דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בספטמבר 2004 | מהדורה 23

"החלום הישראלי עוד קיים"

אלי ויזל יושב בניו-יורק וסבור שאין זה יאה שהוא יעביר ביקורת על ישראל. ובכל זאת, הוא איננו יכול להתאפק: "אני מאמין שאפילו חיי היום-יום, אפילו ענייני החול בישראל צריכים לתפוס גובה מסוים. אני מאמין גם בדברי התלמוד, המספר שחורבן הבית השני בא בשל אדישותם של חכמי ישראל כלפי חוסר הצדק בזמנם. אני מקווה שהחכמים של ימינו לא ינהגו כמוהם"

אלי ויזל. צילום: AFP

אלי ויזל זכה לזכוּת נדירה בספרות העולמית: הוא היה לאגדה עוד בחייו. ויזל קיבל יותר ממאה תוארי כבוד מאוניברסיטאות ברחבי העולם ובישראל, הוענקו לו מדליית החירות מטעם נשיא ארצות-הברית, מדליית הזהב של הקונגרס האמריקאי, חברות בלגיון הכבוד הצרפתי, וב-1986 זכה בפרס נובל לשלום. ויזל, המכהן כפרופסור למדעי הרוח באוניברסיטת בוסטון, חיבר יותר מארבעים ספרים, ובהם רומנים, מחזות ופרשנות תיאולוגית; הוקדשו לו ביוגרפיות, מסות וסרטים לרוב. השנה החלה הוצאת ידיעות אחרונות בפרסום כל כתביו של ויזל, ששלושה כרכים מתוכם כבר ראו אור: "בין השמשות", "הקבצן מירושלים" ו"בלהת הנשמה".

שוחחנו עם אלי ויזל על קשריו המורכבים עם הארץ המובטחת, על החלום הציוני ועל המציאות הישראלית.

ראשית, כיצד אתה רואה את ישראל 2004?

במובן מסוים, זהו מבט המשתנה מיום ליום, מבט המתחדש מאירוע לאירוע, מבט הנודד בין תקווה לעצב.

מנין אתה שואב את התקווה?

התקווה מתעוררת בי כאשר, לדוגמה, אני חושב על נס תחיית השפה העברית שהתרחש כאן במאה השנים האחרונות. התקווה עולה בי כשאני נזכר, שבעשור האחרון מיליון יהודים עלו ארצה מברית-המועצות לשעבר. ב-1966 פרסמתי בספר שכותרתו "יהודי הדממה" (תרגם חיים גורי, עם עובד, תל-אביב, 1967) את עדותי על היהודים שמעבר למסך הברזל. כיום בניהם של חלק מאותם יהודים שולטים בשפה העברית שהיתה עבורם לשפת יום-יום, והקומוניזם אינו אלא סיוט השייך לעבר, אפיזודה דרמטית אך חולפת בגורלו של עם ישראל.

ומה מקור העצבות?

כמובן, המצב הבטחוני מעורר בי עצב: יש בי תחושה שהאויב נשאר אויב. אך איני יכול להסתיר שגם היבטים אחרים, פנים-ישראליים, מטרידים אותי. אני חי בניו-יורק וקורא את העיתונות הישראלית. בכל יום שישי אני קונה את העיתונים הישראליים על מוספיהם השונים, וכתוצאה מכך נפגמת השבת שלי: אני מוצא שם אנטגוניזם פוליטי שאינו משאיר פתח לשום פשרה. לפעמים אני משתוקק למילה אחת נדיבה, אך איני מוצא אותה בעיתון. כבר הזכרתי כאן, ובמקומות רבים ביצירתי, את אהבתי לשפה העברית. מעבר לזה, בהיותי סופר, המילים הן העולם שאני מתמודד איתו יום-יום זה שנים. אך מה נגלה לי בעיתונות הישראלית? השפה נעשתה אלימה, חדורת שנאה, מאצ'ואיסטית. התוודעתי לעברית עוד בהיותי תלמיד בחדר בסיגאט; זו היתה שפה שהכילה רעיון מסוים של אתיקה, של יחס לזולת. היום אני מתקשה לזהות את העברית ההיא. אני יודע שכמי שיושב בניו-יורק, איני יכול להעביר ביקורת על ישראל. ואולם, עלי להתייחס לפחות לעניין אחד: אני מאמין שאפילו חיי היום-יום, אפילו ענייני החול בישראל צריכים לתפוס גובה מסוים. אני מאמין גם בדברי התלמוד, המספר שחורבן הבית השני בא בשל אדישותם של חכמי ישראל כלפי חוסר הצדק בזמנם. החכמים ישבו ושתקו לנוכח המחלוקות החברתיות. אני מקווה שהחכמים של ימינו לא ינהגו כמוהם.

מדינת ישראל נולדה מחלום, שהיה משולב בפרגמטיזם פוליטי. איפה אנו מצויים כיום בישראל בין חלום לפוליטיקה?

החלום הישראלי עבר שלבים וגלגולים רבים, ויותר מפעם התמודד עם הסיוט. ברצוני לדבר על ימי ה"המתנה", שלושת השבועות שקדמו למלחמת ששת-הימים. בתקופה זו שימשתי ככתב "ידיעות אחרונות" באו"ם והייתי מאוד פסימי. אגב, לא הייתי היחיד. זכרו את רמון אהרון (חוקר בתחום מדע-המדינה ודמות מרכזית בחיי הרוח בצרפת בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה; ל.כ.), שכתב כי הוא לא יהיה מסוגל לשאת את חיסולה של מדינת ישראל. באותם ימים התחלתי בכתיבת ספרי "הקבצן מירושלים" (תרגמה אילנה המרמן, ערך חיים גורי, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל-אביב, 2004). במידה מסוימת חשתי שאני כותב בנוף המוות, כי הדברים היו ברורים: ההיסטוריה היהודית ניצבת בפני קטסטרופה חדשה. עשרים שנה בלבד אחרי השואה העם היהודי לא ישרוד עוד. אני חושב שמלחמת ששת-הימים הסתיימה בניצחון לא מעט בשל כוחו של הייאוש, מפני שהיא התנהלה בצל השואה. מלחמת יום-הכיפורים, לעומתה, נכשלה בגלל שכרון החושים שעורר הניצחון במלחמת ששת-הימים. כיום לא ניתן להכחיש שהחלום הישראלי עוד קיים, חלום השלום. החלום המקורי, הראשוני, החלוצי, הוליד חלומות בזעיר אנפין: דברים שעדיין מאפשרים לנו להאמין.

בשנים האחרונות אנו עדים לכך שיותר ויותר ישראלים חילונים ואתיאיסטים מתעניינים ביהדות לאו דווקא כדת, דוֹגמה או אורתודוקסיה אלא כתרבות, זיכרון ואתיקה. האם לדעתך תופעה זו יכולה לחולל שינוי עמוק בחברה הישראלית?

עד כמה שידוע לי, תופעה זו היא מעין "ניאו-אחד העמיזם" שצימאון עצום לידע בצִדו. אך תנועה זו יש לה נגיעה לא רק לחברה החילונית, אלא גם לעולם הדתי. הדתיים אינם יכולים להתעלם מריבוי הספרים על נושאים יהודיים, מהפעילויות התרבותיות המגוונות, ממפגשים בין רוחניות לאמנות, בין אתיקה לאסתטיקה. הם צריכים לנצל הזדמנות זו כדי לצמצם את הקיטוב בינם ובין החברה הכללית. בילדותי מרכזי הלימוד היו באירופה ולא בירושלים: מצד אחד, עולם הישיבות, המסורת התלמודית הגדולה של וילנה ותנועת המוסר שהשתלבו בפילוסופיה המודרנית דרך הגותו האתית של לוינס; מצד שני, מדעי היהדות והגישה האקדמית לספרות היהודית. כל זה שייך לעבר, ונרמס על-ידי הנאצים. כיום התורה חזרה לציון, אם כי גם בחו"ל היא ענפה.

מיד לאחר מלחמת ששת-הימים העיתונאי הצרפתי מארק הלל פרסם ספר בעל כותרת פרדוקסלית, "ישראל בסכנת שלום". האם גם אתה חושב, ברוח הדברים של מארק הלל, שרק האיום הקיומי מחזיר את החברה הישראלית לעצמה?

ראשית, איני פוחד מהשלום ואיני רואה בו אפילו צל-צִלהּ של סכנה. אם אלוהים או הגורל יעניקו לנו אותו, נדע להתמודד איתו. השלום אינו סכנה אלא ניסיון. קץ המלחמה בעצם מאפשר לכל עם לגלות את יצירתיותו, את גאונותו המיוחדת לו. מבחינה זו השלום הוא ניצחון, אך השאלה הנשאלת היא מה נעשה עם הניצחון הזה? בתולדות עם ישראל בעת העתיקה מלכות שלמה מסמלת את המפגש בין שלווה לעשייה. ירושלים היתה אז לעיר קוסמופוליטית, לנקודת מפגש בין כל משכילי העולם. כאשר קוראים על כך בתנ"ך, מבינים שהשלום אינו מילה נרדפת לפסיביות. ביהדות הסבל אינו ערך או תנאי הכרחי לקדושה. שום אדם אינו רוצה לסבול, אך כאשר חוויית הסבל נכפית עלינו אנו מתמודדים עימו התמודדות שברוח. ייתכן שזו סיבת ההתעניינות של החברה הישראלית במקורותיה, שמסתמנת בשנים האחרונות.

אילו הייתי מבקש ממך לתאר את ישראל האידיאלית בעיניך, כיצד היית מתארהּ?

אני חושב שזו היתה ישראל, שבה כל אחד היה זוכה להצדקת מהותו הסובייקטיבית, מקבל אישור לאנושיותו, ליהדותו ולזהותו המיוחדת. זו היתה ישראל, שבה אפשר לחיות חיים שלא ישפילו איש. הכרתי את ישראל בתקופה שבה הסטיגמות היו לחם חוק. סטיגמות פירושן השפלה, תסכולים ובדידות. מנקודת מבט זו, ישראל מייצגת ניגוד חריף לגורל היהודי בגלות, שבו "היהודי אינו בודד לעולם". מפני שכפי שכתבתי בספרי "צוואתו של משורר" (תרגם אביטל ענבר, דומינו, ירושלים, 1983), הוא משולב בקהילה נצחית, גם אם אינה גשמית, גם אם היא אינה ניתנת להגשמה מבחינה גיאוגרפית או פוליטית. זה היה עולמה הפסיכולוגי של היהדות המסורתית. כמדומני, בכל זאת מותר לנו לקוות שישראל תתעלה מעל למתחים החברתיים שאינם ראויים לחברה, השואבת את הצדקתה הקיומית משתי מסורות חשובות וגדולות: דמוקרטיה ויהדות.

בתחילת דרכך הספרותית כתבת: "אילו בקטנותי היו אומרים לי שמדינת ישראל תקום לתחייה, הייתי מאמין, אך אילו אמרו לי שלא אחיה בה, הייתי מאמין פחות". כיצד אתה מסביר אמירה זו כיום?

אענה לך בכנות: אינני יודע מדוע בעצם איני חי בישראל. בנערותי לא הייתי ציוני במובן הפורמלי של המילה; לא השתייכתי לשום תנועה. בעיניי, ובעיני כל אנשי הקהילה שחייתי בתוכה, ישראל היתה חלום שחלמנו ביידיש. ציון הצטיירה בדמיוננו כאלמנה, שקראנו עליה בזוהר בארמית. רק מאוחר יותר קראתי את הרצל, שחלומו עוד היה קשור בחלומנו. לחלום השיבה שלו היתה זיקה למושגים שלנו; אך בו-בזמן, אני מודה שכאשר למדתי עליו, מצאתי אלמנטים שהיו זרים לי – לדוגמה, פרשת אוגנדה.

בירכתי בלבי את "ציוני ציון", שהתנגדו לפרויקט משונה זה של מלכות יהודית ביבשת האפריקאית. יחד עם זאת, תמיד גיניתי בפומבי ובשפות רבות את האנטי-ציונות הדוגמטית, דוגמת זו הקיימת באירופה. אם מותר לי להזכיר, ב-1975, לאחר ההחלטה השערורייתית של האו"ם אשר קבעה ש"ציונות היא גזענות", פרסמתי בעמוד השער של "לה-פיגארו" מאמר תחת הכותרת "הכבוד להיות ציוני". מאמר זה עורר פולמוס, שהדים ממנו מגיעים אלי עד הים. וכך, אני חי במתח בין מקום ישיבתי בניו-יורק לבין התודעה, שבלי ישראל לא הייתי נעשה הסופר שאני כיום. אין זו עמדה מובנת מאליה, והיא תמיד מזכירה לי את הדברים שהשמיע באוזניי זלמן שזר כאשר נפגשנו בפעם האחרונה, זמן קצר לפני מלחמת ששת-הימים: "אדם שנמצא במדבר ורוצה להתפלל, אך אינו יודע היכן המזרח, יכוון את לבו לירושלים!".

אלי ויזל הוא סופר וחתן פרס נובל לשלום

המאמר פורסם בגיליון מספר23 : בגנות הנורמליות: יהודי התפוצות כותבים על ישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה