דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2001 | מהדורה 06

היודעים להמתין

בדורות האחרונים התרגלנו לסמוך על עוצם ידנו ועל תבונתנו. אכן, נחלנו הישגים גדולים, אבל קיפחנו את מידת הענווה. הגיע הזמן להחזיר אל מרכז התודעה טיפוסים אנושיים שנדחקו לשוליים שיבת העם היהודי לארצו הולידה שורה של טיפוסים יהודיים חדשים, כולם אנשי עשייה אקטיביים. היהודים החדשים ייבשו בצות והפריחו שממות, הקימו צבא חזק וחמוש ותעשייה צבאית משגשגת, הלבישו את הארץ שלמת בטון ומלט והפכו את המדינה לכור היתוך אנושי. התרגלנו לסמוך על עוצם ידנו ועל תבונתנו. אכן, נחלנו הישגים גדולים, אבל קיפחנו את מידת הענווה. בשאון הבלתי פוסק של עשייה, צרכנות ווכחנות יורדים לטמיון קולות יותר עדינים. נדם קולו של הנסתר. התוקפנות, […]

בדורות האחרונים התרגלנו לסמוך על עוצם ידנו ועל תבונתנו. אכן, נחלנו הישגים גדולים, אבל קיפחנו את מידת הענווה. הגיע הזמן להחזיר אל מרכז התודעה טיפוסים אנושיים שנדחקו לשוליים

שיבת העם היהודי לארצו הולידה שורה של טיפוסים יהודיים חדשים, כולם אנשי עשייה אקטיביים. היהודים החדשים ייבשו בצות והפריחו שממות, הקימו צבא חזק וחמוש ותעשייה צבאית משגשגת, הלבישו את הארץ שלמת בטון ומלט והפכו את המדינה לכור היתוך אנושי.
התרגלנו לסמוך על עוצם ידנו ועל תבונתנו. אכן, נחלנו הישגים גדולים, אבל קיפחנו את מידת הענווה. בשאון הבלתי פוסק של עשייה, צרכנות ווכחנות יורדים לטמיון קולות יותר עדינים. נדם קולו של הנסתר. התוקפנות, הרעשנות והעצבנות לא פיתחו אישיות בעלת עצמאות רוחנית. אדם בעל אגו נפוח או עצבני אינו בהכרח עצמאי מבחינה רוחנית ומוסרית. אדרבה, בדרך-כלל הוא נוטה להיגרר כעלה נידף אחרי כל אופנה שיוצרים אנשים שיותר בטוחים בעצמם ממנו.

הטיפוס האנושי שנוצר בארץ – האקטיבי, הנחרץ, המכריע, דוחק הקץ, הדעתן והמוכן להשתמש בכוחו – טיפוס זה לא נוצר, כמובן, סתם כך. המציאות הקשה והעוינת שבפניה הועמדנו דרשה כושר החלטה ומהירות תגובה. בהתמודדות עם אתגרי המציאות טיפוסים אנושיים "יותר רכים", תכונות כמו סבלנות או טוב-לב, נדחקו לשוליים, ובעצם נכחדו מן התודעה הציבורית.

תרבות בעלת ותק ושורשים מצוידת בדרך-כלל במאגר של טיפוסים אנושיים נוספים, ובבוא שעתם הם מוּצאים ממקומם הנידח בשולי הבימה ומובלים למרכזה. התרבות היהודית בת 3,000 השנה נושאת עמה מגוון עצום של קהילות שהתפתחו בתנאים שונים. אולם בדורות האחרונים נוצר קרע בין קבוצת היהודים שהגיעה ארצה ובנתה את המדינה לאורה של השקפת עולם חילונית וסוציאליסטית ובין מרחבי התרבות היהודית שהתפתחו בתנאים אחרים והעמידו, ברציפות של דורות, גלריה של טיפוסים יהודיים אחרים ושונים. נותרנו עם ההוויה קצרת הימים של תקופת הציונות, ועם הטיפוס האנושי שנוצר בה באמצעות מדרש כתובים של שתי פרשיות מקראיות אני מבקש לתאר טיפוס אחר שהעמידה התרבות היהודית, האדם המתפלל. לצורך כך אתייחס אל תפילה כאל משל, או יותר נכון, כאל סמל. אבחר לראות באדם המתפלל עמדה קיומית.

השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

ספר בראשית (י"ח, כ"ג-ל"ג) מתאר את המקרה הראשון במקרא שבו אדם מעז פניו ומתווכח עם האל. הרקע לוויכוח הוא רצונו של ה' להשמיד, בשל חטאיהן, את סדום ועמורה, ערים משגשגות ששכנו לחוף ים המלח. ה' רואה באברהם בעל-ברית ושותף לניהול הארץ, ועל כן הוא מחליט לעדכן אותו בתוכניותיו. במפתיע, אברהם יוצא לערער על החלטתו של ה' בשם עקרונות הצדק: "הַאַף תִספֶּה צדיק עם רשע… חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (כ"ג-כ"ו).

"אליך נשאתי את עינַי היֹשבי בשמים", אומר המתפלל בתהילים. המתפלל יודע שההכרעות נחתכות במקום אחר. המתפלל נושא עיניו קדימה ופנימה, הוא נפרד מהעשיות הקדחתניות שקדמו לתפילה. כיוון שכך, הוא פנוי לחפש את שנסתר מעיניו עד כה

באומץ ובכשרון מותח אברהם ביקורת על מהלכיו של ה', ביקורת כה נוקבת, שכה משכילה להתעלות אל נקודת המבט האלוהית, עד שלאל לא נותרת ברירה אלא להסכים עם אברהם. עם זאת, עדיין לא ברור אם סדום תינצל, שכן גם אליבא דאברהם, יש צורך במסה קריטית של צדיקים כדי שניתן יהיה לטעון: "האף תספה צדיק עם רשע?". מספר הצדיקים הנדרש הולך ופוחת במהלך המיקוח בין ה' לאברהם, ולבסוף מועמד על עשרה. בכך תמה השיחה, שבסופה נאמר: "וילך ה' כאשר כִּלָּה לדבֵּר אל אברהם ואברהם שב למקומו". את המלה "מקומו" יש להבין גם במשמעות מטאפורית: אברהם, שלרגע חרג ממקומו של ילוד אשה ועמד בוויכוח עם ה', חוזר עתה למצבו הקודם, האנושי.

בפרק הבא מסופר: "ויַשׁכֵּם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' וישקף על פני סדום ועמורה ועל כל פני ארץ הכיכר, וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן" (בראשית י"ט, כ"ו-כ"ז).

מדוע משכים אברהם בבוקר ומדוע הוא משקיף? האם רק מתוך סקרנות? לא כך סבר התלמוד, שאמר: "אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר:
וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני הא-להים, ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר (תהילים ק"ו): ויעמוד פנחס ויפלל " (בבלי, ברכות, דף כ"ו, ע"ב).

התלמוד טוען אפוא שהשכמתו והשקפתו של אברהם אל סדום הן-הן המקור לתפילת שחרית, אך ההוכחה מורכבת. הפסוק מִפֶּרק י"ט מלמד על קימה בבוקר, על היות התפילה תפילת שחרית, אבל אין הוא מלמד על היות מעמד זה תפילה! את זאת לומד התלמוד מהאזכור העקיף של אירועי האתמול – "המקום אשר עמד שם" – בתוספת הנחת פרשנות לשונית המתבססת על תהילים ק"ו, והמניחה ש"עמידה" היא תפילה. לדעתי, הדרשה התלמודית על מקורה של תפילת שחרית באה לומר דבר-מה מהותי על אופייה של התפילה הראשונה ביום. לכל שחר יש יום אתמול שקדם לו. באתמול אנו עומדים על שלנו: לפני האלוהים ולפני המציאות. עומדים בוויכוח, מחזיקים מעמד, מגייסים לעימות הזה את כל כוחנו וידיעותינו. לאחר שהכול כבר נאמר, השותפים פורשים איש-איש לדרכו. ביום המחר עומדים שניהם ממתינים. ההכרעה בעניין זה מסורה לאנשי סדום עצמם, והפקת מעמד ההכרעה נמסרה למלאכים ההולכים סדומה. אך ההמתנה אינה ריקה מתוכן, אדרבה, יש בה ציפייה דרוכה, טעונת מתח, מייחלת. הציפייה והייחול הוציאו את אברהם ממיטתו ושלחו אותו להשקיף מראש ההר, ולהמתין. זה כל מה שניתן לעשות עתה.

באופן דומה התנהג אליהו במעמד הכרמל (מלכים א', י"ח). בהיותו נתון להשפעתה של אשתו איזבל הנסיכה הצידונית, מחדיר אחאב מלך ישראל לארץ את פולחן אלי צידון. 400 נביאי בעל ו-450 נביאי אשרה נתמכים על-ידי המלכות – "אוכלי שולחן איזבל" (מלכים א', י"ח, י"ט). ואילו נביאי ה' נרדפים ונחבאים. לפני בריחתו מודיע אליהו לאחאב שהוא מטיל בצורת על הארץ. כאשר אלוהים מחליט להפסיק את הבצורת, הוא שולח את אליהו אל אחאב, כנראה כדי למצוא דרך לגרום לשינוי בעמדתו וכך לאפשר הורדת גשם. אחאב מאשים את אליהו באחריות לבצורת, אך הנביא מעז פניו מולו ואומר: "לא עָכַרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך" (מלכים א', י"ח, י"ח). אחר-כך הוא מציע לאחאב לערוך התמודדות פומבית בין ה' לבין האלילים. לעיני כל ישראל הנקהלים למרגלות הכרמל נבנים שני מזבחות. על שניהם מונחים הקורבנות, אולם לא מוצתת בהם אש: "והיה האל אשר יענה באש הוא האלוהים" (מלכים א', י"ח, כ"ד). לאחר כשלונם של נביאי הבעל מגיע תורו של אליהו. אליהו מתפלל: "עַנֵנִי ה' ענני ויֵדעו העם הזה כי אתה? הסיבות את לבם אחורנית" (מלכים א', י"ח, ל"ז). אש יורדת מן השמים ואוכלת את הקורבן, את העץ, את המזבח ואף את המים שאליהו פקד לשפוך על וסביב המזבח כדי להגדיל את הנס. העם מריע, ואליהו פוקד לתפוס ולשחוט את נביאי השקר.

אליהו מגיע כאן לשיא של אקטיביזם. הוא מעז פניו מול אחאב, הוא מעז פניו מול ה' הכופה עליו לשנות את סדרי בראשית ומטיח, על-פי מסכת ברכות, "דברים כלפי מעלה". הוא מארגן את הזירה, הוא קובע את אופי המפגש ותנאיו ולבסוף, משניצח, אין הוא מסתפק בקריאה הכפולה: "ה' הוא האלוהים" (מלכים א', י"ח, ל"ט), אלא פוקד לתפוס את נביאי הבעל ושוחט אותם.

אחרי האקטיביות הכבירה הזו בכל המובנים – מבחינה פוליטית וחברתית, מבחינה מטאפיזית וארצית – נותר עוד דבר קטן אחד לעשות: להוריד גשם לאחר שלוש שנות בצורת. והנה דווקא כאן משתנה כליל התנהגותו של אליהו.

"ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו. ויאמר אל נערו עלה נא הַבֵּט דרך ים ויעל ויבט ויאמר אין מאומה. ויאמר שוב שבע פעמים. ויהי בשביעית ויאמר הנה עב קטנה ככף איש עולה מִיָּם… ויהי עד כה ועד כה והשמים התקדרו עבים ורוח ויהי גשם גדול (מלכים א', י"ח, מ"ב-מ"ה).

עידן האקטיביות נסתיים והגיע זמן תפילה. אליהו מתכנס ארצה ואל תוכו פנימה, לתנוחת עובר. כך, חסר מעשה, הוא ממתין לגשם, כשם שהעובר ממתין ללידה: תלוי לחלוטין במעטפת המזינה אותו ומגינה עליו, חסר יכולת להשפיע על עצם עובדת הלידה הקרבה ובאה וחסר יכולת לזרז אותה, לדחות אותה או לכוון את מהלכה. הרבה מתח והרבה איפוק יש בפסוקים אלו. שבע פעמים נשלח הנער להביט, ודרך עיניו, כאברהם, משקיף אליהו מראש ההר, ולבסוף הוא רואה את הסימן הפעוט לתמורה: עב קטנה ככף איש. לאליהו, בהמתנתו טעונת הציפייה, הסימן מספיק.

"אליך נשאתי את עינַי היֹשבי בשמים", אומר המתפלל בתהילים (קכ"ג, א'). המתפלל יודע שההכרעות נחתכות במקום אחר. המתפלל נושא עיניו קדימה ופנימה, הוא נפרד מהעשיות הקדחתניות שקדמו לתפילה. כיוון שכך, הוא פנוי לחפש את שנסתר מעיניו עד כה. המתפלל יודע להמתין.

מודל הקיום שאנו זקוקים לו עתה הוא אפוא מודל האדם שבצד אוטונומיה אישית ניחן בענווה וביכולת להבחין בנסתר ובמינורי שבמציאות. כשיאיר בוקרו של טיפוס זה, בצד איש העשייה של תמול-שלשום, יתעשר ויתגוון קיומנו ויתחדשו פני החברה.

המאמר פורסם בגיליון מספר 6: על איזה אלוהים אנחנו מדברים. לחצו כאן להזמנת הגיליון

דוד ליברמן, מרצה ליהדות, ספרות וחסידות וסופר היה ראש בית המדרש אלול ועמית בעמותת "קולות"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה