דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בספטמבר 2006 | מהדורה 35

החוט המשולש

מהו היום אותו "מקום חיותנו"? האם זו התורה (ולימודה), כבמשלו של רבי עקיבא, שמאפשרת לנו לנוס מרשת אחת לרשת אחרת, אך להמשיך לשרוד במרווחים שביניהן? או שמא היא, התורה, דווקא היא, "מקום מיתתנו"? עיון אקטואלי ב"הדרשה" לחיים הזז

הבה נכיר ביתרונו של הישראלי על היהודי, יתרונו של מי שבית-

הכנסת אין לו, שזהותו הטריטוריאלית בפועל ולא בגעגוע

בצילום: חיים הזז, באדיבות ארכיון יד למורשת חיים הזז, ירושלים

א. חיים הזז בסוף שנות השבעים של המאה העשרים ערכתי רבעון בשם "שדמות", ובאחד הגליונות שלו ייחדתי מקום נרחב לדמותו של שלמה גרודזנסקי, מבעלי הסגנון הגדולים בביקורת הספרות העברית המודרנית, תוך הבאת לקט ממסותיו הקצרות שנתפרסמו אחרי מותו בספרים "אוטוביוגרפיה של קורא" ו"תשומת-לב". מחווה זו זיכתה אותי בהזמנה אל בית אלמנתו בנוף-ים, כדי לשאת דברים באירוע זיכרון שנתי צנוע למנוח. זכור לי מן הערב ההוא בעיקר בדל-שיחה עם פרל גרודזנסקי ז"ל. בעודי בוחן מקרוב מדף אחד בספרייה הענקית העוברת על גדותיה, היא ניגשה אלי, הצביעה על כתבי חיים הזז (1898–1973) וציינה שבוודאי אין צורך לשאול אם קראתי את כולם. היה צורך לשאול. לא קראתי. עכשיו, בזמן העלאתו של הזיכרון על הכתב, אני חווה קורטוב מן המצוקה שאליה נקלעתי אז, בנוף-ים, פרח-עורכים שכמוני, זאטוט ספרותי, בעוד האלמנה מחכה שאאשר בפניה ערכים ספרותיים שאמורים להיות גם ערכיי. גמגמתי מה שגמגמתי, וכל הערב הרגשתי אשם. שבתי לביתי מתוך תהייה אם עכשיו אקרא בהזז. את רובו לא קראתי. נפעמתי ממחזהו "בקץ הימים", ואפילו לימדתי אותו בכיתה י"ב, שחלק מתלמידיה לִבּם נהה אחרי יוזפא, גיבורו הנוגע ללב. בהשראת מורי יריב בן אהרון קראתי את "הדרשה", ומאז ועד עתה אני ממשיך לקרוא בסיפור זה, המתנודד בין "שמא" אסתטי ל"בָּרִי" ערכי, וניבט אלינו כמעט שבעים שנה לאחר כתיבתו, כאילו ניתן בידינו אתמול בבוקר. ב. יודקה

יודקה, נושא הדרשה, הוא הנושא של הסיפור "הדרשה". שמו מעיד על יהודיותו. הניסיון להבין אותו, את יודקה, מקביל בתוך הסיפור למאמץ להבין יהודיוּת מה היא. סיומת החיבה "קה", ללא שם משפחה, מקרבת אותו אלינו כאחד מאיתנו, מן החבר'ה, ועם זאת, מקשה עלינו לקבלו כאוטוריטה. אחד מן החבר'ה לא פותח פיו לפתע, כיודקה, ויורק אש נאומית חורכת. אכן, את כולם הוא מפתיע, אפילו את עצמו.

מי מנסה להבין את יודקה? קודם-כל, החבורה שלפניה הוא נושא מִדִבְרותיו, "הוועדה, זו שאינה גלויה אלא לצנועים וליחידים המזומנים לה", ש"כל עצמה לא נכנסה לישיבה באותה שעה אלא לשמוע את דבריו". מה טיבה של הוועדה הזאת? מדוע דווקא בפניה בוחר יודקה להשמיע את טענותיו? המספר מקפיד לא לציין במפורש את מהותה, אך דומה שהיא מתנודדת בין מה שהיה קרוי פעם "מזכירות" של איזה קיבוץ בהתהוות ובין פורום סודי כלשהו לענייני ביטחון (שאינו גלוי "אלא לצנועים"), ואולי היא שניהם כאחד. בכל אופן, ועדה זו עניינה במעשים, והיא מתכנסת לכבודו של יודקה, שימיו קודש לעבודה קשה כסתת ובלילות השמירה הוא "יוצא… יחידי לקראת אויב ואין מפחד". ליציאה זו בלילה יש גם מימד נוסף, שכן אחד מחברי הוועדה, מתברר, לקח מיודקה את אשתו. למרות זאת, לא את עלבונו האישי, התלוי מעל ראשי השומעים כ"דבר של פורענות", בא יודקה לתבוע, אלא כיוון שרבו שמירותיו ונתרבו הרהוריו במהלכן, חפֵץ הוא להרצותם בפני הוועדה המעשית הזאת, שעד סופו של הסיפור ספק מבינה ספק אינה מבינה מה באמת נאמר לה.

ג. דרשה

דרשה אינה יכולה בלא פסוק. מדרש הוא מתודה פרשנית של פסוק, המועמתת תדיר עם אחותה-יריבתה ה"פשט", או הפרפרזה. הפרפרזה מבארת לנו את תוכנו של פסוק במילים אחרות, המדרש מנסה לגלות תוכן אחר במילים הקיימות. משום כך גם צריכה הדרשה, כל עוד לא דהה מובנהּ בתוך השפה, שיהיה לה פסוק להיכרך עליו. עם זאת, כיוון שנוטה הדרשה להפליג ממפרץ הפסוק בים הדמיונות הגדול, היא עלולה להתפרש כדיבור בעלמא, כשרוח הדרשן המרחפת על פני הפסוק אינה מבקשת לשנות אותו או את העולם, אלא להתנאות בריחופה. יודקה, ש"מעולם לא דרש ברבים", אינו מגדיר את דיבורו כדרשה. "אתה רצית לעשות איזו הודעה", מזכיר לו היושב בראש הוועדה, ויודקה עצמו אומר: "אני לא באתי הנה לנאום, רק לומר דבר נחוץ…". לא נאום, אף לא דרשה, ובכל זאת היהודי הפשוט-לכאורה הזה, בהודעתו המתארכת, בתודעתו המתייסרת, נמצא לו פסוק-קולב לתלות עליו אדרת דבריו: "איך נאמר שם באיזה מקום?", הוא מתלבט לפני שומעיו, "חוט המשולש…". ואחד מחברי הוועדה מזכיר לו: "והחוט המשולש לא במהרה יינתק". ובתגובה אומר יודקה: "הוא הוא! לא במהרה יינתק! לא במהרה! לעולם, לעולם…". בספרותנו העתיקה, כשבעל הדרשה עוקר את הפסוק מאדמת המקרא ומניפו אל-על, יש לשים לב אל הפסוקים הסמוכים לחברם המונף, שגם להם חלק בהבניית משמעות הדרשה, בבחינת רגבי האדמה הנאחזים בשורשיו של הצמח שנקטף. גם לפסוק שלנו (שהוא סופו של קהלת ד', י"ב) יש שכנים:"טובים השניים מן האחד אשר יש להם שָׂכָר טוב בַּעֲמָלָם. כי אם ייפלו האחד יקים את חברו ואילו האחד שֶׁייפול וְאין שֵׁני להקימו. גם אם ישכבו שניים וְחַם להם וּלְאחד איך יֵחָם. ואם יִתקפוֹ האחד השניים יעמדו נגדו והחוט המשולש לא בִמהרה יינתֵק". יודקה, שזוכר משהו שנאמר "שם באיזו מקום", מציב בתוך הסיפור – בסיועו של "אחד מחברי הוועדה" ובאחריותו המלאה של המספר – ארבעה פסוקים שהיצירה כולה היא מדרשם. חלק מן המדרש סמוי, פרי רוחם של הקוראים: כשיודקה נופל, מקים אותו חבר הוועדה ומשלים את ציטוטו; השוכבים השניים מול יודקה האחד, ש"איך יֵחם" לו; האחד (יודקה) שתוקף והשניים (חברי הוועדה) שעומדים נגדו. חלקו האחר של המדרש מוצג בגלוי על-ידי יודקה ותוכנו הוא לב-לבה של הדרשה.

ד. לעולם

כדרכם של דרשנים, ממשש יודקה את שרירי הבטן המקראית כדי לחבוט בה ביעילות: "לא במהרה" אין פירושו לאט אלא "לא" שנאמר "במהרה" או, כמעט הייתי אומר בנוסח העתיק, אל תקרא "מהרה" אלא "מארה", קללה. על העם היהודי רובצת קללת החוט המשולש: "גלות, קידוש השם, משיח… זה שלושה שהם אחד". לעולם. היהודי מצוי בגלות, רוצה להישאר בגלות, רגיל בה ואפילו אוהב אותה. ובינתיים הוא סובל ייסורים (שגם אותם הוא אוהב) על קידוש השם, וממתין למשיח שיגאלֵהוּ מכל אלה, מאמין בו "באמונה שלמה, באמונה לוהטת, מטורפת", ובכל זאת קצת לא מאמין, אך בכל מקרה מחכה לו בכל יום שיבוא ולא זז ממקומו עד שיבוא. זה היהודי וכך הגדרתו. לעולם.

ה. האחד שייפול ואין שני להקימו

"כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני", מוסר יודקה לוועדה מידע חמור, סודי, אולי בתקווה שזו תדע מה לעשות בו. כשהיהודי נופל, הוא מתכוון לומר, אין שני להקימו. יש שני במקומו. וזו, כמובן, סיבת ארשת פניו ה"בהולות ונבהלות" של יודקה, סוד טיפות הזיעה ש"נתגלגלו ועלו ברקותיו", טעם עמידתו "כאילו כשפים עשו לו, ופיו פעור ועיניו זקופות ופניו חיוורות". יודקה היהודי מבין שהציונות – זו שיוצאת מן הגלות, בועטת בייסורי קידוש השם ומוותרת על ההמתנה למשיח – תובעת מן היהודי לבטל את עצמו בתמורה להינצלותו. "שם", הוא אומר, בגולה, "היינו בין זרים, בין שונים ואויבים, והיה צורך להסתתר, להיבטל, לסמא את העיניים, להיות אחרים ממה שהננו באמת. אבל כאן? הרי אנחנו בתוך שלנו, בינינו לבין עצמנו, ואין שום בושה ואין שום צורך להסתתר ואין גם בפני מי להסתתר". ובכן, קובע יודקה, יש בושה. יש צורך להסתתר. להסתיר. הציוני חייב לבטל את היהודי. את היודקה. לא פלא שיודקה "עקר ברעש את הכיסא ממקומו והפיל עצמו עליו מתוך כובדו, העביר בכף ידו את הזיעה מעל פניו וישב נרתח ופניו חמומות ולבו מפעמו ורקותיו נוקפות". ישיבת הוועדה היא לדידו ישיבת הטריבונל המהפכני הרוצה במותו. והוא, יודקה, מתהפך לבבו בקרבו בין התקוממות ספונטנית של החפץ לחיות ובין הנכונות להתאבדות האחד למען חברו השני, החדש, שיקום במקומו.

ו. בלי פילוסופיה

יודקה, בסופו של הסיפור, אינו מסיים את דרשתו. "ועכשיו לעיקר", הוא אומר לחברי הוועדה, "אני מבקש עוד רגעים אחדים סבלנות ושקט…", ו"ראש החבורה", בעצה אחת עם חבריו, מתיר לו להמשיך, בעודו מפציר בו "להשתדל עד כמה שאפשר בלי פילוסופיה…". כך, במילים הללו, מסתיים הסיפור, וזהו אולי גזר-דינו המשתמע של הטריבונל: בלי פילוסופיה. כי במסגרת הניסיון לפשר בין הניצים הללו, היהודי והציוני או, בלשון ימינו המסתבכת, היהודי והישראלי, אך הגיוני הוא שמי שיתפלסף – בלשון העם – יותר מדי, יסתכן בחייו. "העיקר", שיודקה לא אמר אותו עדיין, ההודעה שהוא רוצה להודיע לחברי הוועדה, לא נמסר לנו, אולי כדי שיחליט כל אחד מאיתנו, בפני הוועדה הפנימית שלו, מה הודעתו. ז. שועל וקיפוד קשה הדבר לאומרו ואי-אפשר לַפֶּה לפרשו, נאנחים מדי פעם חכמי המדרש כשנקלע לידם פסוק מקראי מטריד במיוחד, שפרשנותו גורמת להם לכאב ראש תיאולוגי. קשה עלי הדבר לאומרו. כל ימיי אני עמל להתייהד, להתיידד עם החוט המשולש, לנסות לרבע או לחמש אותו, להיות יהודי, להרגיש בבית. ומה בעצם אני עושה? מכשיר את עצמי לחיות בגולה. הרי היהודי בנוי לחיים בגולה. שם נוצרנו. זרוק אותנו לגולה ומיד נקים בית-כנסת, נפנה ל"מזרח", נייסד 'חברה קדישא' ונתחיל לחכות למשיח. הבה נכיר ביתרונו של ה"ישראלי" על היהודי, יתרונו של מי שבית-כנסת אין לו, שזהותו טריטוריאלית בפועל ולא בגעגוע, שבשל בורותו כיהודי הוא מתייחס ל"אחרית הימים" כאל להקה משובחת משנות השבעים של המאה העשרים ולא כאל מושג אפוקליפטי מלפני הספירה ­– מי שאין לו מקום אחר. אולי זה ההבדל בין הדג היהודי שמקווי מים רבים לו בעולם, וברובם – מלוחים ומתוקים כאחד – ישתכשך וישרוד, ובין הדג הישראלי שמקווה מים אחד לו, ואם יעזבוֹ יאבד מיד. אולי כך צריך לפרש היום את המשל המפורסם של רבי עקיבא (ברכות ס"א, ע"ב): "תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומְצָאוֹ לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה [לו]: עקיבא, אי [האם אין] אתה מתיירא מפני מלכות הרשעה? אמר לו: אמשול לך משל. למה הדבר דומה? לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני-אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונָדוּר אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה אלא טיפש אתה. ומה במקום חִיוּתנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה". מהו היום אותו "מקום חיותנו"? האם זו התורה (ולימודה), כבמשלו של רבי עקיבא, שמאפשרת לנו לנוס מרשת אחת לרשת אחרת, אך להמשיך לשרוד במרווחים שביניהן? או שמא היא, התורה, דווקא היא, "מקום מיתתנו"? ואולי צריך "מקום חיותנו" שיהיה "על גב הנהר"? אולי שועלים נהיה סוף-סוף, רודפים ולא נרדפים, צדים ולא ציידים? ואז תורה מה יהא עליה? זהות, שורש, סיפור, סמל – מה יהא עליהם? איך נהיה "אנו", כשאלתו של ברנר, ל"לא-אנו", ובכל זאת, אני מוסיף, נישאר "אנו"? וכך, לצד השועל של רבי עקיבא מתייצב שועל נוסף, יווני, שקדם לו בכמה מאות שנים. "השועל יודע הרבה דברים", אמר כנראה המשורר היווני אַרכילוֹכוֹס, "אבל הקיפוד יודע דבר אחד גדול". היהודי הוא השועל (שזכה לתהילה מודרנית עם הקיפוד חברו במאמר מפורסם של ישעיה ברלין), השועל שיודע דברים הרבה. ה"ישראלי", לעומתו, הוא הקיפוד ש"יודע דבר אחד גדול", והוא שמדינת ישראל היא מקום חיותו האחד, וגם אם הוא מתיירא בו אין לו מקום זולתו. "אני רק רוצה לדעת", פותח יודקה את דרשתו ושואל, "מה אנחנו עושים כאן?". והוא מבהיר: "בבית הזה, בארץ-ישראל, בכלל…". הקיפוד יודע להשיב על שאלה יודקאית זו תשובה אחת, שהיא דבר אחד גדול: זה מקום חיותנו, וכל מקום אחר הוא מקום מיתתנו. לשועל יש תשובות רבות. אך אודה על האמת: כשאני שומע את הקיפוד, זה שבתוכי וזה שמסביבי, עונה את התשובה האחת, הרזה, המצויה לו, נרעד ה"יודקה" שבתוכי בעונג רך, ומחייך.

בארי צימרמן הוא משורר ומורה במכללת עלמא בתל-אביב

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" מגזין מספר 35: "דין וחשבון מה מחליש ומה מחזק אותנו"

בארי צימרמן הוא משורר, פרשן של המקרא, ומרצה במכללת "עלמא"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה