דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2002 | מהדורה 09

החומר שממנו עשויה המציאות

רבי נחמן מברסלב איננו מקל ראש בייאוש הנובע מחשבון-נפש נוקב, ואינו מציע תרופות זולות שיקהו אותו. בעיניו, הצעד הראשון לתיקון הוא שהאדם ייראה לעצמו באופן אחר

צילום: עמוס גורן

"מעשה שבעת הקבצנים" הוא הארוך והמורכב מכל סיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב. ילד וילדה שאבדו תועים ביער ובוכים. הם ניצלים מרעב ומאובדן דרך על-ידי שבעה קבצנים, המופיעים בזה אחר זה וכל אחד מהם מעניק להם לחם וברכה. קבצנים אלו הם דמויות מופלאות; על כולם נאמר שהם בעלי מומים, אבל העיוור רואה, החירש שומע, המגמגם מדבר באופן רהוט, הפיסח הולך וכו'. אחר-כך מגיעים הילדים למקום יישוב. משגדלו, החליטו ידידיהם הקבצנים להשיאם זה לזה. בבור גדול שנחפר באדמה נערכת מסיבת החתונה, שנמשכת שבעה ימים. אורחי הכבוד הם אותם שבעה קבצנים המופיעים בזה אחר זה: בכל יום קבצן אחר. כל אחד מהם מתייחס לעובדה הפרדוקסלית של מום-שאינו-מום, ומספר סיפור שנועד להוכיח את יכולותיו הכבירות, האינסופיות. אני רוצה לעסוק בסיפורו של הקבצן השלישי, הקבצן כבד-הפה.

עם הופעתו מבהיר הקבצן שלמעשה אינו כבד-פה כלל, להפך, הוא "מליץ ודברן נפלא מאוד", הוא יכול "לדבר חידות ושירים נפלאים מאוד… שיש בהם כל החוכמות". הוא אך נדמה ככבד-פה, כי הוא מסרב להשתתף ב"דיבורים של העולם שאינם שבחים לה' יתברך". לשון אחרת, יכולתו להשתתף בשיחות חולין היא עלובה למדי; לעומת זאת, אין כמוהו בשיחה בעלת משמעות. מכאן ואילך מסביר הקבצן, או יותר נכון, ממחיש, מהי שיחה אמיתית ומה תפקידה בעולם.

"ויש הר, ועל ההר עומד אבן ומן האבן יוצא מעיין

וכל דבר יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב"

במשפט קצר זה מתאר ר' נחמן את יסודות המציאות אליבא דקבצן כבד-הפה: הלב, שאינו איבר כי אם אישיות, ובלשונו, "וזה הלב הוא קומה שלמה עם פנים וידיים ורגליים וכו' אבל הציפורן של הרגל של אותו הלב של העולם הוא מלובב יותר מלב של אחר"; והמעיין, שהוא מוקד כיסופיו של העולם ו"עיקר חיותו". הזמן מייצג בסיפור את המציאות הרגילה (כשם שהמרחב, המקום, מייצג אותה בסיפורים אחרים של ר' נחמן), והאמירה ש"זה המעיין אינו בתוך הזמן כלל", כמוה כאמירה שהמעיין מייצג פלישה של מימד אחר של המציאות – נשגב, נעלה, ועל כן הנו מוקד לכיסופים ולערגה אינסופית. ואכן, ר' נחמן מתאר דרמה מתמדת, שבה הלב כלה מגעגועים למעיין:

"וזה הלב עומד כנגד המעיין וכוסף ומשתוקק תמיד מאוד-מאוד לבוא אל אותו המעיין בהשתוקקות גדול מאוד-מאוד"

אבל געגועים אלו אינם יכולים לבוא על סיפוקם. במרחב שבנה ר' נחמן בסיפורו, הליכתו של הלב אל המעיין תסתיר ממנו לשעה קלה את מחוז חפצו. די באותה שעה של הסתרה כדי להמית את הלב, ומכאן שהגעגוע, הערגה, הכמיהה הם-הם החומר שממנו עשויה המציאות; מימושם הוא כיליונם: מות הלב וכתוצאה מכך, מות העולם. ודוק: לא העלמו של העולם אלא מותו, היעלמות חיותו, כשיהפוך להוויה שכולה חומר, כולה נוכחות, ללא ערגה, ללא שאיפה.

בהמשך הסיפור מסתבר, שהקיום הרופף שתואר עד כה הוא שביר עוד יותר משחשבנו. למעשה, אין למעיין זמן כלל. אין זה מובן מאליו, שבתוך מציאותנו הפגומה והאטומה מתקיים מעיין של טוהר ויופי (=הזמן). קיומו כאן הוא בגדר חסד, והוא מתאפשר רק בשל חסד: הלב נותן למעיין יום אחד במתנה.

"וכשמגיע היום להיות נגמר ונפסק, ואזי כשיוגמר היום לא יהיה זמן להמעיין ויסתלק חס ושלום…"

אז, ברגע האחרון, מופיעה דמות פלאית המכונה "איש חסד האמת", אשר מעניקה ללב יום נוסף, והלב חוזר ונותן אותו למעיין. ושוב יש למעיין קיום ארעי בעולם, ושוב חוזר החשש של הסתלקות המעיין חס וחלילה, ובתוך המתח הזה מתקיים העולם.

השאלה עתה היא: אם הזמן הארצי, הרגיל, אינו זמנו של המעיין, מאיזה חומר עשוי אותו יום שבו המעיין יכול להתקיים? כאן מתברר תפקידו של הקבצן כבד-הפה: "עיקר התהוות הזמן היא על-ידי חסדים של אמת. וכל הזמן שיש לאיש חסד האמת הכול על ידי כי א נ י הולך ומקבץ החסדים של אמת אשר מהם התהוות הזמן".

האם יש במציאות העכורה והאטומה שלנו מעט זמן טהור, שהוא האטמוספירה החיונית לקיומו של המעיין? אכן, יש! זהו הזמן שבו נעשה חסד אמיתי. מעשה חסד הוא מעשה נטול אינטרס אנוכי, על כן הוא כל-כך שונה ממה שנעשה כרגיל בעולם, יש למקמו ברמת מציאות אחרת. ישנם בעולם גם רגעים כאלה, המפוזרים זעיר-פה, זעיר-שם. רגעים אלה יכלו להישאר באילמותם, ללא השפעה על מהלך העניינים הכללי בעולם. אך הם ניצלים משקיעה בתהום הנשייה בזכות תכונתו האחרת של הקבצן כבד-הפה – דברנותו המופלאה, יכולתו לומר דברים בעלי משמעות. הקבצן מדובב את הרגעים הללו; הוא טרובדור החסדים, שופרו של הנעלה; הגירסה האידיאלית של המדיה התקשורתית.

לכאורה, די ברגעי החסד ובקיבוצם כדי לקיים את העולם. מה, אם כן, תפקידו של איש חסד האמת? אין בסיפור תשובה מפורשת לשאלה זו, נאמר רק שהקבצן מביא אליו את החסדים, ושאיש האמת נותן ללב יום נוסף. מצירוף נתונים אלו משתמע שאיש זה ניחן ביכולת להפוך את פירורי החסד המבודדים ל"יום", לנתח מציאות. אדם זה הוא המנצח על התזמורת, שעושי החסד הם נגניה והקבצן הוא תיבת התהודה שלה; ואולי היה דימוי זה לנגד עיניו של ר' נחמן כשתיאר את המוזיקה המלווה את בואו ולכתו של היום:

"ואזי סמוך לגמר היום, אזי מתחילים… לומר חידות ושירים נפלאים זה לזה… וכשזה היום הולך ממקום שהוא בא משם אזי הוא הולך גם כן בחידות ושירים נפלאים מאוד…".

והנה, במקום אחר לחלוטין בכתבי ר' נחמן שבים ומופיעים תיאורים של תהליך דומה: קיבוץ של פרטים רבים והתכתם לכלל רצף בעל משמעות; ואף תהליך זה מתואר במונחים מוזיקליים. בספרו העיוני המרכזי של ר' נחמן, ליקוטי מוהר"ן, דן ר' נחמן באופן שבו יכול אדם להתגבר על העצבות והייאוש הנובעים מכך שאדם נעשה מודע לחסרונותיו, "כי זה ידוע שצריך האדם ליזהר מאוד להיות בשימחה תמיד ולהרחיק העצבות מאוד-מאוד" (תןרה רפ"ב). ר' נחמן איננו מקל ראש בייאוש הנובע מחשבון-נפש נוקב, ואינו מציע תרופות זולות שיַקהו אותו. השימחה תושג רק כשהמצב הפגום יתוקן. הצעד הראשון לתיקון הוא שהאדם ייראה לעצמו באופן אחר, וכדי לשנות את הדימוי העצמי מציע ר' נחמן לחפש ללא ליאות "ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצווה או דבר טוב?". ייתכן אמנם, שאותו "דבר טוב הוא מלא פניות ומחשבות זרות" ורחוק מלהיות טהור. אף על פי כן, יש בו ודאי "נקודה טובה", יסוד טהור. מציאת יסוד טהור כזה מעוררת שימחה המעודדת את המוצא להמשיך בחיפושיו, "וכן יחפש וילקט עוד הנקודות טובות".

כיוון שהמתבונן העלה לקידמת הבמה חומרים אחרים שהיו סמויים עד כה, השתנתה האווירה. אבל, מדגיש ר' נחמן כמה וכמה פעמים, "על-ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו מעט טוב, על-ידי זה הוא יוצא ב א מ ת מכף חובה לכף זכות". איך נוצר שינוי מהותי? מה הופך את לימוד הזכות של האדם על עצמו מאקט של חיזוק עצמי לעשייה שיש בה אמת אובייקטיבית?

כאן נזקק ר' נחמן למושג ה"ניגון", המופיע פעמים רבות בכתביו, ואומר: "וכן יחפש וילקט עוד הנקודות הטובות ועל-ידי זה נעשין ניגונים, כמבואר במקום אחר, בחינת מנגן בכלי זמר". ר' נתן, תלמידו ועורך כתביו, מציין שב"מקום אחר" בליקוטי מוהר"ן מסביר ר' נחמן את הקשר בין נגינה להשראת רוח טובה, המוזכר אצל שאול ודוד: "…ולקח דוד את הכינור וניגן בידו ורווח לשאוּל וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה" (שמואל א' ט"ז, כ"ג). המנגן הוא זה היודע "לקבץ וללקוט ולמצוא חלקי הרוח אחת לאחת, כדי לבנות הניגון, היינו השימחה, היינו לבנות רוח הטובה". ה"ניגון" הוא קומפוזיציה, הרמוניה, שכל פרט ופרט הנמצא בה מחולץ מה"ערבוב" ומקבל משמעות מתוך ההקשר, וכולם יחד יוצרים, או חוזרים ובונים, את בניין הרוח השלם, ומכאן השימחה.

לענייננו, צירוף הנקודות הטובות זו לזו יוצר ניגונים, כלומר, בונה את בניינה הנכון של האישיות מתוך חומר-הגלם הכאוטי. כשבניין זה קיים, הרי האדם השתנה באמת. הוא הפך מתוהו ובוהו לאישיות בנויה, מצירוף צורם של צלילים לניגון הרמוני.

ומכאן, חזרה למונחי הסיפור. כל אדם הוא עולם קטן. יש בקיומו גבהים ומקורות שפע, יש גם נקודות שפל, שהגבהים לא נראים מהם כלל. יש באישיותו מקומות רדומים, אדישים, ויש מקומות רגישים, "מלובבים". אישיותו חיה כל עוד קיימת בה הכמיהה לגבוה, לנשגב; היא עשויה למות כתוצאה מאדישות, או בשל ייאוש. כדי להילחם בייאוש, כדי למצוא בקיום האישי משהו שיאפשר את המשך נוכחות המעיין, נקרא כל אדם להיות הקבצן כבד-הפה של עצמו; לקבץ את רגעי החסד שללא ספק קיימים בו ולתת להם פה: נוכחות, ייצוג. ואחר-כך להיות "איש חסד האמת" של עצמו; להיות מסוגל, בתודעה רחבה ובתובנה גדולה, ליצור ניגון הרמוני מכל אותן נקודות טובות. אם ניזקק למונחים מתחום אחר, עליו להיות כותב הסיפור של עצמו. הגירסה הנדחית מכול וכול לסיפור זה היא זו הבנויה על הערבוביה הכאוטית בין טוב לרע; היא זו שהובילה לייאוש ולמרה שחורה, למבוי סתום. חומרי הגלם לסיפורו הם מעשיו הטובים, ועליו לבנות נארטיב, מהלך מקיף, שיקנה לאישיותו לכידות, יעניק לעברו ביאור עקבי ובעל פשר ויניח את הבסיס לעתיד טוב יותר.

דוד ליברמן הוא חוקר ומורה לתלמוד וספרות

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 9: "תיקון – מחשבות ליום שאחרי". לחצו כאן להזמנת הגיליון

דוד ליברמן, מרצה ליהדות, ספרות וחסידות וסופר היה ראש בית המדרש אלול ועמית בעמותת "קולות"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה