דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 באוקטובר 2000 | מהדורה 01

ר. ב. קיטאי, 'יהודי נוסע' 1985-1984

הגעגוע והספק

"ההוויה שבתוכה חיה היהדות אינה קיימת מתוך בחירה. זו הוויה שמתקיימת גם אם אינה עולה על סף התודעה." אורנה בן-דור מסבירה מדוע היא מרגישה יותר יהודייה מישראלית

את היהדות שלי פגשתי במקרה, אחרי שנים ארוכות של ישראליות. זה היה במהלך העבודה על סרטי "בגלל המלחמה ההיא", שהכריח אותי לפגוש מחדש את זכרונותיהם של שני הורי. זו הייתה עשייה תובענית שלא אפשרה התחפשות. הפגישה הזו גרמה לי להתפשט ממעטה הישראליות, שגיהצתי כל בוקר, ולהסתכל לתוכי פנימה, גם כשלא רציתי.

ההוויה שבתוכה חיה היהודיות אינה קיימת מתוך בחירה. זו הוויה שמתקיימת גם אם אינה עולה אל סף התודעה. אבל יש שני תנאים הכרחיים לקיומה: הגעגוע והספק.

בבית שבו גדלתי כפרו בקיומו של האל, אכלו לחם בפסח ולא ביקרו מעולם בבית-כנסת. בבית שבו גדלתי עשו אבחנה בין הרחוב הישראלי לבין החלל הפנימי, שהיה תלוש וזר. לדגל לא הייתה משמעות, לגיבורים המקומיים לא היה מקום וההצדעות בימים חגיגיים זכו ליחס ציני טבול בהרבה הומור יהודי. היה המון כבוד להומור הזה, שהיו בו אירוניה עצמית, ראייה אבסורדית ועצב.

לאמא שלי יש כמה ביטויים הכרחיים. למשל, לעולם יש לומר "הגרמנים יימח שמם" בנשימה אחת. אין גרמנים לבד. או "להוא יש מזל של גוי", כי ליהודים כידוע אין מזל. או "מה עושה יהודי כשהוא…" וכאן מגיע תיאור של ירידה מן הרכבת בעיר זרה, רעב, מצבים קיומיים מוכרים. בבית שלי היה דייר של קבע בעל פנים רבות. קראו לו געגוע. פעם הוא לבש צורה של שלג בחורף, פעם אבא ואמא שאינם, פעם נימוסים זרים בישיבה ליד השולחן.

כשביקשתי מאמא שניסע לעיר הולדתה, היא פתחה זוג עיניים תמהות וצעקה, "לשם? ריבונו של עולם, רק זה חסר לי." אז איפה נמצא הגעגוע?
הגעגוע, אני קובעת, הוא שומר הסף היהודי. געגוע לציון שהיה שם. לא ציון הארץ, ציון שהיא מושג של געגוע לא ממומש. יהודי לא יכול לחיות בלי געגוע. זה שומר עליו מהנפילה ללאומנות, לפטריוטיות, מטשטש בין עיקר לתפל. לכן לעולם לא תוכל הישראליות להכיל את הגעגוע היהודי. המדים, הדגל, הקרקע יחנקו אותו והוא יימוג ולא יהיה. ואיך יישמרו האירוניה, ההומור והעצב אם יכפתרו אותם לתוך מדים תפורים לפי אותו צו.

בבית שלי היה דייר של קבע בעל פנים רבות. קראו לו געגוע. פעם הוא לבש צורה של שלג בחורף, פעם אבא ואמא שאינם, פעם נימוסים זרים בישיבה ליד השולחן. געגוע למצב, למקום, לריח

הגעגוע הוא אנכרוניסטי במהותו. הוא לא משלים עם הסדר הקיים והוא לעולם מעלה את הספק. הספק הוא שומר הסף היהודי השני. אותו חשד קבוע ש"משהו כאן לא בסדר", מין פרנויה קיומית שמפרקת סיסמאות ושואלת שאלות מעצבנות. הספק אינו תמים. יש לו זיכרון מצוין והוא יודע ששכרון הכוח מסוכן וקצר. הוא מחובר לענווה, להקשבה, לרצון לדעת. הוא אינו קיים בישראליות, הוא מפריע לה להתקיים. אבל הוא כל-כך יהודי. המון שנים חלפו מאז אותו "נעשה ונשמע" מפורסם במעמד הר סיני, שבו התקבל אלוהים בכבוד רב, כבוד שלא היה ראוי לו. מאז אותו צו אלוהי לא חזרו היהודים על משפט זה, אולי מתוך הכרה בטעות גדולה. המרד היהודי אינו אלים, אין בו הרוגים ופצועים. הוא מתקיים בין אדם לבין עצמו, בחקירה האינסופית של המציאות וגבולותיה.

"נו, אז מה עושה יהודי," שואלת אמא שלי ועונה, "שואל שאלה."

המרד היהודי הוא בשאלת השאלות. כך חקר קפקא את הסדר הקיים מהמקום של הזר והלא שייך. כך חקר פרויד את נפש האדם במקום שבו אסור היה לחקור, בתוך המשפחה. כך הצליח פרימו לוי לחלץ את הרוח האנושית מתוך אושוויץ, מהמקום שבו ניסו להפוך בני-אדם לחיות. מהמקום שבו ביקשה ההישרדות לבטל את מותר האדם מן הבהמה, הפך פרימו לוי את המצוקה למנוף להבנת כוח הרוח. הוא לא כתב על הרעב ועל המחלות, הוא לא רשם סצינות מוות. הוא מרד על-ידי הנצחת ההומור, השירה, הזיכרון וההבנה של אותם אנשים שלא ויתרו על צלם אנוש במבחנים הקשים ביותר.

המשורר פאול צלאן לא הניח לצבע החלב להטעות אותנו וקבע ב"פוגת המוות" כי

  • "חלב שחור של שחר אנו שותים עם ערב
  • שותים צהריים ובוקר שותים עם לילה
  • שותים ושותים
  • כורים בור קבר ברוח שם שוכבים לא צפוף
  • איש גר בבית והוא מנגן בנחשים הוא כותב
  • כותב לגרמניה בשעת דמדומים זהב שערך מרגריטה
  • כותב ויוצא את הבית רושפים כוכבים הוא שורק לכלביו שיבואו
  • שורק ליהודיו שייצאו ויכרו בעפר בור קבר
  • פוקד עלינו פיצחו בנגינות למחול."

אלא שדווקא אלה שהצליחו במרד, ששמרו על כך שהגעגוע והספק לא יעזבו אותם לרגע, דווקא ענקי רוח אלה לא עמדו במשימת החיים הפשוטה כשהעולם חזר לנהוג כמנהגו. פאול צלאן, פרימו לוי, ברונו בטלהיים, יהודים ששרדו את המבחן היהודי האולטימטיבי, שמו קץ לחייהם כשהסדר, כביכול, הושב על כנו. כוחם כשל. הספק העמוק במין האנושי כולו גבה את מחיר חייהם.

"האנשים הכלואים היום בגרמניה שוב אינם מסוגלים לראות את קווי המתאר של האישיות, של דמות האדם. כל אדם חופשי נראה להם משונה, אקסצנטרי. תארו לכם רגע את פסגות האלפים הגבוהים – משורטטות לא על רקע השמים הבהירים, אלא על רקע קפלים של וילונות כבדים. הצורות הנאדרות האלה תיראנה רק במעורפל. כך בדיוק מסתירים כעת וילאות כבדים את שמיה של הארץ הנוראה הזאת, ואנחנו איננו מסוגלים עוד לראות דיוקנאות, אפילו של האנשים הגדולים ביותר" (וולטר בנג'מין).

הגעגוע והספק הם מקור כוח יהודי. הם אלו שלא יאפשרו להפוך אדמה לקדושה. כוח לערך וסדר לצדק.

אותם גדולי רוח יהודים שהביאו לעולם הבנות חדשות של נפש האדם, של רוחו ושל אמונתו, ישבו על הגבול שבין לאומים שהיה להם הכוח, הסדר והטריטוריה, ורק מהמקום שבו כל אלה הפכו חסרי משמעות יכלו לרשום פרקי היסטוריה אנושית חשובים כל-כך. אותם אנשים מיוסרים כמו וולטר בנג'מין ופרנץ קפקא, אותם ענקי רוח כמו זיגמונד פרויד וויקטור פרנקל, אותם משוררים כמו אלזה לסקר-שילר ופאול צלאן יכלו ליצור רק בתנאים שאנחנו קוראים להם גלות. האומנם גלות, או קיום שיש בו ספק וגעגוע? הייתכן כי דווקא כאן, בארץ המובטחת, גלו הישראלים מאותו קיום יהודי?

כיהודייה גולה אני מבכרת להיות צברית גלותית, לא שייכת, שחוחת קומה וחסרת בלורית.

הגעגוע והספק מסכלים את האפשרות שהעור יהפוך מסוקס וגס, שומרים על הנפש שתישאר פגיעה וצמאה לדעת ולא מניחים לתשובות לחסום את השאלות. באותו מקום חסר לאומיות, נטול גאוות יחידה, יכולה להתקיים היהודיות, אותה יהודיות שהובסה מפני הישראליות ונותרה כגעגוע לעצמה.

ובמקום שבו עלולה לפרוץ מלחמה ישראלית על רכס של הר או על צבע של קו עומד לו הספק ולצדו הגעגוע, שניהם חסרי אונים ולא מבינים איך קרה שצאצאיהם של היהודים לא הבינו כלום, לא זוכרים ולא לומדים מהזיכרון הטרי של הוריהם.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 1: "האוונגרד היהודי – האם צומח מיגזר ישראלי חדש?". לחצו כאן להזמנת הגיליון

אורנה בן דור היא בימאית סרטים ומרצה לקולנוע

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה