דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
11 באוגוסט 2011 | מהדורה 61א

היד הנעלמה והיד הגלויה

לב המחלוקת החברתית בנושאי כלכלה נוגע בסוגייה של קביעת קו התיחום בין הפרטי לציבורי. אריה ארנון סוקר את הגותם של שלושה פילוסופים מרכזיים שעסקו בניסיון למצוא את הנוסחה הכלכלית הגואלת וקובע שהשיטה הכלכלית הנכונה עדיין לא נמצאה

פרופיל של אדם סמית

להפרטה ולניגודה, ה'הַחבָּרָה' (סוציאליזציה), היסטוריה ארוכה כהיסטורית הקניין. אך לצורכינו די אם נחזור אל המאה ה-18 ואל הגותו של אביהם החוקי של רבים מהתומכים בהפרטה אצלנו ובעולם כאחד, אדם סמית. בספרו "עושר העמים" (1776) טוען סמית שהדרך הראויה לארגון החברה היא להשאירה בידה של "יד נעלמה" (invisible hand). כוח לא-נראה זה ידאג לכך שגם בחברה מפותחת ומסובכת, שמתקיימת בה חלוקת עבודה מעמיקה ואין מי שמארגן ומכוון בה את החיים הכלכליים, תתקיים הרמוניה. כלכלת החברה תאורגן בידי היד הנעלמה כך שהיא תתפקד הן בצורה היעילה ביותר מבחינת ניצול גורמי הייצור, והן בצורה צודקת. כל מי שיקרא את המניפסט הסמיתיאני, הכתוב במסורת הפילוסופית של ה"חוק הטבעי" ובמסורת הכלכלית ההיסטורית, ימצא שתפקידי הרשות השלטונית מוגבלים ליצירת כללי המשחק בין הסוכנים הכלכליים (כלומר, המשחק בין בעלי ההון והאדמה, העובדים והיזמים וכו') לצורך הגנה על המדינה מבחוץ, ולטיפול בכשלי השוק. לדעת סמית, כשלי השוק הם מעטים יחסית, והעיקרי שבהם הוא קוצר-ידה של היד הנעלמה באשר לבניית פרויקטים גדולים של תשתית, תפקיד המועבר לידי הרשות השלטונית.

סמית ומארקס

השקפתו של סמית נוסחה בפרוזה ולא בעזרתה של שפת המתימטיקה, כפי שמקובל על כלכלנים מודרניים, אך המסקנות המודרניות והסמיתיאניות זהות. אפשר לומר שהכלכלנים המתימטיים, בעיקר מאמצע המאה שעברה, תרגמו את טענותיו של סמית באיחור של כמעט מאתיים שנים לשפת המתימטיקה ומאחר שהתרגום הצליח, הסיקו מכך שהמודל של סמית נכון לעולם הממשי. לפי דעה זו, לא רק שאין אפשרות לשפר את תוצאות מנגנון היד הנעלמה, אלא כל ניסיון לתיקון, למשל על-ידי התערבות הממשלה בכוחות השוק, יסתיים בקלקול. מוּכּר?

מארקס, ובעקבותיו זרמים סוציאליסטיים חשובים, ערערו על הטענה בדבר היעילות בייצור והצדק אשר נוצרים בחברה ששולט בה המכניזם של היד הנעלמה. תיאור השיטה ככזו, שכל ניסיון לתקנה יוליד אך ורק קלקולים, נשלל מהיסוד. כך גם תיאור השיטה כמולידה הרמוניה, או למצער, הרמוניה מרבית, זכה לביקורת שהדגישה את האינטרסים השונים בחברה. מארקס – מוכרחים להזכיר שהוא חי וכתב לפני סטאלין והגותו רלבנטית גם אחרי קריסת הגוש הסובייטי – זיהה את סמית ואת האידיאולוגיה של היד הנעלמה עם האינטרסים של ההון הפרטי. לרוב בני ובנות החברה יש אינטרסים אחרים. מארקס האמין כי השיטה, שלפי סמית היא השיטה היחידה האפשרית, היא בת-תחליף ובת-חלוף. זו היתה מסקנה הנובעת מהשקפתו ההיסטורית והפילוסופית של מארקס, ובניגוד למה שרבים חושבים, לא התלוותה לה הצעה לארגון חלופי של החברה.

אף על פי שלמארקס אין מרשם לארגון החברה הבתר-קפיטליסטית, ומודל התכנון המרכזי שיושם בברית-המועצות ובגוש המזרחי קשור אליו קשר רופף בלבד, ברור שהשקפתו חתרה להַחבָּרָה (סוציאליזציה) ודחתה את ההפרטה. השאלה כיצד ניתן לארגן את החברה האנושית המודרנית, שחלוקת העבודה בה יצרה רשת של יחסי גומלין כמעט אינסופיים, נשארה פתוחה. מארקס, בניגוד לפרשנויות שגויות של כמה ממעריציו הפחות ביקורתיים, לא נתן לכך תשובה. אך ברור שהכיוון שיש לחפש בו את התשובות, אליבא דמארקס, הוא החיוב להביא את הכלכלה לציית להכוונת הרוב בחברה. כדי להשיג זאת יש צורך לפגוע בזכויות הקניין המוקנות של בעלי ההון ולהתערב במנגנון המסדיר את הכלכלה, מנגנון המחירים. כלומר, אם הבעלות הפרטית על הרכוש היצרני עומדת בדרכה של השליטה הדמוקרטית בכלכלה, מותר – ואולי חובה – להגבילה. מארקס, מותר לקבוע, היה מצטרף לשוללי ההפרטה; מבקרו השני של סמית, קיינס, היה, כך נראה, דוחה מסקנה זו.

קיינס

בספר שפתח תקופה חדשה בכלכלה ונחשב לחשוב שבכתבים הכלכליים במאה העשרים, הציג קיינס את השקפתו הביקורתית. הספר, "התיאוריה הכללית על תעסוקה, ריבית וכסף", נכתב ב- 1936 בצלו של המשבר הכלכלי הגדול, כאשר ההשקפה המארקסית על זמניותו של הקפיטליזם היתה מקובלת בחוגים רבים. קיינס פיתח משנה כלכלית שהסיקה, כי מנגנון היד הנעלמה המקובל מאז סמית כושל לעתים. הכשלון שגרם למשבר הנורא, אליבא דקיינס, ניתן לתיקון באמצעות יד גלויה, ממשלתית, שתנהיג מדיניות מתאימה. לפי קיינס, אין הכרח, ולדעתו אין צורך, לפגוע בזכויות הקניין, אך יש הכרח להתערב ברמת המשק כולו ולנהל את ביקושיו. על-פי חלק מפרשני קיינס, אין אפשרות להשיג את התיקון אלא אם תהליך ההשקעות בחברה יוחבר, כלומר, יועבר מידיים פרטיות לשליטתם של גורמים ציבוריים.

שלושת ההוגים שנסקרו כאן מציבים את הגבול הראוי בין הפרטי לציבורי במקומות שונים. סמית משאיר לתחום הציבורי מעמד של מסדיר כללי, המשחק בין הגורמים הפרטיים; מארקס מותיר לתחום הפרטי מעמד שיורי לאחר העברת הריבונות הכלכלית לרוב בחברה, המייצג את האינטרסים שלה; קיינס מעניק לריבון הכלכלי אחריות לכוון את המשק ולנווטו אל מחוץ לתחום המשברים. במלים אחרות, שלושתם אינם שוללים את מנגנון הסדרת הייצור והחלוקה באמצעות מנגנון המחירים, אך בעוד שסמית מציע לא להתערב בתוצאות פעולתו, מארקס וקיינס מציעים לעשות שימוש ביד גלויה. מארקס מציע להחביר את הבעלות (לאו דווקא להלאים! בעלות ציבורית אינה זהה לבעלות המדינה), וקיינס – להחביר את ההחלטות הכלכליות החשובות. קביעת קו התיחום בין הפרטי לציבורי בארגון החברה הוא, אם כן, לב המחלוקת החברתית.

התופעה האנגלית

לכל חברה מאפיינים משלה, אך כדאי להתבונן לרגע באנגליה, כדוגמה מבהירה. לאחר מלחמת העולם השנייה, תחת צלו של הקומוניזם הסובייטי, המשבר הגדול וגם צלו של קיינס, פתחה מפלגת הלייבור באנגליה במהלך להרחבת התחום הציבורי על חשבון התחום פרטי. תעשיות-מפתח הולאמו, המדינה לקחה אחריות לרשת ביטחון חברתית שכללה חינוך, בריאות ורווחה, ואימצה מדיניות מאקרו-כלכלית אקטיבית. מאז שנות השמונים, ראשית תחת שלטונה של הגב' ת'אצ'ר אך גם אחר-כך, נעשה מהלך נגדי מרחיק לכת. תחת הכותרת של הפרטה הועברו התעשיות שבשליטה לא-פרטית לידיים פרטיות, והמדינה הפחיתה את אחריותה ואת מעורבותה בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה. המדיניות הכלכלית האקטיבית, על כל היבטיה, הוחלפה בפסיביות. בקצרה, מדרכו של קיינס ואולי גם של מארקס, במקצת, פנתה אנגליה לדרכו של סמית.

התופעה האנגלית – נסיגה מהציבורי לפרטי או העברת קו התיחום מחדש – מאפיינת חלקים נרחבים מהעולם של ימינו, הן המפותח יותר והן המפותח פחות. לכך מתלווה מגמה בינלאומית חדשה-ישנה: הגלובליזציה. גם כאן המדובר הוא בהעתקת קו התיחום, הפעם בעולם כולו, מהציבורי, על שלל הסדריו המוסדיים, לפרטי.

ללא גבולות

לישראל הגיעה ההפרטה באמצע שנות השמונים. ראשית, החלה המדינה בנסיונות למכור מפעלים שבבעלותה, בעיקר תשתיות מונופוליסטיות ובנקים. האלהת הסקטור הפרטי, תוך ייחוס חוליים דמיוניים לסקטור הציבורי, היו הכלים של המהלך. הטענה, שחברה ציבורית היא לא-יעילה ולכן יש למוכרה, גם אם אפילו דו"ח ההפרטה שהכינה חברת ההשקעות האמריקאיתFirst Boston עבור הממשלה על כימיקלים-לישראל אומר ההפך, התקבלה. ההפרטה במובן של מכירת הבעלות יושמה, גם אם ועדה אחרי ועדה הסבירו שהתחרות היא החשובה ולא הבעלות, כמו במקרה של בזק.

אך ההפרטה, במובן של העתקת קו התיחום שבין הפרטי לציבורי, כוללת יותר מאשר העברת בעלות. צמצום תפקיד המדינה בכלכלה הורחב אל מעבר לבעלות על חברות ממשלתיות ויושם בתחומי האחריות של המדינה. וכך, ישראל פותחת את תחומי הבריאות (כן, כן, למרות חוק הבריאות מ-1994) והחינוך ליד הפרטית הרעה, וכך גם את תחומי הרווחה והתעסוקה.

להפרטה אין גבולות. היא נוכחת לא רק במדיניות החברתית-כלכלית, אלא גם במדיניות השלום. הסכמי אוסלו, ההסכמים הזמניים שנחתמו בין ממשלת ישראל לאש"ף, כוננו רשות שלטונית פלסטינית, והיחסים הכלכליים בין המשק הישראלי למשק הפלסטיני הוגדרו בחוזה שנחתם ב-1994 בפאריס. על-פי הסכם זה, הוענק ליד הנעלמה תפקיד מרכזי. הצדדים הותירו ליד הנעלמה לכוון חלק ניכר מההתפתחות הכלכלית, שכן הם מנעו את כינונו של גבול כלכלי בין שני המשקים.

לא במקרה מנעו ההסכמים את כינונו של גבול כלכלי, ובכך הותירו את מעצבי המדיניות הכלכלית בלא מרחב פעולה ממשי. ההכרעה על אסטרטגיית השוק גם בתחום זה תאמה את השקפתם של מכונני אוסלו, ופרס בראשם, על מקומה של היד הנעלמה בכלכלה. השקפתו הידועה בכינויה "מזרח תיכון חדש" תאמה את מגמות הגלובליזציה וחישבה להחליף את הפתרון המדיני המחייב פשרה טריטוריאלית בפתרון כלכלי, כאילו ניתן באמצעות היד הכלכלית הנעלמה לברוח מהסכסוך הלאומי.

אך הנזק שגרמה האסטרטגיה הכלכלית של היד הנעלמה לשלום גדול ממה שחושבים. הנהנים העיקריים מיישום תפישת השלום של השווקים הם שוב בעלי ההון. הם אלו שיוכלו להשיג כך גורמי ייצור בזול, שווקים בלי קושי ורווחים גדולים. אך בדרכם יש משום איום של ממש על שכבות רבות בישראל ובעולם סביבה. עובדות הטקסטיל בישראל מאוימות משלטון כוחות השוק, שכן בחסות הסדרי שלום ריקים מתוכן מאוימת פרנסתן. ובעולם שסביבנו הפך להג ה"מזרח התיכון החדש" לאיום בהשתלטות לא בנשק, אלא באמצעות הון. לאיום הזה, גם אם היתה הגזמה בהצגתו, תפקיד לא-קטן בהמאסת השלום על שכבות רחבות שלא ראו את פירותיו מגיעים אליהן. הרי לא כולם תאבי קזינו וחובבי הגרלות שמחלקות אפס מחדש…

החיפוש אחר חלופה ראויה לארגון החברה, חלופה שיש בה מעשיוּת לא-הזויה אך גם חתירה לאוטופיה חברתית, לא תם. כינונה של חברה, שבה המחסור יפחת והסולידריות והצדק החברתי יהיו מרכזיים, מקובל על רוב הציבור בישראל כחזון רצוי. כדי לעשות זאת יש צורך להגדיר את יעדי החברה לא רק בממדים הכלכליים המקובלים היום (אינפלציה, גירעון וכו'), ולא רק בהוספת יעדים חשובים (צמיחה, רמת אבטלה מרבית, שכר מינימום ושכר מקסימום), אלא גם בהנהגת יעדי אי-שוויון מרביים ומדודים. כך, בחברה הנאמנה לשוויון ולסולידריות לא יוּתר פער גבוה מרמה שיוסכם עליה, הן בהכנסות של הפרטים והן בבעלות על הרכוש, ובאופן זה דמוקרטיה ושוויון יוחלו גם בתחום הכלכלי ולא רק בתחום הפוליטי. במלים אחרות, הכלל היסודי המקובל במערכות הפוליטיות – אשה אחת, קול אחד – יורחב לתחום הכלכלי, וינוסח אולי לא כ"איש אחד שקל אחד", אך לפחות כ"איש אחד לא יותר מ-X שקלים". השאיפה המורחבת לצמצום האי-שוויון תכלול גם בעלות על רכוש. החברה תדון ותחליט, בהליך דמוקרטי, באילו תחומים להתיר בעלות פרטית וכיצד להגבילהּ, ובאילו תחומים להנהיג בעלות לא-פרטית על שלל צורותיה.

אפשר וצריך להוציא מתחום שליטתה של היד הנעלמה תחומים שהם בבחינת צורכי החיים הבסיסיים: חינוך, בריאות וכן דיור, מזון ודאגה לחלשים. אספקת שירותי הבריאות והחינוך בחברה שתונהג בה דמוקרטיה כלכלית תיעשה כך, שתישמר שוויוניות בין כל השייכים לחברה. כסף אינו אמור לקנות עדיפות בתחומים אלה. ניתן לספק חינוך ובריאות במגוון דרכים, אך אין זה נכון לתת לעשיר יותר מאשר לעני. צורכי החיים הבסיסיים האחרים יובטחו לכול, עד רמה מינימלית שהחברה תקבע אותה. כלומר, האי-שוויון בתחומים אלה יוגבל בדרך שתתחמק משלטון כוחות השוק. בתחומים אחרים יוסכם על פערים מרביים.

הדרך להשגת יעדים שאפתניים אלה תכלול בוודאי עימות עם בעלי האינטרסים שייפגעו. הללו יעלו בוודאי נימוקים בדבר חוסר האפשרות לחולל שינויים מעין אלה בעולם המצוי בגלובליזציה. האיום הזה מופנה אל השואפים לשינוי בכל מקום שבו הם מנסים לצמצם את כוחם של השולטים בכלכלות השונות. ודוגמת ברזיל (כדאי לעקוב!) תוכיח. אין בכך כדי למנוע את המהלך החותר ליותר שוויון, אך ברור כי מדובר בשינוי שגם הוא יצטרך להיות גלובלי. בריחת התעשיות לארצות שנהוגה בהן עבודה זולה, למשל עבודת ילדים זולה, מבהירה את הממדים הבינלאומיים של כל מאבק לשוויון. ואולם, מיעוט המבקש לשמר את הסטטוס-קוו יתקשה להמשיך במסע העולמי להנצחת הפערים ולהגדלתם אל מול אזרחי ואזרחיות העולם, הרוצים לשמור על צלם אנוש, כפי שהרוב מבין אותו.

הניסיון בשנים האחרונות בעולם כולו, בחינת הכשלונות וגם ההצלחות, מחזקים את הדעה שעודנו נמצאים בעידן החיפוש. ייתכן שכלים חדשים אשר ניתנו בידינו, רשתות המחברות המונים ומאפשרות זרימה של מידע רב, יעשו ברבות השנים את החיפוש אחר מכניזם יעיל וצודק לבר-השגה. ביזור הכלכלה, בעלות ציבורית מגוונת ושימוש במנגנונים של מדיניות מתערבת הנשלטת על-ידי ההליך הדמוקרטי, הם הדרך הנכונה.

אריה ארנון הוא פרופסור במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויושב ראש "מחויבות לשלום ולצדק חברתי"

הכתבה התפרסמה בגיליון מספר12 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

אריה ארנון הוא פרופסור לכלכלה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה