דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוקטובר 2003 | מהדורה 18

החיים שיכלו להיות שלי

"לא רק סקרנות של תייר, או טייל, היא שמושכת אותי לאירופה; לא רק הרצון לראות פנים אחרות, לשמוע צלילים אחרים ונגינת קול אחרת, להתבשם מריחות אחרים, לראות את מחוזות הספרות והאמנות ולבדוק עד כמה רָחַק הדמיון מהמציאות – שמות כמו מונמארטר ובולבר סאן-מישל ונוטר ד'אם, וגן טיבולי וקפלה סיסטינה ולה-סקאלה, וסוהו, וכיכר טרפלגאר ונהר תמזה. בנסיעות לשם אני גם מנסה לשחזר – פיסה לפיסה – את ארץ האפשרויות המחוקות שלי".

מה יש בו, בקסם ההצצה ולוּ גם בפינת רחוב אירופית אקראית – חלון צר וגבוה, בניין אבן פינתי אפור, פנס, אבני מרצפת, דמות אדם במעיל גשם, אפרוריות של סתיו – ב"שוט" קצר של סרט? מה טיבו של אותו געגוע דק, של שמחת הפגישה המחודשת עם דבר-מה שהוא יותר "מולדת"-שברוח מאשר מחוזות ילדות? וברקע – צלילים ממוגגים של שפה, שמעלים על הזיכרון את ז'אק ברל ואת אדית פיאף, ולנגד העין – ספרים בהוצאת "גַלימֶר", שעל כריכותיהם הלבנבנות אותיות אדומות שמעוררות שמץ של יראת כבוד אמיתית, ואם כבר ספרים, אז גם שמות אהובים מאז ומעולם כמו ויקטור הוגו ומופסאן ורומן רולן ואמיל זולה. וגם ריחות: של קפה או'לה, וקרואסונים טריים, ושוקולד, וריח של שדרה בגשם. אלה יכולים להיות גם צלילים של שפה אחרת – האיטלקית הנפלאה, המתנגנת, אנגלית במיבטא בריטי או אירי או סקוטי, הולנדית או אפילו (כן, כן!) גרמנית – שמעלים על הזיכרון שמות אחרים ולנגד העיניים תמונות אחרות; אבל התחושה, בתמציתה, היא אותה תחושה: כמו פגישה עם מכר ישן.

אז לאן את נוסעת בכל פעם שאת נוסעת לאותה אטלנטיס שלך המכונה אירופה? כמובן, יש כאן בין השאר יצר של מציצנות פשוטה: אותו יצר שמושך להציץ אל חלונות הבתים המוארים בטיולים הליליים בעירך-שלך, לראות פיסות של חיים זרים, צלליות עמומות, לשמוע קולות שבוקעים משם; או לצותת בחשאי לקטעי שיחות בבתי-הקפה. זוהי אותה סקרנות ואותו אי-שקט, שדוחפים אדם לעזוב את החיים המוכרים לו עד זרא ולהרחיק למקומות אחרים, זרים באמת. אבל מה יש בו במסע-הזה-בהמשכים לאירופה שמבדיל אותו ממסעות אחרים?

כל נסיעה ל"שם" היא מעין עלייה-לרגל, בחיפוש אחרי הזמן והמקום האבודים, אחר הרצף שנקטע. יש תחושה גדולה של חוסר אונים בגילוי פתאומי, שבא לו כך פתאום באמצע החיים, שמעולם לא בחרת את ארץ מגורייך; יותר משהיתה כאן בחירה היתה אינרציה שהולכת ונמשכת. בגחמת גורל מוזרה, ה"ארץ המובטחת" היתה לארץ של כאן ועכשיו, לארץ של יום-יום ששגרתה שגרה אכזרית וקשה; והיבשת שנמצאת במרחק של שעה עד שעות אחדות של טיסה (תלוי מאיפה מתחילה ההגדרה הפנימית של "אירופה"), היתה למחוז חפץ. או אולי להפך: תחושת החיים כאן היא תחושה של חיים מעבר למראָה, של מסע לא פחות מתעתע ממסעה של עליסה בארץ הפלאות; ואילו אירופה היא המקום ה"אמיתי", שאנשים חיים בו חיים "אמיתיים". כך או כך, מה שבטוח הוא, שאירופה זה לא כאן.

משחק ה'נדמה לי'

ותחושת התעתוע הזאת, שכל-כך מטשטשת את ההבחנה בין "מציאות" ל"דמיון", בין "כאן" ל"שם", לוקחת אותי אל הסיפור של איתמר יעוז-קסט שהתפרסם באנתולוגיה ישנה ("בארץ האפשרויות המחוקות", בתוך: "סיפורים: מבחר 'עיתון 77'", דומינו/"עיתון 77", ירושלים, 1984). גיבורו חוזר להונגריה ארץ הולדתו, שהוא עזב אותה בכוונה לא לשוב אליה עוד. הצוהר לנסיעה נפתח כשהוא פוגש בארץ באקראי את אהבת נעוריו, אחרי שלושים שנות פרידה. אהובתו משכבר הימים נמצאת בחברת בעלה, וגם הוא נשא לו מזמן אישה אחרת. מתחת לאמתלה ה"שפויה", ה"בוגרת" לנסיעה – ביקור בעיירת הולדתו של הגיבור – מסתתרת המטרה האמיתית: "משחק ה'נדמה לי'…, משחק ה'אילו'" (שם, עמ' 173). מה היה אילו הרצף לא נקטע, מה היה אילולא נסע מכאן, אילו נשא לו לאישה את אגוֹטה, אהובתו הנוצרייה, אילו חי לא "שם" אלא "כאן"? והוא אמנם פותח במסע הזוי שאינו אלא משחק ב"נדמה לי". ראשיתו בטיול בבודפשט הלילית שציוני הדרך שלו הם: מסבאה, שבפני אחד המלצרים בה רואה הגיבור את פני חבר נעוריו, פלישה לבניין של גימנסיה שהוא יכול היה להיות מורה בה (בארץ עזב מזמן את מקצוע ההוראה), שיטוט במסדרנותיה, ניסיון עילג לתקן שגיאות במחברת של תלמיד שמצא בחדר המורים, מִשחק בלהיות מורה לפני כיתה ריקה. אבל אז מסתבך הגיבור עם ה"חוק" – שלטונות בית-הספר – ומסעו נעשה קפקאי: הוא מובא לתחנת משטרה ומגלה שאיבד את מסמכיו, בורח משם ועולה על רכבת הנוסעת לעיירה שנולד בה. תוך כדי נסיעה הוא ספק-הוזה ספק-חולם את חייו האחרים, חיים שהיו לו "אילו"… ההזיה-החלום היא מוחשית מאוד, ויוצרת שתי "מציאויות" מקבילות, שני מישורים של חיים שהגיבור מתקיים בהם, או ליתר דיוק, מתקיימים יחד בתוך הגיבור. שתי נשותיו מסמלות את שני העולמות, ומופיעות בחלומו בדמות שתי בבואות שמתערבלות-מתערבבות יחד במימיו של נהר, קוראות לו לשקוע בתהומות (ואוסיף מהרהורי לבי: הרי בתהומות כאלה שקעה אטלנטיס!). ב"מציאות", מסעו של הגיבור מסתיים בהורדה מהרכבת לפני שהגיע ליעדו ובגירוש מארץ הולדתו.

אז לא רק סקרנות של תייר, או טייל, היא שמושכת אותי לאירופה; לא רק הרצון לראות פנים אחרות, לשמוע צלילים אחרים ונגינת קול אחרת, להתבשם מריחות אחרים, לראות את מחוזות הספרות והאמנות ולבדוק עד כמה רָחַק הדמיון מהמציאות – שמות כמו מונמארטר ובולבר סאן-מישל ונוטר ד'אם, וגן טיבולי וקפלה סיסטינה ולה-סקאלה, וסוהו, וכיכר טרפלגאר ונהר תמזה (וסליחה על הקלישאיוּת שבהם). בנסיעות לשם אני גם מנסה לשחזר – פיסה לפיסה – את "ארץ האפשרויות המחוקות" שלי. המרצפות, הבניינים, מבואות הבתים, בתי-הקפה והשלטים הקטנים שעליהם, חנויות הספרים, הפרחים והעצים שאת חלקם כבר איני מזהה, פה ושם פניו של אדם – מעוררים תחושה עזה של דז'ה ווּ. זהו כעין איסוף של עדויות עקיפות לחיים שהיו יכולים להיות "אילו"… אולי מפני שמעולם לא העזתי לערוך מסע ישיר ומכוון ומפורש למקום שבאתי ממנו. לא עשיתי את זה עד היום, מפני שכגיבורו של הסיפור, תמיד ידעתי שבעצם "עיר הצבי (כך הוא כינה את עיר הולדתו)… נמצאת רק בתוכי…" (שם, עמ' 185).

חוקיות הזויה

לא חזרתי לשם גם מפַּחד להיווכח בשובי לעיר ילדותי, שאני שואלת את עצמי, כמכרו של הגיבור, "שמא לא עזב מעודו עיר זו ורק חלם את המשך חייו, את עקירתו מארץ לארץ" (שם, עמ' 178). וזה מתקשר לתחושה של חיים מעבר למראה, מסע בארץ הפלאות שמלוּוה בפליאה מתמדת, ברצון לצבוט את עצמך ולשאול: "זה באמת קורה לי? זה לא חלום?" ברגע שרגליך דורכות על אדמת הקודש, דומה שהחוקיות האנושית הרגילה משתבשת וחוקיות אחרת, הזויה במקצת, משתלטת תחתיה. אתה מוצא את עצמך מטיל ספק בדברים המובנים מאליהם, בדברים שחשבת שידעת, מפני שאומרים לך בביטחון שאתה טועה. אתה מתפלא על המוטציה הגנטית המעניינת שצמחה כאן תחת היהודי הגלותי הממושקף והמגמגם: הצבר צחור הבלורית שמשוכנע שהוא תמיד צודק. עד כדי כך, שאפילו חוקי הפיזיקה לא יעמדו לו למכשול. מקרה משעשע שקרה למורה אחת ממכרותי עם עלותה ארצה, שבתקופה הראשונה כאן עבדה כלבורנטית בבית-ספר. עמיתה הישראלי-מלידה ערך לפני הכיתה ניסוי, שמשום-מה לא הצליח. ה"עולה החדשה" איתרה את הבעיה ופשוט הפכה את המבחנה. וראו זה פלא, החומר בתוכה התחיל פתאום להתנהג כמצופה. המורה יפה הבלורית לא התבלבל, והשמיע את הרפליקה: "ככה עושים רק ברוסיה!" ובבית-הספר שלמדתי בו נערך דיון ארכני וכבד ראש בנושא: "האם נימוס הוא בהכרח צביעות?", שכמו הגיח מהתכנסות של חוג ליברלים רוסים ברבע האחרון של המאה ה-19 או מפגישת קומסומול של ראשית המאה העשרים. "עולם ישן עד היסוד נחריבה…"

מה עושה את חוויית הארץ הזאת להזייתית כל-כך? האם זה בליל השפות והטיפוסים האנושיים שאתה מתחיל להבחין בהם לאחר התפכחות מאידיאליזציה נוסח ליאון יוריס ומגלה בפליאה שהם בני עמך, ובליל סגנונות האדריכלות (אף כי הבולט שבהם הוא בתים-קופסאות), והתנהגות ותפישות שמכריחים אותך כל הזמן לפקפק בעצמך ובחינוך שקיבלת, ודוחקים אותך לעמדה מתנצלת תמידית ("אני חושב…" "נדמה לי…" – זאת לא תשובה. ובטח לא בקול שקט! יש לומר: "אני משוכנע", "אני יודע", "אין ספק", וכיוצא באלה ביטויים חסרי פקפוק, שלא משאירים מקום לספק. וכאמור עודף נימוס, סליחה, זו סתם טיפשות!), והשפה, שנשמעת מאוד רהוטה, עד שפתאום מגלים שרבים מדובריה נוהגים לצרף ללא פקפוק דברים שלא מצטרפים לאמירה הגיונית של ממש, והעובדה המפתיעה שלא מעטים מהתושבים המאכלסים את הארץ לא לגמרי מודעים למיקומם הגיאוגרפי על מפת העולם, מתעקשים לראות עצמם כחלק מה"עולם הנאור" ומסרבים מכול וכול להיות "אסיאתים"? יש בהם שלא עזבו את התקווה לכונן כאן סוג של "אלטנוילנד"; אחרים חולמים על ארצות טובות אחרות מעבר לאוקיאנוס. לכל אלה נוספת תחושה מוזרה, שגם חוקי הזמן שונים כאן. תשאלו כל אדם שזה מקרוב בא, הוא יגיד לכם שהזמן רץ כאן הרבה יותר מהר, והמאורעות מיטשטשים בזיכרון כי קשה לקשור אותם לציון-דרך ברור, כמו עונת השנה, למשל, כי חלק מהעונות כאן הן רק פיקציה ספרותית. ואולי גם הדחיסות העצומה של האירועים בחדשות היא שאשמה בדהירה הקליידוסקופית הזאת של הזמן. אתה לא מצליח לעצור, ונבלע במהירות עצומה במין מחילה תת-קרקעית בתוככי ארץ הפלאות, עד כי ממש אפשר לשמוע את הארנב הלבן שלא מפסיק לקרוא, מתנשף: "אני ממהר! אני מאחר!"

וגם הפרחים פה ריחם עמום, הפירות אין להם טעם, העצים יותר נמוכים והצמחייה יותר דלה וצבעיה דהים, ובקיץ השמים כל-כך כחולים תמיד שבא לבכות ולהתגעגע לפיסה של ענן אפרפר ולטיפת גשם שנושרת על אפך. ותושבי הארץ הפכו את התור מקו ישר לבליל דוחפני, והם קמים בקולנוע בסוף הסרט מיד כשגוועים התמונות והצלילים האחרונים, בלי לטרוח לקרוא את שמותיהם של אלה שבזכותם חוו כאן מה שחוו (כי אין זמן! כי הארנב הלבן מזנב בנו תמיד!), ונוסעים בכבישי הארץ הזאת כאילו אין מחר (אמירה שנשמעת די נורא בימים האלה), ומרבים לפתוח משפט בצירוף המילים "במדינה הזאת…", ומנסים להיות כל מי שאתם רוצים – אמריקאים, צרפתים – רק לא הם עצמם, בלי להבין שזהו ניסיון נלעג במקצת. ואולי הם עוד לא ממש יודעים איך זה להיות הם עצמם? מה זה אומר בכלל?

מה שיש כאן זה ניסוי מרתק, שמכל בחינה הגשים את האמירה התנ"כית הפותחת את "אלטנוילנד": אם תרצו אין זו אגדה. נס של תחייה, ארץ זקנה-צעירה עם שפע של מחלות ילדות, שעודף של שחצנות נערית התחלף בה בדכדוך וייאוש ועייפות של אדם שהזקין בטרם עת ואיבד את היכולת להתפלא, ושדרכו אבדה לו, לפי שעה. היום זהו ניסוי כואב מאוד, וחלום הנורמליות הפך במידת-מה לחלום בלהות. היום "התקווה" לרבים היא רק הימנון, ורבים החלו לחלום על "ארצות אבותיהם" ולהצטייד בדרכון לטבי, או פולני, או אפילו גרמני. היהודי הנצחי שוב מתחיל לארוז מזוודות, ולוּ גם במחשבתו. וזה מעלה בזיכרון תמונות של בתים אירופיים ישנים, שמשפחות גרות שם דורות רבים, שיש בהם המשכיות פשוטה של חיים. אתה נזכר בכך בקנאה, בלי לשכוח, כמובן, שלא מעט בזכותה של אותה אירופה הישנה עצמה נאלצנו שוב ושוב לארוז מזוודות, עד לגירוש הכמעט סופי. ובכל זאת, אינך חדל לאהוב את אירופה הזאת שלך, שהיא לך "ארץ האפשרויות המחוקות".

שפתו של אבי

המסע-שלי-בהמשכים לאירופה הוא מסע אחַר המישור האחר של החיים, מסע בחיפוש אחר עיר אמיתית, זאת שפינה אחת שלה נשקפת אליך ב"שוט" מקרי של סרט, מסע אחר הנורמליות (אנשים לא חרדים, שיוצאים בשגרתיות לענייני יומם, בלי שיצטרכו להתייצב כמעט יום-יום לפני שאלות קיומיות), מסע בעקבות הגוונים העדינים, מסע אחר הסתיו והאביב האבודים. אירופה לא חדלה להפתיע אותי. כך, בביקור הראשון שלי בשווייץ, למשמע צלילי השפה הגרמנית, חשתי – במקום הסלידה המצופה – שאני שומעת את שפת ילדותי, את שפתו של אבי. דברים קטנים נגעו ללבי, כמו מעברי חצייה צהובים להולכי-רגל, ומכוניות שעוצרות לפניהם מתוך כבוד, ושוק פרחים ופירות לפני בניין הפרלמנט (תמונה שלא תיתכן לפני בניין הכנסת!), ואנשים המניחים לזרם לשאת אותם בנהר בפארק מקסים בעיר ברן. כן, כן, אני יודעת, זאת אירופה שרדפה אותנו, ואינכם צריכים לספר לי… אני יודעת הכול, ובכל זאת הדברים האלה, האהבות הקטנות האלה, הם חזקים מכל היגיון.

יש לי כבוד גם לתרבות החומרית של אירופה, שכמותה לא יכולנו לפתח מפני שהיינו שקועים ב"עסקי אוויר" (כן, כן! גם זאת לא מעט באשמתה!): החל מהאדריכלות הנפלאה, והנופים הכפריים שפזורות בהם חוות המוקפות שדות פסטורליים, וכלה בתרבות האוכל, והלבוש, והעיצוב, והנוחויות הקטנות של החיים. בביקורי האחרון באיטליה התארחתי אצל משפחה שגרה בפרבר ירוק של מילאנו. הבתים – שנבנו לפני כמה עשרות שנים, ובכל זאת על רבים מהם השתרגו גפנים, כמו על כל בית אירופי ישן המכבד את עצמו – היו מוקפים גן ענקי, זו היתה כעין שכונה שהיא גן, ובו ערמונים, ועצי שיטה לבנה הנפלאים בפריחתם, ואלונים ענקיים, וכמה עצי לִבנה דקיקים ועוד רבים שאת שמותיהם לא ידעתי. מדי יום סיירו בתוך הגן אנשים באפודים צהובים – דומים במקצת לאלה של עובדי עירייה או מע"צ אצלנו – ועשו את מלאכת יומם: גזמו, וניקו, ושתלו. רובם היו מבוגרים דווקא, ולאו דווקא עובדים זרים. מלאכתם נעשתה באהבה רבה. הגן לא נשתל רק כדי לשמח את העין: על מדשאותיו הדשנות התרוצצו ילדים וכלבים, בשביליו אנשים עשו ג'וגינג. תמונות יומיומיות של הנאות החיים הקטנות. לתמונות האלה מצטרף מראה של אנשים מבוגרים הרוכבים להנאתם על אופניים בשבילים בין שדות ובין גבעות (וסליחה על הקיטש והבנליות!), ו – הופ, עברנו לארץ אחרת! – של משפחות שמטיילות בערבים לאורך הטיילת לחופו של ים, ויושבות במסעדות הקטנות בה, כעניין שביום-יום. הכביש שליד אותה טיילת נחסם לתנועת מכוניות לכמה שבועות בקיץ, כדי שילדים יוכלו לרכב שם על אופניים, וסתם להתרוצץ בחופשיות. והאוכל – החל מהמאכלים הטעימים והפשוטים של יוון וכלה במטעמים לאניני חיך ממטבחם של הצרפתים. העוגות בחלונות הראווה, שממש מחייכות וקורצות אליך. כל אלה פכים קטנים, לכאורה, אבל יש בהם ביטוי לאהבת חיים בריאה, פשוטה. לנו בגֵנים יש יותר מדי כאב, מכדי שנוכל לחוות בנון-שלאנטיות כזאת את שמחת הפשטות.

יהיה אשר יהיה, היבשת ההיא, הישנה, היא ה"אַלמָה מַאטֶר" שלי, היא הבאר והבריכה שממנה שאובים "מראות השתייה" שלי. היא לי המולדת-שברוח: את ספרותה גיליתי זמן רב לפני התנ"ך והתלמוד. היא לי גם סוג של אוטופיה: יבשת שהגבולות בין מדינותיה ובין עמיה הולכים ונמחקים. אולי כלקח מהמלחמה הנוראה ההיא. אותה מלחמה, שבה נספו כמחצית מבני עמי, ושהאשמה על כך רובצת על רבים מעמי אירופה, פרט לגרמנים. ובכל זאת, אני רוצה להאמין בעתיד. שלנו ושלהם, העתיד האנושי. ורוצה להאמין שגם אנחנו נלמד, וגם אלה שחיים לצדנו. ושגם כאן הגבולות ייפתחו פעם, והגדרות ייפלו. האם עוד לפני כמה עשרות שנים מישהו חלם שחומת ברלין תיפול? ללא ספק, במשפטי סיכום אלה אני מסגירה שניים מהחטאים שמניתי אותם לעיל כמאפיינים את יושבי הארץ הזאת: חלום על אוטופיה מקומית וחלום על ארצות רחוקות. יהי כן. ועוד וידוי אחד קטן: רוחות הסתיו תמיד מעוררות בי געגוע ל"שם".

דינה מרקון היא מתרגמת מרוסית ועורכת. תרגומה לספרו של צ'כוב "יום פטרון הקדוש וסיפורים מוקדמים אחרים" ראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2003

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מספר 18 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

דינה מרקון היא מתרגמת, עורכת וכותבת

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה