דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

היא לא נחמדה, והיא נהדרת

היא לא נחמדה, והיא נהדרת הפסיכואנליזה, אותה מסורת חקירה שהמציא זיגמונד פרויד לפני קצת יותר ממאה שנה, נועדה, בין היתר, לסייע לנו להבין מהן ההתרחשויות שהובילו לכך שאנחנו מבכרים מוסכמות חברתיות על פני הצו של כמיהת הלב העמוקה. גידי לב ממליץ בחום על התרגום החדש של "התינוק ומי האמבט" של נינה קולטארט, בהוצאת כרמל

קולטארט שייכת לאצולה האנליטית. היא היתה באנליזה אצל אווה רוזנפלד, שהייתה בעצמה שנתיים בטיפול אצל פרויד, מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן שנה אצל מלאני קליין המהוללת באנגליה. למרות אילן היוחסין המרשים, קולטארט התעקשה שאינה רוצה להיות דומה לאבותיה ואימותיה האנליטיים. כמו הבחירות שעשתה בחייה, גם בדרכה המקצועית היתה עצמאית נינה קולטארט, התינוק ומי-האמבט, תרגום: אורה זילברשטיין, כרמל (2012), 229 עמ' "לשפוך את התינוק עם מי-האמבט". על פניו, זהו אחד הביטויים המופרכים וחסרי השחר ביותר שהמציאה הלשון האנושית. כמעט בלתי אפשרי לדמיין אדם שמרוקן אמבט, ושופך עם המים את ילדו הפעוט. אבל זה קורה, כל הזמן. אנשים שופכים תינוקות ושומרים על מים דלוחים כעל אוצר יקר, משקיעים את עיקר זמנם ומרצם בדברים שהם עצמם יודו כי שוליים הם (כולל במי ג'קוזי מבעבעים למיניהם) ומזניחים את מי שהם מחשיבים כדברים החשובים ביותר בחייהם (כולל התינוקות הממשיים שלהם, ילדיהם). כך הדבר במיוחד בכל הנוגע לתינוק הפנימי. הנטייה של רובנו היא לפעול לפי המוסכמות החברתיות, התבונה הכלכלית או גחמות אוויליות, ולא לפי כמיהת הלב העמוקה. כה שגור הדבר, שרבים כלל אינם יודעים מהו צו לבם. תראו להם את תינוקם במסדר זיהוי, והוא יחמוק מהם. הפסיכואנליזה, אותה מסורת חקירה שהמציא זיגמונד פרויד לפני קצת יותר ממאה שנה, נועדה, בין היתר, לסייע באותו זיהוי. מיהו התינוק שלנו? מהם מי האמבט? מהן ההתרחשויות שהובילו לכך שאנחנו מבכרים מוסכמות על פני הצו של כמיהת הלב העמוקה? כך אולי אפשר לנסח חלק מהשאלות שמועלות בקליניקה, כפי שמראה הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט בספרה "התינוק ומי האמבט", שיצא לאחרונה בעברית בסדרת "פגישות" הצעירה והמוצלחת של הוצאת כרמל (יישר כוח על התרגום היפה וההקדמה מאירת העיניים מאת אורה זילברשטיין ועל ההקפדה על רשימת מקורות מקיפה ואינדקס).

קולטארט למדה שפות באוקספורד, המשיכה ללימודי רפואה ומשם עברה לפסיכואנליזה. היא חיה כרווקה ללא ילדים, מתוך בחירה. בהיותה בת 67, בצעד יוצא דופן, הפסיקה לטפל ועזבה את החברה הפסיכואנליטית הבריטית, שהיא היתה סגנית הנשיא שלה. שנתיים לאחר מכן פרסמה את "התינוק ומי האמבט", ספרה השלישי והאחרון. שנה מאוחר יותר, ב-1997, שמה קץ לחייה. לקוראי העברית היא מוכרת מהראיון המרגש שקיים עמה אנתוני מולינו זמן קצר לפני התאבדותה ואשר מהווה את שיאו של ספר השיחות שלו עם אנליטיקאים "באסוציאציה חופשית" שתורגם לפני כשנה. קולטארט השתייכה לקבוצה האמצעית, או העצמאית, בפסיכואנליזה הבריטית. זוהי קבוצה של אנליטיקאים שלא הזדהתה עם אף אחד משני צידי המתרס ביריבות הגדולה שנוצרה בחברה הפסיכואנליטית בבריטניה לאחר מותו של פרויד, בין תומכי אנה פרויד למצדדי מלאני קליין. העצמאיים הפגינו פתיחות תיאורטית, והדגישו, בין היתר, את הצורך של התינוק ביחסים (בעיקר עם האם), ולאו דווקא את הצורך שלו לספק את דחפיו.

תשכחו מדמות הפסיכולוגית רכת הדיבור והמלטפת. קולטארט לא מהססת להגיד שישנם אנשים ששום דבר, גם לא אנליזה אצלה, לא יעזור להם: "טיפוסים נחותים ודוחים שאינם מביאים שום תועלת לעולם"

האנליטיקאי כריסטופר בולאס כתב על "התינוק ומי האמבט" כי זהו הספר המומלץ ביותר למי שרוצה להבין איך פסיכואנליטיקאים עצמאיים חושבים ועובדים – יותר מספריהם של 'עצמאיים' אחרים כמו דונלד ויניקוט, מסעוד חאן או מריון מילנר. "בעיני זהו הביטוי המוצלח ביותר של הזרם הפסיכואנליטי העצמאי שנזכה לראות אי-פעם", הוא כתב בהקדמתו לספר. קולטארט שייכת לאצולה האנליטית. היא היתה באנליזה אצל אווה רוזנפלד, שהייתה בעצמה שנתיים בטיפול אצל פרויד, מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן שנה אצל מלאני קליין המהוללת באנגליה. למרות אילן היוחסין המרשים, קולטארט התעקשה שאינה רוצה להיות דומה לאבותיה ואימותיה האנליטיים. כמו הבחירות שעשתה בחייה, גם בדרכה המקצועית היתה עצמאית. "התינוק" הוא ספר נהדר, עמוס תובנות, הברקות ואבחנות חדות על מצב האדם (כמו למשל התייחסות לאופן המיסטי-כמעט בו פרוורטים מוצאים את הפרטנרים למימוש הפרוורסיה שלהם). זהו גם ספר מצחיק מאוד. כשקולטארט מתארת מטופלים שלה, הקורא מוצא עצמו פורץ בצחוק בלתי נשלט, אל מול שיגיונות הנפש האנושית, שהיא מתארת בדקות, רגישות וקמצוץ ציניות בריטית אנינה. היא לא נחמדה, והיא נהדרת. תשכחו מדמות הפסיכולוגית רכת הדיבור והמלטפת. קולטארט לא מהססת להגיד שישנם אנשים ששום דבר, גם לא אנליזה אצלה, לא יעזור להם: "טיפוסים נחותים ודוחים שאינם מביאים שום תועלת לעולם". להקשיב זה דבר קשה קולטארט כותבת על חיים, על מוות, על מימוש עצמי, על אמונה דתית, על הורות. החומרים המהותיים ביותר של קיומנו. היא לא מסתירה את הוקרתה על כך שאלה החומרים בהם היא עוסקת. "נפלה בחלקנו העבודה המעניינת ביותר בעולם", היא מציינת בענייניות. כתיבתה תרתק כל מי שעוסק בעבודה הזו וכל מי שמתעניין באדם ובחייו.

קולטארט מספרת שרצתה להיות מטפלת פשוט משום שמאז ילדותה לא היה דבר שאהבה יותר מאשר להקשיב לאנשים המספרים את סיפוריהם. "למרבה המזל, התברר לי בהדרגה ובצורה משכנעת שאנשים לא רק אוהבים אלא גם צריכים לספר את סיפוריהם, בפרט למאזין קשוב המצויד במיומנויות מסוימות". אותן מיומנויות מסייעות לאדם לקדם את סיפורו ל"פרק הבא", כאשר הוא נתקע באיזו נקודת-שיא כואבת ומבולבלת. כמו שקולטארט מציינת, "טבעו של הנרקיסיזם האנושי הוא כזה שרק לעתים רחוקות אדם ירגיש שלא הפיק שום תועלת מהצגה מרוכזת של הנושא המרתק מכולם – הוא עצמו". כאן עולה לעתים קרובות הטענה השגורה מצד מי שלועגים לפסיכותרפיה ומאמינים ש'לא פחות טוב לדבר על זה עם חבר'. יש לקולטארט מה להגיד גם על זה: "לא רק שהחבר לא פיתח את המיומנויות הדרושות, שההקשר לרוב אינו מעודד גילוי סודות מסוג מסוים, ושסוג ייחודי מאוד של אמון צריך להתפתח לאט בהקשרים המיוחדים שאנו מספקים; קיימת גם סכנה שאם תנסה לעשות זאת, תגלה עד מהרה שאין לך הרבה חברים לדבר איתם". לשבת ולהקשיב, אף אם אין זה נראה כך, אינו עניין קל כלל וכלל. עריכת טיפול אנליטי איכותי לאדם סובל, כאשר הכלי היחיד העומד לרשות המטפל הוא הוא עצמו, היא דבר קשה, מזכירה קולטארט – "ואל תיתנו לאיש לשכנע אתכם אחרת".

עם כל הכבוד לעבודה המרתקת, החשובה, הקשה, קולטארט לא מהססת לבקר את מבצעיה, האנליטיקאים, שמי כמוה מכירה אותם. זאת בתור אחת שפעלה בקרבם במשך 30 שנה, בלי באמת להפוך לאחת מהם, בשל נטייתה להישאר, כדבריה, 'העצמאית ביותר מבין העצמאים'. היא כותבת על התופעה המביכה, שמי שאמונים על בריאות נפשית לא תמיד משמשים פרסומת מוצלחת למרכולתם: "כקבוצה, יכולתנו לנהל יחסים עם 'העולם האמיתי' – יחסים חברתיים, פוליטיים או בכל רמה אחרת – לוקה בחסר, בלשון המעטה". הסנדלר הולך יחף, האנליטיקאי יושב חרד. אנליזה אישית ממושכת, מעירה קולטארט, כזו שעובר כל אנליטיקאי כחלק מהכשרתו, "מותירה את הנרקיסיזם חזק יותר ואת האני חלש יותר בהשוואה למצבם בתחילת האנליזה".

ובכל זאת, אלה האנשים שיכולים לעזור לאחרים להשיג שינוי נפשי, כנראה יותר מבעלי כל מקצוע אחר. קולטארט מתארת בצורה נפלאה, ובבהירות הרבה שכתיבתה מצטיינת בה, גם למי שמעולם לא פתח כרך של כתבי פרויד, את המנגנון המרכזי דרכו נעשה הדבר – ההעברה. בכל אדם, החל משנות חייו המוקדמות, קיימות תבניות, שהן תוצר של המבנה הגנטי ושל החוויות הראשוניות שלו, אשר מעצבות את כל דפוסיו הארוטיים, לכל אורך חייו: את האופן בו הוא חותר לספק צרכים ודחפים מסוימים, למלא מטרות, לעמוד בתנאים שהוא עצמו מציב כדי להתאהב. דפוס זה יעלה בכל אינטראקציה משמעותית שיש לאדם הבוגר בחייו. בעיקרון, לא ניתן לשרש אותו או לשנותו באופן קיצוני. אבל, ניתן להכניס בו שינויים, לעתים ניכרים, על-ידי אנליזה של ההעברה (כלומר של האופן בו דפוס זה מועבר לאינטראקציה עם המטפל). זאת, במיוחד כאשר היבטים מסוימים של חיי המטופל מעולם לא באו על סיפוקם במציאות, או שעוכבו במהלך ההתפתחות. האנליטיקאי "יכול לשקוד על עיבודה [של ההעברה] בהתמדה ובסבלנות עד שמוזרותה (בעיני המטופל) נחלשת, והמטופל מתמלא בתחושת רווחה כתוצאה מהתרחבות טווח היכולות הרגשיות שלו, בזכות העובדה שחווה משהו חדש".

אחד הביטויים הדרמטיים ביותר של תופעת ההעברה, כמו שיודע כל מי שראה את אסי דיין ואיילת זורר ב"בטיפול", הוא ההעברה הארוטית. המטופל מעביר אל המטפל דפוסים רגשיים לוהטים, בעלי עוצמה עזה כפי שיש לכל התאהבות סוחפת. קולטארט, אולי אמה הרוחנית של גילה אבולעפיה, המדריכה השקולה של המטפל באותה סדרה (בגילומה של גילה אלמגור), שופכת קצת מי אמבט צוננים וצלולים על הלהט האנליטי הזה: "כמה פעמים שמעתי מטפלים שמהם הייתי מצפה ליותר, כמו גם אנשי מקצוע חסרי ניסיון ותלמידים, מתארים את ההעברה החיובית הלוהטת של מטופל בשביעות רצון עצמית נלעגת משהו, כשהם יונקים ממנה עסיס נרקיסיסטי. הדבר שב ומוכיח שהמטפל נפל בדיוק באותו פח שפרויד הזהיר מפניו בחריפות כזו: קרי, שהמטופל אוהב אותו כי אינו יכול לעמוד בפני קסמיו, או מעריץ אותו כי הוא אדם נפלא. אין בזה ולא כלום. זוהי העברה". זהו שדה מוקשים. שני אנשים בוגרים נפגשים מדי שבוע (ובאנליזה – גם שלוש וארבע פעמים בשבוע), אחד מהם חולק עם השני את סודותיו האינטימיים ביותר. מכאן הדרך להתפתחות רגשות עזים, משני הצדדים, קצרה מאוד. קולטארט לא מהססת להיכנס לשדה הזה. בעולם הטיפול הפסיכואנליטי, היא כותבת, נחשפים מדי שנה כחמישים מקרים של אנליטיקאים ותרפיסטים אשר מקיימים פרשיות אהבים מיניות עם מטופליהם. חלקם מצליחים כביכול לקבל לגיטימציה למעשיהם. מסיבה לא ברורה, היא כותבת, הדבר זוכה באצטלה של מכובדות אם הוא מסתיים בנישואים. "הטיפול האנליטי חייב להתבצע מתוך התנזרות", היא כותבת את מה שכנראה אינו מובן מאליו.

"ניתן לסכם את האתיקה הבסיסית שלנו במשפט אחד: מטופלים הם פגיעים, ואסור לנו בשום פנים ואופן לנצל אותם או להשתתף איתם בביטויים-בפעולה בתחום הכספי, המעשי, הרגשי או המיני. הכישרון להונאה-עצמית, הנפוץ כל-כך בטבע האנושי, אינו פוסח על מטפלים פסיכואנליטיים". סטייה מקצועית אחרת, שהפכה את הטיפול למין קלישאה מגוחכת, היא של המטופל המגיע ומספר כמה פגעו בו הוריו, תוך שהמטפל מעודד את גילוי הלב הזה. "הסכנה היא שהמטופל ייתפש אך ורק כקורבן", כותבת קולטארט. "אין ספק שחלק גדול מהם אכן היו קורבנות, אך תפקיד הקורבן איננו תפקיד פורה לחיים, ומעבר לנקודה מסוימת ומוגבלת ביותר, מטפל שמצדד במטופל כנגד הדמויות ההוריות, במקום לנסות בהדרגה להבין אותן, הוא חסר ערך טיפולי עבור המטופל. יש לעקור מן השורש ולהשאיר מאחור כל נטייה להזדהות-יתר עם סבלו של המטופל, בפרט כנגד דמויות פוגעות לכאורה … אין בכך לעזור למטופל ולו במאום לקחת אחריות על מה שהוא הפך להיות, ומה שהוא היום – והרי יתכן מאוד שזה כל מה שנשאר לאדם מבוגר בחייו". המטופלת כפי שהיא עכשיו, כאן בפגישה, היא מה שהיא. גם אם הדבר דורש עיבוד רב, תפקיד המטפל הוא לעזור לה לחיות את חייה מנקודה זו והלאה.

"לאמיתו של דבר, צריך ללמוד כבר בשלב מוקדם שאין שום ערך טכני בביטויים גלויים של השתתפות רגשית ודאגה ביחס לזוועות חייו של המטופל. זה נשמע מחמיר וקר, אבל מבחינות מסוימות הפסיכואנליזה היא באמת מחמירה. כזהו גם הבודהיזם"

"לאמיתו של דבר, צריך ללמוד כבר בשלב מוקדם שאין שום ערך טכני בביטויים גלויים של השתתפות רגשית ודאגה ביחס לזוועות חייו של המטופל. זה נשמע מחמיר וקר, אבל מבחינות מסוימות הפסיכואנליזה היא באמת מחמירה. כזהו גם הבודהיזם". לא במקרה מזכירה קולטארט את הבודהיזם. במשך שנים החזיקה באמונה נוצרית אולם משגילתה "עד כמה שימור הנצרות בתרבות תלוי בצורכיהם הלא מודעים ובהשלכותיהם של המאמינים" לא יכלה לדבוק עוד באמונתה זו. עם-זאת היא המשיכה לחפש אפיק ביטוי ל"הלך-רוח הדתי" שלה, אותו מצאה לבסוף בבודהיזם. על הבודהה היא כותבת כי "היה פסיכולוג חריף" ועל תורתו היא כותבת כי ניתן למצוא בה "עוד ועוד הקבלות מדויקות לפסיכואנליזה ולדברים שבהם היא עוסקת". העיסוק המשולב בפסיכואנליזה ובבודהיזם הוא מבחינתה לא רק הרמוני, אלא שהשניים אף "מבארים ומעצימים זה את זה". בכך היא הקדימה את הנטייה האופנתית לחבר בין פסיכותרפיה לתורות מזרחיות, ואולי אף תרמה להתפתחותה. פרק שלם בספר מוקדש להתבוננות בבודהיזם ובפסיכואנליזה.

קולטארט מקבילה שם בין שינוי אנליטי לשינוי שמושג בעקבות מדיטציה: "מסתבר שקיים מרכיב יצירתי רב עוצמה בהתבוננות ממוקדת שאינה עוברת במהירות מנושא לנושא, ואני נוטה לחשוב שיש לכך תפקיד משמעותי יותר בהשגת תובנה אנליטית מכפי שאנו מודעים. לאחר שראינו דבר-מה בעקביות רציפה, וראינו אותו בשלמותו, הוא נוטה לאבד את ההילה העיקשת שלו או את חשיבותו במבנה האישי שלנו, ודומה שהוא פשוט מתחיל לדעוך". כמו בכל דבר, קולטארט מביטה באורח מפוכח ונבון גם בקודש הקודשים הבודהיסטי, מיתוס ההארה. מבחינתה, "התעוררות" היא תהליך שנמשך כל החיים, ולא אירוע פתאומי המוגבל אך ורק להארה. היא רואה את התרגול וההכשרה הבודהיסטיים כולם כמוקדשים להשגת התעוררות העצמי האמיתי ולא להרס העצמי או שלילה-עצמית. התעוררות זו מושגת באמצעות תהליך של פריצת אשליותיה של הנפש האנושית, כאשר את אותן אשליות היא מתארת במונחים פסיכואנליטיים. לב הנוירוזה מצוי מבחינתה (בעקבות קארן הורני) בביסוסו המוקדם של דימוי-עצמי אידיאלי כהגנה מפני חרדה וחוסר ביטחון. העצמי הזה מייצג בתוך הפרט אשליה שלטת ושתלטנית, שמחלחלת לכל מאפייני העצמי הכוזב, שאותם מנסה האדם לחיות ולממש "מכיוון שהוא מתחיל להאמין שאדם זה, שהוא תוצר של חרדה ופנטזיה, אינו רק אידיאל שיש לשאוף אליו אלא באמת הוא עצמו". בריא ומועיל יותר לאהוב מאשר להיות נאהב הספר נכתב כאמור זמן קצר לפני שקולטארט שמה קץ לחייה. המילה האחרונה בו היא "הסוף".

קולטארט היתה עסוקה בסוף החיים כמעט כל חייה. החוויה המעצבת של ילדותה היתה מותם של הוריה, כשהיתה בת 13 – הם נהרגו בתאונת רכבת בעת שנסעו לבקר את נינה ואת אחותה הצעירה, שחלתה במחלה מסוכנת. האחיות שהו אצל סבתן בקורנוול, לאחר שפונו מלונדון במלחמת העולם השנייה. גם בספר תופס המוות מקום מרכזי. כשהתפרסם, שלושת המטופלים המרכזיים שסיפוריהם מוצגים בו לא היו בחיים: אחד התאבד והשניים האחרים נפטרו בגיל צעיר יחסית, ממחלות שנראות קשורות לתהליכים הנפשיים מהם סבלו. פרק יפה מוקדש ל"סופים". קולטארט כותבת: "הגעתי לנקודה שבה הסוף הוא אחת הדאגות האנושיות העמוקות ביותר, הדאגה היחידה שאיש אינו יכול להימלט מפניה". היא גם לא רוצה להימלט. המוות נראה לה בדרך כלל "נורא מעניין", והיא סבורה שאחת הברכות הגדולות ביותר שהחיים מסוגלים להעניק היא "האפשרות לפסוע במודע אל תוך מותנו" (היא מוסיפה בקריצה לעמיתיה האקדמאים: "מטריף את הדעת שלא ניתן לכתוב על כך מאמר לאחר מכן"). גם כאן מקומה של הפסיכואנליזה לא נפקד, כמובן.

קולטארט מקבילה בין סיומו של טיפול ממושך למוות. היא מצביעה על עובדה מוזרה מאוד, שלרוב חומקת מרוב המטפלים. היא מבקשת מאתנו להרהר בכך: אנליטיקאים ומטופליהם נפגשים, יוצרים מערכת יחסים בעלת עושר וחשיבות עצומים, כזו שלא פעם נחווית כאלמנט המרכזי בחייו של המטופל. "ואז מה אנחנו עושים? אנחנו מביאים אותה לסיומה המוחלט. ואין זו הגזמה לומר, שעל אף העובדה שהם יודעים שזה יקרה, ישנם מטופלים אשר חווים את ההסכמה על סיום הטיפול כגזר-דין מוות". בשל האיסור על כל מגע חברתי אחרי סיום הטיפול, אנליטיקאים למעשה יוצרים סיטואציה שרירותית שיש לה הרבה מן המשותף עם אירוע מוות. זה יוצר תחושת אבל, שעמה מתמודד המטופל לבדו. וכפי שקולטארט, למודת האובדן והאבל, יודעת – "זוהי צורת ההתמודדות האותנטית היחידה". לבד. בסופו של דבר. יש הרבה מה ללמוד מקולטארט ומפתה להמשיך ולצטט עוד ועוד מתוך ספרה. למרות הנימה החדה, רוח טובה שורה על הדברים, רוח של חוכמה עמוקה. הדמות שעולה היא של אישה שלא היה לה חשוב להיות נחמדה, ולא היה לה חשוב שיאהבו אותה. משהו חזק הרבה יותר הניע אותה: "בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב מאשר להיות נאהב. קיים מיתוס רב-השפעה שטוען כי ההפך הוא הנכון, אבל הדרך שבה אני רואה את הדברים בכל-זאת נכונה".

ד"ר גידי לב הוא פסיכולוג קליני

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובה אחת

  1. כתבה יפה. תודה.

    אביחי שקדי |

הגיבו לכתבה