דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 בינואר 2011 | מהדורה 59

האחים כהן: התשוקה המניעה את היהודי היא השאיפה למצוא משמעות בקיום המוזר והאבסורדי הזה. "יהודי טוב", 2009

היהודי מחפש משמעות

היהודי האמריקני שמופיע בסרטים של האחים כהן לא ניצב מהצד בגלל שהוא נקרע בין העולם המסורתי למודרני, או בין היהדות לאמריקאיות. הוא ניצב מחוץ לחיים מפני שזוהי מהותו. מאז ומעולם הוא עמד מהצד. הוא רוצה שיעזבו אותו בשקט, אבל הסביבה לא מניחה לו

"יהודי טוב", בימאים: האחים כהן, 2009

באחת מסצנות המפתח בסרט "האיש שלא היה שם" (The man who wasn't there; 2001) לוקח גיבור הסרט, הסַפָּר אד קריין, את בת טיפוחיו הצעירה לבחינה אצל פסנתרן בעל שם. בשלב זה של הסרט, הצופה מרגיש שהאדישות הקיצונית של קריין כבר נמאסה לא רק על כל הסובבים אותו, אלא גם עליו. לאורך הסרט אנו רואים שקריין אינו מגלה רגשות. הוא אינו מפגין שום רגש כאשר הוא מגלה שאשתו בוגדת בו והוא לא מפגין שום רגש כשהיא מואשמת ברצח מאהבה. הוא לא מתלהב יותר מדי כאשר אחד מלקוחותיו מגלה לו דרך להתעשרות מהירה והוא גם לא ממש מופתע כאשר מתברר שמדובר בנוכל. אפילו פרשיית סחיטה שאליה נקלע, גזר דין מוות המרחף מעל ראשו ונחיתה של צלחת מעופפת אינם גורמים לו לשנות את הבעת פניו. אבל אז קורה משהו. קריין פוגש פסנתרנית צעירה ומחוננת ומחליט להקדיש את שארית חייו והונו לטיפוח כשרונה. לקריין, כמו לצופים, נדמה שהנה נמצאה הדרך לגאולה. שהנה, באמצעות מאמץ טהור ונטול אנוכיות, הוא יוכל סוף-סוף להעניק מעט משמעות לחייו. ובכן, הוא שואל את המאסטרו בציפייה, מה דעתך? האם יש לה עתיד? האם יש לי כאן תקווה לקיום בעל משמעות? בתגובה המומחה המוזיקלי נאנח. היא ילדה מאוד נחמדה, הוא אומר. והיא גם מנגנת כמו ילדה נחמדה. לאחר מכן הוא ניגש אל הפסנתר ומכה בפראות על הקלידים. אתה מבין, הוא אומר לקריין. כדי לנגן באמת אתה צריך להט, תשוקה, זעם. בשביל מוזיקה אמיתית דרושה התלהבות, רצון, יצרים. הילדה שהבאת אלי – ובכן, היא סתם ילדה נחמדה. במידת מה זהו המסר שאיתן וג'ואל כהן, יוצרי הסרט, מבקשים לומר לקריין ובאמצעותו גם לצופים: כדי לעשות משהו, כדי ליצור, כדי למצוא גאולה, צריך לרצות. צריך להיות שם. אנשים כמו קריין, אנשים המתבוננים על החיים מהצד, הם לעולם לא ימצאו לעצמם מקום בעולם. עבורם הדרך לגאולה חסומה.

במקרה של המחזאי ברטון פינק, גיבור הסרט הנושא את שמו. פינק מסוגל לכתוב על אלימות, על טירוף ועל הרס עצמי רק מפני שהוא מקפיד להתבונן בהם תמיד ממרחק ביטחון. ברגע שהוא חווה אלימות ויצרים אפלים בסביבתו הקרובה, הוא מזדעזע עמוקות וקולו נאלם

העיסוק באנשים שלא נמצאים שם, בדמויות המביטות על העולם מן הצד, הוא אחד הנושאים המרכזיים בסרטיהם של האחים כהן. אגב, לא תמיד מותחים האחים כהן ביקורת על העמדה הזאת, ולפעמים הם מוצאים בה גם יתרונות: כך, למשל, הם עושים במקרה של ג'ו לבובסקי. לבובסקי, The Dude, מתנהל בעולם בלי להיות מעורב בו ממש. הוא לא מבין מה קורה, וזה גם לא ממש אכפת לו. מסביבו אנשים נאבקים, נרצחים, רוקמים מזימות, אך הוא מעדיף לשבת מהצד, לעשן גראס ולהתכונן לתחרות הבאולינג השכונתית. במקרים אחרים העמדה שמציגים האחים כהן אמביוולנטית יותר: כך, למשל, הם עושים במקרה של המחזאי ברטון פינק, גיבור הסרט הנושא את שמו. פינק מסוגל לכתוב על אלימות, על טירוף ועל הרס עצמי רק מפני שהוא מקפיד להתבונן בהם תמיד ממרחק ביטחון. ברגע שהוא חווה אלימות ויצרים אפלים בסביבתו הקרובה, הוא מזדעזע עמוקות וקולו נאלם. ואף על פי כן, נראה שיש חידוש מסוים בסרטם האחרון של האחים, "יהודי טוב"(A Serious Man; 2009) : בסרט הזה, לראשונה, הם מאפיינים את העמידה מן הצד הזאת כעמידה שהיא יהודית במובהק.

אי-ודאות וחוסר החלטיות

הסרט נפתח בסצנה שכמו נלקחה מסיפור חסידי סוריאליסטי: עם כתוביות הפתיחה אנו מוצאים את עצמנו בלילה מושלג בעיירה קטנה במזרח אירופה. השפה המדוברת היא יידיש והדמויות הן ולוולה מגדל האווזים, אשתו ויהודי עובר אורח שהזדמן לביתם.

כמו כל הגיבורים של האחים כהן, גם ולוולה נמצא בבעיה לא פשוטה. מצד אחד עומדת אשתו, המשוכנעת ללא כל צל של ספק שהאורח שהופיע פתאום בביתם הוא "דיבוק", וכדי להוכיח את הטיעון שלה היא מוכנה אפילו לנעוץ סכין בלבו של האורח. מצד שני ניצב האורח, הטוען בכל תוקף שהוא אדם חי, ולראיה הוא מצביע על הדם הניגר מחזהו. בתווך עומד ולוולה ואינו יודע מי מן השניים צודק. הוא לא מסוגל להחליט. זהו אפוא המצב היהודי על פי האחים כהן. מצב של אי-ודאות וחוסר החלטיות. מצב של עמידה בין העולמות (כאן המקום להעיר שהמחזה "הדיבוק" נקרא במקור "בין שני העולמות") ושל חוסר יכולת להכריע לכאן או לכאן.

דקות אחדות לאחר מכן הדברים מתחדדים. עם תחילת הסרט אנו פוגשים את לארי גופניק – מרצה לפיזיקה בפרוור של מיניאפוליס ויהודי עד שורשי שערותיו. אשתו מנהלת רומן עם גבר יהודי מבוגר, טיפוס חם ואבהי שבכל הזדמנות מתעקש לחבק את לארי ולהבטיח לו שהכל יהיה בסדר; בנו עומד לפני בר המצווה שלו, אך משקיע את רוב זמנו בהאזנה ללהקת ג'פרסון אירופלין ובעישון מריחואנה; אחיו ארתור עובר לגור בביתו ומסתגר שעות ארוכות באמבטיה; ואם לא די בכך, אחד הסטודנטים שלו מנסה לשחד אותו ולתבוע אותו בו זמנית, ומכתבי השמצה אנונימיים על אודותיו מגיעים ללא הרף לוועדת הקביעות של האוניברסיטה. ומסביב כולם צועקים עליו, מציקים לו, באים אליו בתביעות. אשתו דורשת שיעזוב את הבית, בתו דורשת שיסלק את ארתור מהאמבטיה, בנו דורש שיתקן את הטלוויזיה, ושכנו הגוי מנסה להשתלט על נתח מחצרו. לארי יודע שהוא אמור לעשות משהו, אבל לא מסוגל להבין מה. לא לחינם התגובה האופיינית שלו, לאורך כל חלקו הראשון של הסרט, היא הספק קריאה ספק זעקה הנואשת "מה?"

אם כן, אומרים לנו האחים כהן, זוהי הסיטואציה היהודית. עמידה מן הצד, בלי לקלוט בדיוק מה ולמה. כדי להבהיר את הנקודה הזאת, הם מציבים מול לארי את השכן הגוי. כיאה לגוי, הוא לא מתחבט בספקות. הוא משחק בייסבול בקשיחות, יוצא לציד, נובח פקודות על בנו. הוא יודע מה בדיוק הוא רוצה וגם יודע כיצד להשיג זאת. לארי אמנם נאבק בו בגלל סוגיית הבעלות על החצר, אבל למן ההתחלה ברור כי הוא עתיד להפסיד במאבק הזה: אחרי הכל, הגוי נחוש ובטוח בזכויותיו, בזמן שלארי – כמו כל יהודי טוב – לא מסוגל להחליט מה הוא רוצה.

מעולם יהודי סגור לקיום תלוש ומנוכר

כאן המקום להתעכב מעט על תיאורו של היהודי – ואולי של היהודי האמריקאי בפרט – כמי שניצב תמיד מן הצד על הגבול שבין שני העולמות. ברומן "בית קרנובסקי" (1946) מתאר הסופר האידי ישראל יהושע זינגר את השלבים בשקיעתה של משפחת למדנים מפוארת. החל בסבא דוד קרנובסקי – תלמיד חכם יליד פולין, טיפוס תקיף ובטוח בעצמו המשלב תורה, עושר והשכלה – וכלה בנכד ייגור – צעיר תלוש ומבולבל, אכול שנאה עצמית. לאורך הספר משרטט זינגר שני תהליכים מקבילים העוברים על העולם היהודי. התהליך האחד הוא חיצוני: התנועה מערבה, מפולין לגרמניה ומשם לניו יורק, המלווה גם בניתוק הולך וגדל מן הדת ומן העולם המסורתי של יהודי מזרח אירופה. התהליך השני, לעומת זאת, הוא פנימי: אובדן הזהות והביטחון העצמי. מעבר מעולם יהודי סגור לקיום תלוש ומנוכר. מעבר מיקום שבו היהודי הוא חלק מן הקהילה לעולם שבו הוא הזר המתבונן תמיד על העולם מבחוץ.

גיבוריהם היהודים-אמריקאים של פיליפ רות או וודי אלן כבר לא כואבים את הניתוק מן המסורת או את הפרידה מאירופה. הם אמריקאים מכף רגלם ועד לקצה מצחיית הבייסבול שלהם. ואף על פי כן הם תמיד ניצבים מחוץ לעולמם של הגויים והם אחוזים בתשוקה חולנית להשתלב. וחוסר היכולת הזה להשתלב עושה אותם כפייתיים ונוירוטיים.

אבל היהודי של האחים כהן לא ניצב מהצד בגלל שהוא נקרע בין העולם המסורתי למודרני, או בין היהדות לאמריקאיות. הוא ניצב מחוץ לחיים מפני שזוהי מהותו. מאז ומעולם הוא עמד מהצד. עוד באירופה. והוא גם איננו משתוקק להשתלב. הוא רוצה שיעזבו אותו בשקט, אבל הסביבה לא מניחה לו. היא רודפת אותו, מטרידה אותו, מפילה עליו עוד ועוד אירועים חסרי פשר. אם בכל זאת יש איזו תשוקה המניעה את היהודי של האחים כהן, זוהי תשוקה שונה לחלוטין מזו שהניעה את קודמיו; זוהי התשוקה להבין, השאיפה למצוא איזו משמעות בקיום המוזר והאבסורדי הזה. ודווקא כאן, בנקודה הזאת, הוא חוזר אל שורשיו היהודיים. יש לך צרות? שואלת את לארי אחת מבנות הקהילה. סימן שהשם מנסה לומר לך משהו. לכל דבר יש משמעות, ולנו היהודים יש מסורת עשירה ומופלאה העוסקת בניסיון להבין את רצון השם בעולם. שְאל את הרב, היא מייעצת לו. הוא כבר יסביר לך. וכאן, שוב בניגוד מסוים לסיפוריהם של קודמיו היהודים הנוירוטים, סיפורו של לארי גופניק מקבל תפנית. הוא הופך למעין מסע חיפוש דתי.

מה למדנו מכל זה?

בסיומו של הסרט "לקרוא ולשרוף" (Burn After Reading; 2008), לאחר שמגיעה אל קצה פרשיית ריגול ביזארית שכמעט כל המשתתפים בה מתים, שואל ראש הסי-איי-אי את סגנו: ובכן, מה למדנו מכל זה? אין לי שמץ של מושג, משיב הסגן. במידה רבה גם זה רעיון מובע לאורך כל ההיסטוריה הקולנועית של האחים כהן: האבסורד, חוסר המשמעות, הניסיון להבין – ניסיון שתמיד מסתיים בלא כלום. גם בסרט "יהודי טוב" הנושא הזה חוזר ועולה בכל מיני וריאציות: למשל, אחיו של לארי, ארתור – ספק תמהוני ספק גאון מתמטי – מקדיש את זמנו ליצירת "המנטאקולוס", ניסיון לפענח בכלים מתמטיים את מפת ההסתברויות של היקום. כאשר לארי מציץ ברשימות של אחיו, הוא מוצא בהן אוסף של משוואות מפלצתיות, חישובי אותיות קבליים-כביכול, ואת המילה "אלוהים" בעברית, החוזרת על עצמה שוב ושוב. לארי עצמו דווקא מסביר לתלמידיו שוב ושוב את עקרון אי-הוודאות: המשוואות, הוא אומר, מוכיחות שלעולם לא נוכל להבין. לעולם לא נצליח לדעת בדיוק מה קורה. אבל בסופו של דבר גם הוא לא מסוגל לשאת את חוסר ההבנה. חייבת להיות משמעות, הוא חושב לעצמו. ה' בוודאי מצפה מאיתנו שנעשה דבר מה. השאלה היא רק מה בדיוק. וכדי להבין את המה הזה לארי פונה לשלושה רבנים.

הרב הראשון, הצעיר שבהם, חושב שהדברים פשוטים. העולם יפה, הוא אומר ללארי. החיים טובים. ה' מופיע בעולם, אנחנו פשוט לא תמיד שמים לב אליו. הוא מזמין את לארי להתבונן בדברים מתוך פרספקטיבה חדשה. הוא מפציר בו שלא לקחת את החיים כמובנים מאליהם. במובן מסוים זוהי אולי התשובה החסידית – או אם נרצה, תשובה בנוסח הזֶן. האלוהות מופיעה אפילו בדברים הקטנים והפשוטים ביותר בעולם. צריך רק לדעת להתבונן. הרב אף אומר ללארי כי כל הבעיות בחיי הנישואים שלו מקורן בבעיה הזאת: אתה יותר מדי רגיל לאשתך, הוא מסביר לו. אתה מתבונן בה כמו בחפץ. עליך פשוט ללמוד לראות אותה בכל יום באופן חדש. אבל היא רוצה לעזוב אותי בשביל גבר אחר, מזדעק לארי. כאן הרב כבר נאלץ להרים ידיים. מסתבר שלא את כל הבעיות ניתן לפתור באמצעות פרספקטיבה רעננה וחשיבה חיובית. בלית ברירה הוא מציע ללארי לזכור שבכל זאת, גם הדברים הטובים וגם הרעים הם מאת השם, וכי לכל דבר שקורה יש איזושהי משמעות, גם אם אנחנו לא מסוגלים תמיד להבין אותה.

ברומן "בית קרנובסקי" (1946) מתאר הסופר האידי ישראל יהושע זינגר את השלבים בשקיעתה של משפחת למדנים מפוארת. החל בסבא דוד קרנובסקי – תלמיד חכם יליד פולין, טיפוס תקיף ובטוח בעצמו המשלב תורה, עושר והשכלה – וכלה בנכד ייגור – צעיר תלוש ומבולבל, אכול שנאה עצמית. לאורך הספר משרטט זינגר שני תהליכים מקבילים העוברים על העולם היהודי. התהליך האחד הוא חיצוני: התנועה מערבה, מפולין לגרמניה ומשם לניו יורק, המלווה גם בניתוק הולך וגדל מן הדת ומן העולם המסורתי של יהודי מזרח אירופה. התהליך השני, לעומת זאת, הוא פנימי: אובדן הזהות והביטחון העצמי

אבל לארי לא מוכן להסתפק בתשובה הזאת, ולכן הוא פונה לרב נכטנר, הרב הבכיר יותר, כדי לקבל תשובה מוצלחת יותר. בתגובה הרב מספר לו על רופא שיניים מבני הקהילה שגילה יום אחד את המילה העברית "הושיעני" חרוטה על הצד הפנימי של שיניו של אחד המטופלים שלו. רופא השיניים הבין מיד שיש כאן מסר משמים. אף אחד מלבד הקב"ה לא היה יכול לשתול מילה עברית בתוך שיניו של גוי בלא ידיעתו. אבל מה המסר הזה אומר? אותו רופא שיניים החל אפוא לחקור, לחפש בספרים, אבל ללא הועיל. בלית ברירה הוא פנה אל הרב. מה השם מנסה לומר לי, הוא שאל אותו, את מי בדיוק עלי להושיע? ובכן, אמר לו הרב, אם אינך מבין את המסר, אין שום דבר שאתה יכול לעשות בנידון. מובן שתמיד אפשר לעזור לאנשים. זה אף פעם לא מזיק. ה' אולי אומר לנו כל מיני דברים, אבל אנחנו אף פעם לא מבינים אותם. לכן גם אין שום דבר שאנחנו צריכים לעשות בנושא. במובן מסוים, זהו אולי הפתרון המודרני: אין טעם לחפש משמעות לחיים, גורסת התפישה הזאת. עדיף פשוט לחיות את החיים ולהתעלם מכל החיבוטים המטאפיזיים. ומי שעדיין מוטרד בשאלות קיומיות, שיתייחס אליהן כמו אל כאב שיניים: שיתעלם מהן, שילך לטיפול, או שפשוט יקח את הכדור המתאים. בסוף זה יעבור.

אבל לארי לא מוכן להסתפק גם בזה. הוא עדיין רוצה תשובה. פתרון אפשרי אחד הוא זה שמספק לו מאהבה המנוח של אשתו, המופיע שוב ושוב בחלומותיו. אני הבנתי מה קורה, הוא אומר לו. אני לקחתי את אשתך ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בקשר לזה. אותו מאהב מתואר על ידי הרב נכטנר כ"אדם רציני" (serious man), כזה המזומן לחיי העולם הבא. האם יכול להיות אפוא שהוא צודק? האם יכול להיות שאין שום משמעות? כדי לקבל תשובה אחרת מחליט לארי לפנות אל הרב מרשק, זקן הרבנים ומי שנחשב לחכם שבהם. אצלו, הוא משוכנע, נמצאות התשובות.

אבל הרב מרשק לא מוכן לדבר עם לארי. מזכירתו טוענת שהוא עסוק וללארי לא נותר אלא להציץ בו מבעד לדלת ולדעת שיש משמעות ויש תשובה, וכי שם יושב האדם שכנראה יודע את התשובה הזאת – אבל האיש הזה איננו מוכן לדבר. דבר דומה קורה ללארי במשרד של עורך הדין שלו. הוא מתבשר כי זקן השותפים במשרד הצליח למצוא את הפתרון המושלם לכל בעיותיו המשפטיות. וזקן השותפים אכן בא ופורש את ניירותיו. אבל לפני שהוא מספיק לפתוח את פיו הוא מתמוטט על הרצפה. זו אולי המסקנה העגומה שאליה מגיעים האחים כהן: התשובה קיימת ויש אנשים שיודעים אותה, אבל הם לעולם לא יספרו לנו. זוהי במידת מה התשובה הקפקאית: השער ניצב לפניך, אבל לעולם לא תצליח לעבור בו. הטירה עומדת בראש הגבעה, אבל לעולם לא תבוא בשעריה.

ההשתייכות כתשובה

אבל הסרט עדיין לא מסתיים. לקראת סופו של "יהודי טוב" אנו צופים בטקס בר המצווה של דני, בנו של לארי. דני קורא בתורה בהצלחה, ולאחר מכן הוא מוזמן להיכנס אל קודש הקודשים, אל חדרו של הרב מרשק. דני פוסע בחרדה בין ערמות של ספרים, מכשירים מדעיים שונים ומשונים ותמונות המתארות כל מיני סצנות תנ"כיות, ולבסוף הוא ניצב פנים אל פנים מול הרב הישיש, ממתין למוצא פיו.

,When the truth is found to be lies אומר הרב בקול סדוק, and all the joy within you dies, מה אז? ברגע הראשון דני ניצב כמובן חסר מענה. אבל אז הוא נזכר, כמו הצופים, שאלה מילות הפתיחה של השיר Somebody to Love של ג'פרסון אירופלין. הרב מחליף עם דני כמה מילים על הלהקה ומורה לו להיות ילד טוב. בכך מסתיימת הפגישה.

כיצד יש להבין זאת? אם הרב מרשק הוא אכן האיש שבידו התשובות, מהי התשובה שהוא מציע? נראה שיש כמה אפשרויות להבין את המסר ששמו האחים כהן בפי הרב. האפשרות הפשוטה ביותר היא שמדובר בבדיחה. דני עובר בשער, נכנס לטירה, אבל שם הוא מגלה שהכל היה בצחוק. אל תיקח את החיים ברצינות, אומר לו הרב. אל תנסה להבין. פשוט צחק על הכל. במובן מסוים זוהי תשובה בסגנון ביג לבובסקי: החיים אולי נראים חסרי משמעות, אבל אם מביטים בהם מהזווית הנכונה, מגלים שהם יכולים להיות גם נורא מצחיקים.

אבל קיימת כמובן גם האפשרות שיש להתייחס לדבריו של הרב כפשוטם. על פי זה, הרב מציג לדני שאלה קיומית: מה קורה בעולם אבסורדי, עולם שבו האמת מתגלה כשקר? מה נותר לאדם אז? וכמובן, לדני לא נותר אלא להיזכר במילות השיר – מה שנותר לאדם החי בעולם שכזה הוא לחפש מישהו לאהוב. במובן מסוים גם התשובה הזו חוזרת בסרטיהם של האחים כהן שוב ושוב: כך, למשל, בסרט "פארגו" (Fargo; 1996). שם, אל מול האבסורד, תאוות הבצע והאלימות הרצחנית שבהם היא נתקלת, לא נותר למפקדת המשטרה המקומית בעיירה פארגו אלא להתנחם בבנה העומד להיוולד ובקן המשפחתי הקטן והחמים שלה.

אבל יש גם דרך שלישית לקרוא את המסר של הסרט. באחת מדרשותיו שואל הרב נכטנר מהו העולם הבא. העולם הבא, הוא אומר, איננו מקום ממשי. הוא לא קנדה. להיות בן העולם הבא פירושו לשבת בחיקו של אברהם, להיות חלק מהמורשת היהודית. לאחר טקס בר המצווה של דני הרב נכטנר מכריז כי מכאן ואילך דני יהיה שרוי בחיקו של אברהם. ואולי זוהי משמעות העובדה שמכל הדמויות בסרט, דווקא דני הוא שזכה לעבור בשער ולהיכנס אל הרב מרשק: דני נעשה לחלק משלשלת הדורות. התשובה לאבסורד ולאותה עמידה יהודית מן הצד שעליה הצביעו האחים כהן אינה טמונה באיזו משמעות טרנסצנדנטית המתגלה בסוף הדרך. התשובה היא עצם ההשתייכות למסורת. במובן הזה, גישתם של הכהנים אינה רחוקה מזו העולה מספרו של זינגר.

כמה תשובות לחוויית התלישות והאבסורד

אפשר לומר אפוא שהסרט מציע כמה תשובות לחוויית התלישות והאבסורד, אבל בלי להכריע לטובת אף אחת מהן.

אבל הסיפור עדיין לא מסתיים. בסופו של הסרט, לאחר שלארי משוכנע שכל בעיותיו באו אל קצן, הוא מקבל טלפון בהול מהרופא שלו. תוצאות הבדיקות שלך הגיעו, הוא אומר לו, אנחנו חייבים להיפגש מיד. באותם רגעים עצמם נראים באופק עננים שחורים של סופה המאיימת על הפרוור. ואז הסרט מסתיים.
הסבר אחד אפשרי לתמונה הזאת הוא שהאחים כהן מנסים לרמוז לצופים שיהודי טוב לעולם לא יוכל לנוח בשקט במקום אחד. בכל פעם שהוא מבקש לשבת בשלווה, מיד קופצת עליו פורענות כזאת או אחרת.

אבל נראה שיש עוד הסבר: הסרט, כפי שאפשר לראות מלוח שנה המופיע במהלכו, מתרחש ביוני 1967, ערב מלחמת ששת הימים. (וזה אולי מובן נוסף שיש למריבה עם השכן הגוי הזועף והנחוש על החצר). בחודשים שלאחר מכן, כפי שכל הצופים יודעים, עולמם של יהודי אמריקה עתיד להשתנות באופן קיצוני. בעוד זמן קצר עתיד להופיע מודל חדש של יהודי: חזק יותר, בטוח יותר, מתוסבך פחות (האומנם?). בעת הזאת גם אמריקה כולה משתנה, עם שנות השישים הסוערות על שלל המהפכות התרבותיות, הפוליטיות והמיניות שלהן, שיולידו את אמריקה הנוכחית, על כל המשתמע מכך. וזו אולי אחת המשמעויות של ענני הסופה המאיימים באופק. במובן הזה ניתן לקרוא את "יהודי טוב" כסרט נוסטלגי. געגוע אל עולם יהודי-אמריקאי שהיה ואיננו עוד. עולם שהיה אולי במידת מה בן דמותו של לארי גופניק – הססני, נוירוטי, חסר החלטה, תלוש ואולי אפילו מעט נלעג – אבל נראה שיוצרי הסרט מאמינים שבכל זאת היה בו איזה חן.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 59 של "ארץ אחרת": שתי מדינות לשני עמים? יהודי אמריקה ואנחנו. להזמנת הגיליון לחצו כאן

אהוד פירר הוא דוקטורנט בתוכנית לפרשנות ותרבות באונ' בר-אילן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה