דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בנובמבר 2004 | מהדורה 24

ההתנתקות הרוחנית כבר כאן

"הציונות הדתית נקלעה למבוי סתום. כלי העשייה הפוליטיים שלה רוסקו, היא ניצבת מפוררת ומפולגת בין ימין לשמאל, בין חרדיות למודרנה, בין מתונים לקיצוניים, ועומדת חסרת יכולת השפעה. שאלות קשות עומדות בפניה: מה תעשה, אם חלילה יקרה הגרוע מכול? לאן תלך? האם תעניש את עצמה ותעמוד בפינה, כשפניה אל הקיר?" הרב יגאל אריאל מנוב מנתח את התהליכים שניתקו את הציבור הדתי ביש"ע מן השכבות הרחבות של הציבור הישראלי, וקורא לציונות הדתית שלא להתייאש                                   צילום: מיכאל גלעדי

התמודדות רוחנית

אנו עומדים בצומת מכריע שבו עלול להיחתך גורלו של מפעל ההתיישבות של דור שלם, וייקבע כיוון התפתחותה העתידי של המדינה. איננו יודעים כיצד יתפתחו המהלכים. מאז אושרה ההתנתקות התחוללו באזורנו שינויים גדולים, ואפשר שעד למועד ביצועה יתגלו חסרונותיה והיא לא תצא אל הפועל. אך גם אם כל האפשרויות עדיין פתוחות, לא הכול הפיך. תוכנית ההתנתקות המעשית חשפה התנתקות רוחנית ונפשית מן הערכים שההתיישבות מייצגת. גם אם בסופו של התהליך לא תצא התוכנית כלל אל הפועל, ההתנתקות הרוחנית כבר כאן והיא מכרסמת עמוקות בבסיס הלגיטימיות החוקית, המוסרית, הרגשית והערכית של ההתיישבות בארץ-ישראל.

אם זכה דורנו לשמוע את משק כנפי הגאולה ומהלכיה נדמו כהולכים וקרבים, הרי ברור שהדברים הסתבכו בידינו ועם ישראל לא מיהר לקבלם. הדברים נעשו מורכבים יותר ועלינו להתכונן למהלך יותר ארוך, יותר מקיף, יותר עמוק ויותר רוחני.

ואכן, ההתיישבות ביש"ע היתה מיסודה אמירה רוחנית. עיקרה בא לא על כנפי הניצחון המופלא במלחמת ששת-הימים, אלא דווקא בעקבות המשבר והשפל הרוחני שאחרי מלחמת יום-הכיפורים. רוח הנכאים המשתקת שאחזה בציבור ואיימה על כל האתגרים הלאומיים, דחפה להקמת גוש-אמונים, תנועה שתרומם את העם ואת רוחו, תזכיר לו את ייעודו ואת צדקתו ותוכיח על-ידי מתן דוגמה של מסירות הנפש, שאפשר לדבוק במשימות הללו.

ואולם, גם השמאל היה לתנועה רוחנית. התנגדותו להתיישבות נתפשה כהתייפייפות שטחית שהולידו הנוחות והשובע, תוצאה של חולשת אמונה והתרחקות מן האידיאלים הלאומיים. אבל הגרעין האידיאולוגי שלו הפתיע בעקביותו. התברר שיסוד התנגדותו הוא עמוק יותר ומביע רגישות מוסרית לסבל היחיד ודבקות משיחית בחלום השלום.

גם השמאל היה לתנועה רוחנית. התנגדותו להתיישבות נתפשה כהתייפייפות שטחית שהולידו הנוחות והשובע, תוצאה של חולשת אמונה והתרחקות מן האידיאלים הלאומיים. אבל הגרעין האידיאולוגי שלו הפתיע בעקביותו. התברר שיסוד התנגדותו הוא עמוק יותר ומביע רגישות מוסרית לסבל היחיד ודבקות משיחית בחלום השלום

יש לראות את הדברים באור מורכב. השמאל נשאר בביתו ולא רץ על הגבעות, אבל התמסר לפעילות הסברתית מתמשכת. גובשה תורה שלמה על-פי דפוסי החשיבה של השמאל העולמי והפוסט-מודרניזם, ונוצרה שפה שאימצה את מילון המושגים האש"פי. השמאל התנחל בכל מוקדי הרוח בארץ. הוא כבש את האקדמיה, והחל לקרקר שם את חומות הקיום היהודי והציוני בארץ מתוך גישה מדעית והיסטורית; מילא את שלוחות התרבות והאמנות, התיאטרון, הספרות, הציור, המוזיקה והפזמונאות. אנשי התקשורת הטיפו את טיעוניו בכל מקום ובכל שעה, וקבעו את הטון של השיח הציבורי. דור שלם התחנך על הרעיונות הללו, ומה הפלא שחלחלו במשך השנים פנימה וכבשו את המרכז המפא"י המתוסכל שהודח מן השלטון?

התנתקות מן העם

אילו היו שתי התנועות מתמודדות זו מול זו התמודדות רוחנית, אפשר שעם ישראל היה יוצא נשכר מכך. אולם הציונות הדתית בחרה, למרבה הפלא, במהלך הפוך. אנשי התורה, החינוך וההתיישבות, שהקימו את גוש-אמונים, ביקשו להתמודד על לב האומה ורוחה. ממשיכיהם העבירו את הדגש אל התחום המעשי וביקשו להכריע את הדברים בכוח נחישותם ויכולתם הארגונית, הביצועית וההתיישבותית. תנועה, שאמורה היתה להיות רוחנית מאוד, פגשה לבסוף את הציבור הרחב רק בתוך עולם המעשה.

הציונות הדתית עשתה גם מהלך גיאוגרפי. ההתיישבות ביש"ע נעשתה בשם כל ישראל ולמענו, אולם כשהציבור לא נענה בהמוניו לאתגר הזה, מוּמש עיקרו בידי הציונות הדתית לבדה. בכך הופר האיזון, בערים נשארו הזקנים הבורגנים ואילו הציבור הצעיר, התוסס והפעיל עבר ליש"ע. זוגות צעירים פתרו את בעיות הדיור שלהם בהתיישבות החדשה. תופעה דמוגרפית זו התבררה כבעלת משמעות מרחיקת לכת: היא ניתקה את הציונות הדתית ובידלה אותה מן הציבור הרחב ובעיותיו, ומן הצד האחר, הפכה את גורל ההתיישבות ביש"ע מעניין כלל-ישראלי לאינטרס מגזרי ומקומי.

המרחק שנוצר בין ציבור המתיישבים לבין הציבור הרחב בא לידי ביטוי לאחרונה דווקא במשאל מתפקדי הליכוד. ציבור חברים גדול שלנו יצא אל בתי המתפקדים ואל חוצות הערים וגילה לפתע את עם ישראל, מצא שהוא חי בפרברים ובעיירות-הפיתוח וממשיך לנהל את חייו הקשים והמורכבים. להוותנו, הצלחנו והחברים חזרו בתחושת התפעלות מעצמם, על שהתחברו אל העם; אלא שהמשאל נגמר, החברים חזרו לבתיהם אך הציבור נשאר עם בעיותיו, והנתק נעשה בולט יותר ועמוק יותר.

הניתוק הגיאוגרפי גרר אחריו גם ניתוק מנטלי ועודד הסתגרות רוחנית, חרד"ליות שבבסיסה התנתקות מן העולם הרוחני שבחוץ, התחמקות מהתמודדות אמיתית עם הפילוסופיה שלו, עם שפתו ומושגיו, עם הישגיו המדעיים, האמנותיים והספרותיים, עם כלֵי המִבטא שלו. הסתגרות זו היתה אמורה להביא לריבוי תורה, אולם נראה שהולידה רק צמצום וצרות אופקים. יחידים מתבטאים בגדלות ובהעמקה, רבים מצטטים את דברי החכמים באופן שטחי, כמו שהם, בלי להבין את סמליהם, בלי לתרגם את משמעותם למושגים העכשוויים.
אפילו תורת הרב לא נלמדת בהיקפה הגדול, בראייתה הכוללת, בעומק רגישותה המוסרית ובעינה הטובה והאוהבת. מָרָן הרב פתח את מעיין היצירה והחידוש וביקש בכל מאודו להצמיח דור של סופרים דתיים ומשוררי קודש, שידברו בשפת הדור ויפתרו את בעיותיו. ואילו אצלנו מתבצע תהליך הפוך: אנחנו מדברים עם עצמנו בלבד, מדקלמים את דבריו ומפרשים אותם בשפה עמומה, פנימית, שאיש מלבדנו אינו מבין אותה.

תשובה ציונית-דתית

הציונות הדתית נשארה עם כמה דוברים, סיסמאות וסטיקרים, בלי להימצא ממש בתוך השיח הציבורי. היא התייאשה וּויתרה על הנסיונות ליצור על הבמה הלאומית תשובה רוחנית ראויה לשאלות הדחופות העומדות על הפרק. השאלות הן קשות, ולא קל לתת עליהן תשובה הגיונית ומשכנעת; קשה להביא מושגים אמוניים לציבור שאיננו מאמין, לדור שאין לו אמת מוחלטת וערכים ברורים. איך מחזקים את זיקתה של האומה המטושטשת וחסרת הזהות שהולכת ונוצרת כאן לשורשיה, ליהדות? איך מקרבים אותה לתורה? איך מגשרים על הקטבים בחברה, שנפער ביניהם פער תרבותי כה גדול והם מדברים בעצם בשתי שפות?
קל יותר להתכנס פנימה ולהתפלא, מדוע העולם איננו ממהר לקבל את תשובתו של רש"י: "שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים! הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראהּ ונתנהּ לאשר ישר בעיניו". אבל כאשר אפילו הימין מתפורר ומתנדף ורק קומץ מזקני 'חירות' נשארו בו, ברור שהאשמה על כך נופלת עלינו: אות הוא שלא היינו שם, ולא יצרנו תשתית רוחנית שתסייע לו להתקיים.
מסתבר שהציונות הדתית לא יכולה להישאר בינונית. היא צריכה גדלות, אמונה גדולה, רוח גדולה, שיש לתרגם אותן לשפת הדור ולצקת אותן לכלֵי הבעה שונים שיציגו את דברי התורה הזאת באופן מובן, מרתק ומשכנע. אילו היו כאלה לא היתה אפשרות להתעלם מהן, גם לא לכלי המבטא והתקשורת הכלליים. נעשו אצלנו התחלות ראויות, אבל תרומתנו עדיין מוגבלת ואפשר להצביע על שורה ארוכה של דוגמאות.

חזרה אל "ארון הספרים היהודי" זו משימה שאנחנו היינו צריכים להוביל אותה, ה"עם-אָרָצוּת" היא האויב הגדול שלנו; אלא שאנחנו מתקשים להזדהות עם התמהיל של כפירה ותורה בכפיפה אחת. בינתיים נעשית מלאכתנו בידי אחרים: ישנה חזרה אל הכתוב ואל אגדות החכמים, ואפילו בגישה רעננה ובכלים ספרותיים החושפים תכנים נעלמים. אילו היינו ראויים לכך, לא היה נותר מקום לכפירה והיה מתקיים בנו משהו מדברי חז"ל: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (דברים שמתייחסים לפסוק "אותי עָזָבו ותורתי לא שָׁמָרו"; ירמיהו ט"ז, י"א).

את החסר בהסברת התפישה האמונית אפשר לנסות להשלים בתחושת הלב, בהזדהות רגשית. אולם גם את עולם הרגש זנחנו, כאילו אנחנו אטומים. אין לנו כלים אמנותיים ומוזיקליים לבטא את כיסופי הנפש. לא העמדנו סופרים שיפתחו את סגור הלב ויעמיקו להבין את מורכבות חיינו, יֵרדו לחיבוטי הנפש וסיבוכיה. ההתחלות הקיימות מעטות מאוד. מתברר שדתיותנו אינה גדולה דיה לפתוח את המחסומים ולהבין שאין זה "ביטול תורה", אלא קיומה.
קולנו נדם גם בשאלות החברתיות. האם קבלת התפישה הכלכלית הקפיטליסטית השלטת היום פירושה גם הסכמה עם ההתעלמות משכבות המצוקה? צוותי רבנים וכלכלנים ויש לנו -רבים כאלה – היו צריכים לראות שליחות בישיבה בצוותא לשם גיבוש גדרי העזרה הראויים.
מדוע הסכמנו שהמוסריות תהיה לנחלת השמאל? לבו של הציוני הדתי לא נחרד כאשר נהרגת ילדה מרפיח בדרכה לבית-הספר, או כשחיילים מתעללים בערבי זקן במחסום? גם לנו ברור שכיבוש מתמשך עלול להשחית, ואי-אפשר להמשיך בו לאורך זמן. מדוע לא גיבשנו ביחס לאינתיפאדה קוד מוסרי-הלכתי מובן והגיוני? מדוע לא ביררנו כהלכה את מהות המצב והגדרתו והשלמנו עם הטשטוש המעוות שהשתלט על הציבור ועל בתי-המשפט, שיש בו בלבול בין תופעות השייכות לכללי המוסר הציבורי ולמוסר המלחמה לבין התפרעות ופשעים שבתחום המוסר האישי, ובכך חסרנו את אמת-המידה שתאפשר לנו להילחם בלי להיכשל באדישות מוסרית.

קולנו נדם גם בשאלות החברתיות. האם קבלת התפישה הכלכלית הקפיטליסטית השלטת היום פירושה גם הסכמה עם ההתעלמות משכבות המצוקה? צוותי רבנים וכלכלנים – ויש לנו רבים כאלה – היו צריכים לראות שליחות בישיבה בצוותא לשם גיבוש גדרי העזרה הראויים.

ומן המוסר אל המעשה. כולם שואלים: "מה יהיה?", ומחכים לנוסחת פלאים. השמאל חוזר ומציע את אשליית השלום שהתנפצה בארבע שנות טרור, ברצח אלף אנשים ובהופעתה של תפארת תרבות השאהידים הפלסטינית. הציבור החרדי יושב בצד ואיננו מתערב בנושאים מדיניים ובטחוניים: הוא סומך על הנס. הציונות הדתית מבולבלת, היא נוקטת עמדה נגד תוכניות שונות, יוזמת מהלכים ומיישבת גבעות, אולם מתחמקת מהצעת פתרונות כלליים ותוכניות אלטרנטיביות. מוטב לנו שנודה בענווה שהמציאות מסובכת ואין נוסחת קסם ופתרון בטווח הקרוב, ומשום כך עלינו לפעול בצניעות ובזהירות, ובאמונה שריבונו של עולם מצמיח גם מן המצבים הקשים טובה וברכה.

תנועה רוחנית

אנו צועדים לקראת עימות קשה. בשום פנים לא נוכל להשלים עם מהלך ההתנתקות האווילי והמסוכן. אולם מי שחושב שאפשר יהיה להכריע את גורלו של גוש קטיף בכוח, טועה. זה לא יקרה, ההתיישבות לא תתקיים אם עם ישראל לא יעמוד מאחוריה. הציבור כבר קרוע בין ימין לשמאל, כל הערכים שנויים במחלוקת ומוטלים בספק, שני הצדדים נטרלו זה את זה ודור שלם בזבז את כוחו לריק. בקלות אפשר לשבור את החישוק האחרון שמחזיק את המדינה יחד, אבל אז לא רק גוש קטיף יחדל להתקיים, אלא הכול ייגרר אחריו תהומה.

הציונות הדתית נקלעה למבוי סתום. כלי העשייה הפוליטיים שלה רוסקו, היא ניצבת מפוררת ומפולגת בין ימין לשמאל, בין חרדיות למודרנה, בין מתונים לקיצוניים, ועומדת חסרת יכולת השפעה! שאלות קשות עומדות בפניה: מה תעשה, אם חלילה יקרה הגרוע מכול? לאן תלך? האם תעניש את עצמה ותעמוד בפינה, כשפניה אל הקיר?

הציונות הדתית לא תוכל להחרים את הציבור ולשבת בצד זמן רב. היא לא תוכל לברוח מהעיסוק בשאלות הקיומיות והרוחניות הקשות, המקיפות אותנו מסביב.
כך, למשל, ראש הממשלה הציג את האיום הדמוגרפי כאיום הזקוק למענה המיידי ביותר. בדעתו לטפל בו באמצעות בריחה מיש"ע; אך תוך שניים-שלושה עשורים ישראל הקטנה תצטרך להתמודד עם אותו האיום בביתה-פנימה. אנחנו לא יכולים להסתפק בביקורת מעשיו של ראש הממשלה. זו אינה בעיה שלו אלא של כולנו, בעיה אמיתית וקריטית שלהטוט של שרטוט גבולות לא יפתור אותה. שורשיה עמוקים יותר ממה שמוכנים לומר. התרבות החילונית ערערה את ערכי המשפחה בישראל, צעירים מתחתנים – אם בכלל – בגיל מאוחר וילדים לא כל-כך יוצאים מזה. התוצאה היא שחלקו המרכזי של הציבור היהודי הולך ומתנוון, והציבור מגלה שאין דור עתיד שיקום אחריו. ילד אחד ירד מהארץ, שני לא התחתן ולשלישי יש שני ילדים בלבד. שרון רואה זאת בוודאי בתוך משפחתו-שלו; זה מקורם של הייאוש והכניעה, כי מי ייטול לידיו את נטל המשימות הגדולות?

והתנוונות הציבור היהודי בארץ היא עוד כאין וכאפס ביחס למאזן הדמוגרפי השלילי של קהילות ישראל בתפוצות. בעוד דור רובן יחדלו להתקיים, ואפילו הקהילה הגדולה והחשובה מכולן, יהדות ארצות-הברית, עומדת להיעלם מעל המפה בזמן הנראה לעין. מה אנחנו עושים בעניין, מתכתשים על הגבעות?!

לא צריך להתייאש: הציונות הדתית מסוגלת להתעשת, יש בה חיוניות רבה. גם כאשר התרכזה בהקמת ההתיישבות החדשה, מעולם לא זנחה את העיסוק בתחומים לאומיים אחרים – של חינוך, חברה וחסד. יחד עם יישוביה היא יצרה מאות מוסדות חינוכיים המשרתים לא רק אותה אלא גם שכבות מצוקה מסוגים שונים, קשי יום וקשי למידה. בינתיים נבנה עולם שלם, קם לו דור חדש, צבא גדול מאוד. הציונות הדתית תוכל להתאחד, להתחדש ולהתרומם כתנועה רוחנית רחבת אופקים, שתתמקד באורך-רוח בשאלותהגדולות והבסיסיות שלנו. עליה לחזור ולמלא את תפקידה ככוח המרכזי היחיד שמסוגל לגשר בין הקטבים במדינה, בין התורה לעולם, בין העבר לעתיד.

שום דבר איננו סוף פסוק. המציאות מבעבעת ונזילה כלַבּה רותחת, המטולטלת נעה מצד אל צד, גורלה ומשמעות תנודותיה לא יתבררו סופית אלא בדף ההיסטורי הבא. מוקדם אפוא לשמוח לאידה של הציונות הדתית. צוחק מי שצוחק אחרון!

יגאל אריאל הוא רבו של המושב נוב שברמת הגולן

המאמר פורסם בגיליון מספר24 של "ארץ אחרת": הציונות הדתית ועתידה של החברה הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה