דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 במרץ 2006 | מהדורה 32

הטבח של גולדשטיין החזיר לעיר חברון את חשיבותה

לדעת ד"ר מוצטפא כבהא, היסטוריון המתמחה בתנועה הלאומית הפלסטינית, שני הצדדים, יהודים וערבים אינם כותבים היסטוריה אינטגרטיבית של האירועים בעיר חברון: "מנקודת מבט פלסטינית, הנוכחות היהודית במסגד אל-א'בראהימי היא תוצאה של הכיבוש ב-1967. לעומת זאת, יהודים המתגוררים כיום בחברון מתקשים להשתלב בה, כי הם רואים       ד"ר מוצטפא כבהא: "המאורעות בחברון הם נקודת מפנה,

בקהילה הערבית קהילה לא-לגאלית"ציון-דרך בזיכרון הקולקטיבי של שתי התנועות הלאומיות

המתחרות על אותה מולדת" צילום: אייל יצהר

ד"ר מוצטפא כבהא הוא חוקר ומרצה להיסטוריה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עבודת המחקר שלו, "עיתונות בעין הסערה: העיתונות הפלסטינית כמכשיר לעיצוב דעת קהל, 1939-1929", ראתה אור כספר בהוצאת יד בן צבי (2004). במחקרו בחן כבהא, יליד הכפר אום אל-קטף שבמשולש, את תקופת ההתהוות הלאומית הפלסטינית, כפי שהיא משתקפת בעיתונות הכתובה. כבהא מרבה לפרסם מפרי עטו – בערבית ובעברית – בנושאים המתייחסים לתקשורת הפלסטינית ואף חיבר, יחד עם ד"ר נמר סרחאן, סדרת חוברות הדנות בהיסטוריה הפלסטינית שבעל-פה (2004-2002). כדי להבין את זווית הראייה הערבית ואת התודעה של אותה תקופה, הפנינו את שאלותינו להיסטוריון.

מה הן הסיבות העיקריות לכך, שבחברון לא זכה הפת"ח בבחירות האחרונות אף לא במנדט אחד?

החמאס ניצחה לא רק בחברון; בחירת החמאס היתה מעין מחאה על שלטונה של תנועת הפת"ח, שהוכתמה בשחיתות. החמאס ניצחה בכל המקומות שסובלים מבעיות חברתיות וכלכליות רציניות, מקומות שבהם המתנחלים מציקים לתושבים בכל השיטות האפשריות. כל אלה הביאו לתוצאה זו, שעשויות להיות לה השלכות מרחיקות לכת. לאחר שהנהיג את העם הפלסטיני זרם שכינה את עצמו חילוני, אנו עדים לנצחון הזרם הדתי ולעלייתו להנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית.

מבחינה היסטורית, חברון אכן היתה מעוז הפעילות הלאומית הפלסטינית, בין אם ב-1929, ובין אם במרד נגד הבריטים בשנים 1939-1936. מנהיגים אזוריים ידועים, כמו עיסא אל-בטטאט (عيسى البطّاط) ועבד אל-חלים אל-ג'ולאני (عبد الحليم الجولاني), יצאו מחברון. כדאי לציין שמשפחות רבות הגרות בבית-לחם, בירושלים וברמאללה, מקורן בהרי חברון, והזדהות זו התבטאה בעוצמת המרד שלהן נגד השלטון הבריטי, הירדני והישראלי.

לחברון שמור מקום מיוחד בזיכרון הלאומי הפלסטיני בגלל מאורעות 1929, ובעיקר בגלל הטבח שאירע במסגד ב-1994, וגם משום שלחברונים יש תפקיד מפתח בעיצוב הזיכרון הלאומי הפלסטיני.

האם מקומה החשוב של חברון בזיכרון הקולקטיבי הלאומי, כפי שהגדרת זאת, יעמוד למכשול בעת החתימה על הסכמי השלום ויגרע מן הוותרנות והגמישות של הצד הפלסטיני?

חשיבותה של חברון אינה נופלת בהרבה מחשיבותה של ירושלים. גם בנרטיב הפלסטיני, וגם בנרטיב היהודי והישראלי, זוכה חברון למעמד של בכורה. כאשר ההיסטוריונים הערבים והמוסלמים הקדומים מדברים על חברון, הם מתייחסים אליה בכפיפה אחת עם ירושלים, או מקדישים לה פרק נפרד. אין אצלם התייחסות לשאר הערים הפלסטיניות. ניקח, לדוגמה, את ספר ההיסטוריה מהמאה ה-13, "א'לא'ונס א'לג'ליל פי ת'אריך אל-קודס ואל-ח'ליל" (الأُنس الجليل في تاريخ القدس والخليل) מאת א'למקדססי (ألمقدسيّ), המוקדש בעצם לפלסטין, אך בוחר לספר את תולדותיה דרך ירושלים וחברון.

ומה קרה במאורעות תרפ"ט?

כתוצאה משינוי בסדרי הטקסים הדתיים בכותל המערבי, המכונה בפי המוסלמים "אל-בראק", ולאחר שהמוסלמים סירבו לשנות את הסטטוס-קוו, פרץ סכסוך שהסלים להתנגשויות קשות בין יהודים לערבים; התנגשויות אלו החלו בירושלים, והסכסוך התפשט אל הערים המעורבות, חברון וצפת. מסיבות אסטרטגיות, דאגו הבריטים למנוע את ההתנגשויות בחיפה ובטבריה. חיפה היתה המרכז התעשייתי העיקרי ובה נמצא הנמל הראשי, וטבריה היתה מרכז תיירות, ואף התאפיינה בדו-קיום מיוחד במינו. בחברון ובצפת, לעומת זאת, התארגנו קבוצות של צעירים שפעלו בו-בזמן נגד השלטון הבריטי ונגד התנועה הציונית. מנהיגיהן של קבוצות אלו הואשמו בהבערת ההתנגשויות; שלושה צעירים, שניים מחברון ואחד מצפת, הועמדו למשפט והוצאו להורג על-ידי הבריטים. זה היה ב-17 ביוני 1930. תאריך זה סימן שלב חדש ביחסים בין בריטניה לבין התנועה הלאומית הפלסטינית; מאז נקטה התנועה הפלסטינית שיטת פעולה חדשה, כלומר, שימוש באלימות להשגת יעדים פוליטיים.

מאורעות אלו פתחו פרק חדש גם ביחסים בין התנועה הלאומית הפלסטינית לבין היהודים?

בוודאי, האלימות הופנתה כלפי הבריטים וכלפי היישובים היהודיים כאחד. התושבים היהודים שנשארו בחברון אחרי המאורעות, הורחקו מהעיר.

הורחקו או "עברו מרצונם"?

עברו מרצונם והורחקו בו-בזמן. עם תחילת מאורעות 1929 עזבו חלק מהתושבים היהודים את בתיהם – הבריטים עזרו להם בכך – והועברו למקומות אחרים; חלק אחר גורשו מבתיהם כתוצאה מהתקפות הערבים. כל המהלכים הללו קרו בו-בזמן. אי-אפשר לאמץ נרטיב אחד; יש יותר מגירסה אחת.

כשאתה אומר נרטיב אחד, אתה מתכוון לנרטיב היסטורי פלסטיני או ישראלי?

אין אפילו נרטיב היסטורי פלסטיני אחד. הצד הפלסטיני מכנה את המאורע ההיסטורי הזה "התקוממות הבראק" (هبّة البراق) או

כתוצאה משינוי בסדרי הטקסים הדתיים בכותל המערבי, המכונה בפי המוסלמים "אל-בראק", ולאחר שהמוסלמים סירבו לשנות את הסטטוס-קוו, פרץ סכסוך שהסלים להתנגשויות קשות בין יהודים לערבים; התנגשויות אלו החלו בירושלים, והתפשטו אל הערים המעורבות, חברון וצפת, שבהן התארגנו קבוצות של צעירים שפעלו בו-בזמן נגד השלטון הבריטי ונגד התנועה הציונית

"מהפך הבראק" (ثورة البراق), כיוון שהמאורעות החלו בכותל המערבי – אל-בראק (حائط المبكى) (אל-בראק הוא החיה הפלאית, הכלאה בין ראשה של ציפור ענקית לגוף של סוס, שעליה רכב הנביא מוחמד ממכה לירושלים ובחזרה בלילה אחד. לפי ספרות האיסלאם, אל-בראק נקשר לכותל עד שהנביא סיים את תפילתו; א. ע'.). הישראלים מכנים זאת "מאורעות" או "טבח תרפ"ט". כל צד מעניק לאירועים שם אחר, והיסטוריונים משני הצדדים, הנוטים לאובייקטיביות, מכנים אותם "מאורעות 1929". אך על אף הניסיון לאמץ עמדה אובייקטיבית, כמעט לא ניתן לעשות זאת בפועל.

האם מאורעות 1929 העמידו את חברון במוקד ההיסטוריה הפלסטינית?

המאורעות בחברון הם נקודת מפנה, ציון-דרך בזיכרון הקולקטיבי של שתי התנועות הלאומיות המתחרות על אותה מולדת. עם זאת, חשוב להדגיש שוב, שמאורעות תרפ"ט לא התחילו בחברון אלא בירושלים, ורק השתקפו בחברון. האירועים האלה היו לפצע מדמם בזיכרון הקולקטיבי. אם לפני 1929 היהודים החברונים, שלא היו אנשי אידיאולוגיה, השתלבו בקהילת הרוב הערבי, הם דיברו ערבית צחה, מנהגיהם ומאכליהם ומלבושיהם וכו' לא היו שונים מאלה של הערבים, הרי לאחר המאורעות לא היתה עוד תקנה לדו-קיום היהודי-ערבי בחברון. זאת – ויש להדגיש את הדבר – אף כי שכניהם הקרובים של היהודים הגנו עליהם בחירוף נפש, ואף הצליחו להציל משפחות יהודיות שלמות.

שמעתי נרטיב שלפיו מאורעות תרפ"ט היו, למעשה, טבח בערבים.

אני סבור שנרטיב זה אינו נכון ואינו מדויק. רוב ההרוגים הערבים ב-1929 – וזה ידוע מבחינה עובדתית – נהרגו מידי המשטרה והכוחות הבריטיים. זה אירע בשלושה מקומות: ירושלים, חברון וצפת. רוב ההרוגים היו בירושלים.

כיצד נוצל הזיכרון ההיסטורי המדמם?

תושבי ההתנחלויות היהודיות בחברון אחרי 1967 עשו שימוש אינטנסיבי באירועי 1929 להצדקת הימצאותם שם. כשהערבים מתייחסים למאורעות האלה, הם מדברים על ירושלים ולא על חברון. יש לזכור כי המנדט הבריטי אימץ ב-1929 את העמדה היהודית, והנציב העליון כינה את הערבים בכינויים קשים ביותר. רוב ההיסטוריונים הערבים שמדברים על "התקוממות הבראק" או על "מהפך הבראק", עוסקים במה שאירע בירושלים, אף כי שלושת הצעירים שמהפך זה מזוהה עם שמם אינם מירושלים. הנרטיב הפלסטיני לא ייחד למאורעות האלה משמעות רבה, ולכן אי-אפשר לטעון שהפלסטינים ניצלו את סוגיית חברון לרעה. מה שקרה ב-1994 החזיר לחברון את חשיבותה, ואז הפלסטינים החלו להפגין התעניינות רבה בה, בניגוד למשמעות שיוחסה לה במאורעות 1929.

אם כן, איך אפשר לכתוב את תולדותיה של עיר זו, בצל הנרטיבים הרבים הסובבים אותה?

קודם-כול, זה תלוי בשאלה לשם מה אנחנו כותבים היסטוריה. ניתן לספר את השתלשלות האירועים בשני הצדדים בצורה אינטגרטיבית; וזה מה שלא עשו ההיסטוריונים עד כה. אם הכוונה באמירה "נרטיב היסטורי" היא לגיוס ההיסטוריה לשירות התנועה הלאומנית ושאיפותיה, אז כל תנועה יכולה לכתוב את הנרטיב שלה כרצונה, וזה מה שנעשה עד עכשיו בשני הצדדים. כשאתה קורא שני טקסטים הדנים באירועים אלו, נדמה לך שכל אחד מהם מתאר מקרה אחר לגמרי.

האם אדם העוסק בחומר היסטורי עשוי לטעון שהגיע לאמת ההיסטורית?

לא, אי-אפשר לטעון זאת. אנו יודעים ששום צלם או צייר אינו מסוגל לתאר את האמת בשלמותה. הצלחתו של ההיסטוריון נמדדת ביכולתו לשחזר אירועים בהתבסס על בדיקת מסמכים היסטוריים רבים ככל האפשר, הצלבת עדויות מסוגים שונים תוך בחינת אמינותן וכו'. אמת טהורה היא משימה לא-מושגת.

האם התיעוד והשימור ההיסטוריים נפוצים דיים אצל הפלסטינים?

בוודאי שלא. אני חושב ששני הנרטיבים ההיסטוריים אינם שווים; דהיינו, בזמן שהנרטיב ההיסטורי הישראלי על אודות הסכסוך הגיע לדרגה של מיסוד ושלמות, ואפילו נוצר זרם ביקורתי הנוגד את הנרטיב המקובל, הנרטיב הפלסטיני עודנו נמצא בשלביו הראשוניים. ההיסטוריון הישראלי נהנה ממוסדות התומכים בפעילותו – אוניברסיטאות ומכללות בעלות יכולת גיוס כספים וכו', עומדים לרשותו ארכיונים עשירים, ואילו ההיסטוריון הפלסטיני סובל מחסרון במסמכים ובמשאבים.

מהו המפתח ליציאה מהמשבר הקיים ולהגעה להסדר של קבע, למרות הזיכרון המדמם של שני הצדדים?

מנקודת מבט פלסטינית, הנוכחות היהודית במסגד אל-א'בראהימי היא תוצאה של הכיבוש ב-1967. יהודים המתגוררים כיום בחברון מתקשים להשתלב בה, כי הם רואים בקהילה הערבית קהילה לא-לגאלית.

לכן הייתי אומר שהמפתח הוא הרבה פרגמטיות, פחות אידיאולוגיה והפגנת יכולת גדולה לגמישות; אחרת לא יהיה פתרון.

אלטייב ע'נאיים הוא משורר וחוקר ספרות ערבית

המאמר פורסם בארץ אחרת גיליון מספר 32: "חברון – תשוקות דתיות ונרטיבים סותרים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

אלטייבּ ע'נאים הוא סופר, משורר ומתרגם

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה