דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 במרץ 2006 | מהדורה 32

הדברים בוערים בי

הרבה כבוד לאויב ביחד עם אהבה עצומה לחברון ספג שמעון ארזי ממורו ורבו, יהושע כהן. לאחר עשרים שנות שירות צבאי במודיעין, ולאחר השירות הצבאי של בכורו, הראל ארזי בחברון, הוא קובע כי משהו השתבש ביחסה של הציונות הדתית, בית-גידולו, לעיר האבות ולערבים החיים בה. חברון, שני דורות ישראליים ושבר

ארזי: "נהגתי לשוטט בסמטאות חברון וסביבותיה, נפעם

מהמראות ומהאותנטיות המדהימה". צילום: אלכס ליבק

השנה היא 1968, הדי מלחמת ששת-הימים אך נדמו. "בוא תצטרף לצוות שאני מגבש כאן", פנה יהושע כהן, מייסדו של בית-ספר שדה כפר-עציון, לשמעון ארזי, אז סטודנט שנה ב' בחוגים לארכיאולוגיה ולגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. ארזי, וכמותו מיטב הנוער, עשרה בחורים בני גילו שצמחו כולם בציונות הדתית-לאומית, ביניהם חנן פורת, יואל בן-נון, אריה רוטנברג, דוד עמית, יוחנן בן-יעקב ויצחק גנירם (אקל'ה), נענו ללא היסוס לקריאתו של איש הלח"י האגדי שלימים, ברדתו לשדה-בוקר, היה למקורבו של דוד בן גוריון. את המפגש שלו כחוקר וכמדריך עם הר חברון ועם חברון העיר, חוויה של שבע שנים טובות, ארזי מכתיר בתארים כגון "מחשמל" ו"מהמם", ואומר: "הייתי כחולם. הרגשתי פעמי משיח".

"החיים היו מאוד רומנטיים", הוא נזכר בערגה. "מדי בוקר הגעתי לשער שכם, עליתי על אוטובוס ערבי שנסע לחברון, ירדתי בתחנה וכך עד הערב, לרוב לבד וכמובן בלי שום נשק, שוטטתי בסמטאות העיר ובסביבותיה, כשאני נפעם מהמראות ומהאותנטיות המדהימה. השאלה איך כל זה מסתדר עם קיומם של הערבים לא עלתה כלל על הפרק".

חברון הייתה לו בבחינת אהבה ממבט ראשון. המלאכות והתעשיות המסורתיות, החקלאות שהתנהלה בשיטות קדמוניות – כל אלה הילכו עליו קסם. במסעותיו הוא נעצר ליד כל נפח, חרש ברזל, קדר, ומנפח זכוכית, וידע להבדיל בין יצרני '"דיבס'" (דבש ענבים) 'ו"מלבן'" לֶדֶר ענבים). "בתקופה שבין פסח לשבועות", עת צפה משתאה בחבורות הנשים היוצאות בהמוניהן לקציר חיטים בשדות הקמה המזהיבים שבאזור מעון, זו הנזכרת בספר יהושע ט"ו, הוא חש כבמעמד ממגילת רות. שוב ושוב חזר למחצבות של יאטה, להביט בפליאה במאות הפועלים הכורים מן ההר "בלי שום מיכון" גושי שיש ענקיים ובידיהם אך לומים ויתדות עץ. בעונת הבציר יצא אל הכרמים, ובעיני רוחו הרגיש ראה עצמו כמי שנחת בתקופת המקרא והמשנה.

מבחינתי, בכל מה שקשור לנושא הערבי, המפגש עם יהושע כהן הוא אירוע מעצב. אני רואה בו מורה רוחני. אי-אפשר היה לטעות בעמדותיו הימניות, שהיו מאוד מוצקות. יחד עם זאת, הוא הנחיל לי – ואני מאמין שלעוד כמה מאתנו – הרבה הערכה וכבוד לערבים ולתרבותם. ממנו למדנו להסתכל על הערבים בגובה העיניים ולעזור להם בכל מה שניתן. הגם שהוא ראה בערבים אויב במאבקנו על הארץ, הוא מעולם לא שנא אותם

לצורך מגעיו עם האוכלוסייה – ערבית הוא עדיין לא ידע – נעזר לא מעט ביהושע כהן רב- העלילות, ששימש לו כחונך. בשעת רצון, כשישבו יחדיו באחד הערבים בבית-קפה קטן בלב הקסבה של חברון, גילה לו במפתיע את סוד חייו: '"אני פיקדתי על החוליה שרצחה את הרוזן ברנדוט'". "מבחינתי, בכל מה שקשור לנושא הערבי, המפגש עם יהושע הוא אירוע מעצב. אני רואה בו מורה רוחני. אי-אפשר היה לטעות בעמדותיו הימניות, שהיו מאוד מוצקות אי אפשר היה לטעות, ויחד עם זאת, הוא הנחיל לי, ואני מאמין שלעוד כמה מאתנו, הרבה הערכה וכבוד לערבים ולתרבותם, ואפילו לאהבה לערבים. האם גם חנן פורת הגיב על הדברים כמוני? אני בספק, ימים יגידו. מצד שני, אקל'ה, אדם רב חסד שהיה אז מאוד קרוב לערבים, נעשה לימים לאחד מראשי המחתרת היהודית. דמות שלישית נוספת היה יויליש, יואל בן -נון, ואני מאמין שהפנמנו ממה שנזרע בנו באותם ימים בהשראת יהושע. ממנו למדנו להסתכל על הערבים בגובה העיניים ולעזור להם בכל מה שניתן. הגם שהוא ראה בערבים אויב במאבקנו על הארץ, הוא מעולם לא שנא אותם. להפך, הוא טיפח המון היכרויות. בינו לבין לראש עיריית חברון, דמות מאוד אצילית ומרשימה, אבל לא רק אתו, התפתחה ידידות אמיצה". קבלות הפנים המפוארות שנערכו בדיוואן של אל-ג'עברי, מספר ארזי, כשכבשׂ ממולא באורז וצנוברים הוגש אל השולחן העמוס כל טוב, כמו לקוחות היו מ"סיפורי לילות ערב".

"את תגובת הערבים כלפינו אז, אני יכול לפרש כהלם קרב, ולזה יש להוסיף את התפישה הרווחת אצלם, שרואה בחילופי השלטון התכופים עניין שבהרגל. היו התורכים, אחר-כך הבריטים, בעקבותיהם הירדנים, עכשיו ישראל, שלפחות בראשית הכיבוש הביאה קדמה ונהגה בהומאניות, ובעתיד, הם אמרו, תפנה גם היא את מקומה. זאת היתה צורת המחשבה שלהם. אסור לשכוח שבזמנים שאני מתאר איש לא חשב על הפקעת קרקעות ועל תנופת התנחלות".

מרכיב הכוח

בנחלת אבות זו הפסטורלית, שיא רדף שיא, וארזי היה בתוך כל אלה כ"מרחף". אלוני-ממרא, מערת המכפל,: "למיטב זכרוני, עוד לא היו אז במקום ניגודי אינטרסים. היו לנו קשרים מאוד הדוקים עם השייח' של המערה". חברון שלו, כפי שהוא חווה אותה בעוצמה כה רבה, עמדה בניגוד מוחלט לתפישה שרווחה בעת ההיא שראתה את חברון כ"עיר של רוצחים: "ודאי שלא באנו נייטרליים, שהרי בלבנו היה חקוק זכר הטראומה של הטבח הנורא שהתרחש בחודש אב תרפ"ט, ובו נרצחו 69 מיהודי חברון".אלא שהמציאות שהתוודעתי אליה הייתה שונה לחלוטין. נפגשתי עם אנשים שחיו בחברון בזמן הטבח: משפחת מאני, משפחת סלונים, משפחת קסטל. העדויות ששאבתי מהניצולים על מארג היחסים בינם לבין תושבי חברון עד לפוגרום, היו מנוגדות לכל מה שמקובל היה לחשוב. בחברון, שלא כבערים מעורבות אחרות, כמעט לא התקיימה הפרדה בין יהודים לערבים. שתי הקהילות – אני לא מתכוון לתלמידי סלובודקה שבאו מאוחר יותר, אלא למה שנקרא ה'יישוב הישן' – שכנו זו בתוך זו, הם גרו ממש באותן חצרות. ידוע היטב הסיפור על מוצאי פסח, כשהערבים היו מביאים לשכניהם היהודים פיתות שאפו במיוחד בשבילם, על ערביות ששימשו מיניקות אצל היהודיות. קשרי הידידות ושיתוף הפעולה היו מאוד הדוקים מכל הבחינות. איך, למרות כל זאת, התרחש טבח כה נורא? תראה, לדוגמה, מה קרה בפרשת הקריקטורות. התשובה היא שבמקרים כאלה די בניצוץ כדי לחולל תבערה. כך בדיוק גם בחברון. לא מדובר בתהליך המתבשל על אש קטנה, אלא בהתפרצות פתאומית שתחילתה בגל שמועות על יהודים הפורעים כביכול בהר-הבית".

הרב הראשי לצה"ל, האלוף שלמה גורן, קבע בזמנו כי "בחברון שכיחי רוצחים", ונסמך בדבריו אלה על התלמוד הבבלי, מסכת אבות; משמע, מקדמת דנא זו טיבה של חברון: "עיר מקלט שבה רוצחים מצויים".
אך את חברון זו של מעלה, שבה גובשו עמדותיו באשר לסכסוך, ארזי מדמה לנווה שקט, לגן-עדן ממש. מאפיינים של חיכוך ואיבה ומאבק עוד לא התפתחו בה. אלא שירח-הדבש היה קצר ממה שהוא מוכן להודות. בתקופה שעד לעזיבת האזור ב-1976, כשהתגייס לשירות קבע בצה"ל, הבחין אמנם שהשתנתה משהו במנגינה, אבל עדיין לא ייחס חשיבות לרמזים. רק בדיעבד, שנות דור אחר-כך, כשבנו הבכור הראל ששירת ב'דובדבן' סיפר לו על הדברים העגומים שראה בחברון, יכול היה ארזי לשחזר תמונות שבזמנו התעלם מהן ולהבין שניצני הרוע נבטו כבר שם, בחברון האידילית שלו. פתח-דבר בפרשת מלון 'פארק' בסדר פסח תשכ"ח,שהתגלגל לחידוש היישוב היהודי בחברון. "ככל שמספר המתנחלים הלך וגדל, החלו להישמע תהיות כמו 'איך צריך להתייחס לערבי?'', 'מה עושים עם גוי?''. זכר עמלק עלה על הפרק, שאלה פשוטה כמו האם מותר לקנות פיתה שנאפתה בטבון של ערבי נענתה באיסור הלכתי, שהנימוק לו הוא 'שלא יזנו בבנותיהן'. זו היתה תחילתו של התהליך שהוביל לשנאה, לאמירות בנוסח: 'רק אחד מאתנו יישאר פה'. העניינים נעשו מבולבלים, והמצב החריף כשלתוך הקלחת הגיעו בחורים אמריקאים יוצאי וייטנם ובוגרי 'הליגה היהודית' של הרב כהנא, חבר'ה שהתהלכו עם אקדחים ותחת הסיסמה 'רק הכוח ינצח' הביאו אתם לחברון את האלימות, מרכיב שלנו, חניכי בני-עקיבא, היה זר לחלוטין".

אך כאמור, אל התובנות האלה הגיע ארזי רק שנות דור אחר-כך. בשעת ההתרחשות טחו עיניו מראות – ובעצם, כיצד יכול היה להבחין באותות אזהרה, כשיגאל אלון עצמו טיפח בקרבם את המסר: "אתם הפלמ"חניקים החדשים". "אלון, מחוג עין-ורד שתמך בנו, הארכיאולוג שמריה גוטמן מקיבוץ נען שחפר אתנו בבית-הכנסת העתיק בסוסיא, יהושע כהן – כל אלה נטעו בנו את ההכרה שאנחנו מבטאים את הרצון האמיתי של עם ישראל. הם ראו בנו המשך ישיר לחניתה של חומה-ומגדל, חוליה נוספת בשרשרת של מפעל גאולת הארץ. השלטון מעוניין אבל אינו יכול לבצע, ואני מסייעים בידו לממש את החלום. ההתנתקות", הוא חותך ומתייחס להווה, "היתה הפעם הראשונה שהנהגת המדינה באה ואמרה: 'עד כאן'. אני מעריך שההמונים שהתרכזו בכפר מימון כדי לצעוד לגוש קטיף היו משוכנעים, כמונו בזמנו בסבסטיה, שכיוון שהם חוד החנית, גם במקרה הזה הדבר יסתיים בקריצה מצד הממשלה האומרת שאולי זה לא חוקי אבל זה בסדר. כשזה לא קרה ובמקום קריצות הם נתקלו לראשונה בנחישות, נוצר אצלם שבר. בעמונה זה עוד יותר התחדד".

ארזי השתתף אף הוא בעלייה המפורסמת לסבסטיה. היה נדמה בשעתו שזה הדבר הנכון לעשותו, והזדהותו עם המפעל ועם החברים שעמדו בראשו היתה מלאה.

ארזי, בן 62, תושב ירושלים מאז ומעולם, נשוי, אב לשלושה וסב לחמישה, גדל בלב שכונת רחביה האריסטוקרטית. "היתה אז מציאות שלא קיימת יותר. חיינו דתיים וחילונים יחד, שיחקנו יחד סטנגה ויחד הלכנו בחגים להתפלל בבית-כנסת 'הנשיא'. התופעה של היבדלות מהציבור החילוני על-ידי יציאה מהשכונות המעורבות לטובת הסתגרות ביישובים ובשכונות
לדתיים בלבד גורמת לי צער רב". אביו היה מורה לתלמוד בגימנסיה העברית, דמות ידועה.

ככל שמספר המתנחלים הלך וגדל, החלו להישמע תהיות כמו 'איך צריך להתייחס לערבי'?'', 'מה עושים עם גוי'?''. זכר עמלק עלה על הפרק, שאלה פשוטה כמו האם מותר לקנות פיתה שנאפתה בטבון של ערבי נענתה באיסור הלכתי, שהנימוק לו הוא 'שלא יזנו בבנותיהן'. העניינים נעשו מבולבלים, והמצב החריף כשלתוך הקלחת הגיעו בחורים אמריקאים יוצאי וייטנאם ובוגרי 'הליגה היהודית' של הרב כהנא, חבר'ה שהתהלכו עם אקדחים ותחת הסיסמאה 'רק הכוח ינצח' הביאו איתם לחברון את האלימות, מרכיב שלנו, חניכי 'בני -עקיבא', היה זר לחלוטין

בזמנו, כשהתלבט ד"ר אברהם ארזי בין שתי אפשרויות שהוצעו לו: להתמנות למנהל בית-ספר דתי בהרצליה או ללמד בגימנסיה, הוא פנה לרב קוק, והחליט בעצתו ללמד במוסד החילוני דווקא. "עדיף שתלך לגימנסיה", אמר לו הרב, "מנהל דתי אני אמצא ביתר קלות".
שמעון ארזי למד בישיבת 'נתיב מאיר', "שנועדה להגן עלינו מאימת החילוניות"; כשהתגייס הלך לשרת בגדוד-50; בתחילת מלחמת ששת-הימים לחם במסגרת חטיבת המילואים של הצנחנים באום-כתף, ובסוֹפהּ בג'לבינה; במלחמת יום-הכיפורים השתתף הסמל ממחלקת הקשר בקרב המופתי לכיבוש החרמון הסורי, ולאחריו ישב במובלעת. "היינו מגויסים חצי שנה, היה המון בלגן סביבנו ורפול, שבא הרבה לבקר אצלנו, קרא לנו להתגייס לקבע כיוון שיש לצה"ל בעיה חמורה של מחסור בכוח-אדם איכותי. אף על פי שאני לא טיפוס של חייל, הדברים חלחלו ללבי". ב-1976, בעצם הלימודים לקראת התואר השני באוניברסיטה, כשבמקביל לעבודתו בבית-ספר שדה בכפר-עציון לימד באוניברסיטת בר-אילן, בחוג ללימודי ארץ-ישראל שהוא היה בין מקימיו, החליט ארזי להצטרף לצה"ל לשנתיים, שהתארכו לעשרים שנה. שלוש שנים נוספות שירת במה שקרוי קהילת המודיעין.

"הרעיון היה ליישם את כל מה שצברתי במפגשים שהיו לי בחברון", אומר ארזי. לאחר שטיפס בסולם הדרגות היה למפקד היחידה להפעלת סוכנים, ובתחנתו האחרונה במערכת, בדרגת אל"מ, פיקד על מסגרת מבצעית ממודרת שספק אם תיחשף אי-פעם. כצפוי, הוא לא מסגיר פרטים בכל הנוגע לפרק הזה בקורותיו. מהצילום שבו נראה ארזי מקבל את פרס הרמטכ"ל ליחידה המצטיינת, לא ניתן להסיק הרבה. "שנים רבות עשיתי בלבנון, ועד כמה שהיה לעתים מסוכן ומפחיד, במפגשים שהיו לי נהגתי – ואת הגישה הזאת למדתי בחברון – בהרבה כבוד לאויב. זה היה גם הקו שחינכתי לאורו את הפקודים שלי. בתחילה, כשלמדתי ערבית באולפן של חיל המודיעין, ישבו אתי קצינים צעירים שהיו עילויים בערבית. הם הגיעו לרמה גבוהה פי כמה משלי; שהרי אני לא ממש מוכשר לשפות. בשטח, לעומת זאת, היתה חסרה להם ההבנה שכדי להתמודד אתם בהצלחה אתה חייב שיהיה לך יחס חיובי ואוהד כלפיהם. שנאה ממש לא תורמת במקרים האלה".

בתקופה זו החל ארזי שומע מבנו הראל, סמל ב'דובדבן', רשמים עגומים מחברון בדבר הצקות, התעללויות ופרובוקציות לשמן. הוא הזדעזע, אך מיאן להאמין. "לא הבנתי על מה הוא מדבר. אמנם הייתי בזמנו עד להתחלות, אך לא היתה שום פרופורציה בין מה שהראל חווה לבין מה שאני חוויתי בהפרש של דור".

ארזי הבן, 34, נשוי, אב צעיר ורופא בבית-החולים תלההשומר, עומד בעתיד הקרוב לסיים את תקופת ההתמחות שלו באורתופדיה. ימי 'דובדבן' שלו, בשנים 1992-1990, נחתמו בפציעה במהלך היתקלות באום-תות הסמוכה לג'נין. על תגובתו הנחושה שתוצאתה מחבל אחד הרוג, על החתירה למגע על אף הפגיעה, הוענקה לו תעודת הערכה מאלוף פיקוד המרכז אז, דני יתום. בשנת 2002 חתם על "מכתב הלוחמים", אשר יצאו בקול קורא שתמציתו: "המשך השירות בשטחים אינו מוסרי, אינו דמוקרטי והוא פוגע בבטחונה של המדינה".

הראל: "אני שירתתי בחברון בתקופה שהתאפיינה בתקריות פשוטות יחסית של הפרות סדר, ולא באירועים טרוריסטיים כבדים. זאת הסיבה שהיחידה שלחה אותנו לשם, כי היינו צוות צעיר. עיקר המאמץ היה נגד מיידי האבנים, פעילות שככל שחולף הזמן ומהמעט שאני משוחח עם האנשים שהיו אתי בצבא, אני מתרשם שהיא זכורה כבעייתית. זהו פרק שרובנו מעדיפים לשכוח. גם הקיצוניים ביותר בינינו הבינו מהר מאוד שיש משהו לא בסדר בלשים פיתיון ולחכות שילדים בני 15 יזרקו עליך אבנים, ואז בהתאם להוראות הפתיחה באש, לירות עליהם. יחד עם זאת, זאת היתה דרך בהחלט מעניינת להשתפשף בטריקים שאחר-כך ישמשו אותנו בפעילות האמיתית".

המשימה האחרת, להבדיל מקודמתה, היתה כרוכה במגע הדוק עם המתנחלים. לנוכח התרעה חמה בדבר איום על ראשו של הרב לוינגר הוטל על לוחמי 'דובדבן', שניים מדי משמרת שנמשכה שבועיים, לשמש מאבטחים ללוינגר. "בלי שום קשר להשקפות עולם, לכולנו זה לא היה תענוג גדול להיות בעצם נהג של בוס לא נחמד. במקרה של לוינגר המציאות והתדמית לגמרי חופפות. הבונוס היה שכאשר לוינגר שהה מחוץ לשטחים – לפעמים היו אלה ימים שלמים – היינו חופשיים לכייף עם המרצדס.
"לוינגר הוא אדם אגרסיבי, אף פעם לא זכינו ממנו להכרת תודה. הקטעים הבעייתיים ביותר היו במערת המכפלה. הוא הפך שטיחים, זרק חפצים, הזיז גדרות. הרושם שנוצר היה שהוא הולך לשם במטרה מוצהרת לחפש צרות וליצור פרובוקציות, וסומך על כך שאנחנו נחלץ אותו מהן. באופן כללי, גילויי אדנות כמו שראיתי בחברון לא ראיתי בשום מקום אחר אז בשטחים.
בזמני, אני חייב לציין, עוד לא היה עד כדי כך חזק העניין של יצהר, איתמר ותפוח. ילדים
קטנים, צוציקים, התהלכו בחברון בחזה נפוח, ואתה יודע שאתה הוא הגיבוי לדבר המגונה הזה. הילדים האלה היו מפחידים. הם התייחסו לערבים כאילו הם כלום. אבק. בהתנחלויות אחרות זה היה שונה. היו מתנחלים שהרגיזו אותי, עצבנו אותי, שלא קיבלו אותי יפה כמו שחשבתי שאני ראוי, אבל בחברון הבוטות והאגרסיביות היו מעל ומעבר. זה היה יוצא דופן בחומרתו. זה לא היה קצה הספקטרום. חברון היתה תופעה בפני עצמה".

למעשה, כבר בעת לימודיו התיכוניים בישיבה באפרת, שממנה פרש מקץ שנתיים לטובת המסגרת הליברלית שהציע תיכון הרטמן, רשם לעצמו שהבחורים מאזור חברון והר חברון שונים באורחותיהם מכל השאר. האלוהים שלהם היה הפרשים מחוות מעון, משפחת דריבן. בהערצה הגורפת כלפיהם ראה הראל ארזי סימן מאיים, מבשר רע.
"תראה איך החבר שלך לוינגר משתולל", הפטיר הבן כשבא הביתה לחופשה מהצבא. "אבא פירש זאת בהתחלה כחלק ממרד הנעורים שלי", אלא שהדברים ששמע ארזי מבכורו ושהצטלצלו לו בתחילה משונים, פעפעו בכל זאת. "אבא שלי אף פעם לא התאים לשטאנץ של הקהילה שבקרבה הוא חי. בעלבתיים, מזרחניקים, בעלי מקצועות מכובדים, הכנסה טובה. אבא אף פעם לא התחבר לזה. תמיד היו לו חשיבה עצמאית ושיקול דעת ענייני".
שמעון: "הוא פקח לי את העיניים. לא מעט הודות לו אני נמצא היום היכן שאני נמצא".
ב-1999, לאחר שירות בטחוני ממושך, פנה ארזי לשדה הרפואה המשלימה, תחום שאין ולא כלום בינו לבין עברו. "נכנסתי לזה באקראי. בתי הצעירה הלכה ללמוד שיאצו והצטרפתי אליה מתוך סקרנות. יש שם המון תנועה, המון גמישות, זה דורש אנרגיה, זה דורש להרגיש, לגעת; בתחילה הדבר היה לי נורא קשה. אני, אל"מ מהולל, ישבתי בכיתה עם ילדים שבניגוד לי הכול יצא להם בקלות, מהשרוול. למרות זאת נכנסתי עמוק לעניין". המשפחה הגיבה בתדהמה למהפך הרוחני, למדיטציה ולצ'י קונג. זה הלם האזרחות, שיערו, שיגעון חולף.

כיום ארזי הוא מורה בכיר בבית-ספר רידמן, וגם עוסק בטיפול בקליניקה פרטית. "מנקודת המבט של העיסוק הנוכחי, אני מתבונן בדאגה במה שמתחולל במחנה שלי, בשנאה שמתפתחת בו. יש הבדל בין להיות אכזר לאויב ובין לשנוא. אנרגיה של שנאה היא אש מאכלת. בעיניי זהו האסון הנורא ביותר שמתחולל עכשיו בציבור שלנו. בהתחלה אתה שונא את הערבי, אחר-כך את השמאלני, ממנו אתה עובר לכל מי שהוא לא מאה אחוז אתה, בסוף אתה מפנה את השנאה לבן משפחה שחושב אחרת".

לא בכדי מדגיש ארזי את עניין המשפחה. את השנאה המבעבעת חווה לא מכבר על בשרו באחד מיישובי גוש עציון, שבילה בו שבת לרגל אירוע משפחתי. ההתנגשות אירעה בבית-הכנסת, בעיצומה של הדרשה:
"הרב אומר לנוכח ארון הקודש שמקורות בכירים לחשו לו שבאחד הפינויים, אני כבר לא זוכר איזה, אריק שרון נתן הוראה להיכנס חזק במתנחלים. הכוחות הגיעו לשטח והתברר שנמצאים שם רק מתנחלים מעטים. ראש הממשלה, מספר הרב, התקשר אישית למפקד הכוח ואמר לו להמתין עם המבצע, לחכות בסבלנות עד שיתאספו עוד מתנחלים, ואז לכסח. קמתי ממקומי וצעקתי שזה סיפור הזוי, שזה שקר. שראש ממשלה לא מתעסק באיך להוריד שלושה קרוואנים. רוב הציבור רצה לבלוע אותי, מיעוט מהמתפללים יצא החוצה ואמר לי שטוב מאוד שקמתי ועניתי מה שעניתי. מילא אם הם היו מפנטזים, הבעיה היא שהם מאמינים בדברים הללו. הם משוכנעים שדברי הרב הם אמת צרופה, וכל זאת ביישוב שעל-פי ההגדרה המקובלת רחוק מלהיחשב לקיצוני".
"בוגדים. מה לשמאלנים האלה בתוכנו?", נשמעה המיה בקהל. שבת שאמורה היתה להיות שמחה, הפכה לסיוט. המכונית של משפחת הכלה שסרט כחול נקשר אליה, לאות תמיכה בהתנתקות, נמצאה בסופו של יום עטופה בבד כתום. "בחברה שבה אני התחנכתי, לא ייתכן היה שצעיר דתי ירים לבנה ויזרוק על חייל. על זה צריך להקים ועדת חקירה! גם אי-אפשר היה לדמיין מצב שיזרקו טרמפיסט מרכב בגלל שהשתתף בפינוי במהלך ההתנתקות; או שסמל מגולני יגיע לחתונה של חבריו המתנחלים, והמארחים יגידו לו להסיר את המדים. חלק גדול מהמחנה הדתי-לאומי שאני בא ממנו מתנתק באופן חד-צדדי מהערכים שהיו לו, ממדינת ישראל וממני. יותר מהשלום וממצב היחסים עם הערבים, הגל העכור הזה הוא שצריך להטריד את כולנו. הדבר היחיד שמעודד הוא שמסתמנת איזושהי התעוררות. אפילו חנן פורת, קראתי בעלון שבת כלשהו, מודה סוף-סוף שלא לזה התכוונו. שתבין, הדברים בוערים בי. בכל שנות השירות שלי לא סבלתי מאפליה בגלל אמונתי, קיבלתי המון הערכה מרמטכ"לים ומראשי אמ"ן בזמנו על שישבתי בשבתות בחפ"קים, לא קרה שהעדיפו אחר על פנַי משום שאני דתי; אבל בפרסומים שאני קורא בעיתונים שלנו אני מוצא: 'תמיד היינו מיעוט בצבא, וכמיעוט נרדף אנחנו חייבים להגן על עצמנו'. אני קורא ופשוט נחרד מהעיוות הנורא".
שמעון ארזי חש שהקהילה שהיתה לו כבית הולכת ומתרחקת ממנו. להגדרתו, הוא חי עכשיו על השוליים. למצבו של ארזי נאה אפוא המשל שהוא מציע, על הלוליין שצעד בשעתו באגביות עוצרת נשימה על כבל פלדה שנמתח מאבו-טור עד להר ציון: "אני מאוד מקווה לא ליפול, ואם כן, אני מכין את עצמי לנחות על הרגליים".

אביחי בקר הוא עיתונאי

המאמר פורסם בארץ אחרת גיליון מספר 32: "חברון – תשוקות דתיות ונרטיבים סותרים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

אביחי בקר הוא עיתונאי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה