דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 בנובמבר 2006 | מהדורה 36

הידלדלותה של הרוח בארץ

עקירה של אלפיים שנות תרבות ויצירה יהודית מהזהות הישראלית היתה מעשה אנטי-תרבותי ממדרגה ראשונה. בלא היצירה שנוצרה מאז התנ"ך אין אפשרות של ממש להתחבר לתנ"ך. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, מתווכח עם ההיסטוריונית אניטה שפירא על הסיבות שהביאו לשקיעה במעמדו של התנ"ך בישראל

הייטנר: עקירת אלפיים שנות תרבות ויצירה יהודית מהזהות

הישראלית הייתה מעשה אנטי-תרבותי. איור: נועם נדב

מקומה המכובד של אניטה שפירא כהיסטוריונית, החוקרת את תולדות הציונות ואת תולדות תנועת העבודה בפרט, ידוע ומוכר. כוכבה דרך מאז כתבה לפני למעלה מחצי יובל את "ברל", הביוגרפיה המקסימה של ברל כצנלסון, והיא הצדיקה את יוקרתה בכל מחקריה, מאמריה וספריה. בספרה "התנ"ך והזהות הישראלית" היא מטפלת במקומו של התנ"ך בתולדות התרבות הישראלית. הספר נפתח במסה של שפירא, הסוקרת את מקומו של התנ"ך בחברה הישראלית – את מרכזיותו בראשית היישוב המחודש בארץ-ישראל ובשנותיה הראשונות של המדינה ואת ירידת קרנו בעשרות השנים האחרונות. בצד הסקירה היא מנתחת את התופעות שלדעתה עשויות להסביר את השינוי שסופו ניכור אל ספר הספרים.

בראשית הציונות, בתקופת גיבוש היישוב היהודי בארץ-ישראל ובשנים הראשונות של המדינה היה התנ"ך הטקסט המעצב בה"א הידיעה של הזהות הארץ-ישראלית. הכותבת מציגה שני רבדים לשימושים שנעשו בפרקי התנ"ך כמעצבי תודעה: הלאומיות והזיקה לארץ-ישראל גובשו בזכות הקשר לשפה העברית המתחדשת, לנופי בראשית ולגיבורים הקדומים של המקרא; והשקפת העולם החברתית וההומניסטית הופנמה באמצעות חינוך שהתבסס על חזונם החברתי הנשגב של נביאי ישראל. הציונים העמידו את התנ"ך כיצירתו המרכזית של העם היהודי, והם ראו בכך חלק מהמרד שלהם בתרבות היהודית שבגלות, שבה מילא התנ"ך מקום שולי למדי לעומת המשנה והתלמוד. אגב, מקומו של התנ"ך בקרב הציונות הדתית בישראל היה מרכזי הרבה יותר ממקומו באורתודוקסיה היהודית בגלות ובמגזר החרדי בישראל, במידה רבה בגלל מרכזיותו בחברה החילונית.

משנות השבעים חל פיחות במעמדו של התנ"ך בתרבות הישראלית, ועם השנים הוא הלך וגדל. שפירא מצרה על כך, ובצדק. ואולם, על ההסבר שלה לתופעה אני חולק. לטענתה, הניכור נובע מ"ניכוס התנ"ך על-ידי לאומנים דתיים" (עמ' 27). משום כך "ההתעניינות של מי שאינם דתיים בו הלכה ופחתה והוגבלה בעיקר לקבוצות גיל בוגרות, שהכירו את המקרא בטרם נאסר מחדש ברצועות של תפילין" (שם).

הטענה שהדתיים ניכסו לעצמם את התנ"ך נגזרת מהטענה הגורפת כאילו הדתיים לקחו לעצמם את היהדות, והיא נכונה כמוה. היהדות שייכת לכל היהודים. אם יש עליה מונופול של הדתיים, אין הוא נובע מכך שהדתיים שדדו אותה. מאז ומתמיד עסקו הדתיים בלימוד היהדות, והם המשיכו בכך גם כאשר החילונים הדירו את רגליהם ממנה. גם שפירא מודה בכך כאשר היא מתארת כאן את הבחירה המודעת של מרבית הציונות החילונית לאמץ את התנ"ך ולנער חוצנה מהתורה שבעל פה ומִים היצירה היהודית בתקופת הגלות.

בין התנ"ך לפלמ"ח

בן גוריון הציע קפיצה בהיסטוריה וקפיצה בתרבות. ואולם קפיצה כזו אינה אפשרית – התרבות בנויה שכבות שכבות, וכל רובד נבנה על התשתית שמתחתיו; הוא מפרש אותה, דורש אותה, והוא מאציל השראה לרובד שמעליו. הניסיון לדלג על כל התקופה "שבין התנ"ך לפלמ"ח", כדברי הביטוי הנדוש, כמוהו כניסיון לבנות תקרה מעל הרצפה מבלי שתסתמך על קירות ועל עמודים. עקירה של אלפיים שנות תרבות ויצירה יהודית מהזהות הישראלית היתה מעשה אנטי-תרבותי ממדרגה ראשונה. בלא היצירה שנוצרה מאז התנ"ך אין אפשרות של ממש להתחבר לתנ"ך, אלא בחיבור הנובע מלהט אידיאולוגי כמו זה שאפיין את היישוב הציוני טרם קום המדינה. מִשֶכּבה הלהט, החיבור הפך כמעט בלתי אפשרי. לפיכך מי שניסה להעלים את כל מה שנוצר בין התנ"ך לביאליק יצר דור נכה מבחינה תרבותית, שלא רק שאינו מסוגל עוד לקרוא את התנ"ך, הוא גם אינו מסוגל לקרוא את ביאליק. לא בכדי בהוצאה החדשה של כל שירי ביאליק, בעריכת אבנר הולצמן, העברית של ביאליק מתורגמת לעברית ישראלית. ביאליק היה ספוג בתרבות וביצירה היהודית לדורותיה, הוא שלט בה, והיא היתה מקור להשראה ולאסוציאציות של יצירתו. מי שהאסוציאציות הללו זרות לו קורא את ביאליק בתרגום; וכפי שביאליק בעצמו אמר, קריאת שירה מתורגמת היא כמו נשיקה דרך מטפחת.

הנימים הפנימיים הנשכחים

יש הטוענים שהפניית העורף ליצירה היהודית היתה הכרחית על מנת ליצור יהדות חדשה, עברית, המשתרשת בארץ, בונה חברה חדשה ומקימה מדינה. אני כופר בכך, והסקירה של שפירא מעידה על צדקתי. כבר בראשית המאה שעברה נשמעה האזהרה, והיא מהדהדת ואף נאמרת בפירוש בחלק מן הנספחים שצירפה שפירא לספרה.

זלמן עפשטיין כתב במאמרו "הגימנסיה העברית ביפו" (תרע"א 1911): "אך קומץ הצעירים הללו, השייכים אל האגף השמאלי שלנו, לא שמו לב ולא הבינו את כל הנחיצות המוחלטת שיש בדבר, לסדר כהוגן את ייחוסו של המוסד החדש לכל העבר של העם – כל אותה החלקה הרוחנית הגדולה והשופעת, שהעם הקדיש לה את מבחר כוחותיו השכליים במשך אלפיים שנה… במוסד חינוכי לאומי, שיש לו תפקיד כל כך חשוב לעם ישראל, צריכה אותה החלקה הרוחנית ההיסטורית לתפוס מקום מסוים וניכר, לא רק כדי לצאת ידי חובה איך שהוא לפני הבריות. כי האינטליגנט העברי הטיפוסי, שהגימנסיה העברית בארץ-ישראל צריכה לברוא אותו, אינו צריך בשום אופן להיות 'עם הארץ' מנקודת המבט של אותה החלקה הרוחנית העתיקה. אמנם כן, המוסד החינוכי החדש הוא חולוני [חילוני – א.ה.]… אבל לכל עם יש צורתו הלאומית הקבועה שאי-אפשר למחותה בהעברת הקולמוס, והצורה הלאומית של עם ישראל נחקקה לכל עומקה ולכל שרטוטיה באותה החלקה הרוחנית, שהיא משתרעת על עמודי המשנה והתלמוד ונושאי כליהם עד יום אחרון. אינטליגנט עברי, חניך מוסד לאומי בארץ-ישראל, צריך להיות בן בית באותה החלקה העממית, צריך ללמדה ולדעתה, לחושה ולהבינה, ואם גם כאשר יגדל אפשר שיבקר אותה קשה, אין בכך כלום: העיקר הוא – שאל יחסרו לו מאביב חייו הנימים הפנימיים, המקשרים אותו עם מקדש העם, עם שדה פעולתו של המוח הישראלי במשך שורה ארוכה של תקופות ויובלות. ובחוסר תנאי זה, בהעדר אותם הנימים, שהם נקנים דווקא בלימודי הנוער, תהיה האינטליגנטיות העברית לקויה, בחסור לה השאור שבעיסה והמלח של היהדות החיה בכל שטף מרוצתה ההיסטורית, ונועדת היא אז במובן ידוע לחיי עקרות ולאי-עשיית פרי על שדמת עמה" (עמ' 59–60).

מגדל הפורח באוויר

אחד העם השתתף אף הוא בפולמוס על אודות לימודי היהדות בגימנסיה העברית ביפו, וכתב: "עמנו מונה שנותיו לאלפים, ובכל דור ודור היה יוצר קניינים רוחניים, אם מעט ואם הרבה, ואם רוצים אנו לחנך דור חדש על בסיס ההכרה הלאומית העברית… אין לזה דרך אחרת אלא שילמדו בנינו להכיר באמת את רוחנו הלאומי בדרך התפתחותו במשך הדורות. להכיר לא מתוך כלי שני של ספרי לימוד קצרים, שאינם מראים אלא בבואה דבבואה, אלא מתוך עצם היצירות המקוריות, שיצר העם בצלמו, ורוחו חי בהם" (עמ' 72). בהמשך ביקר אחד העם רעיונות בדבר לימוד התנ"ך מתוך התבססות על המתודות של ביקורת המקרא: "אין לו מקום בבית-ספר עברי הרוצה לעשות את התנ"ך ליסוד החינוך הלאומי. אין מניחים יסוד במגדל הפורח באוויר. יסוד החינוך הלאומי יכול להיות רק התנ"ך כמו שהוא, כמו שהונח עוד לפני יותר מאלפיים שנה במעמקי חיינו הלאומיים ושימש יסוד להם בכל הדורות. ואין צריך כלל לגבב דרשות לפני התלמידים בשביל לקיים את הנוסח המקובל" (עמ' 79). בסיום מאמרו הוא התריע: "אי-אפשר לפסוח על אלפי שנה של היסטוריה ולחנך עכשיו 'יהודים קדמונים', כאילו חיו בדורו של ישעיהו. השלשלת ההיסטורית, אם מוציאים מתוכה את החוליות שבאמצע, אין ראשה וסופה מתאחדים לעולם. הילד היהודי בימינו… בשביל שיכיר את עצמו ואת עמו צריך שיכיר את קניינינו הלאומיים – וגם התנ"ך בכלל – לא רק בצורתם 'המקורית', כי אם בכל הצורות שבהן נתלבשו במשך הדורות והיו לכוחות פועלים בחיי העם. ואם תעלימו מן הילד את ההתפתחות ההיסטורית המאוחרת ותראו לו רק את 'הזוהר הטבעי' של התקופה הקדמונית לאמור: 'כזה היו אבותיך והיה אף אתה כמוהם', יהיו תוצאותיו של החינוך הזה בכלל כתוצאותיו ביחס לידיעת התנ"ך בפרט: מרוב השתדלות לטהר רוח הילד מרשמי הגלות ולקרבו אל 'המקור' הקדמוני, תעשו לו את הדברים מבולבלים כל-כך, עד שלא ידע, מה מקומו בעולם שהוא חי בו ומה הוא היחס בינו ובין שאר בני עמו, שעדיין 'רוח הגלות' שולטת בהם" (עמ' 80).

הנה כי כן, כבר לפני 95 שנה העניק אחד העם לאניטה שפירא את התשובה לשאלתה. אחד העם, אבי האסכולה 'יהדות כתרבות', אינו חשוד ב'דתיות' ובוודאי שלא ב'לאומנות'. ובכל זאת הוא הזהיר שהניסיון לדלג על אלפי שנות תרבות יהודית הוא חסר תוחלת. את תוצאות הניסיון הזה אנו משלמים עד היום.

אורי הייטנר הוא מנהל מתנ"ס הגולן וחבר קיבוץ אורטל

המאמר פורסם במגזין "ארץ אחרת" מספר 36: "פירות באושים משמעות התפוררות המערכת הפוליטית"

אורי הייטנר הוא בלוגר חבר קיבוץ אורטל ומנהל מרכז "יובלים"במכללת תל-חי – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה