דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 בנובמבר 2006 | מהדורה 36

החיפוש אחר תחושה של בית

ורד מדר יצאה למסע אישי ארוך בעקבות הנשים התימניות המקוננות בניסיון למצוא את ביתה הרוחני והתרבותי. בסופה של הדרך מצאה כי דווקא באקדמיה, בעולם המוכתב על-ידי קטגוריות ומושגים מערביים, היא הצליחה להתחבר אל מקורות הולדתה

ורד מדר וסבתא שלה. צילום: איל יצהר

ביום הראשון ללימודיי בבית-הספר החדש עמדתי – שתי צמות ארוכות עד למותניי, לבושה מכנסיים חדשים ולא נוחים – על מדרגות התיכון העירוני בשכונת נווה-שאנן בחיפה, לאחר שעברנו לעיר מן המושב שנולדתי בו. אמא שלי השאירה אותי שם ואמרה לי לא לדאוג ושיהיה בסדר, "את תסתדרי". בשיעור תנ"ך באותו היום ידעתי את התשובה לשאלה של המורה, הצבעתי. היא נתנה לי לדבר. כל הכיתה הסתובבה לעברי וצחקה על החי"ת והעי"ן הגרוניות: "תגידי חמור, תגידי חמור". מאז לא דיברתי בחי"ת ובעי"ן. שתקתי, שתיקה ארוכה ומתמשכת.

בתוך השתיקה הזאת צמח דיבור פנימי ונולד החיפוש אחר הבית; נולד הרצון להרגיש שלמה בכל מקום שאני נמצאת. ממרחק השנים אני מבינה שהיה שם רק מפגש בין-תרבותי לא מסודר, בין ילדים שונים זה מזה שלא מכירים בקיומו של האחר. ונדמה לי שיש לי יכולת להבין כך את החוויה הקשה, ולא רק דרך כאבה של הילדה שהייתי. עם זאת אני מוצאת את עצמי מוּנעת גם היום מן הרצון ליישב את מה שהרגע ההוא פרע בי.

ביום העצמאות בשנת 1998 סבתא שלי ואני ישבנו לבד על מרפסת ביתה במושב. היא סיפרה לי בפעם המי יודע כמה את סיפור נישואיה לסבי, הפעם הקלטתי אותה. אני יכולה לחזור כמעט מילה במילה על הדברים שבהם היא תיארה לפניי איך ברחה מן הבית יום לאחר החתונה, ואיך השכנות מן הכפר המוסלמי הסמוך החזירו אותה. אני מרגישה כיצד הזיכרון שלה נשזר בשלי, כאילו הייתי אני שם, סופרת את כלונסאות העץ של תקרת הגג בבקתה שגרו בה היא וסבי בעוד הוא מדבר אליה והיא מסרבת לענות, נועצת עיניה-עיניי בתקרה ומקווה שאולי הוא יניח לה ויחדל משאלותיו.

כתיבה של מבעים תרבותיים או של טקסטים שעברו בעל-פה מאדם לאדם משמעה הוא מותה של המסירה בעל-פה כפי שהיא; אך היא גם יכולה להיות הולדתה של מסורת העברה חדשה. מאיר בוזגלו עורר את הדיון על היהודי המסורתי ועל מקומו בקשת הגוונים היהודית, והוא גורס כי מסירה היא פעולת דיבור שאין לזהותה עם דיווח. שלא כמו דיווח, היא מחייבת קשר בין המוסר לבין מי שנמסר לו התוכן. יש קשר אינטימי, אומר בוזגלו, בין המוסר לבין מי שמקבל את המסר, והאדם שקיבל את המסר הוא מסור לו, כלומר, נאמן לו, ולא רק מאמין לו.

מהי אם כן מידת הנאמנות שלי למוסרת, לסבתי? מהי בכלל אמת-המידה למסירות שלי אל הטקסטים המתקיימים במה שגלוריה אנזלדואה, תאורטיקנית של התרבות אמריקאית ממוצא מקסיקני, מכנה 'אזור גבול' תרבותי? הניסיון שלי לתעד את תולדות משפחתי הוא מעשה שמחולל שינוי ומייצר קשר חדש ביני ובין המשפחה שלי, ביני ובין הקהילה שאני שייכת לה. אך מהו סוג הקשר? קירבה וחום הנובעים מן ההיכרות, או שמא ריחוק הנובע מן המבט הממסגר בתמונה ובמילים? מהרגע שבו אני מקבלת על עצמי את תפקיד הבוחנת, החותרת להבין, אני חדלה להיות הנכדה ותו-לא. העמדה המתבוננת מייצרת מרווח, ובו צומחות תחושות מורכבות, ואז בקירבה הראשונית נפרצים חללים, והם מתעתעים באפשרות שבאמת היתה שם קירבה.

לפני כעשור, בניחום אבלים אצל קרובי משפחה במושב שגדלתי בו, ישבתי בחברת הנשים. כשאחת מהן החלה לשאת קינה, פנתה אליה כלתה בחוסר סבלנות ניכר ואמרה: "נו די תפסיקי, אני לא רוצה לשמוע את זה!". ביקשתי ממנה שתתרגם לי את הדברים מתימנית-יהודית, והיא אמרה שהמקוננת מתארת "כיצד התולעים אוכלות את גופו של המת" והוסיפה "ואין לי סבלנות לשמוע את השטויות האלה!". התיאור הפלסטי, המזעזע, של גוף המת ההולך ומתכלה הדהים אותי.

כבר בילדותי, בחברה שאז עוד שמרה בקפידה על הפרדה כמעט מוחלטת בין גברים לנשים, היה ברור לי כי לנשים מרחב שולי ובמובנים רבים טפל, מבודד מהעיקר, אשר התרחש בעולם הגברים.

הבחינה של המציאות הנשית ושל היצירה התרבותית של נשים מתימן מתוך התמקדות בקינות איפשרו לי לראות באופן אחר את המציאות. בעיסוקה של המקוננת באופן הקיום לאחר המוות זיהיתי מידה רבה של מסתורין וכוח. עבודת המוסמך שכתבתי על קינות הנשים מתימן ומאמר זה יכולים להוות מעין סיכום-ביניים של המסע שיצאתי אליו – מסע שהתחיל ברצון לא מגובש לתיעוד תוצרים של תרבות נשית תימנית, והיום הוא נדמה לי יותר כחיפוש אחר כלים העשויים להעניק גוף לזהות התרבותית שלי, לחיפוש אחר בית.

חווית השתקה כפולה

באחת ההקלטות בבית-הקברות בקריית עקרון שוחחתי עם נערה שהשתתפה באזכרה ושאלתי לדעתה על הקינות. היא השיבה:

קינת בניה חלא רבקה ובת התפנוקים מה מן המוות קל יותר? התהום או ההריגה או טביעה בתוך המים? רבקה, אוי עיני אניח את אבלך בערסל ואתלה אותו על יד ימין כדי שאף אחד לא יראה רבקה, אוי עיני קומי, הביטי בילדייך הציעי להם מיטה הוי הקברן, שלא תעז והשאר לי אשנב אוריד לרבקה ארוחת ערב ואוריד אף מצעים ושמיכה בניה (פנינה) חלא מן היישוב ח'מר, מחוז אלקפלה, נולדה בשנת 1933 ועלתה לארץ בשנת 1950. בניה מקוננת כאן על בתה רבקה בת ה-32 אשר נפטרה ממחלת הסרטן.

ד"ר ורד מדר היא חוקרת תרבות עממית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה