דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2001 | מהדורה 02

דבוריה 2000: העליה ברמת החיים במדינה לא פסחה על המגזר הערבי. צילום: איל יצהר

הגליל כמשל

מהומות אוקטובר של ערביי ישראל התקבלו בקרב הציבור היהודי בהפתעה ובעלבון. הגליל, חבל ארץ מנומר בכפרים ובמצפים מוכר לרוב תושבי ישראל כאזור פסטורלי. אבל מה בעצם יודעים יהודי ישראל על ערביי הגליל?

לפני כעשרים שנה, עוד לפני מלחמת לבנון, ראיתי במהלך טיול באחד הכפרים הערביים בגליל מכונית של קונסוליה מערב אירופית. במהלך השיחה שהתפתחה ביני ובין אחד מנוסעי המכונית, הוא אמר לי שעל-פי הערכת מצב של משרד החוץ של ממשלתו, תקום – במסגרת הסדר הקבע בין הפלסטינים לישראל – מדינה פלסטינית בשטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת-הימים, ואילו באזורים שבהם קיימת אוכלוסייה ערבית ניכרת בתחומי מדינת ישראל, המשולש והגליל, תוקם אוטונומיה. הדברים נראו לי אז מופרכים מעיקרם. ישראל טרם השלימה את נסיגתה מסיני, הדיונים על האוטונומיה שהיתה עתידה להינתן לפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה היו בחיתוליהם, ותושבי הגליל הערבים נראו לי איבר מאיבריה של המדינה.

הפתעה ועלבון

הגליל, אותו חבל ארץ הררי מנומר בכפרים ובמיצפים המבצבצים מבין חורשות אלונים וכרמי זיתים, מוכר לרוב תושבי ישראל כאזור פסטורלי. הבעיות העיקריות של אזור זה שהגיעו לתודעת הציבור הרחב קשורות בעיקר במתח לאורך גבול לבנון. בעיות היומיום של תושבי האזור – אבטלה, רמת שירותים נמוכה יחסית וכיוצא באלו נושאים – ירדו כלעומת שעלו מסדר-היום הציבורי העמוס לעייפה של מדינת ישראל. לא פלא שכאשר פרצו המהומות במגזר הערבי בראשית אוקטובר, הן התקבלו בהפתעה מהולה בעלבון על-ידי רשויות המדינה ותושביה היהודים. רובו של ציבור זה אינו מכיר את הציבור הערבי. אחדים מכירים ערבי אחד או שניים, בדרך-כלל הגשש הבדואי בצבא או עובד בעסק יהודי כלשהו, וזולתם רואים בהם יצורים אקזוטיים. לאחרונה זכה המטבח הערבי הישראלי לעדנה. במסגרת חיפושיהם אחרי טוסקנה ופרובנס הישראליות, קמו חוקרים עזי נפש אשר טרפו נפשם בכפם והרחיקו נדוד עד צומת אום-אלפאחם, עד עראבה, ואפילו עד העיר נצרת העזו לחדור. כל זאת בעד בקבוק שמן זית זך מאין כמוהו, חומוס משובח, ואפילו בעבור מנת סינייה. אבל מה באמת יודע רוב הציבור היהודי על המתרחש בקרב האוכלוסייה הערבית-ישראלית?

בגליל, בניגוד לאזורים אחרים בארץ, נותר חלק משמעותי מהאוכלוסייה במקומו לאחר מלחמת השחרור. רושם זה בולט במיוחד אם משווים את תוצאות המלחמה באזור זה לתוצאותיה בדרום מישור החוף למשל (אזור אשקלון-אשדוד). ועדיין חלו בעקבות המלחמה שינויים חשובים בפריסת היישוב הערבי והיהודי בגליל. התושבים הערבים של שתי ערי מזרח הגליל, טבריה וצפת, עזבו את בתיהם. רבים מתושבי עכו נטשו אף הם. הכפר צפוריה, שעל אדמותיו יושבים היום מושב ציפורי ואתר העתיקות הגדול שבמקום, היה גדול היישובים הכפריים בארץ-ישראל המנדטורית. רבים מתושביו עזבו את הארץ, אולם רבים אחרים נותרו ביישובים סמוכים. כך עברו חלק גדול מתושבי בירווה (כפר המוצא של מחמוד דרוויש ונושא האפוס המפורסם שכתב) אל ג'דיידה הסמוכה, אנשי צפוריה אל נצרת, סוחמתא אל תרשיחא ומעיליא וכפר ענאן ופראדיה אל ראמי.

המלחמה הביאה בעקבותיה כמה גלי התיישבות יהודיים. בשלב ראשון התיישבו יהודים בבתים שנטשו ערבים בעכו, בטבריה ובצפת. במהלך שנות החמישים הוקמו מושבים רבים בסמוך לגבול לבנון, אך הגליל המרכזי נותר כמעט ריק מיהודים, למעט הערים כרמיאל ונצרת-עילית. המיצפים שהוקמו בגוש שגב בשנות השמונים לא שינו כמעט במאום את המאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים באזור, אולם הם בהחלט קבעו נוכחות יהודית בולטת לעין.

מלחמת השחרור הנחיתה מכה קשה על החברה הערבית בארץ-ישראל. חלק ניכר ממשכילי קהילות אלה ואנשי המעמד הבינוני והגבוה עזבו את הארץ או ירדו מנכסיהם. האליטה הערבית-ישראלית הקיימת היום היא כוח חדש, שנוצר במדינת ישראל והושפע ממנה ישירות. צד שני של אותו מטבע הוא הקשר הלקוי בין קהילות אלה לבין ארצות ערב. ערביי ישראל מכירים את דפוסי הממשל והחברה בארצות ערב באמצעות כלי התקשורת, בעוד היכרותם את מדינת ישראל היא בלתי אמצעית. הגליל מבחינה זו איננו יוצא מהכלל.

השתלמות בדבוריה

במהלך השנים שחלפו מאז הקמת המדינה נדמה למתבונן מבחוץ שבגליל התפתח דפוס של דו-קיום. ערבים באים ויוצאים ביישובים יהודיים, ויהודים פוקדים ללא חשש את יישובי שכניהם הערבים. קירבה זו הובילה בין היתר לכמה תהליכים מעניינים ביותר בלב לבה של החברה הערבית בגליל. כך למשל התפתחה הגירה של תושבים ערבים אל הערים היהודיות נהריה, כרמיאל ונצרת-עילית. מאחר שמחירי הדיור ביישובים היהודיים גבוהים בממוצע מאלה שביישובים הערביים, ניתן להניח שמדובר בתושבים מחתך סוציו-אקונומי גבוה יחסית. הגירה זו מלווה בדרך הטבע בנטישה מסוימת של המסגרת הקהילתית הערבית ובאימוץ דפוסי חיים הרווחים בחברה היהודית.

באופן כללי, העלייה ברמת החיים במדינה לא פסחה על המגזר הערבי. יותר ערבים עוסקים היום במקצועות חופשיים, רבים מהם גרים בבתים נאים, לחלקם כלי-רכב מהשנים האחרונות. ביקור בכפרים ערביים כמו מעיליא או דבוריה מצביע על כך שאופנות רווחות בקרב התושבים היהודים של ישראל חדרו לרבדים עמוקים בחברה הערבית. לפני כשלושים שנים ביקרתי כילד בכפר דבוריה. אני זוכר במעומעם דרך עפר, בתים עלובים למראה וילדים לבושים סחבות. היום המצב שונה לחלוטין. בביקור שערכנו שם לאחרונה, אחרי שעברנו על פני הסימנים שהותירו הצמיגים שהובערו על כביש הגישה לכפר, התגלה כפר מטופח ונעים לעין: בתים נאים טובלים בירק, כבישים סלולים, מדרכות מרוצפות בריצוף דקורטיבי וגינון מטופח. אני מכיר בהחלט כמה יישובים יהודיים שראוי היה לשלוח את ראשיהם להשתלמות בדבוריה. במרכז הכפר ניצב בית-אבות, תופעה שעד לא מכבר נחשבה לבלתי אפשרית בחברה הערבית, בוודאי הכפרית. במרכז הכפר פועלת אפילו סוכנות נסיעות.

בשולי השוליים של תהליך זה, אשר ניתן לכנותו בהשאלה "ישראליזציה", התפתחה בחוגים מסוימים הזדהות עם המדינה. תופעה זו באה לידי ביטוי למשל בהנפת דגלי הלאום ביום-העצמאות וכמובן בהתנדבות לשירות בצה"ל. במקביל התנהלו שני תהליכים רבי-עוצמה: האחד הוא חזרה למקורות המוסלמיים ברוח הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, והשני הוא התגבשות התודעה הלאומית הפלסטינית, שהחלה כבר לפני הסכמי אוסלו והתגברה מאז ייסוד הרשות-הפלסטינית. שני תהליכים אלה, שהם אנטגוניסטיים באופיים לתהליך הישראליזציה, הותירו רישום עז על אופיה של הקהילה הערבית בגליל.

לפני כמה חודשים, כאשר פעמוני השלום כבר מורקו לקראת הטקסים הצפויים, הועלה הרעיון שבמסגרת הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים, יועברו יישובים באזור ואדי ערה לידי המדינה הפלסטינית שתקום. היו שהשתעשעו ברעיון שבכך ניתן יהיה לפתור שתי בעיות בבת-אחת: גם להעביר שטחים לפלסטינים בתמורה להשארת גושי ההתיישבות היהודים ביהודה ובשומרון, וגם להיפטר בהזדמנות חגיגית זו ממספר לא מבוטל של תושבים ערבים, שרבים מהם בעלי השקפת עולם מוסלמית קיצונית. רעיון זה עורר זעם רב בקרב תושבי אום-אלפאחם. על-פי סקרים שפורסמו, רובם המכריע מעדיפים לחיות תחת שלטון מדינת ישראל מאשר להסתפח לרשות-הפלסטינית.

ערביי ישראל מודעים היטב לכך שהם נהנים מחופש ביטוי והתארגנות שהוא חסר תקדים בעולם הערבי. הם גם מודעים היטב לרווחה הכלכלית היחסית שבה הם חיים. הם בהחלט יודעים שהם זכו לדברים אלה בזכות היותם אזרחי מדינת ישראל, וניתן להתרשם שברור להם שלו חיו תחת שלטון אחר, דברים אלה לא היו מובנים מאליהם. רוב האנשים שפגשתי במגזר הערבי בחיי, והשבועות האחרונים אינם יוצאים מהכלל מבחינה זו, מעריכים ומוקירים את המדינה. עם זאת, הערכה והוקרה אלו אינן מגיעות לכדי הזדהות עם המדינה. כדי שאנשים אלה יזדהו עם המדינה או יהפכו לישראלים הם צריכים לחוש שזאת היא מדינתם.

כאשר פרצו המהומות ייחסו אותן רבים למצב הכלכלי הירוד של האוכלוסייה הערבית יחסית לאוכלוסייה היהודית. הנתונים הסטטיסטיים ברורים. הערבים אכן עניים יחסית ליהודים. עם זאת, נראה לי שייחוס המהומות בעיקר למצב כלכלי לוקה בשטחיות רבה.

הצטברות גורמים

לעניות דעתי, המהומות פרצו כתוצאה מתסכול על כך שעל אף השתפרות המצב הכלכלי, הערבים עדיין מהווים אזרחים מדרגה שנייה במדינה. יתר על כן, הן פרצו דווקא בעת הספציפית הזו, בשל הצטברות של גורמים:

לערבים היו ציפיות נמוכות מנתניהו. הם לא ציפו ממנו שיביא לשלום עם ארצות ערב ועם הפלסטינים, ולא לגדולות ולנצורות בענייני הפנים. כאשר ברק עלה לשלטון, הוא עורר תקוות גדולות ברחוב הערבי בתחום מדיניות החוץ, אבל בעיקר בענייני פנים. ברק זכה לרוב סוחף במגזר הערבי. למחרת הבחירות הוא התנער מבוחריו הערבים, אולם סביר להניח שהם היו סולחים לו אם היה מצליח להביא הסכם שלום, או משפר באופן משמעותי את מעמדם. העובדה שהוא הדגיש שוב ושוב שהוא נבחר ב"רוב יהודי" מהווה אישור במשתמע לטענות שאין לתת משקל זהה לקולות היהודים ולקולות הערבים בעניינים הניצבים בראש סדר-יומה של המדינה. ועידת קמפ-דייוויד הסתיימה ללא תוצאות נראות לעין. למחרת ביקורו של אריאל שרון בהר-הבית נהרגו במקום שישה ערבים, והתפרצות הזעם היתה כמעט בלתי נמנעת.

סיכומם של דברים, לא זו בלבד שהצעותיו של ברק בקמפ-דייוויד, שאותן הגדיר כ"הפיכת כל אבן בדרך לשלום", לא נתפסות כך בציבור הערבי, אלא שהוא הפך את נציגי הערבים בכנסת לגלגל חמישי בעגלת ממשלתו. הדברים חמורים שבעתיים, משום שאם כך נהג בהם מי שבחרו בו כמעט פה-אחד, למה יוכלו לצפות מגורמים אחרים במערכת הפוליטית?

לפני כמה חודשים התראיין ראש עיריית נצרת בטלוויזיה הצרפתית והאשים את ממשלת ישראל בסכסוך בין העדות הנוצרית והמוסלמית בנצרת, שהתגלע סביב בניית המסגד הסמוך לכנסיית הבשורה. בימים האחרונים, כאשר סבבתי בשוק בנצרת, היה ברור שתושבי העיר מאשימים את ממשלת ישראל בסכסוך זה. האשמה זו משקפת תפיסה רווחת, לפיה מדיניות ישראל במגזר הערבי היא מניפולטיבית בעיקרה, ומניעיה אינם לעולם טובת הציבור הערבי, אלא טובת מערכות הממשל השונות של המדינה.

אתמהומות אוקטובר יש להבין על רקע כל אלה. הכוח שהופעל על-ידי המשטרה נתפס על-ידי הציבור הערבי כלא פרופורציונלי לעומת עוצמת ההתפרעויות, ותוצאותיו הן בלתי נסלחות. כל אדם שדיברתי איתו אמר שכך מעולם לא פיזרו הפגנות של יהודים, חמורות ככל שהיו. הדוגמאות הבודדות שבהן נהרגו יהודים בעימותים עם המשטרה, כמו בפרשת עוזי משולם, אינן משכנעות אותם. "אני עמלתי לשכנע אנשים להצביע למען ברק, והוא שלח שוטרים שיירו בי כמו כלב", שח לי אדם במרכז נצרת. דברים לא פחות חמורים ניתן לשמוע על השר לבטחון-פנים שלמה בן-עמי.

בינתיים שככו המהומות. פה ושם מתלקחים אירועים מצומצמים בהיקפם. אלא שהמצב לא חוזר לקדמותו. התושבים היהודים, הן תושבי הגליל ובמיוחד תושבי מרכז הארץ, מדירים רגליהם מהיישובים הערביים. יהודים לא נכנסים לדבוריה, בנצרת ניתן למנות אותם על אצבעות יד אחת, והתיירים מדירים רגליהם מישראל בכלל ומהיישובים הערביים על אחת כמה כמה.

התוצאות הן הרסניות מבחינה כלכלית: במרכז יפו שלטים המכריזים על מכירת או השכרת חנויות הם שכיחים ביותר. בקלנסאווה נסגרו דוכנים רבים שניצבו סמוך לכביש לנתניה, בבקה-אלגרביה חנויות רבות סגורות, והמצב בנצרת ובגליל דומה. סוחרים מדווחים על ירידה של כשבעים עד שמונים אחוזים במכירות. יישובים כמו טירה, כפר-יאסיף, אבו-סנאן ואחרים, שהתפרנסו בכבוד משוקי שבת, שרויים במשבר כלכלי חסר תקדים. רמת החיים הגבוהה יחסית שהושגה אך בשנים האחרונות מאיימת לקרוס.

פחד וענישה

התגובה היהודית הלא רשמית מהווה תערובת של פחד וענישה. "היינו כמו אחים וככה הם התנהגו אלינו" היא אמירה רווחת ביישובים רבים הסמוכים לערים וכפרים ערביים. משיחה עם תושביהם עולה בבירור הרושם שהם אינם מפחדים במיוחד להיכנס ליישובים ערביים, אולם הם סבורים שיש להעניש את השכנים הסוררים על התנהגותם.

בניסיון לשנות את המצב התייצב ראש הממשלה בסוף השבוע הראשון לרמדאן במסעדה מאובטחת היטב בטירה הסמוכה לכוכב-יאיר, בירך את תושבי ישראל הערבים ופנה לתושבי ישראל היהודים והערבים בקריאה להשאיר את אירועי החודשיים האחרונים מאחורי גוום. אני מניח שהתושב היהודי הממוצע לא היה ירא כל-כך להיכנס לטירה לו זכה בפמליית מאבטחים כמו זו של ראש הממשלה, אולם זאת בהחלט לא הנקודה.

לדעתי, קריאתו של ראש הממשלה ללכת לכפרים ולערים הערביות כי בטוח שם לא זכתה להד של ממש ברחוב היהודי. הלכתי לאחרונה בנצרת, בשפרעם ובדבוריה. חשתי ביטחון שרוב מכרי היו מאושרים לו זכו בשכמותו בירושלים (ואינני מדבר על השכונות הערביות בעיר). איש לא התנכל לי, לא העליב אותי ולא תקף אותי.

יש להניח שבקרוב ישובו הדברים לקדמותם. אנשים יצאו לבלות ולקנות ביישובים הערביים לא רק בשל המחירים הנמוכים, אלא גם, ואולי בעיקר, כי ראו בכך סוג של בילוי. יש להודות שקשה לשכנע היום יהודי שמאור הפנים שלו יזכה ממארחו הערבי, האדיב כדרכו, הוא אכן כן, ולא מסכה. להערכתי יעבור זמן לא מבוטל עד שהמצב יחזור לימים שלפני ספטמבר 2000.

במהלך סיור בגליל עלינו להר תבור. הנוף הנגלה לעין המתבונן מפסגה זו שליו ורגוע. אף רמז לכך שאך לפני ימים אחדים האזור סער ורגש. ביקשתי לשמוע את חוות-דעתם של הנזירים במקום על המצב. הם אינם מעורבים בו באופן פעיל, ונקודת המבט שלהם שונה מטבע הדברים. מסתבר שהם מוכנים לדבר על כל דבר, רק לא על המצב. גם זו דרך להביע דעה.

 

מאמר זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 2: "משיח לא בא". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר מיקי ארליך מלמד במחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה