דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בנובמבר 2004 | מהדורה 24

הובסנו בידי כוחות הקיטוב

ייץ גרינברג, אולי הרב החשוב ביותר שהצמיחה יהדות אמריקה מתוכה, הוא גם תיאולוג והוגה דעות נחשב, וגם פעיל מרכזי בקהילה היהודית האמריקנית, על זרמיה השונים. מיכה אודנהיימר פגש אותו בירושלים לרגל ביקור שנועד לקדם את ספרו החדש: "בשם שמיים וארץ-מפגש מסוג חדש בין היהדות לנצרות"

ייץ גרינברג. צילום: מריה טרוס

ארווינג (יצחק) גרינברג בן ה-73 – ייץ בפי כול – הוא אולי הרב החשוב ביותר שהצמיחה מקרבה יהדות ארצות-הברית, וגם הרב האמריקאי ביותר שיצא משורות היהדות האורתודוקסית.

הוא צנום וגבוה, ועיניו הכחולות, שדוק ערפילי נסוך עליהן דרך קבע, ניבטות כמדומה גם פנימה וגם הרחק לאי-שם. חִיותו ותפישתו החדה, העוצמה הקשיחה הניכרת אצלו עדיין בכל מילה ובכל תנועה, מסוות את גילו האמיתי. מצעירותו הושפע מתנועת המוסר – הוא למד בישיבה ברוקלינאית שהקימו שאריות הפליטה של זרם המוסר הנוֹבַרדיקי הרדיקלי, אשר שרדו את מחנות הריכוז ואת מחנות העבודה בסיביר – והכשרתו זו ניכרת בשליטה העצמית המרשימה שלו, בתחושה שכל משפט שיוצא מפיו עבר לפני כן דרך מסננת של ביקורת ומודעות עצמית.

אך מודעותו העצמית אינה מן הסוג המשתק. בטחונו בכך שאלוהים העניק לבני-האדם חופש לעצב את עתידם הניע אותו לפעולה בכל אחד משלבי הקריירה שלו. לא פעם התייצב צעד אחד לפחות לפני כולם והשכיל לזהות את המהלך שיניע את הקהילה היהודית קדימה, ימנע פורענויות ויגבש יסודות אתיים, דתיים, אינטלקטואליים, פיננסיים ודמוגרפיים איתנים שיהדות תוכל להיכון עליהם.

ייץ היה אחד התיאולוגים הראשונים שהציבו את השואה במרכז כתביהם והגותם, והוא נושא בעיקר האחריות לליכוד הזהות היהודית-אמריקאית של ימינו סביב זכרון השואה. התעניינותו בשואה היא ששימשה השראה לסטיוארט אייזנשטט, הפרקליט היהודי מאטלנטה שהגה את הרעיון להקמת מוזיאון השואה בוושינגטון, וסייעה לגייס את 150 מיליון הדולר שנדרשו לבנייתו. ייץ המשיך למלא תפקיד חשוב בהכוונת אנשי המוזיאון, ובסופו של דבר מינה אותו הנשיא קלינטון ליושב-ראש הוועד המנהל שלו.

קבלה והכרה הדדית

אף יותר מזיהויו עם עניין השואה, מזוהה ייץ עם הניסיון לשמור על אחדותה של הקהילה היהודית בארצות-הברית, ולמנוע ממנה להתפלג לסיעות שונות ולאבד את תחושת ההשתייכות הלאומית בתוך מערבולת הטמיעה, המאפיינת את החברה שלאחר מלחמת העולם השנייה. בשלהי שנות השבעים הקים ייץ את ארגון 'כלל', שמוקדש לקידום שיתוף הפעולה בין התנועה ליהדות מתקדמת (הרפורמית), התנועה המסורתית (הקונסרבטיבית) והזרם האורתודוקסי, וליצירתן של קבלה והכרה הדדית לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה המוסדית, מתוך שאיפה להשיג הסכמות בין כל הזרמים בחברה היהודית בסוגיות מְפַלגות כמו גיור. התפישה שגיבש בדבר קיומה של ברית מרצון בין אלוהים לעם היהודי יצרה גם בסיס תיאולוגי לשיתוף פעולה כזה, משום שהעלתה את הפלורליזם מדרגה של צורך מעשי לדרגה של חזון מקודש. בתפקידו הנוכחי כנשיא 'רשת החיים היהודיים' של הפילנתרופ מייקל סטיינהרדט, וכמי שבעיית ההתבוללות והדמוגרפיה היהודית תמיד העסיקה אותו, ייץ הוא גם הכוח המניע מאחורי 'תגלית' – תוכנית שבמסגרתה מובאים לישראל סטודנטים יהודים בעלי קשר רופף בלבד ליהדות, לטבילה קצרה אך אינטנסיבית במימיה החמימים של ההשתייכות הלאומית היהודית.

גרינברג, בעל תואר דוקטור בהיסטוריה אמריקאית מאוניברסיטת הארוורד, יוצא כבר שנים רבות בקריאה נועזת לפיוס תיאולוגי ומימסדי כאחד בין יהודים לנוצרים בארצות-הברית. ספרו החדש –For the Sake of Heaven and Earth: The New Encounter Between Judaism and Christianity ("בשם שמים וארץ: מפגש מסוג חדש בין היהדות לנצרות") – עוסק באפשרות לפיוס יהודי-נוצרי שכזה. נדמה שגם כאן ייץ ממוקד בעתיד, כמעט כמי שמסוגל לחזותו. זמן רב נדמה היה, שהחילון והליברליזציה שאפיינו את גישתה של החברה האמריקאית כלפי האמונות השונות כמעט מבטלים את הצורך של היהדות לבחון את יחסה לנצרות. אך בחירתו המחודשת של בוש אישרה, כמדומה, את בכורתה של האמונה הנוצרית באמריקה שאחרי 11 בספטמבר. סוגיית היחסים בין יהודים לנוצרים נראית פתאום רלבנטית ודחופה מתמיד.

הישגו המרשים ביותר של ייץ לאורך השנים הוא יכולתו לנוע במיומנות רבה בין עולם העיון לעולם המעשה. בניגוד לכל הוגה יהודי גדול אחר שעולה בדעתי – ואין ספק כי ייץ הוא אמנם הוגה יהודי גדול – רעיונותיו על אודות האלוהים וההיסטוריה היהודית מגולמים לא רק בהרצאות ובמאמרים, אלא גם בארגונים, בתוכניות ובמוסדות.

אך הרצון מעורר ההתפעלות לעשות, ולא רק לחשוב, טומן בחובו גם פחים. פרצופם של החיים המוסדיים של יהדות ארצות-הברית – הנשלטים בידי איחוד הפדרציות היהודיות והמגבית היהודית ומוּנעים בידי הצורך לגייס סכומי עתק מאנשים שהקשר הטקסטואלי או הטקסי שלהם ליהדות רופף, במקרה הטוב – הוא פרצוף שרק אֵם מסוגלת לאהוב. במובן מסוים, אהבתו הלא-מותנית של ייץ ליהודי אמריקה – ולאמריקה עצמה, שסיפקה לעם היהודי חוף מבטחים בעידן שלאחר השואה – היא אהבת אם. יחסיו האינטימיים והלא-ביקורתיים, לכאורה, של ייץ עם מבני העוצמה בקהילה היהודית איפשרו לו להשפיע על החיים היהודיים באופן חסר תקדים, אבל גם עיוותו חלק מרעיונותיו הטובים ביותר כבר עם צאתם לאוויר העולם. אחד מרעיונות היסוד שלו, למשל – שאחרי השואה מנהיגות העם היהודי עוברת מן הרבנים אל ההדיוטות – נשמע רדיקלי ודמוקרטי, עד שתופשים ש"הדיוט" בלקסיקון של יהדות אמריקה פירושו "מיליונר".

ובכל זאת, נדמה שייץ ניחן באותו שילוב נדיר של תכונות – ברק וצניעות – אשר במקום לנעול אותו בתוך דפוסי המחשבה שלו, ממריץ אותו ללמוד מכולם, אפילו מחמום מוח כמוני. בסוף הראיון אני מסיע אותו אל הדבר הבא שעל סדר-יומו – הרצאה על יהדות ונצרות – ותוך כדי הנהיגה מרצה לו בעצמי על הקפיטליזם התאגידי אשר מרכז את העושר בידי המעטים, ועל ההשפעה ההרסנית שיש לכך על עניי העולם. טענתי היא שייץ לא מיקד את חוש הביקורת שלו ביחסי הגומלין בין הפוליטיקה לכלכלה באמריקה, יחסי גומלין שיוצרים שרשרת של שחיתות חוקית, ולכן בלתי נראית. "אני מבין מה אתה אומר", הוא משיב על טענותי. "יכול להיות שאני באמת עושה לקפיטליזם חיים קלים מדי". ואז הוא מניף את רגליו הארוכות מהמכונית אל המדרכה, מנענע בראשו לשלום בנימוס מרוחק, כבר נתון כל-כולו בעתיד, והולך.

ברית על בסיס רצוני

ייץ, אמרת שאחרי השואה אלוהים איבד את זכותו לצַווֹת. האם פירוש הדבר, שלרעיון ההלכה המחייבת אין עוד תוקף בעיניך?

ודאי שלא. אני מאמין שההלכה מחייבת יותר מאי-פעם; אבל סמכותה מושתתת על התחייבות-מרצון של העם היהודי. אתה מתייחס בוודאי לטענה שלי (במאמר "Voluntary Covenant" שפורסם ב-1982; מ. א.), שאחרי השואה הברית בין אלוהים לישראל חודשה על בסיס רצוני. תראה: השואה גילתה שהשליחות היהודית (תיקון עולם, גאולה, אור לגויים) כרוכה בסיכון גבוה מאוד. אלוהים הבהיר שהשמים לא יגנו על היהודים (אלי ויזל אמר, שתפקידו של היהודי דומה למשימת התאבדות). לכן אין זה ראוי לצוות על בני-אדם לקחת על עצמם משימה מסוכנת כל-כך. למשימה מהסוג הזה אתה מחפש מתנדבים.

האמת המדהימה של תקופתנו היא גבורתו היוצאת דופן של העם היהודי. היהדות קיבלה על עצמה מחדש, מרצון ומתוך הכרה מלאה של הסכנה הכרוכה בכך, את הברית ואת השליחות. בתמורה האציל האלוהים על העם היהודי אחריות מלאה, כשותף-מנהל של הברית המחודשת הזאת. הביטוי הראשון במעלה למחויבות המחודשת לברית ולשליחות היא הקמתה של מדינת ישראל. אף שאני אישית הגעתי לתובנה הזאת בעקבות המחשבה על השואה, תפשתי באחת שהמיצוי המלא של התפקיד האנושי משתמע מעצם רעיון הברית. בכניסתו לברית אלוהים הצהיר, למעשה, על הכבוד שהוא רוחש לחירות האנושית. השם לעולם לא יכפה עוד על בני-האדם להיות טובים (כפי שעשה בזמן המבול). כמו מורה גדול או הורה טוב, השם מאציל חופש ואחריות כמידת יכולתו של התלמיד/ הילד/ העם. ולכן לכל אורך ההיסטוריה היהודית זכתה הברית מפעם לפעם לאישור מחודש בכור המַצרֵף של הניסיון היהודי. בכל שלב ושלב מזמין אלוהים את בני-האדם לקבל על עצמם יותר כוח ויותר אחריות במסגרת הברית.

בימי המקרא השם הוא הדומיננטי בשותפות: מעניש בגין אי-ציות, מציל ומחולל נסים, שולח נביאים לתת הנחיות מדויקות באשר לרצון האלוהי. אחרי חורבן בית שני אלוהים מצמצם את עצמו ובני-האדם נוטלים יותר אחריות. הדבר סולל את הדרך ליהדות הרבנית, שמבשרת את קץ עידן הנביאים. הרבנים מתעמקים במסורת וגוזרים מכך מה רצונו של אלוהים מאיתנו כעת. התורה שבעל-פה והשיטה ההלכתית מתפתחות ככל שבני-האדם – לבקשתו של אלוהים – הופכים לסמכות הדתית שמעבירה את הנחיותיו של אלוהים.

ראוי לציין, שאם שני נביאים הביאו מסרים סותרים בתקופת "שלטונו המלא" של אלוהים, אחד מהם נחשב בהכרח לנביא שקר. אבל בימי חז"ל, עם האצלתה של אחריות רבה יותר לבני-האדם, היה מקום למחלוקת לגיטימית. שני רבנים יכלו לסתור זה את דברי זה, ובכל זאת "אלו ואלו דברי אלוהים חיים".

הגמרא הכירה בתמורה זו. בתלמוד נרמז, שאת ברית סיני (שפעלה בעולם של נסים ושל התערבות אלוהית גלויה) היה צריך לקבל מחדש בעידן של פורים, כשאלוהים פועל מאחורי הקלעים. אין כל איזכור מפורש של שם האלוהים במגילת אסתר; הסוכנים האנושיים לוקחים על עצמם את עיקר האחריות להצלת היהודים מן הניסיון לבצע בהם רצח עם: "קִיימו וקיבלו" (אסתר ט', כ"ז). הקבלה המחודשת הזו – בתנאים של התערבות אלוהית פחות גלויה ושל אחריות אנושית רבה יותר – היא שמאגדת את היהדות מימי חז"ל.

טענתי היא שאחרי השואה אנחנו נמצאים שוב בעידן של התחדשות היסטורית. כיוון שהשם לא התערב כדי להפסיק את השואה, היה זה אות ל"צמצום" נוסף שלו, וקריאה לבני-האדם ליטול על עצמם אחריות מלאה להשגת יעדי השותפות (תחשוב מה היה קורה, אילו עלו כל היהודים לישראל כבר במאה ה-19 כדי לבנות את המדינה היהודית. תחשוב מה היה קורה, אילו התערבו בעלות-הברית והיו עוצרות את היטלר בעוד מועד. זה עשוי היה למנוע את השואה). בה-בעת, האצלת סמכויות מלאה ממין זה מצדיקה פלורליזם שחורג מגדרה של "מחלוקת". האצלת חופש וכוח פירושה שגם רבנים שאינם שותפים להנחות ההלכתיות המסורתיות, גם אנשים הדבקים בעקרונות חילוניים, יכולים להיות שותפים לגיטימיים בעיצוב המדיניות. זו המשמעות של אחריות מלאה, שכוללת את זכותם של בני-האדם לגבש נתיב משל עצמם להשגת יעדי הברית. חירות משמעה גם זכות להחזיק בהשקפות "מוטעות", ובכל זאת להשמיע את קולך. גם זה רצונו של אלוהים.

בהקשר של תיאולוגיית האחריות שלך, מה דעתך על המתנחלים ועל המחלוקת בנוגע לעתיד השטחים?

אם אלוהים העצים את בני-האדם באופן מלא, הרי בני-האדם צריכים להשתמש במיטב שיפוטם וליישם מדיניות ריאליסטית. זה לא אחראי מבחינה תיאולוגית, לשלוט בשטחים שאנשי צבא ופרשנים פוליטיים אומרים שאיננו יכולים להחזיק בהם מבחינה צבאית, פוליטית או דמוגרפית, ואז לטעון שנסים משיחיים יושיעו אותנו. לכן חסידי הרב קוק, שצדקו בייחוסה של משמעות תיאולוגית למדינה, פנו בכיוון הלא-נכון אחרי 1967, כשהסיקו שהתהליך המשיחי נכנס להילוך גבוה. הם הרגישו שזה מתיר להם לבנות התנחלויות ולהתעלם מכל המגבלות הפוליטיות, ואפילו מחוסר האיזון הדמוגרפי שעלול לחתור תחת עצם קיומה של המדינה היהודית. השואה היתה סימן ברור לכך, שמשיח פלאי לא יבוא. יהודים משיחיים מסורים אך נבונים היו נוקטים כיום מדיניות ריאליסטית להבאת המשיח והגאולה. התיאולוגיה האוטופית, לעומת זאת, מסכנת חיים רבים, מצד אחד, ומובילה לדיבורים על טרנספר ורצח, מצד שני, כלומר, לזלזול בצלם אלוהים של ערבים ולא-יהודים. וכתוצאה מכך, רבנים מכובדים מסיתים לאלימות נגד ראש הממשלה, ואילו הרב דב ליאור ואחרים אומרים שחיי גויים שווים פחות מחיי יהודים. הלכות מן הסוג הזה יש בהן פגיעה בוטה במסר המקראי, שלפיו כל בני-האדם נבראו בצלם אלוהים. יש בהן גם חילול השם, שמסכן את מעמדה של ישראל בעיני בני-אדם הגונים בכל רחבי העולם.

מה צריכה הציונות הדתית לומר ולעשות?

חסידי הרב קוק צדקו בטענתם, שבניין המדינה הוא הגשמה עילאית של רצון האלוהים, פָּן חשוב של גאולה. אחרי נצחון המוות באושוויץ, הבְּנייה המחודשת של החיים היהודיים ושיקומה של ארץ-ישראל הם דרך המלך להשבת אמינות ליהדות המאמינה באלוהים אוהב ותומך שאוהב חיים ופועל בצוותא עם בני-האדם למען נצחונם (כלומר, לקראת ימות משיח). הקמת המדינה היא הגשמה של נבואת ירמיהו, שלפיה "לכן הנה ימים באים… ולא ייאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון (רוסיה?) ומכל הארצות אשר הדיחם שמה" (ירמיהו ט"ז, י"ד-ט"ו; כ"ג, ז'-ח'). הציונות הדתית צריכה להתבסס על ההישג המדהים של כינון המדינה ולקדם סדר-יום משיחי, אבל בתנאי שתנהל מדיניות אנושית, אחראית וריאליסטית.

אלוהים רוצה שנכבד את צלם האלוהים של כל העמים, ובכלל זה של היהודים הלא-דתיים ושל הלא-יהודים (הרב סולובייצ'יק ציטט את הרמב"ן ואמר, שהדינים בכל הנוגע ליחסים בין אדם לחברו בנויים על העיקרון של צלם אלוהים). המשמעות של צלם אלוהים היא שלכל אדם יש ערך אינסופי, שכל בני-האדם שווים ויחידים במינם. לכן אסור לבזות את הלא-יהודי, שנברא אף הוא בצלם אלוהים. אם החרדים תובעים לעצמם את הזכות ללמוד תורה ולקיים מצוות בלי לשרת בצבא, ובה-בעת מצפים שהיהודי הלא-דתי יסכן את חייו בהגנה עליהם, יש בכך משום התכחשות לערכו השווה ולכבודו של היהודי הלא-דתי.

לציונות הדתית אסור לכפות על האנשים קיום מצוות או לבקש לדכא את חופש הדת והבחירה באמצעים פוליטיים; עליה לקבל על עצמה את האתגר לחיות לפי התורה ולהציג אותה ואת הנורמות שלה בשוּק החופשי של הרעיונות ואורחות-החיים. למה היהודי האורתודוקסי צריך לחשוש מהחופש ולנסות לנווט את המערכת הפוליטית, כדי להשיג יתרונות חד-צדדיים? מדוע מערכות החינוך הדתיות נוטות להתייחס בחשדנות לדמוקרטיה? יש לזכור, שהמוסדות הטובים והיעילים ביותר צומחים מתוך החופש. הצבאות החזקים ביותר הם צבאות של מדינות דמוקרטיות, הכלכלות היצרניות ביותר הן כלכלות השוק החופשי, הממשלות בעלות התפקוד הטוב ביותר אינן צריכות להפעיל שוב ושוב כוח כנגד האזרחים. למה שנפקפק ולוּ לרגע בכך שדת חופשית, שההצטרפות אליה נעשית מרצון, היא דת ממדרגה יותר גבוהה מדת שנתפשת במונחים של מימסד, ציוויים מוחלטים וציות עיוור?

בין הימין האורתודוקסי לשמאל הרפורמי

אני חושב שרבנות, שתצטרך לעמוד בתחרות כדי למשוך אליה מאמינים, תשפר באופן ניכר את יכולתה להשתתף בקשייהם ובחייהם של בני קהילתה, ולהבין אותם. ישראלים חילונים אמרו לי, שהם פוגשים רב רק ברגעי המפתח בחייהם – חתונות, לידות, לוויות – כאשר הם מוכנים ופתוחים יותר מכול. אבל הרבנים נמצאים בעולם שונה לחלוטין מבחינה תרבותית, ומתעלמים מערכיהם האישיים ומצרכיהם האנושיים. הרגעים האלה נעשים רגעים של דחייה נוראה. לסיכום, אני כופר ברעיון שהלָכָה הנתפשת כהלכה שקיומה הוא רצוני תהיה יותר פגיעה או תיצור מחויבות פחותה מהלכה שסמכותה המרכזית היא מערכת משפטית מונופוליסטית, ממוסדת מבחינה פוליטית ונכפית מבחוץ.

האם לדעתך האורתודוקסיה באמריקה תתפצל לשניים, במקום שבו המרכז היה פעם, כשחלק אחד ממה שנוהגים לכנותו אורתודוקסיה מודרנית יצטרף לעולם החרדי, והחלק השני ייטֶה למודלים דתיים קונסרבטיביים ורפורמיים?

חלק לא-מבוטל מן האורתודוקסיה המודרנית זז ימינה, כחלק מהמגמה הכללית של קיטוב בחיים היהודיים בארצות-הברית. כולם התחילו לעשות את מה שהם עושים בלהט רב יותר. הפיצול הוא גם פוליטי, משום שהאורתודוקסיה היא ברובה הגדול שמרנית מבחינה פוליטית, והצביעה לבוש, בעוד השאר נוטים לשמאל הפוליטי. בשנות השמונים כתבתי מאמר שכותרתו היתה "האם יהיה עוד עם יהודי אחד בשנת 2000?". אנשים ניגשים אלי היום ואומרים: "נו, עברנו את שנת 2000, עדיין יש עם יהודי אחד, כנראה שטעית". אבל לרוע המזל, הנבואה הזו אכן התגשמה. שתי הקבוצות חיות בשני עולמות שונים, אורחות-חייהן שונים ויש ביניהם ניכור הדדי. האורתודוקסיה נוטה יותר להתכנס פנימה, בעוד שאר יהדות אמריקה מחויבת לחלוטין לאינטגרציה. האורתודוקסים חיים בגבולות משלהם, מבודדים, ובמידה רבה מנותקים מכל היתר. וכך, למשל, אם שמונים אחוז מהיהודים תומכים במתן זכויות להומוסקסואלים, הרי אותם עשרים אחוז שמושפעים מהאורתודוקסיה הם לעתים קרובות כמעט הומופובים. בכל הנוגע לסוגיות חברתיות רבות (הפלות, אמצעי מניעה, חופש הביטוי האמנותי, פמיניזם וכו') האורתודוקסים הם ממאדים, ושאר היהודים הם מנוגה.

מדיניות הניתוק של הימין מכוונת לעתים לשלילת הלגיטימציה מצורות אחרות של היהדות, למשל, באמצעות סגירה מכוונת של מקוואות בפני הקהילה היהודית הקונסרבטיבית והרפורמית, כדי שלא יוכלו להשתמש בהן לצורכי גיור. הרב משה פיינשטיין התמודד עם בעיית הממזרוּת באמצעות פסק הלכה מבריק אשר נכתב מתוך כוונה טובה ואנושית, ושהוכרז בו על בטֵלותם מעיקרא של נישואים רפורמיים. הגישה הזו נָפוֹצָה, והיא מבטלת למעשה את ערכם של נוהגי הדת בקרב הקבוצות הליברליות. בדיוק נתקלתי במקרה שבו רבנים אורתודוקסיים הכריזו על בטלותם של נישואים קונסרבטיביים, במקום לאשר בפשטות את תוקפו של הגט הקונסרבטיבי שסיים את הנישואים. אף שהדיינים והעדים היו שומרי מצוות, הוכרז על בטלותו של הגט. מה השתבש כאן? אנחנו הקמנו את ארגון 'כלל' כדי למנוע את הפיצול הזה, אבל אני חייב לומר שהובסנו. כוחות הקיטוב ניצחו, ואני חושב ששני הצדדים אחראים לכך. כשהרפורמים קובעים את יהדותו של אדם לפי אילן היוחסין מצד האב, הם עושים צעד הפגנתי. הם אומרים, בעצם: "לא מעניינים אותנו האורתודוקסים וקני-המידה שלהם ליהדות. אנחנו נעשה כרצוננו".

למה זה קרה? מה מקור הקיטוב?

אני חושב שהחופש השפיע על התנועות השונות בשתי דרכים. מצד אחד, אנשים הפסיקו לפחד מהגויים, ולכן יכלו לפעול על-פי הדחפים שלהם. חב"ד יכולה להדליק מנורה ענקית בבית הלבן, וזה מוציא מהכלים את הקהילה הרפורמית, כי הם מאמינים בכל לבם בהפרדת הדת מהמדינה. התנועות הליברליות, מצדן, יכולות להקצין ולנטות שמאלה בחשיבתן ובהתנהגותן. כל צד חש חופש כל-כך מלא המאפשר לו להיות הוא-עצמו, עד כי הוא מסרב לשלוט בדחפיו למען האחדות היהודית. ההשפעה הראשונית של השחרור מן הפחד היתה התנהגות אנוכית וחסרת אחריות ביחס לאחרים. אפשר להשוות זאת למה שקרה לדור המדבר, לפי המסופר במקרא. העבדים המשוחררים חשבו שחירות פירושה שהם לא יצטרכו לעבוד עוד. כשלא היו להם מים או אוכל, הם הטילו את מלוא האשמה ואת מלוא האחריות על משה, במקום לנסות להשיגם בכוחות עצמם.

מצד שני, כשהושג החופש אף אחד לא צפה עד כמה הדברים ירחיקו לכת. איש לא ידע שהמהפכה המינית, המהפכה הפמיניסטית, הגישות המתירניות לסמים וכל שאר הדברים שאפיינו את שנות השישים והשבעים יתפרצו בעוצמה כזאת. זה היה זעזוע גדול. האורתודוקסיה המודרנית לא היתה מוכנה לכך מבחינה פסיכולוגית ותיאולוגית כאחת. כולם סבלו מטראומה של חופש. שני הצדדים ביטאו את ההלם שלהם בהתנהגות מבוהלת ובפעולות הפגנתיות. גם הרפורמים נתפסו לבהלה. הם נוכחו ששורותיהם מידלדלות כתוצאה מההתבוללות, וניסו לעצור את הדימום על-ידי אימוץ של אילן היוחסין מצד האב כקנה-מידה מספיק ליהדות. שני הצדדים נאחזו במשענת קנה רצוץ – מצד אחד, הורדת הרף ומצד שני, הסתגרות – במקום להיענות לאתגר וליצור יהדות יותר עשירה ביֶדע, יותר חווייתית, יותר אוטונומית.

האם האסטרטגיה האורתודוקסית, שמתבססת על הסתגרות בפני השפעות החברה החילונית והמתירנית, אכן מועילה?

אני חושב שאם האורתודוקסיה השיגה משהו בהקמת חומות הבידוד, ההישג הזה הוא זמני בלבד, מחסום מאולתר שעשוי לעכב את ההתבוללות למשך דור אחד. בטווח הארוך, החופש הוא המהלך הנכון. אבל אורח-החיים היהודי ושמירת המצוות יצטרכו להתבגר די הצורך כדי להתמודד עם החופש, בדיוק כשם שדור המדבר נאלץ לפַנות את מקומו לדור שהיה מוכן לקבל על עצמו את האחריות שכרוכה בכניסה לארץ-ישראל.

האורתודוקסיה השתנתה. היא נעשתה יותר תוקפנית, יותר בטוחה בעצמה ואפילו בעלת רגשי עליונות. יחד עם זאת, במונחים מספריים, אם היהודים האורתודוקסים חושבים שהם יכולים להתנתק משאר העם היהודי ולשרוד לבדם, הם טועים. לאורתודוקסיה כבר אין המסה הקריטית הדרושה. על-פי המִפקד האחרון שנערך בקרב יהודי ארצות-הברית, האורתודוקסים איבדו חמישים אחוז ממספרם בעשרים השנים האחרונות, כיוון שהבריחו את כל מי שלא דקדקו דיים בשמירת המצוות. לפני עשרים שנה חלקם של האורתודוקסים באוכלוסייה היהודית בארצות-הברית היה 14.4%, והיום הוא רק 7.7%.

דינמיקה חדשה מעבר לגדר

ההסתגרות איננה תחליף לחזון ארוך-טווח. מבחינה תיאולוגית, הגישה שאנחנו יכולים לבודד את עצמנו משאר החברה שגויה מכול וכול. אלוהים רוצה שנהיה פעילים בה. לא נוכל ליצור מחדש דת פונדמנטליסטית, שתהיה תמיד בסכנת קריסה כתוצאה מחשיפה. לא נוכל לקיים דת שאינה מתייחסת לנשים באופן שוויוני, שיש בה חשש מהשכלה גבוהה בגלל הרעיונות שילדינו עלולים להיחשף להם. הבונקר קנה לנו אַרכָּה של 25 שנים, לא יותר. זוהי תקופה שולית וחסרת משמעות אל מול אורכה של ההיסטוריה היהודית. אנחנו זקוקים להלכה שמסוגלת להתמודד עם חופש הבחירה, שמסוגלת להתמודד עם ההיסטוריה ולכלול אותה במשוואה שלה. עלינו לומר שההלכה אמנם משתנה, ומה שמנחה את השינוי הוא לימוד ועקרונות. היכולת להשתנות היא חלק מכוחה.

זה עתה סיימת לכתוב ספר על היהדות והנצרות, ועל ההזדמנות לשיתוף פעולה ולהבנה בין שתי הדתות. מה דעתך על תמיכתה של הנצרות האוונגליסטית בישראל ובמתנחלים? האם היא טובה ליהודים?

היהודים חייבים להתגבר על התפישות הסטריאוטיפיות השליליות שלהם בנוגע לנוצרים ולנצרות, שמתבססות על אלפיים השנים האחרונות, כיוון שמשהו באמת השתנה. כנסיות נוצריות רבות חזרו בתשובה אמיתית. יש היום דינמיקה חדשה מעבר לגדר. השעֵינו את התגובות השליליות האוטומטיות שתמיד התלוו אצלנו לידיעות בדבר עלייתם לשלטון של נוצרים דתיים, כיוון שמה שהיה נכון במשך אלפיים שנה אינו נכון עוד, לפחות באמריקה.

כמובן, לאוונגליסטים יש גבולות משלהם. הם עדיין מאמינים בבכורה הנוצרית: הם מאמינים שבסופו של דבר היהודים יצטרכו להיעלם ולהתנצר. אין להם תיאולוגיה של פלורליזם. לעומת זאת, יש בהם גם אהבה אמיתית לעם היהודי, והם מזהים את הקמתה של מדינת ישראל עם התגשמות הנבואות המקראיות בדבר שיבת העם היהודי לארצו. אנחנו צריכים להיכנס עימם לדו-שיח, כדי שהאהבה ליהודים תביאֵם לְכָבוד מלא כלפי הדת שלנו ולהכרה בתקפותה ההולכת ונמשכת.

רוב היהודים צריכים ללמוד להתייחס לדת יותר ברצינות, ולנוצרים – ביתר כבוד. למרבה האירוניה, היהודים האורתודוקסים מסוגלים להתייחס לדת ברצינות, אבל מתקשים לפתח יחס חיובי לנוצרים. ליהודים הליברלים אין בעיה לומר שהנוצרים הם בסדר, אבל התייחסותם לדת הנוצרית אינה רצינית דיה.

מה דעתך על האנטישמיות החדשה, שמתבטאת בדמוניזציה של ישראל?

ישראל וארצות-הברית קשורות היום קשר הדוק; שתיהן מותקפות כ"שטניות". אך ישראל מבודדת לחלוטין מבחינות אחרות. זה מאוד מפחיד. רבים מדי בשמאל הפנימו מערך שיפוטים מעוות לגמרי, הן ביחס לישראל והן בסוגיות אחרות. כן, הכיבוש גורם לסלידה מישראל, אבל עוצמת השנאה, הדמוניזציה של המדינה הן פשוט מקוממות, ואי-אפשר להסביר זאת בהתנהגותה של ישראל, ובכלל זה הכיבוש.

משהו השתבש לחלוטין בחשבון המוסרי של השמאל, שתרם כה רבות לחברה האמריקאית. אולי הם נשארו בשלטון יותר מדי זמן: בעצם, משנות השלושים ועד 1980. הם לא זיהו את השלב שבו מדינת הרווחה החלה ליצור יחסים של תלות, ולא הבינו שהתלות הזו מזיקה לעניים. הם לא זיהו את השלב שבו הלאומיות השחורה נוּגעה בשנאה. ראיית העולם הזאת הולידה בהדרגה רומנטיזציה נלהבת של העולם השלישי ושל ה"חלש", ושיתקה אצלם כל חוש ביקורת. גם אירופה והשמאל נרתעו מן השימוש בכוח, ולא הצליחו לזהות את הרוע כשראו אותו מול עיניהם. הם לא השכילו לראות, שברית-המועצות באמת היתה אימפריית הרשע. אלה מאיתנו, שהיו מעורבים בתנועה לשחרור יהודי ברית-המועצות, ראו זאת היטב; אבל רוב האנשים בשמאל לא ראו את זה. ההשתלחות הפתולוגית בישראל היא סימן אזהרה מוקדם להשחתת השיפוט המוסרי באירופה ובשמאל.

כרגע אני לא רואה דרך לתקן את המצב, ולכן התעוררות האנטישמיות מאוד מטרידה אותי. אולי במידה מסוימת זהו ביטוי לשנאה העצמית המערבית, כאשר ישראל נתפשת כהתגלמות המערב. בינתיים אנחנו חייבים להישאר חזקים מאוד ולהיות מוכנים להגן על עצמנו, ובה-בשעה לנסות להבין את הפתולוגיה של האנטישמיות, ששבה והופיעה, ולנסות למצוא לה מַרפֵּא.

מיכה אודנהיימר הוא רב ועיתונאי

המאמר פורסם בגיליון מספר24 של "ארץ אחרת": הציונות הדתית ועתידה של החברה הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה