דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוגוסט 2001 | / מהדורה 05

צילום: איל יצהר

החוזה שבין השפה להלכה

"ההלכה מגייסת את השפה. וזו, השפה, מגייסת את בני-האדם". קטעים בתוך "בתום לב", ספרו החדש של אדם ברוך, בהוצאת כתר

הקדמה

כמה כבר ביקשנו שקט לשוני. כמה כבר ביקשנו שפה אחת. כמה כבר ביקשנו לחסות בצל שפה בהירה. להתמסר לה. כבר ביקשנו וכבר הסכמנו וכבר הודענו: "רוממתנו מכל הלשונות"; "רצות אֲמָרַי ולא אֶכָּשל"; "ועל חטא שחטאנו לפניך בביטוי שפתיים"; "הביננו מה שנדבר"; "הדעה והדיבור לחי עולמים".

אי-השקט הלשוני יהיה חלקנו תמיד. בגלל השפה עצמה אנחנו נידונים לאי-הבנה. הנה, חוזי השפה שכרתנו בעצמנו, ואלה שאבותינו הורישו לנו, בוללים כשהם מבהירים, מבהירים כשהם בוללים. ושפה משותפת מתקיימת בעיקר ברמה הפונקציונלית.

אנסה, אם כן, להציג, באמצעות דוגמאות ולא באמצעות טענת-על אחת, את החוזה שבין ההלכה לשפה: מתי השפה מתערבת בקביעת הקוד? מתי ההלכה מרסנת את השפה? וכוונתי, כמובן, לשפה היהודית.

האם קבר ישראל הוא מושג הלכתי מדויק? או, האם הוא בעיקרו ביטוי למאוויים לאומיים שעם השנים נוצקו בשפה, עד שנדמו למושג הלכתי? מתי השפה ממלאת בכוחה פערים שבינה להלכה ונעשית מעין הלכה?

מדוע מיותר ולא נכון לתרגם לעברית את הקדיש הארמי? מהו מעמדה המיוחד של הארמית, בכל הנוגע לקדיש? כיצד "השפה" (ארמית במקרה זה) נעשתה מהות?

כיצד ההלכה מגדירה שיגעון? האם, מבחינת ההלכה, "השפה" מגדירה "שיגעון", או הרפואה מגדירה אותו? מתי ההלכה מתערבת ב"שפה"?

שפה או הלכה: האם הקמאיות שבשם הר-הבית, והרגש הלאומי, יוצרים מערך שווה-כוח להלכה ביחס ל"הר-הבית"? כיצד השפה עומדת על זכויותיה בכל הנוגע למחלל שבת, מול ההלכה של הדורות האחרונים?

האם היחסים שבין האגדהלהלכה והדירוג ההייררכי ביניהן אכן בלתי משתנים, מובנים מאליהם? האם יחסים אלה נובעים גם מהפרש "השפה" שבין ההלכה לאגדה? האם "האגדה" עדיין נכתבת?

שפה או הלכה: מדוע הרב יצחק יעקב וכטפויגל כה נרעש כשאותו אדם הצהיר: "אעשה הכול בתום לב", והפציר בו שיעשה הכול רק לפי התקנון? מדוע הרב וכטפויגל חשד ב"שפה" של אותו אדם, ובשפה בכלל? האם המונח "תום לב" טומן בחובו סכנות, על שום המילוליות הלא-מהודקת שלו, על שום היותו פתוח לפרשנויות שונות, על שום היותו חווייתי ודיבורי, ולא תקנוני-משפטי?

מהי לעומקה ההגדרה של עם-הארץ? עד כמה שפת ההלכה מסורה לאליטה? אם "השפה" היא השליט, מהו מעמדן של השכבות החברתיות הנמוכות ביחס אליה: נתינים בלבד? שותפים מוגבלים?

מיהו חבר על-פי ההלכה? מתי ההלכה מטעינה בחומרים הלכתיים את השפה ("חבר")? ומתי השפה מגדילה את התכולה שלה, ואוספת לתוכה את המשמעות הדתית-אמונית של מונח או מושג מסוימים? מהי נאמנות על-פי ההלכה? מתי ההלכה אינה מסתפקת בהוראת המובן "הפשוט" של השפה, ומדייקת אותה? האם גרושה נאמנת לומר שהיא בתולה: מתי ההלכה מעניקה לאדם את מעמד "המקור הנאמן, הראשון והסמכותי" ביחס לעצמו?

עניינו של פרק זה: חוזה ההלכה והשפה (כולל הדגמת הדיון ההלכתי בפועל, כגון הדיון ב"שיגעון", ב"נאמנות"). דוגמאות גדולות וקטנות. ובחרתי לפתוח בו את "בתום לב", כי "השפה היא מוצא הכול", "מותר האדם". והרי "העולם נברא בדיבור". כי ההלכה מגייסת את השפה. וזו, השפה, מגייסת את בני-האדם. כי מבחינת ההלכה השפה היא מעמד, והיא עדות על מעמד. כי שפת ההלכה קובעת את השקפת עולמו של היהודי. כי היהודי הוא סוכן-מפיץ של חוזה ההלכה-שפה.

וכן, מפני שעשרות בני-אדם פונים אלי בעניין "שפה והלכה", וחלק מהדברים כאן הם תשובות על שאלות פרטיות, או ניירות עמדה ליוזמי כנסים.

הבאתי כאן למעלה מחמישים גופי שפה-הלכה מייצגים, והרי כמעט אין לדבר סוף. ואם אשָׁאֵל מדוע "מחלל שבת" הבאתי כאן אבל "גר" ו"גיור" לא הבאתי כאן, אענה שלא עלי המלאכה לגמור.

חטא. בדרך השלילה

השפה היהודית רוויה ב"חטא": במקרא, בנביאים, בתפילה, במוסר, בחסידות. היהודי מוצמד לחטא. "על חטא שחטאנו". "מפני חטאינו גלינו מארצנו." "נקרא חוטא".

ומתוך עיון ב"ספר המצוות" של הרמב"ם (ובפרק "הכללים") אתה למד כי החטא, ביהודית ובהלכה, הנו מעין תשליל של המצווה (עשה, לא תעשה). והדיון של ההלכה במושג החטא כשלעצמו הנו מינימליסטי ומפוזר.

החטא של היהודית ושל ההלכה נובע מהחטאה, גם במובן של סטייה, טעות, החמצה. החוטא מחטיא את כוונת הבריאה: חיים על-פי המצוות. החוטא סוטה מדרך הישר: חיים על-פי ההלכה. החוטא מחמיץ את הדרך הטבעית לאדם: עבודת הבורא.

מול מצוות לא תעשה, החטא מתבטא במעשה. ומול מצוות עשה, החטא מתבטא במחדל. החוטא מורד בקב"ה באמצעות מרידה במצוות. מצבו של החוטא: "שהוא מאבד את היראה" ("ספר המצוות"). החטא מובן בדרך השלילה. "ונפש כי תחטא": כוונת השפה לכך שהאדם נקלע לחטא, לא שהוא נתון דרך קבע בחטא.

השפה קיבעה יחס קמאי שלילי כלפי "חטא", יחס המוטמע במלה עצמה. וההלכה קבעה איזו פעולה ואיזה מחדל הם "חטא". אך, כאמור, ההלכה (והשפה) לא העניקו ל"חטא" נפח דיון בתור מהות עצמאית. לפי היהודית ולפי ההלכה, "החטא" אינו מצב טבעי של היהודי, אינו אלטרנטיבה. "החטא", מבחינת ההלכה, הוא מצב זמני שסילוקו קרוב, או טירוף מערכות שהנה תיקונן כבר בא. ומכאן יחס ההלכה כלפיו: לא מהות עצמאית, אלא תשליל. לא נעניק לו עצמאות באמצעות דיון מפותח בו עצמו.

מיהו דתי? הולכין אחר הלשון

קבלן אחד בנה "שכונה לדתיים", והנה אך החלו ראשית החיים בשכונה, כבר התגלה שחלק מהדיירים כלל אינו דתי: בניהם בבתי-ספר חילוניים, נשותיהם מודרניות ואופנתיות, והבעלים מבקרים בבית-הכנסת בחגים בלבד. ובימים אלה נכתבת תביעת הדיירים הדתיים מהקבלן: הַחזר את דמי הדירות שלנו, ונצא מהשכונה.

והקבלן טוען: אמנם הבטחתי שזו "שכונה לדתיים", ואמנם הדתיוּת הנָּה תנאי מהותי, אבל אלה שאינם נראים לכם דתיים הצהירו בפני שהם דתיים, ובכלל מי אני שאקבע מיהו דתי בישראל 2001? הרי יש דתיים של אגודה ויש של ניאו-בראסלב, והרי גם בכפר-שמריהו בוודאי יש מחללי שבת אחדים, והם בכל זאת דתיים בעיני שכניהם, רק משום שהם מבקרים מדי פעם בבית-כנסת?!

וההלכה? הנה הרמב"ם: "וזה עיקר גדול: בכל דברי משא-ומתן הולכין אחר לשון [שפה] בני-האדם באותו המקום ואחר המנהג" (הלכות מכירה). כלומר, אם השכונה בבני-ברק, ברור לאיזו חומרת דתיות הכוונה, ואכן נפל מום ממשי בעיסקה הנ"ל. השכונה בסביון? הכוונה לדתיות רכה ביותר, ואשה אופנתית וילד בבית-ספר חילוני לא סותרים את ההגדרה "דתי". והעיסקה עיסקה.

ונראה שבית-המשפט הישראלי ינהג כרמב"ם: הולכין אחר הלשון (תודעת השפה ומבחן הכוונה) באותו מקום (נורמת בני-ברק או נורמת סביון). השכונה בבני-ברק? אינך, על-פי ההלכה, חייב להיות דתי כמחמירים שם, ודי בכך שאתה דתי כדתיים הממוצעים שם.

הר-הבית. אי-מימוש

"הר-הבית": שפה או הלכה? האם השפה היא הקובעת את מעמדו של המקום? האם הקמאיות הגלומה בשם "הר-הבית", והרגש הלאומי המנשב בו וממנו, הם המגדירים? מה המרחק שבין השפה להלכה לגבי "הר-הבית"?

על-פי "השפה", הר-הבית שלנו. במלוא מובניו של "שלנו". ואילו על-פי ההלכה האותנטית, לא הפוליטית-נסיבתית, נכון היום למסור את השליטה בהר-הבית לידי כוח זר בינלאומי.

הנה, הרב עובדיה יוסף ("יביע אומר") מפרט את טעמי איסור הכניסה למקום המקדש: בגלל היותנו טמאי-מתים; בגלל חשש התגרות באומות העולם; בגלל חשש עידוד משיחיות.

ובכלל, ההלכה קבעה כאן היטב את החיץ שבין מציאות חיים רצויה לבין מימוש מסוכן של אוטופיה דתית ("הר-הבית") הניזונה גם משפה קמאית.

מי יעלה בהר השם? נקי כפיים ובר לבב. "מי יעלה" הוא לשון עתיד, לשון שהות. לשון המזמינה אי-מימוש. לשון רטורית. לשון הממליצה על הסתפקות מבורכת בחיים ריאליים. לשון האומרת ליהודי: השאר את הר-הבית לזמנים אחרים.

עם-הארץ. יחס מתמתן

העולם משתנה, יחס ההלכה כלפי "עם-הארץ" השתנה, אך השפה היהודית עדיין משמרת את הבוז והפחד המוטמעים בהגדרה "עם-הארץ". בוז כלפי אדם שבעט בערכים המהותיים של היהדות. בוז מתוך פחד, שעם-הארץ יכרסם בחוסן הקהילה. בוז מפחד האיום שעם-הארץ הציג, אוטומטית, לאורך ההיסטוריה, מול פני הקהילה: התנכרות ללימוד תורה, לשמירת מצוות, להבטחת הרצף היהודי. עם-הארץ היה חשוד על מעשרות, טהרה, עדות, וחייו התנהלו בכעין מובלעת חוץ-קהילתית.

והנה, בסוף "דור המשנה" שוּנה היחס לעם-הארץ, ובוטלו רוב התקנות ביחס אליו (שעיקרן חשד ובידול). וראה בעניין זה, בפרק זה, את שינוי יחס ההלכה כלפי "מחלל שבת". גם עם-הארץ וגם מחלל השבת לא הודחו מהטקס הדתי-הלכתי, ובוודאי שלא מהשבט (הדחה אתנית), כדי לא לגרום בעם ישראל שבר בלתי ניתן לאיחוי.

אבל השפה היהודית, כאמור, עדיין משמרת את עוצמת הבוז ל"עם-הארץ" ואת עומק הפחד מפניו. השפה היהודית מחשיבה עצמה גם כמעין כונס נכסים קבוע של ההלכה, המשמן עבור ההלכה גם את כליה הישנים וגם את כליה הנוכחיים בכל שעה ושעה.

בעוד חמישים שנה ההלכה עשויה לשנות את יחסה כלפי עם-הארץ, והשפה תחכה לה שם חמורה כתמיד.

ריבוני. נדר האדם הלא-ריבוני

פרשת "מטות" נפתחת בפסוק: "איש כי יידור נדר". וגם באלף הבא בני-אדם יידרו נדרים, בהאמינם שבכוח הנדר לתקן אותם ואת גורלם. והנה, ההלכה מתריעה מפני הנדר: "אל תהיה רגיל בנדרים. כל הנודר, אף על פי שקיים את נדרו, נקרא רשע ונקרא חוטא" ("שולחן ערוך", הלכות נדרים).

רשע וחוטא?! מדוע ההלכה בוחרת בשפה גרזינית שכזו? כן, רשע וחוטא. כן, שפה גרזינית. בחירת שפה מדויקת מול דבר מתעתע ומתעה כנדר מיותר.

לכאורה, הנדר הנו סוג של התעלות נפשית, של יכולת האדם לשלוט בהנאותיו. ועל כן, לכאורה, הנדר רצוי. לכאורה, הנודר אדם מעולה. ומול "המעולה" הזה, על מנת להנגיד בחריפות את עמדתה, ההלכה נוקטת שפה גרזינית: לא "מעולה" אלא "רשע וחוטא".

ההלכה, מנקודת מבטה הכללית והפנורמית על בני-האדם, כבר צופה את שלב המשבר של הנודר. את השלב שבו לא יוכל לקיים את נדרו, או לא ירצה לקיים אותו. ואז, האדם המפר נדר בהכרח מכניס עצמו לתהליך השתמטות כללי מחובות. השתמטות מחובות חברתיים, דתיים, אישיים. כשלון מימוש הנדר (סוג של חוב) בהכרח מייצר אצל האדם מיאוס כלפי חובות באשר הם חובות. והמשתמט מחובות הנו הרשע הנ"ל.

ההלכה מזהה את הנדר כתוצאה של מצב מאני או דפרסיבי, ושואפת להגן על האדם מתוצאות קשות של מצבים אלה. הנדר, בדרך-כלל, אינו תכונת "האדם המעולה", אלא תכונת האדם המוטה על-ידי נסיבות זמניות, האדם המוסט רגשית, הנגרף ל"דיבור גבוה", לשפה מוכת פאתוס: האדם הלא-ריבוני.

מנהג. ההלכה כובלת את השפה

פעולה תכופה ומקובלת (למשל בתחום בית-הכנסת, או הבית) אינה נעשית "מנהג", עד שגדולי הדור יאשרו את הפעולה כ"מנהג". כלומר, ההלכה אינה מאשרת לשפה לקבל החלטות בתחום זה. ההלכה אינה מסתפקת בכך שהציבור אומר (שפה) שזה מנהג מקובל אצלו, ועל כן הוא תקף, מוצק וחוקי כהלכה וכו'. בין שפת העם ל"מנהג" נמצאים גדולי הדור. ההלכה כובלת כאן את השפה ואינה מניחה לה להקדים אותה.

מחלל שבת. הוא בכל זאת איתנו

בשכבר הימים "מחלל שבת" היה ביטוי, מושג ועבירה בעלי עוצמה ודיוק מוחלטים. התואַם בין השפה להלכה (איסור חילול שבת) היה מוחלט. והשפה, היא עצמה, בכוחות עצמה, כמעט הקיאה את "מחלל השבת" מתוך הקיבוץ היהודי, ובוודאי צמצמה את שותפותו בחיים הדתיים.

והנה, במהלך המאה העשרים, ואף מעט קודם לכן, התמתנה חומרת "מחלל שבת" (מבחינת ההלכה) ואין הוא מוקא מהציבור, ואף שיתופו בטקס הדתי אינו מצומצם. ועם זאת, לא נעלמו הקמאיות והעוצמה הלשונית השלילית שב"מחלל שבת". ההלכה התמתנה, ואילו השפה המשיכה בשלה, בחומרתה.

מתי השפה וההלכה מתאמות עצמן? מתי בין השפה להלכה נוצרים שיהויים, ומדוע?

"אם תשיב משבת רגלך" (ישעיהו). השבת היא אות הברית בין ישראל לבורא. חילול השבת צופן לישראל חורבן נפשי ופיזי. הצדיקים (בחסידות) מוגדרים בזיקה לשבת. לפי פרשנויות רווחות, השבת שקולה כנגד כל המצוות כולן (ירושלמי, מסכת נדרים). וראה הרמב"ם (הלכות שבת): "השבת ועבודה זרה כל אחת שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה".

מחלל שבת מורד בקב"ה. שמירת השבת מאשרת את נוכחות הבורא בעולם ואת ריבונותו, והיא עדות לנוכחות ולריבונות: יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת את ישראל.ומי ששומר את השבת נכלל בעדה של עדים המעידים על אותן נוכחות וריבונות. ולפי מקורות שונים (קבלה, חסידות), נוכחות האל וריבונותו בעולם צריכות את העדות האנושית הזו על מנת להתקיים (לפעול). האל אֵל משום שבני-האדם הנם עדיו: ואתם עדי נאום השם, ואני אל. חילול שבת כמוהו כעבודה זרה.

השפה היהודית עיטרה ומעטרת (תפילה, פיוטים, דיבור) את השבת, ומהללת את תכונותיה. האגדה והפולקלור מייחסים לשבת כוחות מיוחדים. השבת שלובה בשפה היהודית שילוב גמור, מתמיד.

יש חילול שבת בפרטיות, ויש חילול שבת בפרהסיה, והוא החמור מבין השניים. מדוע? המחלל בפרהסיה אינו מתריס (מתחצף) רק נגד הקב"ה, אלא גם נגד הציבור. מוציא עצמו מהציבור. פורש מהציבור באקט של ביזוי אמונת הציבור (שבת). ולצורך זה, אין המדובר בחילול שבת ברמת מלאכה אסורה "קטנה", אלא במלאכה "כבדה", שכל הציבור הכללי מזהה אותה מיד כ"חילול": נהיגת רכב, עבודה בשדה.

ומהי "פרהסיה"? האם היא מקום ציבורי כשלעצמו? האם היא מקום ציבורי רק בתנאי שבאותה שעה מצויים בו בני-אדם מקרב הציבור? לפחות עשרה מישראל? עשרה אלה רואים את החילול עצמו, או די בכך שהם יודעים על עצם החילול? ידיעה או ראייה בפועל? "אני יודע" רק כי ראיתי? "פרהסיה" רק כהיפוכה של "צנעה", בהנחה ש"השפה" כבר סיכמה איתנו מהי "צנעה"?

השפה בכללותה, כלומר לא רק שפת ההלכה, הנה מכונן ראשי של "שבת" ושל "מחלל שבת". הדיון ב"מחלל שבת" הנו דתי (הלכתי) ואתני (הקיבוץ היהודי). ובפרק זה ננסה להאיר אף את מימד השפה שבדבר.

מתי, בהלכה, מחלל שבת הוגדר נוכרי ממש? במסכת חולין ובמסכת עירובין מתקיים דיון במחלל שבת בפרהסיה. ובראשונה (הגאונים והראשונים), מחלל שבת בפרהסיה, אם הוא שוחט במקצועו, שחיטתו נפסלה. בראשונה מחלל בפרהסיה לא היה חלק ממניין, מזימון של ברכת המזון. הוא הושעה מהחיים הדתיים. ראה הרמב"ם (הלכות גירושין): "הכול כשרים לכתוב את הגט חוץ מחמישה… או שהוא מחלל שבתות בפרהסיה הרי הוא כגוי לכל דבריו".

והנה, במאות האחרונות חלק ניכר מהפוסקים מיתנו את ההגדרה, ובלבד שמחלל שבת לא יודח מהשבט היהודי. ועם זאת, השפה שמרה על חומרתה ביחס ל"מחלל שבת": בכל הקשרי השפה היהודית "מחלל שבת" הנו שם נרדף לשלילה, להתנכרות, לפרישה מהציבור, לבגידה בקוד היהודי, הן במובנו הדתי והן במובנו האתני.

בכל הנוגע ל"מחלל שבת" השפה נשארה בשלה, ונאבקה על יכולתה (זכותה) לפעול גם כמכשיר משפטי. כלומר, השפה היהודית לא ויתרה על קשרי הגומלין המסועפים שלה עם ההלכה ועל האפקט ההלכתי הגלום בה. לא ויתרה על מעמד הכוח שלה.

"חילול שבת" מוגדר על-ידי פעולה פיזית (חילול בפועל). האם כדי להיות "מחלל שבת", במלוא המובן המשותף להלכה ולשפה, יש צורך ברצף של פעולות חילול? בתודעת חילול מדויקת? מי מקדים את מי בתיאור אדם כ"מחלל שבת": השפה (הדיבור המיידי הרגיל) או ההלכה (לאחר כינוס ובירור עובדות וכוונות)?

ההגדרה מחייבת רצף של פעולות חילול שבת בפרהסיה. פעולה אחת נחשבת כתאונה. רק רצף מסתכם כמרידה (התחצפות) בקב"ה. בין שהפרהסיה היא פעולה מול עשרה יהודים, ובין שהיא רק מול ידיעה של עשרה יהודים שאותו אדם מחלל שבת, דרושה כוננות נפשית מלאה של חילול מצד מחלל השבת – ולשם כך יש צורך בדיאלוג בינו לבין היהודים הרואים אותו. דיאלוג כולל בירור, השתדלות והתראה.

ההלכה אינה מניחה לשפה לקבוע סופית מי הוא "מחלל שבת בפרהסיה". ההלכה נכנסת לבירור הזה לאחר שהשפה (באמצעות בני-האדם) מסמנת את המחלל ככזה. קוד ההלכה מכיל את השפה, ואין השפה חלופה או שוות כוח לבירור ההלכתי.

החיים הישראליים – אלה המשותפים לש"ס ואגודת ישראל מכאן ולליכוד ולמערך מכאן, ואלה השוטפים במערכת בתי-הדין הרבניים בישראל – בכל הקשור למעמד אישי (קידושים, גירושים, מזונות) או לדיני ראיות, אינם מסלקים את "מחלל השבת" לא מהטקס הדתי ולא מהקולקטיב היהודי. הקידושים שלהם קידושים, הגט שלהם גט, העדות שלהם עדות, והם משתתפים בזימון של ברכת המזון.

תמיד היו בקרבנו מחללי שבת. תמיד היו בינינו מרמי נשים, מהמרים, סוחרים בבשר גנוב, רשעים המתעמרים בעגונותיהם, מחליפי זהויות, נושאי משרות דתיות שפשעו בשליחותם. כי תמיד היינו ציבור כולל כול. ולפי מסורת השו"ת (שאלות ותשובות), שכבר הבאתי ממנה בהרחבה בספרי הקודם, "סדר יום", ואביא בספר זה, "בתום לב", גם מחללי שבת היו בינינו לאורך ההיסטוריה שלנו, והפוסקים בדקו את כשרות שחיטתם, או את יינם, או את גטיהם, על-פי זיקתם ל"עבודה זרה", ל"המרת דת", ל"עכו"מיות", ל"מרידה החמורה ביותר האפשרית בקב"ה"; ומאידך גיסא, בדקו אותם על-פי האפשרות שמדובר באנוס (ספרד), או שאין המדובר בתודעת חטא חדה, או שהמדובר בחילול שבת שלא כל הציבור מזהה מיד כחילול.

ועמדת ההלכה נעה במתח שבין קדושת השבת הדתית והאומתית, כלומר כערך מכונן יהודי עיקרי, ובין מתיחת ההגדרה "יהודי" עד קצה היכולת הדתית והשבטית, על מנת שלא להדיח כליל את הפרט הסוטה.

וממתי החלו "להקל" בעניין מחלל שבת, ומדוע? האם היתה זו "הקלה" נסיבתית: שינוי דפוסי החיים של ציבור יהודי, המתערה בקרב החברה שבה הוא חי (גרמניה, צרפת)? מעורבות כלכלית יהודית בחיי המדינה?

האם מחלל השבת הוא כ"תינוק שנשבה", כלומר, אין זה חילול שבת מודע, יזום אלא סוג של כשל, המתכנס תחת ההגדרה המנטלית-דתית "תינוק שנשבה"? האם מחלל השבת הנו כ"אנוס": כשמאות אלפי פליטים יהודים מגיעים לארצות-הברית בתקופת המלחמה, מחוסרי מיומנות מקצועית, ואנוסים לעבוד גם בשבת כדי שלא לגווע?

האם בתקופה המודרנית, מעצם "המודרניות הטכנולוגית", חילול שבת אינו נתפש עוד כמרידה גסה בקב"ה? ואם חילול השבת הנו בעל אופי טכני, פרנסתי, ואין בו כשלעצמו שום כוונה של מרידה בקב"ה?

האם "ההקלה" נובעת מכך שהדור ממילא "מקולקל", והחמרה הלכתית רק תקצין את ההתרחקות מהדת? כלומר, האם השיקול טאקטי? האם השיקול "לאומי": הדחת מחללי השבת מהטקס הדתי תגרום קרע בעם שלא יתאחה עוד?

ואם חילול השבת הוא כמעט המוני, ואיש כבר אינו קורא אותו כמרידה (חוצפה) נגד הקב"ה אלא כמציאות עובדתית, האם עדיין מחלל שבת בפרהסיה נחשב כעובד עבודה זרה, כגוי, כמומר, כמי שיש לסלקו מהטקס הדתי, מהקולקטיב? האם אלמנט המרידה (חוצפה) אינו העיקר?

וראה על כך את הרב עובדיה יוסף ("יביע אומר"): "כל הטעם שהמחלל שבת בפרהסיה הריהו כמומר… מפני שעושה מעשהו בחוצפה… וזהו בזמן שכל העדה קדושים, אבל בזמן הזה, בעוונותינו הרבים, אשר פשתה המספחת והופקר איסור חילול שבת בפומבי".

אלמנט החוצפה (המרידה בקב"ה), הנובעת מחילול השבת, אכן התמתן. חילול השבת כשלעצמו אינו מיתרגם היום להמרת דת. המערכת ההלכתית הפורמלית אינה מדיחה את מחלל השבת לא מהטקס הדתי ולא מהקיבוץ היהודי – והנה, "השפה היהודית" עצמה לא ממש מיתנה את עוצמת הביטוי "חילול שבת", את הקמאיות שלו.

האם הפעם "השפה" מדדה אחרי הפסיקה? האם "השפה" מחשיבה עצמה כמעין כונס נכסים ומקפיאה את "מחלל השבת", מתוך ציפייה שחומרת החילול תשוב לקדמותה לאחר תקופת "הקלה" קצרה?

לשפה חיים משלה. ואין השפה תמיד מצייתת מיד להסכמים החברתיים-דתיים (מחלל שבת אינו מודח). והשפה עדיין מהדהדת, אינה מוכנה לדחיקתה לתחום "החווייתי", ואינה מוותרת על מעמדה כמכשיר משפטי.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 5 : השפה השלטת. לחצו כאן להזמנת הגיליון

אדם ברוך היה סופר ועיתונאי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה