותי החיפוש הרוחני האישי שלי, זה שקשור למאמין העכשווי, שאחרי כמה שנים טובות בארץ מוצא את עצמו מסתקרן מקריאות המואזין. ואז, במקריות שרווחת בתסריטים הנפוצים ביותר, קראתי בעיתונות המקומית על שיח' מיוחד, אדם שמוצאו מצרי-סעודי, שהגיע לישראל מתוך עניין בעשייה של שלום גלובלי. לגבי סוגיית השלום הגלובלי הייתי סקפטי, אבל אני הייתי ועדיין מאמין גדול במגע אישי. יזמתי מפגש עם אותו שיח', שהתברר שהוא מוסלמי סוּפי אדוק ואישיות דתית ורוחנית מרשימה. האיש המופלא הזה ערך מסע דתי בארץ, והמסע שלו הפך גם למסע שלי. למדתי להכיר משהו מהמציאות המרתקת של האיסלאם הסופי, שהוא זרם מיסטי עתיק, בן אלף שנה, שבעבר הרחוק היה בעל השפעה מרכזית באיסלאם, אבל במאה השנים האחרונות איבד בהדרגה את השפעתו.

"בימינו הסוּפיים נחשבים לזרם אזוטרי בשולי האיסלאם המקומי. המפגש שלי נערך בעיקר עם אנשי רוח ומאמינים סופיים. חשוב להבהיר שהם מיעוט שבמיעוט, ועם זאת ה'אני מאמין' שלי מניח שלא צריך בהכרח מאסות של אנשים כדי לעשות שינויים בעולם. מספיק כמה נקודות אור כדי להגביר את האור דרכן.

"כשיצאתי עם השיח' איצחק להתפלל ביחד במערת המכפלה, נסענו אל המקום היחיד בעולם שבו יהודים ומוסלמים מתפללים ביחד בפני אותן נשמות. ומעניין שלפי הקבלה, לפי הזוהר, הפתח לגן-עדן נמצא במערת המכפלה. ומה זה גן-עדן? גן-עדן הוא המקום שבו אין תחושה של בדידות. זה המקום שבו אתה מרגיש כחלק מהוויה כוללת. זה מקום של איחוד. והפרידה מגן-עדן, הנפילה, מתבטאת בבדידות הכאוטית של הפרט. בדידות שכלול בה גם מימד הניכור הפנימי שבין האדם לבין עצמו, ומכאן גם הניכור בין האדם לאחר. בעבר הרגשתי שמערת המכפלה היא מקום שניתן לחוות בו התחברות עם התודעה של גן-עדן. הפשע הרוחני של גולדשטיין התבטא בקיצוניות של הניכור הפנימי שלו, ניכור שאיפשר ניתוק בין הצדדים השונים של אישיותו. הצד הדתי והפוליטי שלו התנתק מהצד האנושי, והוא שהוביל לרצח הדתי והלאומני מהחמורים בתולדות המדינה.

"ובמציאות העכשווית, אחרי הטבח של גולדשטיין, כניסה משותפת ליהודים ולמוסלמים אסורה. כך שהתכנון הראשון שלנו לשיתוף דתי, הרצון הפשוט להתפלל ביחד במערת המכפלה, נכשל וכשהגענו למערה ביחד נאלצנו להיפרד בפתח. הוא נכנס לחדר של יצחק ואני לחדר של אברהם. ובמקום הזה, שהיה רק ההסתבכות הראשונה בדרך האישית שעשיתי, מצאתי את עצמי מתפלל בתוך קבוצה של יהודי המקום. עמדנו כמה מטרים מהמקום הממשי שבו גולדשטיין התייצב וריסס ללא אבחנה את כל המאמינים המוסלמיים שהתפללו אז בחדר של יצחק אבינו. הרגשתי מועקה, באמצע התפילה פשוט לא הלך לי. הרגשתי שאין לי חשק להתפלל עם יהודים שאוהדים את גולדשטיין. ואני, שנים הרגשתי בבית גם בקרב יהודי קריית-ארבע ואפילו בקרב יהודי חברון. הפשע של גולדשטיין ערער אותי. מאז הרצח פשוט לא פקדתי את המקום – לא את היהודים ולא את המערה – התנתקתי. ואז, כשאני חווה תחושה קשה של ניכור כלפי המקום ויהודיו, חשבתי על השיח' שמתפלל עכשיו מעבר לדלת הנעולה עם החבורה של המאמינים שאליה הוא מן הסתם נקלע . ידעתי שאף על פי שהוא מאוד רחוק מהאיסלאם הפונדמנטליסטי, הוא מתפלל למופשט הגדול, לאללה, ובשל היכולות הרוחניות הנדירות שלו חש אהבה לכל מוסלמי, בכל דרגה של קיצוניות, ללא כל אבחנה. ובאיזה אופן לא ממש מוסבר, המחשבה הזו פייסה אותי. הרגשתי שאני מסוגל להשלים את התפילה גם עם הקיצוניים 'שלי'. זה היה רגע של קבלה לגמרי לא פשוט, לגמרי פרדוקסלי. היה שם אבסורד ביכולת המסוימת שלי לחוש בבית במקום הקשה הזה, דווקא בגלל האהבה והקשר הרוחני שקרן מהאיש המוסלמי הגדול, שיח' איצחק, שהתפלל לאללה בחדר של יצחק במערת המכפלה.

"מבחינתי המסע הזה היה בסופו של דבר הצלחה ציונית. אני חושב שרק פה הצלחתי להשתחרר מהגטו. מהפחדים העמוקים מהדתות האחרות, שבעבר ניסו לבלוע אותנו. ואני אומר דתות, אף על פי שבגטו של ברוקלין הכתובת העיקרית לסלידה היתה הנצרות. בארץ הפחד והסלידה מתנקזים, מטבע הדברים, אל האיסלאם. הנצרות לא באמת מורגשת כאן. היא כאילו נמצאת מתחת לפני השטח. אני, שגדלתי בבית של ניצול שואה, כללתי בהמשך המסע שלי גם מפגש עם נוצרים בכנסיות ובמנזרים. הרגשתי שאני חייב לעצמי להכיר את המקום דרך עיניים מוסלמיות וגם דרך עיניים נוצריות. הרחבת תחושת הבית שלי, הרחבת הזהות הישראלית כוללת את החיפוש של קשר עם שתי הדתות הגדולות שכיום אני חולק איתן את הבית שלי. ודווקא בסיטואציה הציונית-ישראלית הנארטיב השתנה, אתה הרוב ואתה יכול להתגבר על ההיסטוריה שלך. זו פעם ראשונה לאורך היסטוריה של מאות שנים שאנחנו יכולים להתבונן בנצרות ממקום נינוח ולא מאוים. השאלה שהובילה את תהליך החיפוש שלי היתה, האם הדת יכולה להיות גם גורם מקשר בארץ. האם הדת תחבר בין מאמינים, האם נוכל לעשות מדיטציה ביחד, האם נוכל להתפלל ביחד?

"לאורך המסע שעברתי היו רגעים דתיים אקסטאטיים, היו רגעים של התמודדות מחשבתית. כך או כך, מצאתי זהות משותפת עם אנשים דתיים בלתי צפויים מהדתות האחרות. אנשים, שגם בגטו היהודי שבו גדלתי וגם בגטו התודעתי הישראלי, מפקפקים באפשרות קיומם. אני יכול לבשר לכל המפקפקים את הבשורה הטובה שגם היום, ברגעים אלו, חיים בקרבנו אנשים נדירים, בעלי עומק דתי, אמנם לא מהכיוון הדתי המצופה. הם בני דתות אחרות, אבל עצמאים מספיק ברוחם וסקרנים במידה אנושית מעוררת השראה. הם אנשי איסלאם, הם אנשי נצרות והם שותפים לדיאלוג דתי שביסודו החיפוש חסר המנוח אחר החוויה הדתית הטהורה.

"אני לא רוצה ליצור אשליות. הם גם מיעוט והם גם בשוליים. ועל השאלה הצפויה, אז במה החכמת אותנו או מה בדיוק החשיבות שלהם, הייתי עונה שיש תשובה פוליטית ויש תשובה רוחנית. התשובה הפוליטית היא שהשותף לשעבר מפרויקט השלום רוצה ליצור כאן מלחמת קודש של האיסלאם נגדנו. ואנחנו יכולים לנסות למנוע ממנו את התענוג המופלג הזה, אם נקפיד להאיר, לסקר ולפרשן גם את הגורמים הרוחניים המתונים ושוחרי השלום, את אותו מיעוט אנונימי פלסטיני שבו פגשתי בפינות שונות בארץ: התשובה הרוחנית שלי היא שאף פלסטיני, נוצרי, יהודי איננו יודע באמת איך האל עובד".

ודע בפני מי אתה עומד לתת דין וחשבון

המסע שערך יוסי קליין-הלוי התרחש בדמדומי אוסלו ובזמן האינתיפאדה הנוכחית. הפגישה שלנו, שנערכה ערב ראש השנה, התקיימה בעת שבה רבים בחברה הישראלית חווים תחושה של חוסר אונים מתמשך. הייאוש וחוסר האונים לא יצרו פתרונות מקוריים למצב, למעט הרעיון המבריק של האסקפיזם החברתי. ובפגישה עם קליין-הלוי, רגע לפני שאנחנו מתעלמים מאוסלו, הוא מפתיע בחשבון נפש עיתונאי:

"בראש השנה הזה הייתי מעמיק את חשבון הנפש הפוליטי. וחשבון הנפש מההיבט המוסרי וגם מההיבט העיתונאי עדיין כרוך באוסלו. אני מניח שאנחנו, העיתונאים, צריכים לעשות חשבון נפש עמוק לגבי ההתייחסות שלנו לאוסלו, השנים הראשונות, בהן צריך להיזכר. אם נסתכל אחורה, אני בטוח שנגלה התקרנפות. העיתונות הישראלית הפכה לחלק מהמנגנון של אוסלו, וגם אני הייתי חלק מהמנגנון. איכשהו חזרנו לזירת הפשע הנושנה של שנות החמישים האידיאולוגיות, כשעיתונאים ועורכים ראו את עצמם חלק מהמאמץ הלאומי ושירתו בעקיפין את המנגנון האידיאולוגי והמפלגתי של מפא"י.

"והנה אנחנו נזכרים בשנים הראשונות של אוסלו, השנים שבהן הפרשנות הפוליטית התנתקה באופן מוחלט מהמציאות. איך קרה שלקח לנו שנים להודות שערפאת קשור בטרור של החמאס? שנים שאנחנו, הקהילה העיתונאית, חיפינו על ערפאת. שמענו את התירוצים, קנינו את התירוצים ומכרנו את התירוצים לכולם. לציבור, למנהיגות הפוליטית ולעצמנו.

"היום אני מרגיש צורך עמוק לקחת את האחריות, ואני אתן לך גם דוגמה אישית. זה קרה כמה ימים אחרי לחיצת הידיים בוושינגטון. והנה מופיעה כתבה ב'ג'רוסלם פוסט' שכתב דוד בר-אילן, איש ימין. בכתבה ציטט דוד בר-אילן את ערפאת, ימים ספורים אחרי הטקס בוושינגטון, בעמאן. הציטוט הזה לקוח מנאום התשובה שנתן ערפאת למבקריו מבית. ופה אני מצטט חופשי: מה אתם רוצים ממני? הרי אני בסך-הכול מממש את תורת השלבים שאימץ אש"ף ב-1974…". בזמנו, כשקראתי את הציטוט, הוא לא נתן לי מנוח. עובדה שעד היום אני זוכר אותו. אבל אני לא התקשרתי לברר את הפרטים המדויקים, לא ניסיתי לחקור ולעבד את המידע. גם כי לא רציתי להאמין שזה ציטוט אמיתי, ובכך הפעלתי מנגנון של צנזורה פנימית שהיה לא ענייני. אבל גרוע מכך, באותה תקופה לא רציתי להיות מזוהה עם דוד בר-אילן, לא רציתי להתחבר אל מי שסומן כאיש ימין. והתעלמתי מהנאום המדהים הזה שנאמר בעמאן, בחצר האחורית של הבית שלי. חלק מהכישלון העכשווי שאנחנו חווים כרוך, מן הסתם, בנאום הזה. שכן, אוסלו התברר ככישלון צפוי מראש, והעיתונאי העצמאי שבתוכי לא התייחס לזה בזמן הנכון.

"מה שקרה לי מאפיין במידה כזו או אחרת את העיתונות הישראלית בתקופת אוסלו. כולנו איבדנו את הקשר עם המציאות, וזה התבטא בכך שבאיזשהו שלב החלטנו לא להתייחס לטענות הימין ולא למדנו לעומק את האמירה של המנהיגות הפלסטינית. פעלנו על-פי פרשנות אידיאולוגית אחידה, נמנענו מביטויי ספקנות, מבדיקה ביקורתית. רק ב-1996 יצאתי לראשונה נגד התהליך, כשפרסמתי אמירה ברורה בנושא ב'ניו-יורק טיימס' וב'לוס אנגלס טיימס'. עברתי לצד המבקר את אוסלו, התעקשתי לתפוס עמדה אינדיבידואליסטית.

"הדבר הכי חשוב במציאות הנוכחית, הכאוס העמוק והמתמשך שבו אנו חיים, הוא לנצל את הרגע ולהיפטר מהפשטנות של הדיון הפומבי שלנו. להיפטר מהנוסחאות הדיכוטומיות, לבדוק את השפה שהתפתחה מסביב לאוסלו, לשקם את השפה הדלה של הרטוריקה, לפתח את הקול האלטרנטיבי. המסר היותר עמוק של המסע שלי הוא החיפוש אחר שפה אלטרנטיבית לשאלות השחוקות כל-כך של הקונפליקט היהודי-ערבי".

החוויה הדתית של יוסי קליין הלוי קשורה לרצון לפתח נרטיב דתי ותרבותי אלטרנטיבי שכרוך גם באכזבה הפוליטית מאוסלו, באפסות של חוסר המוצא. יוסי קליין הלוי מהצד היותר מקורי של אישיותו מחליט להדחיק את הדיאלוג בלא פתור של הקונפליקט הפלשתינאי ישראלי ולעבור אל הדיאלוג הלא ידוע בין היהודי והמוסלמי; אל נסיון לקשר בין הקצוות המתונים של שתי הדתות, אותם קצוות דתיים, המהווים כיום את תרבות השוליים של שתי הדתות בארץ. ולמרות שסיפורו של יוסי קליין הלוי עלול להצטיר כעל גבול האנקדוטה, הוא נוגע בצד היותר מודחק של הקונפליקט זה שהצד הישראלי מתקשה להתמודד עמו. ובשעה שהטריטוריאליסטים מימין ומשמאל נשמעים נוקשים ומקובעים ובעיקר לא מחוברים אל המציאות, מי שמצטייר כאנקדוטה היום יכול להוביל את המציאות של מחר. בוריאציה חופשית לפרפרזה של חז"ל הייתי אומרת "הזהרו בבני תרבות השוליים כי מהם עוד תצא תורה".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 6: על איזה אלוהים אנחנו מדברים. לחצו כאן להזמנת הגיליון

ענת צוריה היא בימאית של סרטי תעודה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה