דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בספטמבר 2004 | מהדורה 23

היהודים שרוצים להיות מאושרים

הקולות שהתקיימו בקרב העם היהודי שלפני הקמת המדינה, קולות הרואים במדינת ישראל פיתוי לאומני הבוגד בייעודו האמיתי של העם, לא נדמו. לוראן כהן סוקר את האידאולוגיה של נטורי קרתא, של מנהיגיה ההיסטוריים של הליגה הקומוניסטית המהפכנית הצרפתית, ושל ההוגים הגדולים מהרמן כהן דרך סטפן צווייג ופרנץ רוזנצווייג ועד לג'ורג' שטיינר – המדברים על שליחותם המוסרית של היהודים בעולם, שליחות הכרוכה, לשיטתם, בנדודים תמידיים

"היהודי הנודד", גלוית דואר, צרפת, 1901 בקירוב

כיום כבר לא ניתן לדבר על קיומה של אידיאולוגיה אנטי-ציונית העשויה מקשה אחת, בעלת תכנים שמגמתם אחידה. מאמצע שנות השבעים של המאה הקודמת הסירוב לראות בישראל עובדה מדינית לגיטימית לבש צורות כה שונות, שבשחר המאה ה-21 מצטיירת התמונה הבאה: האנטי-ציונות הרדיקלית (שיש כמובן להבחין בינה לבין ביקורת – חריפה ככל שתהיה – נגד ממשלה זו או אחרת בישראל), אשר פוסלת את עצם קיומה של מדינת ישראל בשל היותה "מזויפת" ובגלל השפעתה ה"מזהמת" במזרח התיכון ואיומה על שלום העולם – אנטי-ציונות זו לא רק מתפרשׂת על פני כל הקשת הפוליטית (מן השמאל הקיצוני עד לימין המתגעגע לימי הרייך השלישי) אלא אף מייצגת פנים שלמים בעולמן של הכנסייה, האמנות, וכמובן, התקשורת.

אף האנטי-ציונות היהודית – שמאמר זה מוקדש לה – אינה מייצגת גוש יחיד וקוהרנטי מבחינה רטורית ומעשית. כך, למשל, היינו מתקשים למצוא מכנה משותף בין הגרעין הקיצוני של נטורי-קרתא לבין מנהיגיה ההיסטוריים, יהודים ברובם, של הליגה הקומוניסטית המהפכנית הצרפתית (אלן קריבין, דניאל בן-סעיד ועוד). נטורי-קרתא פיתחו אנטי-ציונות תיאולוגית, הרואה במדינת ישראל מפעל שטני, פרי ארור ועדוּת לנצחונו (הזמני) של הסיטרא אחרא בעולם (סיטרא אחרא הוא מושג קבלי המתייחס למקורה המיסטי של הטומאה, וביתר הרחבה, מסמל את שלילת הקדושה). לגירסתם של אישים שונים כמו הרב משה טייטלבאום – האדמו"ר הנוכחי של חסידי סאטמר אשר מתגורר בארצות-הברית ומסרב, בין השאר, לטוס במטוסים של אל-על בבואו לבקר את חסידיו בארץ – או ברב משה הירש, היועץ המועדף על ערפאת ב"ענייני יהודים", מדינת ישראל צריכה להיעלם כי זה רצונו של אלוהי ישראל. מנגד, מנהיגיה היהודים של הליגה הקומוניסטית המהפכנית (שזכתה לניצחון רציני בבחירות האחרונות בצרפת) יטענו, שפירוקה של ה"ישות הציונית" הוא שלב הכרחי במאבק אשר יביא ליצירת עולם שאלוהים – לגריסתם, מקור הרוע בעולם וסיבת הסבל האנושי במהלך כל תולדותינו – יסולק ממנו לעד והניתוחים ה"פוליטיים-מדעיים" ישימו בו קץ לכל הבעיות (על-פי תמונת האוטופיה המארקסיסטית); זאת, בהתאם לאמונה (הטפלה) שעל-פיה, לאמיתו של דבר, "everything is politics".

לפיכך, הדיונים בתוך המחנות הם שונים לחלוטין, אך לכל המשתתפים בו מטרה אחת: למחות מעל פני האדמה את החטא הקדמון, שהתרחש בין פרוזדורי ואולמות האומות המאוחדות בעת שבה הוחלט להעניק עצמאות פוליטית לעם היהודי.

עגל הזהב החדש

א. הניסיון לפעול למען שלילת הלגיטימיות שבקיומה של מדינת ישראל בהתבסס על טענות או על רעיונות "יהודיים" אינו חדש כלל, והוא חורג הרבה מעבר לגבולותיה של האנטי-ציונות היהודית עצמה. "מאז הקמתה של מדינת ישראל", כותב אלן פינקלקראוט, "האנטי-ציונות מנהלת קרב עיקש באמצעות טיעונים פסאודו-יהודיים ואימוץ המושגים הגדולים של הגורל היהודי" (L´avenir d´une negation, Seuil, 1982, p. 139). אימוץ זה מעניק לאידיאולוגים האנטי-ציונים שלושה יתרונות ניכרים: התנקות מכל אשמה של אנטישמיות (אף על פי שאי-אפשר להתווכח עם העובדות: עמדה הגורסת שיש להעניק את זכות ההגדרה העצמית לכל עם, שבט וקהילה בעולם, חוץ מיהודים, היא עמדה אנטישמית מובהקת); קבלת הצדקה מוחלטת למאבקם מכוח הטענה, שהיהדות ה"אמיתית" רואה במדינת ישראל "תועבה"; אפשרות להציג את עצמם כיהודים אותנטיים הנלחמים נגד בני-החושך של זמננו אשר סוגדים לעגל הזהב החדש, המכונה "ציונות".

הקורא הישראלי עשוי להעלות על שפתיו חיוך מריר, אם כהמחשה לדברינו נזכיר את שמו של מרואן בישארה, אחיו של חבר-הכנסת הישראלי הידוע עזמי בישארה. מרואן בישארה, תועמלן מקצועי ואובססיבי המתגורר בפאריס, מתמחה בהשוואות בין האפרטהייד בדרום אפריקה ובין המציאות היומיומית בישראל. ברקע, כמובן, מרחף הטיעון ה"לוגי" שהחוקר הצרפתי של מדע-המדינה, פייר אנדרה טאגייף, מסכם אותו כך: "אם נכונה הטענה שמדינת ישראל היא מדינה גזענית אשר הפנימה במוסדותיה את האפליה ואת האפרטהייד, יש לחסל אותה בדחיפות, בדיוק כמו שחיסלו את שיטת האפרטהייד בדרום אפריקה" (La nouvelle judeophobie, Mille et une nuit, 2002, p.97). אך מהי אמירתו הניצחת של בישארה? בתוכנית ששודרה למיליוני צופים במסגרת סדרת התוכניות היוקרתית בערוץ-3 הצרפתי, "תרבות ותלות", והוקדשה לנושא "יהודים בין השואה לישראל" (17 באוקטובר 2001 ), הכריז בישארה, בעודו יושב בין קלוד לנצמן (יוצר הסרט "שואה") לסרג' קלרספלד (היסטוריון וצייד הנאצים): "אני היהודי שלכם!".

זהו ביטוי אולטימטיבי של המאמץ לייהודו של המאבק הפלסטיני. אך על אף עיוותים ותרגילים דיאלקטיים, שחוסר תום הלב שבהם מסב לנו נזק הסברתי, והניצול הדמגוגי לעתים של ההיסטוריה היהודית, יש עדיין מקום לשאול: האם אמנם קיימת אידיאולוגיה אנטי-ציונית, הקשורה קשר מהותי ליהדות? האם דאגה כנה, ואף חרדה עמוקה לעתידו המוסרי של עם ישראל, יכולות להוליד עוינות כלפי מדינת ישראל? כן, בהחלט. אפשר אף לומר, שבעידן המודרני – מהרמן כהן דרך סטפן צווייג ופרנץ רוזנצווייג ועד לג'ורג' שטיינר – התפתחה מסורת אנטי-ציונית הבנויה על קריאה מאוד קפדנית, נוקבת והומניסטית של מקורות היהדות ועל תפישה מיוחדת בדבר שליחותם המוסרית של היהודים בעולם. שטיינר הוא דוגמה מרשימה למגמה זו. קודם-כול, יש לציין שבשנים האחרונות אמרו עליו שהוא "שינה" את דעותיו על ישראל, טענה שאינה נכונה ומקורה בפשטנות עיתונאית טיפוסית. האמת היא פחות מרעישה ובו-בזמן גם יותר כואבת. לדברי שטיינר, ישראלים עצמם הם שהיו צריכים לשאול את מה שבעיניו הוא השאלה הגדולה: האם קיומו המדיני של עם ישראל אין בו כדי להמית את האתיקה היהודית? "אני יודע היום שרק אלה המוכנים לחיות בישראל בעודם חשופים לסכנות המיידיות, במקומות שיש בהם שנאה רוחשת, רק להם שמורה הזכות לשאול את השאלה הזו, לקשור אליה את חרדתם. לי, כאדם מבחוץ, היה קל מדי לשחק את ה'תם השואל'; ואולי אף היה בכך שמץ של תועלתנות. בזאת נכשלתי" (Errata, Gallimard, 1998, p. 213).

צורכי ה'אחר' האינסופיים

בעיני המחבר של "נוכחויות ריאליות" (1991), "נסיונות" (1993), "מבוא לתנ"ך" (1996) ויצירות מופת אחרות, תפקידו של עם ישראל בתולדות האנושות הוא לאלץ אותה להתמודד עם האופציה המוסרית. מאז ומתמיד, מסביר שטיינר, האנטישמיות תקפה את הגוף היהודי אך כוונתה האמיתית, חלומה המוחלט, היה לחסל את הרעיון היהודי שנביאי ישראל נטעו אותו בעולם: רעיון של אנושות משיחית משוחררת מן האלימות החברתית, שבה nothing is politics ואכפתיות לזולת היא תוכניתה היחידה והאינסופית, מפני ש"צורכי ה'אחר' הם אינסופיים". במשך אלפיים שנה היהודי הנודד, התלוש, המעופף, זכה ליתרון מוסרי בלעדי. במילים של שטיינר עצמו, נֹאמר שאותו יהודי "לא עינה איש" במהלך כל תולדותיו המעונות וגדושות הסבל. במשך אלפיים שנה הגבולות בין העמים שורטטו, זזו והשתנו, אך מולדתו של היהודי הנודד, כל עוד הוא נשאר נאמן לעצמו, נשארה ללא פגע: מולדת הספר, המילה, ההתחייבות האתית לקרוב ולרחוק – "ואהבת לרעך כמוך", מצב אחד, "ואהבתם את הגֵר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י' י"ט), מצד שני.

שטיינר מאמין, כי "בחירתו של היהודי היא הנדודים והפצת הרעיון בדבר קבלה הדדית של בני-אדם" (Errata, עמ' 83). יהודי זה, אלפי שנים לפני הופעת האינטרנט ותופעת הגלובליזציה, היה לאזרח העולם המובהק, לחוליה המקשרת בין הפרטיקולריזם התרבותי לבין האוניברסליות שאין בה יוצאי דופן. אך כמו אבותיהם שנטשו את ה"מים החיים" של התורה לטובת פולחני בעל ועשתורת, חלק מן היהודים המודרניים נענו לקריאתה של הלאומנות שפירושה, במקרה הטוב, כוחנות ושכרון כוחו של ה"אני" השבטי, שיכחת האחר ואף שלילתו.

בשמו של רעיון זר, מלאכותי מבחינה תורנית, רעיון שצמח מבין גלי הלאומנות שעברו על אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19, הציונות באה לנטרל את השליחות היהודית בעולם ולשים לה קץ. שטיינר קובע: "חולשתה הלוגית של הציונות כתנועה פוליטית חילונית נעוצה בהסתמכותה על מיסטיקה תיאולוגית-תנ"כית, שבעצם היא אינה יכולה להאמין בה… מתוך סיפוק פרדוקסלי הציונות שואפת היום לנורמליות, למינון מסוים של פשע, שחיתות, בינוניות פוליטית וגסויות יומיומיות שכמותם תמצא בכל עם ובכל חברה. בארץ זו, שבה הטיף ירמיהו הנביא, יש היום ברים עם חשפניות, ועל כך בדיוק אני מתקומם. באופן זה או אחר, אני רואה שערורייתיות בכך שאלפי שנות התגלות, חוויית הסבל, הגסיסה של אברהם ויצחק, מהר המוריה לאושוויץ, יתגלמו בהקמתה של מדינה מזוינת עד השיניים, מדינה שהיא בת-ערובה לבורסה ולמאפיונרים, ככל הארצות האחרות. מבחינתו של היהודי, נורמליות אינה אלא צורה אחרת של היעלמות. החידה, או שמא השיגעון, של כושר ההישרדות היהודי ראוי שתקבל ביטוי יותר נעלה, ביטוי שהגלות היא חלק אינטגרלי ממנו" (Errata, עמ' 80).

אינו זוכה להירדם בארץ

על-פי האמור לעיל, גישתו של שטיינר לא צמחה יש מאין, משום שאם אמנם חלק ניכר מהאישים שעיצבו את ההגות היהודית המודרנית השתייכו לאגף השמאלי של הציונות (בובר ותנועת 'ברית שלום' שהתנגדה ל"פתרון פוליטי" לשאלה היהודית, גרשום שלום וחלומו על קבוצות עבריות הבנויות על-פי הדגם של הקומונות האנרכיסטיות וכו'), חלקם האחר, והלא פחות חשוב, בחר בקו אנטי-ציוני מובהק. כך, אנטי-ציוניותו ללא פשרות של פרנץ רוזנצווייג, שספרו הגדול, "כוכב הגאולה", זכה למקום נכבד בהיסטוריה הרעיונית של היהדות, מתגלה בחלקו השלישי של הספר, "התבנית או העולם העליון הנצחי".

רוזנצווייג מזכיר כאן כמה אמיתות, שהיינו מתקשים למצוא אותן בספרי הלימוד הישראליים אשר ראו אור משנת 1948 ועד היום: "שלא כאגדות המספרות על מוצאן של שאר אומות העולם, אגדת מוצאו של עם-עולם אינה מתחילה באוטוכתוניה (כלומר לא במקום המוצא, ובמקרה היהודי, העם היהודי לא החל בארץ ישראל ל.כ). רק אבי המין האנושי לוּקח מן האדמה, ואף הוא בגופו בלבד; ואילו אבי האומה הוא גֵר שבא מרחוק. בצו האלוהי אליו, ללכת מארצו וממולדתו אל הארץ אשר יראה לו אלוהים, פותחים דברי ימיו של ישראל, כפי שהם מסופרים בכתבי הקודש. ולעם הוא נעשה, הן בשחר תולדותיו והן לימים, לאור פסיקת ההיסטוריה, בגלות: תחילה במצרים ולאחר מכן בבבל. ואילו המכורה, זו שאומה מאומות העולם עשתה בה את משכנה ותוקעת באדמתה את מחרשתה, עד כדי שיכחה כמעט גמורה ש'היות עם' משמעו עוד דבר-מה, פרט לישיבה על האדמה – לעם-עולם לא ניתנה מעולם מורשה במובן הזה; אינו זוכה להירדם בארץ.

הוא שומר תמיד על אי-תלות כשל אביר נודד, ושעה שהוא משוטט במרחקים לרגל מסעיו והרפתקאותיו ונושא את נפשו אל המכורה שננטשה, הוא נאמן לארצו יותר משהוא נאמן לה בזמני ישיבתו בה. לפיכך, בעומק הדברים, שלו היא רק כארץ געגועיו – כארץ הקודש" (פרנץ רוזנצוויג, "כוכב הגאולה", מוסד ביאליק, 1970, עמ' 324-325).

הרמן כהן, שהיה אחד ממקורות ההשפעה העיקריים של רוזנצווייג, כותב בקובץ מאמריו כי "טעותה הטראגית" של הציונות היא הסירוב למלא את תפקידו הנצחי של עם ישראל, ויתור עליו ובוז כלפיו; דבר שמשמעו הוא ביטול עצם בחירתו: "אם ישנה תפישה דתית יהודית מעבר לתפישה של האל היחיד, זוהי התפישה של האנושות המשיחית. בזכות תפישה זו של אנושות המאוחדת תחת דגלו של אל יחיד, הרסו נביאי ישראל את הפגניות וכוננו, בעודם מפיצים את המסר של ישראל דרך עמי הארץ, את בחירתו האלוהית של העם היהודי בתור שליח האנושות. אף על פי כן, הספרות הציונית לועגת לרעיון הנשגב של היהדות והופכת אותו לדברי הבל הומניסטיים… הבדל זה בפני עצמו די בו כדי להקים חומה דתית בין יהדותנו המשיחית לבין הציונות" (L´etique du Judaisme, Cerf, 1994, p. 233). כהן מסביר, שמאחורי הפיתוי הלאומני מסתתרים דחפים אגואיסטיים ופגניים.

לפיכך, ציונות פירושה נטישת החלום היהודי. על החטא הזה מוסיפה הציונות את חילול הקודש. ואמנם, לדידם של יורשי הרצל ונורדאו התנ"ך אינו אלא קושאן של בעלות על קרקעות, ודבר השם הוא אמצעי בלבד כדי להיאחז בהן. חזון השיבה מתרוקן מה"תנאי האֶתי" שהאבות נטעו בו. כאשר שטיינר מנסה לצייר את ה"פרופיל" המיוחד של עם ישראל בהיסטוריה, הוא אינו מהסס לשאול מקארל בארט, מייצג אסכולת התיאולוגיה הדיאלקטית, את הגדרתו המפורסמת: ישראל הוא עַם "krank an Gott", מושג שאפשר לתרגמו לעברית כ"העם החולה על אלוהים". בעצם קיומו ופיזורו בין האומות, עם ישראל הוא עדות חיה המתקיימת מדור לדור, לכך שעל אף ה"בשורות הטובות" של הנצרות, המדע והקידמה, העולם לא נגאל כלל; עדות לכך שעוד נשאר לעשות רבות כדי שבני-אדם יחיו על-פי ה"צלם" שבתוכם. בהתעקשותו של עם ישראל להעיד ולשרוד, או לשרוד כדי להעיד, טמון אותו "שיגעון" שבארט ושטיינר מדברים עליו.

ברור שמכל הבחינות האלה, הציונות כתנועה פוליטית אינה רלוונטית. מספרים שיום אחד הרמן כהן השמיע בלחש אמירה ביחס לציונים: "אֵילו מטומטמים, הם רוצים להיות מאושרים!". במשפט הזה – שגרשום שלום הגדירו ללא היסוס כ"ביקורת החריפה ביותר" נגד הציונות ששמע מימיו – במשפט הזה גלומה תמצית האנטי-לאומנות היהודית, ותמצית סירובה לתוכנית ה"נורמליזציה".

לסיום נביא ציטוט ממסמך נדיר ויקר ערך אבל מוכר אך בקושי, ש"שערוריית האושר" אשר כהן גינה אותה מקבלת בו ביטוי מרגש וחצי-נבואי. מדובר במכתב ללא תאריך (שעם זאת, אפשר לקבוע כי נכתב בתחילת 1918) של סטפן צווייג למרטין בובר. צווייג בוחר כאן במפורש במחנה של הגלות והאי-שקט כנגד המחנה של התמסדות, כוח, נכסים והנאות ארציות: "ככל שהחלום מאיים להתגשם, חלום מסוכן זה על מדינה יהודית שיש לה תותחים, דגלים ומדליות, כן אני חושק ביתר שאת באהבת הרעיון הכואב של הגלות ומבכר את גורל היהודים על נוחותם. עושר והצלחה מעולם לא היטיבו עם העם הזה; מתוך הרדיפות הוא דולה את כוחו ומתוך הפיזור הוא מוצא את אחדותו. ולאחר שיקובץ יחדיו לא תהא זו אלא גלות נוספת… פלשתינה תהיה ליהודים סוף הדרך, מעגל שנסגר, קץ של תנועה רוחנית שחוללה מהפכה באירופה כולה, ובעצם, בעולם כולו. כדרכה של כל חזרה, זו תהיה אכזבה טראגית".

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

המאמר פורסם בגיליון מספר23 : בגנות הנורמליות: יהודי התפוצות כותבים על ישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה