דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
1 במאי 2011 | מהדורה 60

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

החלטת הרוב הדומם

לאט, בלי הוראה מגבוה, חוצים הערבים את גבולות מזרח העיר ופונים מערבה – ולהפך, יהודים חוצים את גבולות העיר המערבית ופונים מזרחה. מיקי ארליך מתאר תהליך של דו-קיום בין יהודים לערבים בעיר, שמתרחש למרות הסכסוך, ולמורת רוחן של ההנהגות הלאומיות. מבט מזווית אופטימית

ירושלים היא עיר שאוכלוסייתה מגוונת מאוד. יש בה קבוצת מיעוט לאומית גדולה, הרבה קבוצות לאומיות ודתיות קטנות, וגם קבוצת הרוב שלה (היהודים) מפולגת בתוכה: חרדים, חילוניים, דתיים לאומיים וכיוצא באלה. למרבה ההפתעה, ובניגוד מובהק לדימוי הרווח, היחסים היומיומיים בין בני הקבוצות האלה טובים, אפילו טובים מאוד. אין זה עניין חריג לראות יהודים באזורים ערביים, חילוניים באזורים חרדיים ועוד. המקרים החריגים הם אלה שבהם השקט מופר. היו ימים, והם לא היו מזמן, שכלל לא עלה על דעתו של יהודי לטייל להנאתו באזור ערבי. ערבים לא נראו כמעט באזורים היהודיים, ומי שעשה זאת נחשד כמעט מיד בהשתייכות להתארגנות עוינת זו או אחרת. אלה היו ימים רעים והם חלפו, נקווה שללא שוב.

מי שמסתכל היום על מרכזי הקניות והבילוי של ירושלים רואה תמונה שונה לחלוטין. המוני ערבים מבקרים בקניונים של ירושלים וגם במוזיאונים, בגנים הציבוריים, בגן החיות התנ"כי ובכיוצא באלה מקומות. מנגד, יהודים רבים מבקרים באזורים הערביים של העיר העתיקה ובאזורים ערביים אחרים. אנשים שמבקרים בעיר לאחר הפסקה של חמש שנים משפשפים את עיניהם מרוב תדהמה: זו ממש לא אותה העיר.

אסור להמעיט מגודל ההישג הזה. הוא כולו של תושבי ירושלים. הם אלה שהחליטו, למורת רוחם של מסיתים ומדיחים, שדי להם ושהם רוצים לחיות חיים נורמליים. לצורך כך הם מוכנים להכיל גם את מי שאינם נמנים עם עמם, דתם או קבוצת ההתייחסות החברתית שלהם. באופן מפתיע, מה שאִפשר במידה רבה את התופעה הזאת הוא חדלונה של ההנהגה הפוליטית. מאחר שההנהגה היהודית אינה עושה דבר בתחום הדו-קיום מלבד ללהג עליו, ומאחר שההנהגה הערבית עסוקה בסוגיות הרות גורל של הקמת מדינה ושל יחסי חוץ ו"ויקיליקס" הרבה יותר מאשר בענייני יומיום, לא נותר לציבור אלא להחליט בעצמו.

מבלי שמישהו החליט

זהו מקרה מרתק של "חוכמת המון". לא ניתן להצביע על אף דמות ידועה שסחפה את האוכלוסייה היהודית או הערבית להתנהגות הזאת. הרוב הדומם הוא שהחליט בדרכו המגושמת. כלומר, בלי שמישהו החליט בפועל שהוא קץ בסכסוך האלים שהיה בעיר. כפי שעינינו רואות בימים אלה, החלטת המון מבשילה באיטיות, אבל להכרעה שמתקבלת יש עוצמה רבה. המוני יהודים וערבים לא נתנו למתנגדיהם להפריע להם. הם פשוט פעלו. אי-שם בשנת 2007, בין מלחמת לבנון השנייה ל"עופרת יצוקה", התחיל פתאום מספר התיירים שמבקרים בעיר לעלות. במקביל התחילו ערבים להסתובב בעיר המערבית שלא למטרות עבודה או סידורים, ויהודים חזרו אל בורות המים ואל השוק והכיכר. כמי שמרבה לטייל בעיר העתיקה, הופתעתי משני דברים: מכך שפתאום פגשתי יהודים שאינם אנשי "עטרת כוהנים" מסתובבים ברובע המוסלמי, במקומות שהם לא נראו בהם שנים, ומקבלת הפנים החמה והלבבית שזכו לה מצד האוכלוסייה הערבית. פתאום אנשים "יודעים עברית" (קודם הם התעקשו לדבר אנגלית), מחייכים, מסבירי פנים. נפל דבר בלי שאיש הורה על כך. עוצמת התופעה היתה גדולה כל כך, עד כי אירועים כמו פיגועי הדריסה ואפילו "עופרת יצוקה" לא גרמו להיפוך משמעותי במגמה.

יש סיבות רבות לתופעות שתוארו כאן. אחת מהן היא ההבנה שאלימות מזיקה לאינטרסים של התושבים יותר משהיא מועילה. נראה לכאורה שקרוב לעשרים שנות אינתיפאדה לא הביאו לתוצאות המקוות. סיבה אחרת היא ניתוקה של ירושלים מערי הגדה, שיצר בעיר מציאות מקומית השונה במובהק מזו ששוררת במרחק דקות נסיעה ספורות ממנה. הכפרים שנכללים בתחומי ירושלים, כמו ג'בל מוכבר וא-טור, עברו תהליך של עיור. תושביהם הם ירושלמים לכל דבר, רבים מצעיריהם מבלים בעיר, כולל בחלקיה היהודיים.

היעדרו של דו-שיח ברמה גבוהה

יש כמובן לסייג את הדברים: ברור שיש מתנגדים רבי עוצמה לתהליך הנורמליזציה של החיים בירושלים, והם לא הרימו ידיים ויעשו מאמצים ניכרים כדי להחזיר את המצב לקדמותו.

זאת ועוד: הדו-קיום הנוכחי הוא בסיסי למדי. בני הציבור היהודי אינם מכירים ערבים, והערבים אינם מכירים יהודים. אנשים חיים אלה לצד אלה: הם הולכים באותם הרחובות, באותן הגינות ובאותם הקניונים, אבל הקשר ביניהם הוא כמעט אפסי. הדיבורים בין בני הקבוצות השונות מועטים: המוכרים בחנויות מדברים עם לקוחותיהם, העובדים מדברים עם מעסיקיהם והסועדים עם בעלי המסעדות. שיחות חולין כמעט אין כאן. הסיכוי שילד יהודי ישחק עם ילד ערבי בגן המשחקים הוא קלוש, והאפשרות שמי מהם ילך אל ביתו של האחר היא דמיונית. כאמור, אין לזלזל במצב הקיים: הוא טוב בהרבה מזה שהיה בעבר, אבל יש הרבה מאוד לשפר.

עניין בולט לרעה הוא היעדרו של דו-שיח ברמה גבוהה בין יהודים לערבים בירושלים. יש אמנם כל מיני קבוצות סגורות שבהן יהודים וערבים נפגשים, אבל הן חסרות השפעה של ממש על השיח הציבורי. להיעדרו של השיח הזה יש סיבות רבות ואין להאשים בו רק צד אחד, אבל ברור שהוא מציב אתגר של ממש בפני כל מי שמעוניין להרבות בדו-קיום. יש צורך של ממש בקיום מפגשים רבים ככל האפשר בין יהודים לערבים; הבמות שמאפשרות פעילויות שכאלה קיימות, וניתן להוסיף להן. קיימים גופים לא מעטים שמוכנים לתקצב פעילויות שכאלה. צריך את האנשים משני הצדדים שיכירו בחיוניות המפגש לתועלת שתי הקהילות, ללא קשר של ממש לנושאים פוליטיים.

אחריות רבה לתיקון המצב רובצת לפתחן של עיריית ירושלים ושל ממשלת ישראל. שני גורמים שלטוניים אלה, שרוממות אחדות ירושלים בגרונם, עשו מעט מאוד כדי לממש אותה. במקרה הטוב הן התייחסו לתושבים הערבים כאל מטרד שצריך לסבול, ובמקרה הגרוע כאל איום שיש להילחם בו. לפיכך, בכל מה שקשור ליחס לאוכלוסייה, לתשתיות ולשירותים פעורה תהום בין מי שגרים בארמון הנציב לאלה שגרים בג'בל מוכבר, ובין תושבי הגבעה הצרפתית לתושבי עיסוויה.

סקר שפורסם לפני שבועות אחדים מצא כי רוב התושבים הערבים של ירושלים יעדיפו להישאר בריבונות ישראלית במקרה של הסדר שלום. יש להניח שגישה זו מבוססת על נימוקים תועלתיים בעיקרם: ערביי ירושלים אינם חרשים או עיוורים. הם יודעים שהם מושא קנאתם של רבבות שנגזר עליהם להתגורר בגדה, שלא להזכיר את האומללים שחיים בעזה. מאידך, הם גם רואים בעיניים כלות את התנאים שקיימים בשכונות היהודיות של העיר. לפיכך, מקצתם מהגרים לשכונות "יהודיות" כמו הגבעה הצרפתית, אחרים תובעים את המגיע להם בדין מבתי המשפט, ואינני סבור שיהיה זה מופרך לומר שיהיו גם מי שיבקשו להשיג את מבוקשם בדרכים אלימות.

ימים אלה הם מהטובים שידעה ירושלים מאז מלחמת ששת הימים. על הרשויות להבין שאם נפשן חפצה באיחוד ירושלים, עליהן לדאוג להקטין ואף להעלים את הפערים בין אוכלוסיות העיר, וקידום המטרה הזאת דורש כמובן תקציבים וגם מעוף ויוזמה. יהיה זה בזבוז משווע של הזדמנות נדירה אם לא יהיה ניסיון ליצור מציאות של דו-קיום אמיתי ושל שלום בירושלים.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר מיקי ארליך מלמד במחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה