דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

באומן כנגד בורדייה: האם ה"תרבות" כולה היא אמצעי לבידול סנוביסטי ?. צילום: מרים צ'פמן

כוחות היצירה מותשים

התרבות כבר אינה יכולה לזעזע באמת כיוון שמוצרי התרבות מתחלפים באופן דומה למוצרי הכלכלה האחרים. אריק גלסנר כותב מסה בעקבות התרגום לעברית של הספר "תרבות בעולם מודרני נזיל", מאת זיגמונט באומן, בהוצאת הקיבוץ המאוחד

 

 

א': חל שינוי

יש, לטעמי, צורך דוחק לחשוב מחדש מהי "תרבות" כיום, ואולי אף לחתור להגדרה חדשה שלה; כי משהו קרה ל"תרבות" בעשורים האחרונים בלי שנתנו עליו מספיק את הדעת, כלומר, בלי שהתיאוריה (במובן הרחב של המילה) הדביקה את המציאות התרבותית החדשה ולכדה אותה תחתיה. אין מדובר דווקא בדבר-מה "רע" או "טוב" שקרה ל"תרבות", אבל חל שינוי, וכנראה שמדובר בשינוי עמוק; אם נגיע להבהרה טובה יותר של מה שמוגדר כיום "תרבות", בניגוד למה שכונה כך בעבר, נוכל גם להתחיל לחשוב כיצד להתייחס אל המציאות החדשה.
אך מהו השינוי הזה? מהות השינוי שעברה ה"תרבות" היא לווייתן גדול לבן עבור תיאורטיקנים רבים. אחד הטובים שבהם, פרדריק ג'יימסון, מודה שעדיין לא הוצגה תיאוריה מספקת וממצה של מושג ה"תרבות" היום.
בדברים הבאים אעזר בספר דק ומעולה שפורסם לאחרונה בעברית כדי להבהיר מעט את הסוגיה המסועפת הזאת. אני מקווה שהדברים הבאים, גם אם לא יציעו פתרון לשאלה הנכבדת שמוצבת כאן בראשם – ופתרון כזה אכן אינו מצוי עמי – יועילו להבהרת-מה של השאלה, שהרי השאלה הבהירה והחכמה היא, כדברי אלברט איינשטיין, מחצית הדרך אל הפתרון.
"תרבות בעולם מודרני נזיל" מאת זיגמונט באומן, הסוציולוג היהודי-הפולני החשוב, שחי בעשורים האחרונים בבריטניה, ראה אור בבריטניה ב-2011 (תרגום לעברית: מיכל ספיר; הוצאת "הקיבוץ המאוחד") והוא מציע הסבר לשינוי שעברה ה"תרבות" בעשורים האחרונים. הספר קצר וחריף, והוא נמנע מהנימה המטיפנית-דרשנית ומהנזילות התיאורטית שנלוו לעתים בעבר לדיונים המרתקים של באומן על התרבות העכשווית.
מושג ה"תרבות" המודרני, מציין באומן, נולד כמושג אליטיסטי. המעטים הנבחרים יועדו להשכיל ולתרבת את הרבים הפסיבים. התרבות היא מה שמעניקים אלה האוחזים בידע לאלה הצמאים לקבלו, כמו במערכת היחסים בין האיכר לצמחים שהוא מגדל ומטפח (agriculture). ה"תרבות" התפתחה כחלק מעידן הנאורות ככלי בסיסי לבניין האומה, המדינה ומדינת-הלאום; הכלי הזה הופקד בידיו של המעמד המשכיל. ה"תרבות", שהופקדה בידי מעטים, עיצבה את אופיין ולכידותן של החברות האירופיות החדשות שהתפתחו במאות ה-17, ה-18 וה-19. בשלב הבא שימשה ה"תרבות" את התפישה המיסיונרית של המערב. "תרבות" היתה אז מוהר-הבתולין שמביא המערב לשידוך עם העמים שבאו תחת עולו. משא האדם הלבן הוא לתרבת (ולנצר) את הפראים הברברים.
ואילו בשלב הבא, השלישי, בעידן תהליכי הדה-קולוניזציה שהתרחשו לאחר מלחמת העולם השנייה, ה"תרבות" נעשתה "מסם מעורר לסם מרגיע; ממחסן הנשק של מהפכה מודרנית למאגר של מוצרי שימור" (עמ' 15). כלומר, אחרי הסער והפרץ שאיפיינו את מושג ה"תרבות" בשני שלביו הראשונים, אופיו המהפכני והמיסיונרי, הוא נעשה בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה לאוצר, לנכסי צאן הברזל של הציוויליזציה, ולפיכך לגורם שתפקידו לייצב את המערכת.
אך אז בא השינוי הגדול הנוסף בהתפתחות ה"תרבות" – מעמדה העכשווי – שאותו נוטל על עצמו באומן לבאר בספרו.

 על פי בורדיה ה"תרבות" היא מעל לכל מכשיר שימושי, שנועד באופן מודע לבדל בין המעמדות החברתיים השונים. "תרבות" לפי בורדיה היא מין מכשיר שיוצר היררכיות חברתיות ומגן עליהן

 

צילומים: דורית שרפשטיין

צילומים: דורית שרפשטיין

 

ב': סובלנות מרבית ובררנות מזערית

שורת הטענות הללו שאיתן פותח באומן את ספרו החדש – התרבות ככלי לעיצוב ההמונים באירופה; התרבות ככלי להגדרת הפער בין המערב לשאר העולם; התרבות ככלי לשימור יציבות וקיפאון חברתיים – אינה חדשה בהגותו. היא מובאת גם במסה Legislators and Interpreters: Culture as the ideology of Intellectuals, שאותה כתב בשנות השמונים ואשר מופיעה בפתח ספרו מ-1992 על הפוסטמודרניות (Intimation of Postmodernity). המסה המוקדמת של באומן ספוגה בחשדנות גדולה כלפי מושג ה"תרבות" של עידן הנאורות על אופיו השתלטני, הכופה והמתנשא, לשיטתו של באומן אז. אבל באומן המאוחר, זה שלפנינו, חושד כבר בחשדנות הפוסטמודרנית עצמה. באומן של "תרבות בעולם מודרני נזיל" מדגיש יותר את מה שאבד (וחבל שאבד, לטעמו) עם השינוי הרדיקלי שעברה ה"תרבות" בעשורים האחרונים. באומן המאוחר סבור של"תרבות" יש מהות חשובה ולא דכאנית, שההתקפה הפוסטמודרנית על מושג ה"תרבות" החמיצה.
את ביקורתו על הרוח הפוסטמודרנית מבטא באומן המאוחר ביחסו הספקני לאחד התיאורטיקנים החשובים שלה, הסוציולוג הצרפתי פייר בורדיה, ולרעיונות שהופיעו בספרו הגדול והחשוב "הבידול" (La Distinction; 1979). על פי בורדיה, ושם ספרו מדגיש זאת, ה"תרבות" היא מעל לכל מכשיר שימושי, שנועד באופן מודע לבדל בין המעמדות החברתיים השונים. "תרבות" לפי בורדיה היא מין מכשיר שיוצר היררכיות חברתיות ומגן עליהן.
צריך לשים לב שההגדרה המשפיעה מאוד הזאת של בורדיה ל"תרבות" מרוקנת למעשה את ה"תרבות" ממהות. מעתה, כל תפקידו של בטהובן או של ג'ויס הוא להבדיל את הצרכנים שלהם ממי שאינם צורכים את ענקי המוזיקה הקלאסית והספרות המודרנית. אצל בורדיה, התרבות והאמנות משמשות לקידום אינטרס מובהק (וליתר דיוק, אינטרס חברתי) של צרכן האמנות; החשיבות המרכזית של ראפ או אופרה היא להגדיר אותי חברתית כמי שהולך לאופרה או מאזין לראפ. התפישה הזאת מנוגדת לתפישה של קאנט ביחס למהות של יצירת האמנות, כמי שהנה נטולת חפץ-עניין עבור המתבונן בה, כלומר נטולת אינטרס חומרי ו/או אנוכי.
באומן המאוחר מתנגד לתפישה הזאת, המרדדת את ה"תרבות" כולה לכדי אמצעי לבידול סנוביסטי ותו לא. אבל הוא מבטא את התנגדותו לה, בהתחלה, לא באופן עקרוני, אלא בטענה שבורדיה אינו מעניק לנו תיאור ההולם עוד את המציאות שלנו. בורדיה, לטענתו, לא נמלט מהעיתוי של הינשוף של מינרווה, הפורש כידוע את כנפיו רק עם רדת החשכה. כך שבורדיה תיאר באופן יפה מציאות שכבר הולכת ונשמטת אל חיקה הקר והמת של ההיסטוריה. בורדיה, אומר באומן, תיאר את ה"תרבות" בעשורים הסמוכים לתום מלחמת העולם השנייה. אז אכן היא התאבנה והחלה לשרת את הסטטוס קוו ואת הבידול החברתי בלבד. אבל אנו מצויים כבר בעידן חדש.

לפי באומן, ה"תרבות" עברה תהליך ביקוע נוסף והיא אינה עוד אמצעי לסימון וליצירת ריבוד חברתי, אלא אמצעי להגדרה עצמית אישית

 

גלסנר-שולחן

לפי באומן העידן החדש הוא עידן ה"מודרניות הנזילה" (או ה"פוסטמודרניות"), והוא עידן תזזיתי בהרבה. ה"תרבות" עברה תהליך ביקוע נוסף והיא אינה עוד אמצעי לסימון וליצירת ריבוד חברתי, אלא אמצעי להגדרה עצמית אישית. השפע האדיר של מוצרי ה"תרבות", והנישות הרבות מספור שה"תרבות" התפצלה אליהן, משמשות לא את המעמד אלא את האינדיבידואל. ה"תרבות" הופרטה. אגב, גם את התפישות "הרב-תרבותיות" של העשורים האחרונים רואה באומן כחלק מתהליך ההפרטה הזה:

בתוצאותיה המעשיות, פילוסופיית הרב-תרבותיות מפריכה את הערך שהיא עצמה, תיאורטית, דוגלת בו – קיום משותף הרמוני (שמח?) של תרבויות. באופן מודע או בלי משים, בכוונה או מתוך הזנחה, הפילוסופיה הזאת תומכת בנטיות בדלניות ולכן אנטגוניסטיות, ועל ידי כך מקשה עוד יותר על כל ניסיון לקיים דיאלוג תרבותי רציני (עמ' 44).
שנית, טוען באומן, בתקופתנו, יותר משה"תרבות" משרתת את הריבודים והחלוקות בחברה, היא משרתת את שוק הצרכנים וכפופה לחוקי הכלכלה. כלומר, אם בעבר ה"תרבות", כדבריו של בורדיה, היתה כלי בידי מיעוט של "מבינים" מהאליטה, הרי עתה השוק וחוקי הכלכלה הם אלה החורצים את ערכה. הדבר הקבוע היחיד ב"תרבות" היום הוא התחלופה המהירה של יצירות התרבות.
הכלכלה המודרנית הנזילה, המכוונת לצרכנים, מסתמכת על עודף של תוצרים, על הזדקנותם המהירה של כוחות הפיתוי שלהם ודעיכתם בטרם עת. מאחר שבלתי אפשרי לדעת מראש אילו מהמוצרים או השירותים המוצעים יתבררו כמפתים דיים כדי לעורר את תשוקתם של הצרכנים, הדרך היחידה לנפות את המציאות מתקוות השווא היא להרבות בניסיונות ולעשות טעויות יקרות. אספקה בלתי נדלית של הצעות חדשות היא הכרחית לקיומו של מחזור גדל והולך של מוצרים, עם מרווח זמן מקוצר בין רכישתם לבין ההיפטרות מהם, המלווָה בהחלפתם במוצרים "חדשים וטובים יותר" (עמ' 19-20).
שפע ושינוי מתמיד זה קובעים את ההערכה האנטי-בורדיאנית המעניינת הבאה:
סימן ההשתייכות לאליטה התרבותית בימינו הוא סובלנות מרבית ובררנות מזערית. הסנוביות התרבותית משמעה דחייה ראוותנית של הסנוביות. העיקרון העומד בבסיס האליטיזם התרבותי הוא לאכול הכול – להרגיש בבית בכל מיליה תרבותי, בלי לראות באף מיליה כזה בית, שלא לדבר על הבית היחיד (עמ' 18).
הנימה של באומן המאוחר היא נימה ביקורתית. התחלופה הגוברת של מוצרי התרבות, כמו גם הגישה ה"אוכלת כול", יוצרות יחס אירוני וציני של צרכני ויוצרי ה"תרבות" כלפי ה"תרבות" עצמה. כאשר מדברים כיום על אמנות, מעיר באומן, היא לעתים רחוקות מעוררת אותה נימה צדקנית או מלאת יראת כבוד שהיתה כה שכיחה בעבר. "לא מגיעים למכות. לא עולים על בריקדות. לא מנופפים בסכינים. אם יש דיבור כלשהו על העליונות של צורת אמנות זו או אחרת, הוא מושמע ללא להט או התלהבות; ודעות שיש בהן גינוי או מקרים של רצח אופי נדירים יותר מאי פעם" (עמ' 19).

ג': תחושת זניחות מדכדכת

שתי הערות ביניים על ניתוחו של באומן:
באומן מדגיש את ההפרטה של התרבות כיום. את הפיכתה למוצר צריכה שבאמצעותו היחיד מגדיר את עצמו הן לעצמו והן לסביבתו. הוא פחות מדגיש את האופי המהמם והמדכא שמותיר הריבוי התרבותי עצמו על הפרט. לטעמי, תופעה קיימת אם כי מוכחשת ביחס ל"תרבות" כיום היא תחושת זניחות מדכדכת של היחיד נוכח התחלופה התרבותית המהממת עצמה. תחושת זניחות מדכדכת שאולי אף מתגברת כשהיצירות המתחלפות מהוקצעות ומושקעות ואיכותיות באמת.
ועוד הערה: מגמה מרכזית בתרבות העכשווית, שמשפיעה השפעה עמוקה על מעמדה של ה"תרבות", אינה נדונה כמעט אצל באומן. המגמה הזאת היא מה שניתן לכנות "עליית הגופניות" – השינוי שחל בעשורים האחרונים ביחס בין ה"גוף" וה"רוח" במערב. השימוש המוזכר במטאפורה האורלית "אוכל כול" מלמד כשלעצמו על המעבר לפאזה "קולינרית". המגמה הזאת שאני רומז לה בקצרה היא למעשה התקפה על הסובלימציה, אותו מנגנון עידון שלדעת פרויד מנצל אנרגיות מיניות ותוקפניות לצרכים תרבותיים. באגפים מסוימים בתרבות העכשווית, במודע ושלא במודע, הסובלימציה נתפשת כמיותרת, כהסטת האנרגיה הליבידינלית מ"הדבר אמיתי". ה"תרבות" עצמה נתפשת לפיכך כתחליף חיוור לחיי היצר. גם למגמה הזאת יש לטעמי חלק ביחס האירוני (כפי שציין באומן) שרווח כיום ביחס ל"תרבות".
המגמה הזאת היא היפוך מוחלט ביחס לתפישה הקודמת שרווחה במערב בדבר משקלו של ה"גוף" לעומת ה"רוח"; וכנגזרת של היחסים ביניהם – היחס ל"תרבות". אצל שופנהאואר, לדוגמה, האמן, יוצר ה"תרבות", קרוב ברוחו לקדוש הדתי. כי האמן, כמו הקדוש, מתנתק במכוון מחיי היצר והגוף, מהכפיפות ל"רצון" הרודני שמְחמר בכולנו לחיות ולרבות. המשורר בוחר בעמדת התבוננות חסרת פניות, שמתוכה נשקף לו נוף החיים כשהוא בהיר מהעבים והערפילים של תשוקותיו. האמן הוא אמן בדיוק מפני שהוא מצליח לשכוח מעצמו ומפרטיותו, וה"תרבות" היא בדיוק היכולת הזאת להתעלות על דחיקת חיי הבשר ולהביט בצלילות על המציאות.

ד': כִּלכּוּל התרבות

הניתוח של באומן של השינוי שעבר מושג ה"תרבות" בעשורים האחרונים קרוב ברוחו לניתוח חשוב אחר של השינוי הזה, זה של מבקר הספרות הניאו-מרקסיסטי פרדריק ג'יימסון. אביא את פרשנותי לניתוח של ג'יימסון (המצוי במפוזר בכמה מכתביו) כי יש בו תוספת של חדות וחריפות על ניתוחיו של באומן.
במסה "'קץ האמנות' או 'קץ ההיסטוריה'" (1994) כותב ג'יימסון:
בשנים האחרונות טענתי בעקביות שצירוף נסיבות זה [צירוף הנסיבות ההיסטוריות שבו אנו מצויים] מתאפיין בביטול ההבחנה בין שדות, דבר שפירושו חפיפה בין הכלכלה לתרבות: כל דבר, לרבות ייצור סחורות ועסקות פיננסיות גדולות וספקולטיביות, הופך מעתה לתרבות; והתרבות נעשית במידה שווה למונחית על ידי הכלכלה, או על ידי מערכת החליפין של הסחורות במובן העמוק של המילה (בתוך: "המפנה הפוסטמודרני", עמ' 106-105).
דבר-מה רדיקלי קרה אפוא בעשורים האחרונים – בפוסטמודרניות (ג'יימסון משתמש במושג, ולמעשה הוא אולי התיאורטיקן החשוב ביותר שלו) – לתרבות וליחסים בין התרבות לכלכלה. נוצר סוג של מזיגה, דה-דיפרנציאציה או חפיפה, בין הכלכלה לתרבות.
יש אצל ג'יימסון שני דיונים ותהליכים שצריך להפריד ולהבחין ביניהם: האחד נוגע למה שאירע לכלכלה, והאחר עוסק במה שאירע לתרבות. שני התהליכים הגדולים שקרו בעשורים האחרונים ניתנים לניסוח באופן הזה: הכלכלה עברה תהליך של תִרבּוּת; ואילו התרבות עברה תהליך של כִּלכּוּל.
אפתח במה שקרה לכלכלה – במה שאני מכנה בעקבות ג'יימסון "תִרבּוּת הכלכלה". לשם הבנת מה שקרה לכלכלה, אתייחס למסה המפורסמת של ג'יימסון מ-1991 על הפוסטמודרניות ("פוסטמודרניזם: או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר"). בסמוך להבחנתו החריפה שהמרד והפרובוקציה הקיצוניים ביותר של הפוסטמודרניזם "שוב אינם מזעזעים איש, ולא זו בלבד שהם מתקבלים בשוויון נפש גמור, אלא הם גם התמסדו כבר והיו לחלק מהתרבות הרשמית או הציבורית של החברה המערבית" ("פוסטמודרניזם", עמ' 22), מוסיף ג'יימסון את המשפטים האלה:
מה שקרה הוא שהייצור האסתטי כיום השתלב בייצור הסחורות הכללי: הצורך הכלכלי הדוחק להפיק גלים חדשים של מוצרים הנראים כחדישים (מביגוד ועד למטוסים) במחזורים גדלים והולכים, מקצה כעת תפקיד ומעמד מבניים ומהותיים יותר ויותר לחדשנות ולניסיוניות האסתטיות (שם, עמ' 22).
הציטוט מדבר על כך שהכלכלה עברה "תִרבּוּת" במובן הזה שהמוצרים והסחורות עברו תהליך של אסתטיזציה ואף הוכפפו למעין אסתטיקה מודרניסטית של make it new ("חדשנות וניסיוניות אסתטיות").
האסתטיזציה של חיי היומיום ושל אובייקטי הצריכה (כולל הגוף האנושי!) תורמת בתורה – זו כבר טענה שלי בעקבות ג'יימסון – לאובדן המובחנות של האסתטי והתרבותי פר-סה ולכן להתשת כוחם. זהו אפוא המובן של תִרבּוּת הכלכלה: אסתטיזציה של מוצרי הצריכה היומיומיים הנובעת משיקולים כלכליים, שיש לה השלכה הנוגעת לאובדן האפקטיביות והמובחנות של ספֵרת ה"תרבות".
וכעת בכיוון השני, למה שאירע לתרבות עצמה בעשורים האחרונים – מה שכיניתי "כִּלכּוּל" התרבות, הפיכת התרבות לחלק אינטגרלי מהכלכלה.
התרבות כבר אינה יכולה לזעזע באמת, והסיבה לכך, שנרמזה בקטע הנ"ל, היא שמוצרי התרבות מתחלפים באופן דומה למוצרי הכלכלה האחרים. כלומר (ולכך יש לשים לב במיוחד), מִסחור או כִּלְכּוּל התרבות אין פירושם דווקא רידוד היצירה היחידה, אלא האצת תחלופת תוצרי התרבות, ולפיכך התשת עוצמת היצירה התרבותית.
את הטענה הזאת ניתן להבין בשני אופנים, ששניהם נרמזים אצל ג'יימסון: א: תדירות התחלופה של מוצרי התרבות אינה מאפשרת להתייחס ברצינות ליצירת תרבות, שהיום היא כאן ומחר בקבר-אחיות של יצירות אמנות. ב: אי-ההבחנה בין התרבות למוצרי הכלכלה האחרים – הנוצרת מכך שגם בהם קיים תהליך אנלוגי של תחלופה – מקהה את חשיבותו של התרבותי.
ג'יימסון מושפע מאוד בסוגיה הזאת מהכלכלן המרקסיסטי ארנסט מאנדל וספרו "הקפיטליזם המאוחר" (Late Capitalasim; 1975), שהעניק למשנתו של ג'יימסון על התרבות מצע תיאורטי מתחום הכלכלה והטכנולוגיה. מאנדל טוען שמאז תום מלחמת העולם השנייה נכנס הקפיטליזם לתקופה חדשה, שלישית למניינו מאז ניתוחו הקלאסי של הקפיטליזם בידי מרקס באמצע המאה ה-19. לפי מאנדל, "הקפיטליזם המאוחר מכונן תיעוש אוניברסלי מוכלל בפעם הראשונה בהיסטוריה. מכניזציה, סטנדרטיזציה, התמחות מוגברת ופיצול של העבודה, אשר בעבר הכתיבו אך ורק את התחום של ייצור הסחורות בתעשייה הממשית, חודרים כעת לכל תחומי החיים החברתיים. הקפיטליזם המאוחר מתאפיין בכך שצעד אחר צעד החקלאות נעשית מתועשת כמו התעשייה, ספֵרת ההפצה [נעשית מתועשת] כמו ספרת הייצור, והבידור [נעשה מתועש] כמו ארגון העבודה" (עמ' 387; ההדגשה השנייה שלי).
בעקבות מאנדל וג'יימסון מתגבש אפוא ההסבר הבא לשינוי שחל ב"תרבות" בעשורים האחרונים: שינוי זה, שיש המכנים אותו "פוסטמודרניות", הוא תוצא ישיר של פלישת הקפיטליזם לתחום ה"לא-מודע", "מבנה-העל", ה"דמיון", ה"נפש" וה"בידור" (אם להשתמש במונחים שמאנדל וג'יימסון משתמשים בהם). פלישה וחדירה חסרות תקדים של המסחור אל התרבות מאפיינות את העידן ההיסטורי הנוכחי וגורמות לזילותה. במילים אחרות: תרבות ושפע, בדומה לאהבה ושפע, הם שני כוחות סותרים עקרונית. כפי שאהבה, בהגדרה, פירושה אקסקלוסיביות של האהוב, ללא יכולת להחליפו באחר, כך גם תרבות, ברגע שניתן להחליפה ללא הרף, מאבדת את כוחה כמעניקת משמעות. כאשר נכנס הקפיטליזם במסיביות לתחום ה"תרבות" – והכניסה המסיבית הזו היא ולא אחרת פירושה של הפוסטמודרניות לפי ג'יימסון – אין כבר הבדל מהותי בין מוצרי התרבות השונים, השופעים ורבים בתחלופה מסחררת. כך, בשפיעה ולאו דווקא בהצטמקות, מתבטלת ההבחנה בין "גבוה" ל"נמוך" בתרבות.
לסיכום: לפי ג'יימסון, תנועת מלקחיים סגרה על ה"תרבות" בעשורים האחרונים. מחד גיסא, ה"תרבות" איבדה את מובחנותה בכך שה"כול" נעשה "תרבות" בגלל האסתטיזציה של הקיום. את התהליך הזה כיניתי "תִרבּוּת הכלכלה". מאידך גיסא, ה"תרבות" עצמה נחדרה בפוסטמודרניות על ידי הקפיטליזם, וכך הידרדרה למעמד "קולינרי". כאמור, אין הכוונה בהכרח שהתרבות נעשתה גרועה בגין מסחורה (אם כי חלקים נרחבים בה בוודאי נעשו כאלה), לכך שלא מיוצרות יותר "יצירות מופת" וכדומה, אלא לכך שהאצת הייצור התרבותי הופכת את התרבות לבנאלית מיניה וביה, הופכת כל יצירה ל"טרנד"; יצירה אינה יכולה ליהנות עוד ממעמד אקסקלוסיבי, כי יצירות אחרות דוחקות-ובאות אחריה. את התהליך הזה כיניתי "כִּלכּוּל התרבות".

התחלופה הגוברת של מוצרי התרבות, כמו גם הגישה ה"אוכלת כול", יוצרות יחס אירוני וציני של צרכני ויוצרי ה"תרבות" כלפי ה"תרבות" עצמה. כאשר מדברים כיום על אמנות, מעיר באומן, היא לעתים רחוקות מעוררת אותה נימה צדקנית או מלאת יראת כבוד שהיתה כה שכיחה בעבר. "לא מגיעים למכות. אם יש דיבור כלשהו על העליונות של צורת אמנות זו או אחרת, הוא מושמע ללא להט או התלהבות"

צילום: מיכאל לרנר

צילום: מיכאל לרנר

ה': השפע המסחרר

כך שהמושג המתאים ביותר לתיאור מצבה של ה"תרבות" כיום הוא "אופנה": המציאות של האופנה היא מציאות של שינוי מתמיד ותזזיתי שאינו מוביל ליעד מוגדר. האופנה עושה אותנו שייכים לשדרה חברתית מסוימת הצורכת אותם מוצרי תרבות או אופנה ומאפשרת לנו לערוך בחירות אישיות שמבחינות אותנו מחברה מסוימת. למעשה, אנו נתונים במירוץ מתמיד להתעדכן במה שחדש. כשאנו רצים להתעדכן בעונה החדשה של "מד מאן" או "בנות", איננו מבקשים רק להתוודע לתכנים התרבותיים הספציפיים הללו עצמם: אנו מבקשים להשתייך למי שכבר הספיקו לצפות בסדרות האלה, ולהתבדל ממי שלא הספיקו או רחמנא ליצלן לא שמעו עליהן כלל. כך שה"תרבות" הופכת לעתים קרובות ל"מאמץ נואש לא לסטות מהמסלול ולהימנע מפסילה והדרה מהמירוץ" ("תרבות בעולם מודרני נזיל", עמ' 25).
ואולם השפע המסחרר והמסוחרר של ה"תרבות" כיום אינו מספק אך ורק את הצורך החברתי בשייכות והתבדלות. באומן אינו מהסס להביע עמדה מורליסטית נוקבת ביחס למהות ה"תרבות" היום, שהיא במובנים רבים הסחת דעת מכוונת ומאורגנת ממצבנו הקיומי הבסיסי:
כפי שבלז פסקל העיר לפני כמה מאות שנים, האנשים מחפשים רק עיסוקים דוחקים וסוחפים שימנעו מהם לחשוב אך ורק על עצמם, וזאת הסיבה שהם מציבים לעצמם כמטרה אובייקט אטרקטיבי כלשהו שביכולתו להקסים ולפתות אותם. האנשים רוצים להימלט מהצורך לחשוב על "מצבם האומלל": זאת הסיבה ש"הציד הוא מבוקשם, ולא השלל"; 'ארנבת זו לא תשמור עלינו ממראה המוות והמצוקות, אבל הציד – המסיח דעתנו ממנו – שומר עלינו מפני מראה כזה (שם, עמ' 29).
ולהסחת הדעת הזו שמעניקה ה"תרבות" אין השלכות פרטיות בלבד, אלא יש לה גם השלכות חברתיות ופוליטיות:
האוטופיה של החיים הסובבים סביב המרדף אחר האופנה החמקמקה תמיד לא מעניקה משמעות לחיים, לא אותנטית ולא מזויפת. היא בסך הכל עוזרת לגרש ממוחנו את השאלה על משמעות החיים. לאחר שהפכה את מסע חיינו לסדרה אינסופית של צעדים אנוכיים, ועיצבה כל פרק שנחווה כהקדמה לפרק הבא בסדרה, היא לא מציעה לנו הזדמנות לחשוב על כיוון המסע, או על משמעות החיים בכלל. כאשר הזדמנות כזאת צצה לבסוף, כלומר ברגע הנשירה, או ההדרה שלנו, מאורח החיים של הצייד, זה קורה בדרך כלל מאוחר מכדי שהרפלקסיה תשפיע על מסלול חיינו וחייהם של הסובבים אותנו. מאוחר מכדי שההתנגדות לצורה "הקיימת בפועל" שלבשו חיינו, ובוודאי שערעור כלשהו על משמעותם, יביאו לתוצאות מעשיות (שם, עמ' 31).

 

אם כן, באומן סבור כי מעמדה של ה"תרבות" היום שונה רדיקלית ממעמדה ותפקידה בעבר. היא אינה עוד (כפי שהיתה בעידן הנאורות) משימה המוטלת על האדם ואשר ייעודה הוא השלמת עצמו – מטלה המועמסת על כתפי האזרח ותפקידה הוא הכשרתו לבוא בחברה. ה"תרבות" גם אינה אך ורק מכשיר לריבוד חברתי, כפי שהציע בורדיה. ה"תרבות" פועלת כיום לפי "היגיון האופנה", כמנגנון הפועל ללא הרף הן ליצירת שייכות והן ליצירת הבחנה, כשינוי מתמיד שאינו מוביל לשום יעד מוגדר. ובו בזמן, השפע המסחרר של ה"תרבות" יוצר גם הסחת דעת מ"מצבנו האומלל", הן זה הפרטי והן זה הכללי.

 

ד"ר אריק גלסנר הוא סופר ומבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

4 תגובות

  1. כתוב מצוין.דיון חשוב ומרתק.

    איילת שרון |
  2. מעניין להשוות את אסתטיזצית הסחורות שעליה כתב ג'יימסון לרעיונות של האדריכל הוינאי אדולף לדוס, מראשית המאה העשרים. הוא דיבר על הקישוטיות המיותרת של מוצרים פונקציונליים.

    בני |
  3. המאמר של אריק גלסנר מסכם באופן רהוט לא את ההיסטוריה ה"אובייקטיבית" של מעמד התרבות אלא את שבירת ההתייחסות הרומנטית שלנו אליה. שבירה זו יכולה אכן להוביל לייאוש ולהבנה שהתרבות איננה מקיימת את ייעודה הנעלה והרליגיוזי.
    מצד שני, דוקא התפכחות זו מעניקה לנו הזדמנות לקחת חומרים תרבותיים איכותיים שנוצרו במהלך השנים (מסימפוניה של בטהובן, ועד לשיריה הנוקבים של שימבורסקה) ולהעמידם לצד יצירה "חוץ מערבית" מקומית. העמדה זו מציבה בפנינו אתגר אינטלקטואלי ויצירתי לקשור בין הדברים ולהגדיר איכות. הצעד הבא יהיה דיאלוג (מילולי או חוויתי/יצירתי ) עם היצירה. בכך תשרת האומנות אותנו מבלי שנצטרך לסגוד לה ותעניק לכל אינטראקציה – חינוכית או חברתית – עומר ורעננות.

    ערן אל-בר |
  4. בעקבות המאמר אני חושב על 'יהדות כתרבות'. כמי שלומד ומנחה בבית מדרש 'אלול', אני תוהה על הקשר בין מה שאנחנו מנסים לעשות בו לבין המאמר המעולה של אריק גלסנר (תודה! ממש נכס תרבותי…). הניסיון של מעט מהיהודים החילוניים ללמוד 'יהדות כתרבות' מעלה מתוך הניסיון שאלות שונות על 'התרבות' הזאת והקשר שלה ל'תרבות' שבתוכה אנחנו חיים. זאת תחושה אמביוולנטית שלא קל להבהיר אותה אפילו לעצמי, אבל אנסה: מצד אחד הבנה שיש צורך במיקוד המבט והלימוד והחקירה והיצירה סביב המימד 'התרבותי הגבוה', האיכותי, זה שקובע סטנדרטים של מוסר, של חכמה, של יופי, של בריאות, ומאפשר לדרג ולהבחין בהם ולקדם אותם בחברה ובתרבות בניגוד לעוול והרשע, האדישות וההדוניזם הריק, בניגוד לטפשות והשטחיות והטעות, בניגוד לכיעור למינהו, בניגוד למצבי חולי בגוף ובנפש האישית והחברתית, וכו'. אבל מצד שני לא ברור האם הבחירה דוקא במקורות היהדות היא נכונה לעניין זה, ובייחוד – איך מטרת הלימוד הזה, ותכני הלימוד, ודרכי הלימוד, מתמודדים או מתכתבים עם האופי של 'התרבות' כפי שבאומן וג'יימסון וגלסנר מתארים. כלומר אפשר לנתח אותם ע"פ התובנות הקלאסיות, כבסיס להשתלמות אנושית ועבודת מידות וחכמה דרך צבירה ביקרתית של מיטב ניסיון העבר, אבל לעומת זאת נראה שיותר אנשים מתייחסים לתופעה הזאת כבועה חברתית ספציפית וסנובית, ע"פ התובנות של בורדייה, או בכיוון רלטיביסטי אחר: לפי התובנה הפוסטמודרנית כ'אופנה' זמנית ומקומית ותו לא. עושה רושם שבתוך ההקשר התרבותי הנוכחי 'לימודי יהדות כתרבות' בבתי המדרש המתחדשים אינם ציר הזהות והערכים והתרבות המשותפת של כולנו (זהות יהודית-דמוקרטית-הומאנית), אלא לא יותר מאשר עוד 'מוצר' על המדף, לבחירה אישית לגמרי, כמו שאר 'מוצרי התרבות'. אני שואל את עצמי
    האם לקבל זאת כנתון בסיסי, ולהסיק ממנו בענווה רק 'אפשרויות דיאלוגיות' כפי שמסיר ערן אל-בר? או להתנגד מן השורש אל העמדה הרלטיביסטית הזאת?

    שלומי פרלמוטר |

הגיבו לכתבה