דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
15 בספטמבר 2011 | מהדורה 62

הזדמנות מוסרית לחברה הישראלית

בניגוד לרושם הרווח, רובם המכריע של הנמלטים ממדינות אפריקה מגיעים למדינות אפריקאיות אחרות. ובניגוד לקבוצות אחרות של מהגרים, רובם המכריע של מבקשי המקלט שואפים לחזור למולדתם כאשר תוסר הסכנה המרחפת בה מעל ראשם. אך מדינת ישראל מסרבת להעניק למבקשי המקלט מעמד של פליטים, למרות שהיא חתומה על "אמנת הפליטות" של האו"ם

"עכשיו אני מתחיל להבין מה אמרת כשאמרת שכבר כשבוחרים שאלת מחקר קובעים כמעט הכל על תוצאות המחקר", אמר תום, בן 18 המעוניין לערוך מחקר על הפליטים בישראל. כל מחקר שואף למצוא סדר, ולכן הוא חייב להתעלם ממורכבותה של המציאות. מחקר על מבקשי המקלט יחלק למשל את מושׂאיו על פי מוצאם, צבע עורם ו/או תחומי העניין שלהם. אבל במציאות בני אדם לא באים בקבוצות, אלא אחד אחד. הסיפור, שלא כמו המחקר, מתמקד בפרטים המייחדים.

תום נולד באריתריאה לאב אריתראי ולאם אתיופית. כשהיה בן ארבע מת אביו ומשפחתו גורשה לאתיופיה. אמו נישאה ותום היה לאריתראי בן למשפחה אתיופית. כשהגיע לגיל 12 הבין תום כי משפחתו סובלת מאפליה משום שיש לה ילד אריתראי. הוא החליט שלא לעמוד בדרכה של משפחתו וברח. הוא יצא למסע תלאות של שלוש שנים, שעבר בסודן, במצרים ובארץ שעל קיומה לא ידע עד אז – ישראל. תום נעשה לילד רחוב רב תושיה, המצליח לפרנס את עצמו בעבודה קשה, ואף לסייע למרי גורל אחרים ולהסתייע בהם. כמו רוב מבקשי המקלט השורדים את מסע הבריחה ממולדתם, גם תום היה עד לעולם שבו חיי אדם חשובים כקליפת השום.
"כשהבדואים העבירו אותנו את תעלת סואץ", הוא סיפר לי, "סודני אחד אמר משהו, למרות שהתבקשנו לשמור על דממה גמורה. הבדואים השליכו אותו מיד למים".

ישראל בוחרת בכל שנה קבוצה של מבקשי מקלט ממדינות כמו ניגריה, ששיעור הזכאים בקרב אזרחיהן למעמד פליט נמוך. התוצאה היא ששיעור קטן (2 אחוזים, אם לדייק) מבני הקבוצה נמצאים זכאים למעמד של פליטים, ונתון זה מביא לפרסום המופיע בראש חוצות וקובע כי 98 אחוזים ממבקשי המקלט אינם אלא מהגרי עבודה. כך ישראל נמנעת מקיום חובותיה כלפי מבקשי המקלט בלי להפר אותן במפורש

"כן, גם לנו היה כזה", התפרצו לשיחה שתי אחיות בנות תשע ועשר שעמדו בסמוך ושמעו את תום. "וכשהתקרבנו לישראל, אז הבדואים אמרו לנו, 'עכשיו ללכת בשקט בשקט כי המצרים יהרגו אותנו אם ישמעו אותנו'. אבל האחות הקטנה שלנו, שהיתה בת ארבע, התחילה לבכות. החיילים ירו עלינו, אבל בגלל החושך הם לא פגעו, אבל הכדורים העיפו עלינו אבנים", והשתיים מראות את הצלקות שעל שוקיהן. למרות החוויות האלה, לבן של הילדות, כמו של תום, לא התקשה. בכלא סהרונים, שם נכלאו לאחר כניסתן לארץ, התעללה אסירה אחת בגורי חתולים. הילדות דרשו מהשוטרות שיאפשרו לווטרינר להיכנס לכלא, ולאחר שזה טיפל בגורים הן המשיכו לטפל בהם עד שחרורן.

באחרונה עבר תום ריאיון במשרד הפנים, אבל כשל בהוכחת זכאותו להגנה, ועתה הוא בסכנת גירוש – גירוש לשום מקום, שכן הוא לא הצליח להוכיח שהוא אריתראי. "הם שאלו אותי איזה אוטובוס מגיע לעיר, אבל המשפחה שלי ברחה מאריתריאה כשהייתי בן ארבע. איך אני יכול לזכור דבר כזה?"

להנהיג מדיניות הגירה ברורה והוגנת

אפתח בכמה הערות כלליות. בניגוד לרושם הרווח, רובם המכריע של הנמלטים ממדינות אפריקה מגיעים למדינות אפריקאיות אחרות. מדו"ח חדש (21.7.2011) של האו"ם עולה, כי בכל חודש מגיעים לאתיופיה כאלף פליטים אריתראים. הם עושים זאת למרות שאתיופיה היא מדינה עוינת, ולמרות שהשנאה בין האריתראים והאתיופים עמוקה. בסודן יש יותר מחצי מיליון פליטים מאריתריאה, שרבים מהם נפלו קורבן למעשי אלימות קשים על רקע אתני.

רבים בישראל מאמינים כי מאות הפליטים שמגיעים בכל חודש מאפריקה הם מבקשי פרנסה. חיפוש אחר פרנסה וחיים טובים יותר הוא כוח מניע מרכזי בנדודי מהגרים בעולם, אבל אינו הגורם המרכזי לבריחת הפליטים ממצרים. הגורם המרכזי הוא היחס הקשה שהפליטים סובלים ממנו במצרים: בשנת 2005 טבחו שוטרים מצרים במבקשי מקלט סודנים שהשתתפו בתהלוכת מחאה שקטה. מצרים משיבה לאריתריאה מבקשי מקלט רבים, וגורלם של רבים מהם לא נודע. האבטלה במצרים מגיעה בתקופה האחרונה ל-70 אחוזים, ופליטים בעלי תעסוקה סובלים מאלימות.

בניגוד לקבוצות אחרות של מהגרים, רובם המכריע של מבקשי המקלט שואפים לחזור למולדתם כאשר תוסר הסכנה המרחפת בה מעל ראשם. ולראיה – מאז הכרזת העצמאות של דרום סודן בחרו יותר מ-600 מתושבי המדינה החדשה לשוב מרצונם למולדתם. כמובן, הרצון לשוב אינו מקיף את כל מבקשי המקלט, ולעתים הוא תוצאה של החשש של מבקשי המקלט שישראל לא תקיים את חובתה להגן עליהם: החלטה בדבר הקמת מחנה גירוש, הסתה גזענית, אלימות גזענית ואובדן התעסוקה, כל אלה מצליחים לגרום לרבים ממבקשי המקלט "להעדיף למות במולדתם מאשר לגדל ילדים רעבים בארץ", כפי שאמר לי לאחרונה אחד השבים אל דרום סודן.

בניגוד לטענה של מי שמעוניינים ללבות את השנאה כלפי העובדים הזרים, ארגוני הסיוע אינם מעוניינים להציף את ישראל באפריקאים. המאבק של ארגוני הסיוע מתבסס על דרישה פשוטה, והיא להנהיג מדיניות הגירה ברורה והוגנת. עם זאת, הארגונים נלחמים במדיניות הדלת המסתובבת ובחברות כוח האדם המנהלות רשת עבדות מודרנית. למעשה, מדיניות משרד הפנים בתקופת כהונתו של אלי ישי מש"ס היא שמאפשרת את גידול מכסות העובדים הזרים בתעשייה, בחקלאות ובשירותים בארץ. רבים מהחברים בארגוני הסיוע התנגדו אף להבאת העובדים הזרים הראשונים וחששו שהדבר יהפוך אותנו לחברת אדונים ועבדים. מחשש מהצפת המדינה בפליטים מאפריקה יש התולים את האשמה בגדר הפרוצה, כלומר בגבול עם מצרים. ובכן, הגדר אינה פרוצה, אך היא נשלטת על ידי גורמים עברייניים. כל עוד המהגרים צובאים על גבולה של מדינת ישראל, על ארגוני הסיוע לדאוג לשלומם, לרווחתם ולזכויותיהם.

על פי אמנת האו"ם לפליטים, כל אדם שנכנס למדינה אחרת זכאי לבקש מקלט מפני סכנה הנשקפת לו בארץ מוצאו. משעה שביקש מקלט אמורה נציגות האו"ם, או נציגות משרד הפנים שהוסמכה לכך, לבחון את זכאותו של מבקש המקלט להגנה. כ-27,000 מכלל מבקשי המקלט הנמצאים בארץ הם אזרחי אריתריאה, וכ-7,000 הם אזרחי סודן – הנחלקים ליוצאי דרפור, דרום סודן וצפון סודן. כל אזרחי סודן הנמצאים בארץ זכאים להגנה, משום שהימצאותם בארץ גוזרת עליהם עונשים קשים עד כדי גזר דין מוות בארצם. האו"ם מעניק הגנה גם לרובם המכריע של מבקשי המקלט מאריתריאה, וכן זכאים להגנה מבקשי מקלט מקונגו, מבורמה ומארצות אחרות בהתאם לסכנה המרחפת מעליהם.

למה אנחנו חייבים להם

נפנה לתאר את מצבם של הפליטים: בעשורים האחרונים נהרגו כשני מיליון בני אדם במלחמת האזרחים בדרום סודן. ביולי 2011, בעקבות משאל עם וכחלק מהסכם שלום עם הצפון, זכה הדרום לעצמאות. למרות התקווה שיהיה זה ראשיתו של עידן חדש ובטוח, דרום סודן עודנה אחד החבלים המסוכנים בעולם. הסכסוך עם הצפון מסרב לשכוך, ומאז ראשית השנה נהרגו 1,800 בני אדם בקרבות ועוד 200 אלף בני אדם עזבו את חבל אביי, סלע המחלוקת העשיר בנפט המאיים על ההסכם בין הצדדים. שיעור תמותת הילודים בדרום סודן הוא גבוה בעולם, תוחלת החיים במדינה החדשה היא מהנמוכות בעולם, ואין בה כמעט מערכות של חינוך, בריאות, רווחה ואפילו כבישים.

שלא כמו פליטים אחרים, 1,500 פליטי דרום סודן החיים בארץ בחרו בישראל, ולא נקלעו אליה. הם האמינו כי ישראל תהיה המקלט הבטוח שלהם, משום שלישראל ולבני הדרום, שהם רובם נוצרים או בני דתות שבטיות, יש אויב משותף – האיסלם הפונדמנטליסטי. פליטי דרום סודן אכן מבטאים תכופות אהדה מפורשת למדינת ישראל. לאחרונה, כאשר ילד אחד סיפר לי כי הם, בני דרום סודן, "היו ראשוני הפליטים שהגיעו לארץ", תיקנה אותו ילדה אחת ואמרה, "לא, היהודים היו הפליטים הראשונים כאן, אנחנו באנו כדי שהיהודים יגנו עלינו".

הדבר היחיד שהפליטים יכולים להשיג הוא "הגנה קבוצתית", הניתנת להם בהיותם בני מדינות כמו אריתריאה, סודן וקונגו, ומגינה עליהם מפני גירוש. אך חובת המדינה אינה מסתכמת בהגנה על הפליטים מפני גירוש. על המדינה להעניק להם תנאים לתעסוקה, לבריאות ולחינוך. באופן פורמלי ישראל מודה כי היא מחויבת לאפשר תעסוקה למבקשי המקלט, אך במקביל היא מנהלת מסע הפחדה רווי דיסאינפורמציה ומפיצה את השמועה כי מבקשי המקלט אינם זכאים לתעסוקה. בכל פעם שארגוני הסיוע פונים לערכאות, הממשלה מודה כי אין בכוונתה לאכוף את האיסור הזה

על הפליטים האומללים של דרפור אין צורך להכביר במילים. גורלם ידוע כל כך עד שרבים בישראל מבלבלים בין "פליט" לבין "דרפורי". מעניינת במיוחד היא דווקא קבוצה קטנה יחסית של יוצאי צפון סודן. עם הזמן למדתי כי רובם המכריע של בני הקבוצה הזאת הם אנשים משכילים, חילונים או מסורתיים, המנסים להציל את עצמם ובעיקר את ילדיהם מחיים תחת משטר מוסלמי-חומייניסטי אלים, ומהסכנות האישיות, החברתיות והפוליטיות הנשקפות להם משלטון האייטולות של באשיר. עבור בני הקבוצה הזאת ישראל היא אי של שפיות חילונית. רבים מהם מתרגשים מעצם העובדה שילדיהם יכולים ללמוד בבתי ספר מעורבים, אצל מורים שאסור להם להכות את ילדיהם.

בקונגו (זאיר לשעבר) יש דיכוי פוליטי קשה, שבא לידי ביטוי בין השאר באונס שיטתי של נשים. לפי אומדן שפרסם האו"ם במאי השנה, בכל יום נאנסות במדינה המונה כ-50 מיליון בני אדם כ-1,150 נשים. נתון זה שקול לאונס של יותר מ-150 נשים בכל יום במדינת ישראל. רוב מעשי האונס מתבצעים במזרח המדינה, באזור שממנו מגיעים רוב הקונגולזים המבקשים מקלט בישראל.

מסע הפחדה של הממשלה

אבל למה בעצם אנחנו חייבים להם, שואלים רבים. ובכן, התשובה היא שיש לנו חובה מוסרית, המוטלת על כל אדם ביחס לכל אדם אחר בכל רגע ורגע. בנוסף, מוטלת עלינו החובה לקבל פליטים מתוך "אמנת הפליטות" שמדינת ישראל נמנתה עם יוזמותיה.

כיום מדינת ישראל מסרבת להעניק למבקשי המקלט מעמד של פליטים. ישראל בוחרת בכל שנה קבוצה של מבקשי מקלט ממדינות כמו ניגריה, ששיעור הזכאים בקרב אזרחיהן למעמד פליט נמוך. התוצאה היא ששיעור קטן (2 אחוזים, אם לדייק) מבני הקבוצה נמצאים זכאים למעמד של פליטים, ונתון זה מביא לפרסום המופיע בראש חוצות וקובע כי 98 אחוזים ממבקשי המקלט אינם אלא מהגרי עבודה. כך ישראל נמנעת מקיום חובותיה כלפי מבקשי המקלט בלי להפר אותן במפורש.

הדבר היחיד שהפליטים יכולים להשיג הוא "הגנה קבוצתית", הניתנת להם בהיותם בני מדינות כמו אריתריאה, סודן וקונגו, ומגינה עליהם מפני גירוש. אך חובת המדינה אינה מסתכמת בהגנה על הפליטים מפני גירוש. על המדינה להעניק להם תנאים לתעסוקה, לבריאות ולחינוך. אבל ישראל ממשיכה להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. באופן פורמלי ישראל מודה כי היא מחויבת לאפשר תעסוקה למבקשי המקלט, אך במקביל היא מנהלת מסע הפחדה רווי דיסאינפורמציה ומפיצה את השמועה כי מבקשי המקלט אינם זכאים לתעסוקה. בכל פעם שארגוני הסיוע פונים לערכאות, הממשלה מודה כי אין בכוונתה לאכוף את האיסור הזה, ולכן היא מבקשת להסיר את העתירה מפתחו של בית המשפט. אבל מסע ההפחדה של הממשלה מתגלה כיעיל ביותר. הוא כולל, מאז ספטמבר השנה, הוספת הערה מפורשת על האשרה הזמנית שמקבל מבקש המקלט בכל שלושה חודשים, המציינת כי האשרה אינה מהווה אישור העסקה. במצב זה, כשאיומים בקנסות כבדים נשמעים בכל יום כמעט מפי פוליטיקאים וכל מיני פובליציסטים, מעטים הם המעסיקים המעזים להמשיך להעסיק מבקש מקלט, גם אם מדובר באדם שהם העסיקו במשך שנים.

גל הפיטורים של החודשים האחרונים משפיע על תנאי החיים של מבקשי המקלט. אנו מכירים ילדים שאינם רואים את הוריהם, העובדים כשוטפי כלים ומנקים באזורי בילוי מרוחקים עד השעות הקטנות של הלילה. נתקלנו במבקשי מקלט שאיבדו את עבודתם ושלחו את ילדיהם להתגורר אצל קרובי משפחה, והכרנו ילד שבמצוקתו שלח אותו אביו לארץ מוצאו, למרות ששם אורבת סכנה מוחשית לחייו. ראוי להבהיר: עד שלא בחנה את בקשתו של מבקש מקלט, אין ברשותה של מדינת ישראל למנוע ממנו תנאי קיום בסיסיים, ובעוד אין היא מספקת לו אותם, עליה לאפשר לו לעבוד. לכן, ממילא, בניגוד להצהרות מפורשות של משרד הפנים, אין זאת שהמדינה נמנעת מאכיפת איסור ההעסקה, אלא שחובתה לאפשר פרנסה למבקשי המקלט, וכשפקידיה אינם עסוקים בתעמולה פופוליסטית, הם מודים בכך מפורשות.

סיפורים אנושיים נוגעים ללב

במקום לנהל מלחמה גזענית נגד מבקשי המקלט, ובמקום להשמיץ אותם ולהפריח האשמות שווא על אחוזי פשיעה וגזל מקומות מגורים ועבודה (טענות המועלות נגד כל קבוצת מהגרים בכל מקום ובכל זמן), יכולה מדינת ישראל לראות במבקשי המקלט את שגריריה העתידיים; היא יכולה להקנות לילדים חינוך בהתאם לערכים של המדינה, ולאפשר לבוגרים הכשרה מקצועית וגישה לשירותים בסיסיים וגם לרעיונות, שאותם יביאו עמם השבים למדינותיהם כשתוסר מעל ראשם הסכנה.

למרות כל זאת, חשוב להדגיש כי אנו הישראלים איננו גרועים מאחרים. למעשה אנו אפילו טובים מרבים. אנשי "עוז" אינם כאנשי משטרת ההגירה היוונים, שרצחו מפגינים שקטים באלות, והתושבים הזועמים של דרום תל אביב רחוקים מהאספסוף האיטלקי שהבעיר שוב ושוב מגורי צוענים. בנוסף, רבים מהילדים ובני המשפחות המבקרים בספרייה שלנו בגן לוינסקי מספרים סיפורים אנושיים נוגעים ללב על אחדים מהשוטרים, החיילים בגבול ואנשי צוות "קציעות", שאינם חדלים לראות בכל אדם – אדם. כמובן, יש גם אחרים, אך איננו גרועים יותר מהאירופים. מעולם לא הבנתי באיזו קלות הפכנו את אירופה, שבה נרצחו לפני שני דורות מיליונים מבני עמנו, למודל חיקוי לשאיפותינו המוסריות. אז בואו נמשיך להיות יותר טובים, וננסה אף להשתפר. נעניק פרנסה, מגורים ויחס הוגן לכל החיים בינינו. נשמור על זכויותיהם ונהיה קשובים לצרכיהם של מבקשי המקלט, אך לא במחיר הפרת זכויות אחרים, או התעלמות מצרכיהם.

סיוט שאינו נגמר

בעודי מסיים לכתוב שורות אלה מתקשר אלי חברי הטוב א', הדרפורי ומספר לי שסוף סוף הצליח לאתר את בני משפחתו, שהיו בדרכם בסיני בניסיון להגיע לישראל. א' מבקש שנפגש. לפגישה הוא מגיע מלווה במ' שהשתחרר אתמול מ"סהרונים". הוא זה שפגש בבני משפחתו של א' במחנה עינויים של מבריחים בדואים בסיני. על גופו של מ' ניכרים סימני עינויים עמוקים. הוא שוחרר כי משפחתו שלחה לחוטפים 5000$. “הם מכרו את ביתם. עכשיו הם זרוקים ברחוב". כעבור יממה מגיע הטלפון. “אם לא תשלכו לנו תוך 6 ימים 20 אלף דולר נענה את קרוביך ונמכור אותם לבדואי אחר". לראיה, הוא נותן לא' לשוחח עם בן דודו: “הם עקרו לי עין אחת – עזרו לנו!”. הם מאיימים שבימים הקרובים יענו קטין המלווה לחבורה ויתיזו חומצה על פניה של בת משפחה נוספת שמוחזקת בידיהם. א' פונה אלי ובמקביל לידידתו הקרובה ת' העומדת בראש אירגון סיוע לניצולי שואה, בו מתנדב א' בשנים האחרונות. ת' אינה מסוגלת לעכל את ששומעות אוזניה. “לא חשבתי שאשמע על דברים כאלה שוב, בחיי". בטוח שיש משהו שאפשר לעשות! בינתיים השעון מתקתק. בודאי, כשתקראו שורות אלה גורל משפחתו של א' כבר יכתב.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 62 של "ארץ אחרת": דרום תל אביב / ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר רמי גודוביץ מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה הוא רכז קשרי נוער וקהילה לבני הקהילות הזרות בספריית גן לוינסקי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה