דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

הגשמת הציונות היא אידיאל של תיקון אדם ועולם

בראשית חודש יולי השחיתו אנשי "תג מחיר" מוקדי פעילות של תנועת הנוער העובד והלומד בפוריידיס ובנהריה. מירב פלס, בעבר חניכה בתנועת הנוער העובד והלומד וכיום חברה בתנועת הבוגרים של תנועה זו, "דרור ישראל", כותבת על הכמיהה והמאמץ הבלתי פוסק של חברי תנועתה לבנות מוקדי דיאלוג מתמשכים שיעמדו כחומה בצורה נגד אנשי הטרור, המוסלמים והיהודים

הניסיון לפגוע בתנועת הנוער העובד והלומד, שהיא מעוז של שיחה כזאת, מראה שכוונתם של מפגעי "תג מחיר" היא לפורר את הדמוקרטיה הישראלית, את החברה בישראל, ולתת שלטון לייאוש, לשנאה, למדון ולאלימות. להפריד כמה שיותר – בין שמאל לימין, בין דתיים לחילונים, בין ערבים ויהודים. מטרתם היא ליצור חברה מפוררת לשבטים שבטים, חברה שבה כל אחד עושה לביתו ושונא את השונה ממנו. חזון ביעותים זה יהיה ניצחונם הגדול

תחילת חודש יולי בוצעו פשעי שנאה שפלים נגד מוקדי פעילות של תנועת הנוער העובד והלומד בפוריידיס ובנהריה. אלמונים ריססו כתובות "נקמה" ו"תג מחיר", ניפצו חלונות, החריבו את פנים הקן והשחיתו חומרי הדרכה.
כחברת תנועת דרור ישראל, שהתחנכה בנוער העובד והלומד והדריכה בו, הרגשתי שלמעשה הנפשע הזה יש מטרה ברורה: לייאש ולהפחיד אותי ועוד רבים כמותי, שקיום משותף במדינה יהודית ודמוקרטית הוא תמונת העתיד שאנו נאבקים עליה.

מבצעי פשעי השנאה הללו (פשעים הקרויים בשם המכובס "תג מחיר") זיהו את התנועה שלי – תנועה ציונית-סוציאליסטית שחברים בה 80,000 חניכים יהודים, ערבים ודרוזים – כמקום של תקווה, של דיאלוג, של דמוקרטיה אמיתית המאפשרת מגוון קולות. ובדיוק בזה הם מעוניינים לפגוע.
"איש אינו נולד כשהוא שונא אדם אחר בגלל גוון עורו, מוצאו או דתו. אנשים לומדים לשנוא, ואם ניתן ללמדם זאת, ניתן ללמדם לאהוב, כי האהבה קרובה ללבו של האדם יותר מאשר ניגודה." כך אמר נלסון מנדלה, ואני מרגישה ששנים של הדרכה בנוער העובד והלומד חיזקו בי את האמונה בנכונותה של האמירה הזאת. במהלך העשור האחרון אני מדריכה חניכים שגדלו במרקחה של שנאה וגזענות, ויחד איתם לומדת שוב ושוב שחברות בתנועה משותפת, שיחה, מפגש והדרכה מלמדים אותי ואותם, בכל רובדי הנפש והמחשבה, להכניס אל תוך חיינו גם את השונה מאיתנו, להאמין כי הוא שווה לנו ולהיות נכונים להיאבק על כך שהשוויון הזה ימומש. צמיחה בתנועת נוער כזאת – תנועה שיש בה מגוון קולות ודעות, שמפגישה יהודים וערבים ודרוזים תחת גג ערכי משותף – יוצרת משהו ייחודי בהגדרת הזהות שלך כאדם. כחניכה בתנועה נחשפתי בפעם הראשונה לאפשרות לבחור בזהות ציונית הומניסטית, ולא באפשרויות האחרות שהציעה לי המציאות – תלישות נטולת הקשר תרבותי, חברתי, ורוחני, או זהות קיצונית השוללת את קיומו של האחר.

להיפגש, לשוחח, ללמוד, לטייל ולשחק עם אנשים שונים בני תרבויות שונות, ולדעת שעמיתי הערבים בקן נצרת ועמיתי היהודים בקן שדרות מדריכים להגשמת הערכים שגם אני מדריכה להגשמתם – כל אלה הן חוויות מרחיבות נפש, שמבטיחות שהשוני יהיה לברכה ולא לגזירת גורל.
כשהדרכתי חניכים מירושלים בסמינר מדריכים של הנוער העובד והלומד, עבדתי עם קבוצה מגוונת, שהיו בה חניכים מוסלמים ויהודים, חילונים ודתיים, ואפילו חניך שגדל בבית חרדי. היו קבוצה גם לא מעט בעלי עמדות גזעניות, שהיה צורך להתמודד איתם, וזמן-מה התלבטתי אם וכיצד לקיים את הפעילות שעסקה ביסודות הערכיים של היהדות והסתיימה בקבלת שבת קבוצתית. לבסוף החלטתי לקיים את הפעילות ואת קבלת השבת, ולתת בה מקום לחניכים היהודים לספר על השבת בביתם, ולחניכים המוסלמים לספר על התרבות המוסלמית. לאחר סיום הפעילות ניגש אלי חניך נרגש ואמר: "תמיד חשבתי שאם אני רוצה להיות יהודי מאמין, אני צריך לשנוא את המוסלמים והנוצרים, אחרת אתבולל. היום הבנתי שדווקא לשנוא את מי ששונה ממני, זוהי התרחקות מכוונתה של היהדות. את קבלת השבת הזאת אזכור כל חיי.

מירב פלס1

דיאלוג בלתי פוסק

כמדריכה, הצלחות מהסוג הזה מעניקות לי כוח להוסיף להתמודד עם האתגר הגדול: להפגיש את הנערה ממזרח ירושלים, את הנער מלוד ואת הנערה מהוד השרון ולהדריך אותם לעבר כוכב צפון משותף – יצירת חברה שוויונית, מדינה יהודית ודמוקרטית שיש בה מקום לכולם. זוהי התנסות שנותנת כוח להאמין באדם, ובהיתכנותה של הגשמת הציונות כאידיאל אינסופי של תיקון אדם ותיקון עולם. לא כי הדבר נעדר מתחים וקשיים, אלא דווקא בגלל היכולת לשרות בתוך המתחים ולהתמודד עם הקשיים באמצעות דיאלוג בלתי פוסק בין עמדות שונות, בין זהויות מגוונות. בכך, למעשה, תנועת הנוער העובד והלומד היא היפוכה המוחלט של חברת האימים שאליה מכוונים אנשי הטרור – היהודים והמוסלמים שבהם.
כתגובה ל"תג המחיר" בפוריידיס כתבו חניכי סניף הנוער העובד והלומד בלוד מכתב אל עמיתיהם בפוריידיס: "גם אנחנו וגם אתם באותה תנועה אחת. אתם חלק מאיתנו ואף אחד לא אמור להרגיש שונה ולהיפגע. אפשר גם אחרת – אצלנו כולם שווים [….] חשוב לזכור שלא כל האנשים מגעילים כמו מי שכתב את הכתובות. יש אנשים כמונו שבוחרים אחרת – בדו-קיום. דווקא עכשיו, בימים הכי קשים, צריך להילחם ולא להיכנע לגזענות."
כאשר מפגעי "תג מחיר" מנסים לזרוע אימה בחניכי הנוער העובד והלומד בפוריידיס ובנהריה, הם פועלים להחלשת האמונה באדם ובעתיד משותף, ולחיזוק גורמים קיצוניים גם בחברה הערבית.

לקיים תרבות של ויכוח

בנובמבר 1995 למדנו על בשרנו כי הסתה פרועה אינה נשארת בגדר מילים. היא מובילה לרצח. היא מובילה להתפוררות הדמוקרטיה, ולהשחתת היכולת של החברה להתקיים. מאז, במשך 19 שנים, אנחנו הולכים ומידרדרים במדרון החלקלק הזה, ובכל פעם מאבדים עוד פיסה מהיכולת שלנו לקיים חיים משותפים של בעלי עמדות שונות. רק לפני חודשיים החליטה פרקליטות המדינה, בצעד תמוה, לסגור את התיק נגד מחברי הספר השפל "תורת מלך", ספר אשר תחת הכסות של "דיון הלכתי" מסית לרצח של "גויים" חפים מפשע ואף של תינוקות. ההחלטה לאפשר לספר כזה להתקיים באופן חוקי במדינה דמוקרטית היא החלטה לאפשר לכותבי הספר ולשכמותם להוסיף ולשלח את תלמידיהם לבצע פשעי שנאה, להשחית ואף לרצוח. זוהי סכנה גדולה לקיומן של הדמוקרטיה, הציונות והיהדות בישראל.
היהדות ידעה להשתנות, להתאים את עצמה ולהמשיך להתקיים בזכות היותה תרבות של ויכוח. ויכוח על שאלות כמו מהי האמת וכיצד יש לחיות. מובן שלוויכוחים האלה היו גבולות, והיו כאלה שהרחיקו כל כך ממהותה של היהדות, שהוכרזו "מינים", אבל היה מקום לזרמים שונים להתווכח ביניהם מתוך אמונה כי ויכוח בונה ומחזק חברה.
גם הציונות, כיצירה יהודית, ידעה לקיים ויכוח ואף התעקשה לקיימו מתוך ניסיון ליצור חברה שיש לה מרכז משותף. ישעיהו ליבוביץ' נסע עד מרחביה כדי להתווכח עם מאיר יערי. כי היה על מה להתווכח, כי היה רצון לכונן בסיס משותף, כי היתה מטרה משותפת של בנייה ולא של הרס.

כחניכה בתנועת הנוער העובד והלומד נחשפתי בפעם הראשונה לאפשרות לבחור בזהות ציונית הומניסטית, ולא באפשרויות האחרות שהציעה לי המציאות – תלישות נטולת הקשר תרבותי, חברתי, ורוחני, או זהות קיצונית השוללת את קיומו של האחר

לסרב לייאוש

הדבר שהכי מצער אותי בתקופה הזאת הוא שהוויכוח מהסוג הזה כמעט נעלם. השיח שתופס מקום מרכזי בתקשורת וברחוב הוא שיח של קצוות שאינם מעוניינים להיפגש אלא להתריס. שאינם בונים חברה אלא מטרתם רק לפורר את היכולת לחיות חיים משותפים: לא נעדרי מחלוקת. משותפים.
הניסיון לפגוע בתנועת הנוער העובד והלומד, שהיא מעוז של שיחה כזאת, מראה שכוונתם של מפגעי "תג מחיר" היא לפורר את הדמוקרטיה הישראלית, את החברה בישראל, ולתת שלטון לייאוש, לשנאה, למדון ולאלימות. להפריד כמה שיותר – בין שמאל לימין, בין דתיים לחילונים, בין ערבים ויהודים. מטרתם היא ליצור חברה מפוררת לשבטים שבטים, חברה שבה כל אחד עושה לביתו ושונא את השונה ממנו. חזון ביעותים זה יהיה ניצחונם הגדול.
עם כל הקושי והפחד, אני ורבים מחברַי לתנועה מסרבים להתייאש. מסרבים לשחק לידיהם, וליפול לשיח "הקצוות" שהם מחוללים.
בשבועות האחרונים קיימנו מפגשים בהשתתפות מדריכי התנועה הערבים והיהודים. המפגשים נערכו בכל רחבי המדינה ועסקו בשאלה כיצד מחנכים גם בעת הזאת לקיום משותף ולשוויון ערכו של כל אדם. בנוסף על כך יזמו החניכים והמדריכים של התנועה פעילות חינוכית לילדי יישובי הדרום, וקיימנו מפגשים של מורים ואנשי חינוך לשיח מחנכים בנושא ההתמודדות עם הגזענות. התרגשתי לגלות שהמשתתפים הרבים שבאו אל המפגשים האלה היו כמהים לשיחה מורכבת שיש בה לבטים ומבוכה, ובעיקר לחנך ולבנות באמצעות החינוך חברה צודקת ודמוקרטית. ככל שמדובר בי, המפגשים האלה הם כמו אוויר לנשימה בתקופה הקשה הזאת.
כל אלה הם אנטיתזה לשיח "הקצוות". הנוער העובד והלומד הוא תנועה ציונית הפועלת הן במקלטים ביישובי עוטף עזה והן במזרח ירושלים, הן בעיירות הפיתוח והן בערים הגדולות. זוהי תנועה שמחנכת לשירות משמעותי בצה"ל ולערך ההגנה ובאותה הנשימה לקיום יהודי-ערבי משותף, ואשר מכירה במתחים שהחברה הישראלית סובלת מהם ואינה חוששת להתמודד איתם. מדובר מתחים מורכבים ולא קלים, אך בחברה כמו החברה הישראלית, אם לא מוכנים להכיר במורכבות ולחיות עמה, נופלים ביתר קלות לאחד הקצוות.

במהלך העשור האחרון אני מדריכה חניכים שגדלו במרקחה של שנאה וגזענות, ויחד איתם לומדת שוב ושוב שחברות בתנועה משותפת, שיחה, מפגש והדרכה מלמדים אותי ואותם, בכל רובדי הנפש והמחשבה, להכניס אל תוך חיינו גם את השונה מאיתנו

לראות את הרוב הגדול, החפץ בחיים

"תג מחיר" אינו "תופעה" שנחתה עלינו כרעם ביום בהיר. הוא תולדה של תהליך. תהליך שהתחיל עם פירוק חישוקי הסולידריות של החברה הישראלית. נראה לי שהחרפת האלימות והגזענות היא באיזשהו מובן "התאום הרע" של המחאה החברתית. פירוק הסולידריות החברתית והעמקת תהליכי ההפרטה פוררו את החברה שלנו כל כך שרובנו חשים כי אין לנו מקום לשוחח ולהשפיע. חברה המפריטה את עצמה לדעת, סופה שלא תדע אפילו להסכים במשותף על גבולות הדמוקרטיה. התהליכים האלה מצטרפים להסתה הפרועה המרעילה את התודעות, והם מסמאים את עינינו מלראות שיש רוב גדול, חפץ חיים, שמתנגד לגזענות ורוצה בקיום משותף במדינה יהודית ודמוקרטית.

הרוב הזה קיים, וחובתו של הרוב הזה לעמוד כחומה בצורה מול מבצעי "תג מחיר" ושולחיהם. בה בעת חובתו של הרוב הזה ליצור כמה שיותר במות למפגשים – ברחובות ובבתי הספר, באוניברסיטאות ובתנועות הנוער, בבתי המדרש ובישיבות, בתקשורת ובספרות – שיש בהם שיח דמוקרטי אמיתי; שיח שמטרתו לבנות חברה שקדושת חיי אדם היא ערך מרכזי בתוכה, ואשר קבלת "עולה של דמוקרטיה" היא המוסכמה הבסיסית שלה.
בתקופה שאנו דואגים לשלום חיילנו (ובהם גם חברי תנועה רבים) המשתתפים בלחימה הקשה והכואבת בעזה, ובה בעת נאבקים בגילויי הגזענות המרימה את ראשם בחברה היהודית, אני כמהה לשיח מורכב כזה. השתקתו של השיח הזה היא איום קיומי למדינת ישראל וסכנה ממשית לדמוקרטיה שלנו, איום חמור בהרבה מכל טרור שמגיע מחוץ. מפגש משותף, משחק של ילדים בני עמים שונים – כל אלה חושפים את הקושי שבמפגש, ובה בעת חושפים את עוצמתו. אלה האבנים שמהן נבנה היום העתיד שלנו, כי הקיום המשותף של יהודים וערבים בארץ הזו, לא פחות מחייהם המשותפים של חילונים ודתיים, אינו רק גזירת גורל, אלא גם משאת לב, והגשמת החזון הציוני במלוא יופיו.

מירב פלס הינה חברה בתנועת דרור ישראל ורכזת במרכז הדרכה "המעורר".

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה