דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2001 | מהדורה 06

אמיר גלבוע, צילום: מרק ברגהאש, 1982. מתוך הסדרה "זוויות של האני האמיתי"

הולך ומתרוקן מתוכנו

השיר אינו מותיר ספק שאין לתלות ביחיד את האחריות לקריסת מערכת היחסים בין האדם היהודי לאלוהים, שלא ממנו נולדה ולא בו פתרונה. הברית בין העם לאלוהיו, המגולמת בסידור המתאיין, היא המתפוקקת. לא קלקול ופגימה יש כאן, כי אם פקיעתה של זיקה, שאינה ניתנת לתיקון על-ידי החוליה האנושית לבדה

  • אֲנִי מִתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ הַלֵּב סִדּוּר
  • קְרוּעַ שׁוּלַיִם וְכָל הַמִּלִּים הַחֲסֵרוֹת אֲנִי
  • רוֹאָן מִתְעוֹפְפוֹת כְּבָר זְמַן רַב מִתְעוֹפְפוֹת
  • וּמְבַקְּשׁוֹת מָנוֹחַ לְכַף הָרֶגֶל אֵיךְ
  • אָבִיא לָהֶן מָזוֹר וְלֵב
  • סִדּוּרִי אֲכוּל שׁוּלַיִם
  • אָזֵל וְעָרֹם
  •           אמיר גלבוע
  •           "רציתי לכתוב שפתי ישנים", 1968

סידור, המסמן את ההוויה היהדותית-תרבותית-היסטורית של אדם מישראל, והלב, המסמן את הווייתו הפרטית של האדם כיחיד, פתוכים בשיר זה בזה: "אֲנִי מִתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ הִלֵּב סִדּוּר". הלב מתאר את סידור התפילה החקוק בו; והסידור – את מה שהלב מפלל לו; והמתרחש – מתרחש בשניהם כאחת. אני מבקשת להתייחס להיבט הציבורי של השיר, הקורא למחשבה ומזמין דיון.

השיר מעלה את תהיותיו של בן המאה שעברה, זו שידעה שואה ותקומה, הצריך לתפילה ויודע אותה, ומגלה שלבו אינו מאפשר לו לחזור על נוסח התפילה הקבוע ולאומרו כנתינתו, מתוך כוונה ("איזו היא עבודה שהיא בלב… זו תפילה". מסכת תענית ע"א)

בפתיחה מוצג הדובר כמי שתפילתו הסדורה על-פיו עולה מלב שלם, עד שנדמה שלבו וסידורו אחד הם. אך מיד מתברר שהזיהוי בין הלב לסידור יש בו יסוד חתרני, המפוצץ את השלמות מתוכה. הסידור "קְרוּעַ שׁוּלַיִם" וכזה הוא גם הלב, שעל כן אין "האני" יכול להשלים את "כָל הִמִּלִים הַחֲסֵרוֹת" בסידור. הוא "רוֹאָן מִתְעוֹפְפוֹת" וחש בסבלן: סבל המעוף שאין לו סוף, וכאב הפגיעה הדורשת מרפא; אך "אֵיךְ /אָבִיא לָהֶן מָזוֹר וְלֵב/ סִדּוּרִי אֲכוּל שׁוּלִיִם/ אָזֵל וְעָרֹם". המחויבות, המעורבות הרגשית, התסכול ואובדן העצות מוחשים כאן בבירור ובעוצמה.

הסידור הקרוע, יותר משהוא נוגע בשאלות בדבר הקבוע ועומד מול החולף והמשתנה בתפילה, מעלה שאלות שבטבור הקיום והזהות. השיר אינו נוקב ב"הִמִּלִים הַחֲסֵרוֹת", מפני שעניינו איננו בתפילה זו או אחרת, כי אם ביסודם של התפילה והסידור.

יסוד זה אינו מוגדר במלים מפורשות, אך הוא מסומן בשיר בבירור: א. בקישור לסיטואציות של קטסטרופה והרס עולם, שיש להן זיקה מובהקת לזמנו, בהֶרמזים ליונה של נוח שלא מצאה מנוח לכף רגלה (היונה היא אחד מסמליו של ישראל) ולרבי חנינא בן תרדיון שהועלה על המוקד כרוך בספר תורה, וראה את האותיות פורחות מתוך הגווילים הנשרפים. ב. בתיאור הסידור הקרוע, שלבו "אֲכוּל שׁוּלִיִם" והוא "אָזֵל וְעָרֹם"; ובקביעה הנכאבת, שניסוחה כשאלה רטורית יש בה מן הזעקה והתחינה ("אֵיךְ…"), בדבר אי-היכולת להחזיר את המלים המתעופפות אל הסידור ההולך ומתרוקן מתוכנו, לפי שלבו הולך ונפחת מתוכו.

ולב הסידור, מרכזו ועיקרו הם, להבנתי, האמונה בבחירה, בהשגחה, ב"גבורותיו" של "מלך העולם" שהוא אלוהינו ואלוהי אבותינו. הברית הכרותה בין העם לאלוהיו, שהסידור הוא ייצוגה "הפעיל", היא זו שנתערערה לתחושתו של הדובר בשיר, זה שהסידור הוא סידורו והלב הוא גם לבו-שלו, ושניהם מגלמים את הסתכלותו ויחסו האישיים אל מה שמיסודו איננו אישי (לב הסידור).

כספר של עבודת אלוהים, כל שבסידור – הלשון, המלים, האותיות – הוא קודש ומשיק באלוהי. בשיר הסידור מוצג כאובייקט חומרי ( דפי נייר, כתב) שהוא גם ישות חיה, בעלת גוף ולב. שילוב זה של חומר ורוח, שכה הולם את תיאור הסידור, מוליך להיצגו החריף והמוחשי של השיבוש ביחסי אלוהים וישראל. המלים החסרות, שקיומן אינו נפסד (האותיות הפורחות), נעשות כאן בעל-כנף מוגדר (יונים); הן, שבהן נברא העולם, הופכות להיות יצורים נבראים ו… כָּלים. והסידור, כל עצמו עומד לגורלו בזמן – הוא קרוע, למליו אין אחיזה בו, לבו "אכול שוליים" – תיאור מפחיד בנוראיותו של ספר הנאכל על-ידי שוליו. החלק הריק נוגס בפנים, בלב, השולי נוגס בעיקר, שהוא "אָזֵל וְעָרֹם".

כך נחשף הסידור המרוקן מתכניו ומנוער ממשמעיו בקלון מערומיו; והרִיק מתגלה כאמת העירומה של הסידור, ששוב אין דרך לכסותה. בדומה ל"ספר תורה שנמחק… דכי קדוש – אגב כתב הוא דקדוש, אזל כתב – אזלא לה קדושתיה" (שבת קט"ז, ע"א) אוזלת קדושת הסידור, הנמחק בלי שיִבלֶה. לא התיישנות-מתוך-ייעוד-שהתמלא כאן, אלא התאיינות של זהות עצמית.
אי-היכולת למצוא למלים מקום ומרפא עולה ממצבו של הסידור וממצבו של "האני", שסידורו פגום ולבו חולה ודואג ("אכול שוליים", על משקל "אכול ספקות"). ועם שהאישי מצטרף לציבורי, השיר אינו מותיר ספק שאין לתלות ביחיד את האחריות לקריסה, שלא ממנו נולדה ולא בו פתרונה. הברית בין העם לאלוהיו, המגולמת בסידור המתאיין, היא המתפוקקת. לא קלקול ופגימה כאן, כי אם פקיעתה של זיקה, שאינה ניתנת לתיקון על-ידי החוליה האנושית לבדה. מתווי ההיכר של השיר, ש"האני" כואב באופן אישי מאוד את השבר הזה, המסכן את קיומו הפיזי-לאומי, מדיר אותו מנכסי תרבותו, מרופף את חיבורו להיסטוריה שלו ופוגע בחיוּתו ובטעם קיומו.

השיר מקיף את שלושת קודקודיו של הסידור כספר של עבודת אלוהים: הוא יוצא מן המתפלל ומגיע דרך נוסח התפילה אל מערכת היחסים שבין האל לעמו. הוא פותח בנקודה של שלמות, שמתגלה כנקודה של ערעור. בערעור הזה עוסק השיר, הוא מסמן אותו, מצביע על הפרובלמטיקה העומדת במרכזו, בלא שידון בה, בלא שיקרא לדברים בשמם. במשפט אחד חסר פיסוק, מתמשך ונחתך (בשורותיו) גם יחד, בלשון שאין ערוך ליופייה, שנמסכים בה בטבעיות רבדים מן המקורות ועד לעברית הדבורה – מעצב השיר את הקרע והנישול, את הכאב ואוזלת היד, את האבֵדה והייחול גם יחד, ובכך גדולתו.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 6: על איזה אלוהים אנחנו מדברים. לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר עדה קינסטלר היא מרצה לשירה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה