דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בפברואר 2005 | / / / מהדורה 26

הגוף יורש את מקום הטקסט

ד"ר אברהם אלקיים, ראש מרכז מוסייף לחקר הקבלה באוניברסיטת בר-אילן, מתגעגע לאנדלוס של אבותיו, שבה התקיים מפגש פורה בין שלוש הדתות המונוטאיסטיות. אלקיים מהלך על השביל הדק שבין מיסטיקאי לחוקר, כשהוא מחבק את המהלך המיסטי העכשווי, אך גם מישיר מבט לנוכח פירות הבאושים שלו

ד"ר אברהם אלקיים: "צריך לאמר את האמת. אין לנו

מפתחות מחקריים לסודות הקבלה". צילום: ענבר זעפרני

 

 

 

ד"ר אבי אלקיים, שעומד בראש מכון מוסייף לחקר הקבלה, רואה במיסטיקה "הכרה טהורה" של האמת, ובחוויה המיסטית חוויה שבה נושרים מן האדם מרכיביו התרבותיים ומתבטלת זהותו.

הוא גבר גבוה וכבד מעט, ואף על פי שהוא מכין את הקפה בחדרו הנעים בחן רב, כאשר הקשבנו לדבריו על מותו של הטקסט ועל ביטול המסגרות המימסדיות חששנו שאולי הוא כלוא בתוך המחלקה לפילוסופיה, הממוקמת באחד האזבסטונים של אוניברסיטת בר-אילן הלחוצה בין המחלפים רבי-הנתיבים של הכביש המהיר לבין הבניינים הגבוהים של גבעת-שמואל. אך לא. המולדת הרוחנית שלו, "אנדלוס", כפי שהוא קורא לספרד של "תור הזהב" בימי-הביניים, חינכה אותו למצוא את מקומו ביותר מאשר תרבות אחת וקהילה אחת.

המיסטיקן, על-פי אלקיים, הוא אדם שחי ב"רצוא ושוב" בין עמדות מנוגדות ואף קוטביות: בין לימוד לבערות, בין מסורת לבין שבירת הכלים, ומסוגל מעצם אישיותו לחיות בשני העולמות ואף לגשר ביניהם. המודל של אלקיים הוא הצירוף של חוקר ומיסטיקן, והוא סבור שיש לאדם כזה מקום גם באוניברסיטה, שאם לא כן, המיסטיקה אינה אלא צרור של דפים מתים.

פרופ' גרשום שלום מיקם את חקר הקבלה במדעי היהדות, ובכך קיבע אותו כטקסט. הטקסטים של הקבלה שימשו באקדמיה הישראלית, מאז היווסדה, עדות לחוויה שעברה מן העולם. הרי אפשר היה להחליט שהקבלה היא חלק ממדע הסוציולוגיה: אנחנו דנים פה בחבורות מיסטיות, ואז היו חוקרים את היחסים בקבוצות; או חלק בלתי נפרד ממדע הפסיכולוגיה, כי החוויה המיסטית קשורה למצבי תודעה שונים. אבל העמדה של דור חוקרי הקבלה הראשון היתה, כפי שהתבטא פעם פרופ' שאול ליברמן מהסמינר התיאולוגי היהודי בניו-יורק, ש"הקבלה היא שטויות, אבל חקר הקבלה הוא מדע גדול".

ברור שבצד הפילולוגי והספרותי של הקבלה התקדמנו הרבה, אבל אני לא חושב שחקר הקבלה האקדמי פתח חלון שניתן להבין דרכו משהו על תורת הסוד הקבלית; נראה לי שחוקר הקבלה חי באשליה שיש לו איזה מפתח גנבים שהוא יכול בעזרתו לפענח כל סוד. כשבאתי לאקדמיה, נדמה היה לי שאם אתה רוצה לדעת מה סוד השכינה, אתה שומע קורס. יש קורס שנקרא 'סוד השכינה', שם מפענחים, וכך אתה מבין את סוד השכינה. יש לך קורס שנקרא 'סוד האלוהות', אתה הולך לקורס הזה, ואז… ואני, כשהייתי שואל את סבא שלי המקובל על סודות, הוא היה אומר, זה סוד, וזה סוד וזה סוד, הכול סוד. אז אמרתי לעצמי: מגלים פה את כל הסודות, קדימה. ואתה רץ משיעור לשיעור ושומע את הסודות העמוקים פה ואת הסודות הנסתרים שם. לקח לי זמן להבין, שלמעשה הסוד עדיין נשאר סתום. אמר פרשן מהמאה ה-9 על שיר השירים, שהוא דומה להיכלות או לחדרים נעולים שאבדו המפתחות אליהם, ואני חושב שכך היא הקבלה, כלומר, חדרים חתומים שגנוזים בהם אוצרות. 'גן נעול אחותי כלה'; 'גן נעול מעין חתום', כלומר, אין לנו מפתחות. צריך לומר את האמת: אין לנו… אם אנסח את צוואתו של סבי בלשונו של בובר אומר כי השאיפה היא לחיות עם הסוד.

אתה באמת חושב שאפשר למצוא אותם באקדמיה?

קודם-כול, אין לנו מפתחות, או שעדיין לא מצאנו את המפתחות. אני יכול להגיד את זה בצורה בוטחת, מאחר שאני עוסק בתחום כבר עשרים שנה. המחקר התקדם בתחומים רבים, אבל קודם-כול ראוי שנדע איפה אנחנו נמצאים כדי שלא נחיה באשליה שהתקדמנו בהבנת הקבלה. יכול להיות שגם לא נתקדם, הרי זה סוד. יש פה דיאלקטיקה של הגילוי, כמו שאומר ר' משה קורדובירו, שההֶעלֵם הוא סיבת ההתגלות והגילוי סיבת ההעלם. זאת אומרת שככל שאנחנו לכאורה נפתַח את סודות הקבלה, ככה אנחנו מסתירים את זה יותר. ר' חיים ויטל כתב את הספר המופלא והענקי, אחד היפים שנכתבו לדעתי בתולדות המין האנושי, שנקרא "עץ חיים", וכשמו כן הוא. ואתה אומר ואללה, עכשיו יש לנו ספר, זה לא איזה סוד קטן בקבלה הקדומה, שם אתה מוצא משפטים אחדים כמו אפוריזמים של הפּרֵה-סוקראטים ואתה צריך לשבור את הראש למה התכוון הרקליטוס. כי "עץ חיים" זה כמו אריסטו ואפלטון, ועדיין אתה לא מבין שום דבר. אז זה העניין.

אני אומר שככל שר' חיים ויטל כתב, הוא העלים יותר. הכתיבה גם מעלימה, מסתירה. ככל שספרות הקבלה העכשווית והמחקר הקבלי הולכים ומתרחבים, אנחנו רואים את הכיסויים והלבושים של הסוד. ולכן גם העיסוק בקבלה בחברה הישראלית, ככל שהוא פתוח יותר, נפוץ יותר, למעשה הוא מעבה ומכסה את הקבלה. ברגע שפתחת, סגרת. וכך, באופן דיאלקטי, הפתיחה של הקבלה באוניברסיטה היא סגירתה של הקבלה או שמא קבורתה. איך אנחנו סוגרים את הקבלה כדי לפתוח אותה, לכך צריך לחתור.

לפני שאתה חוזר לאוניברסיטה, בוא נתייחס למה שקורה מחוץ לכותלי האוניברסיטה. אפשר לתאר את מה שקורה שם עכשיו גם כריאקציה למה שקורה באוניברסיטה. אנחנו עדים לכך ששם, בחוץ, מעוניינים בקבלה, אבל האוניברסיטה לא מספקת לאנשים את מה שהם מבקשים, ואז הם מחפשים כל מיני מפתחות שבדיים אחרים.

זה נכון. הרוחניות בחברה הישראלית ובתרבות המערבית – פחות בתרבות המוסלמית – היא לא תוצאה של אינטרקציה עם האקדמיה. המענה לא יכול לבוא מתוך האוניברסיטה, כי האוניברסיטה מעמידה במרכז את הטקסט, את הספר. אחד המאפיינים החשובים של הרוחניות הוא למעשה שבירתו של הספר, שבירתו של הטקסט. נקבל את התיזה של פרופ' מנחם פרידמן, מכאן, מאוניברסיטת בר-אילן, שטוען שבמאה העשרים התרחש מעבר מן המנהג אל הספר. בעבר היתה הישענות על מסורת חיה: הסתכלת איך אבא שלך עושה את זה, איך סבא שלך בדיוק עשה את זה. במאה העשרים, כנראה גם בהשפעת המציאות שלאחר השואה, אתה אומר: אני אעיין ב"שמירת שבת כהלכתה", שם כתוב איך מתנהגים. התרגלנו שהספר הוא עמוד התווך. מה שמאפיין את הרוחניות החדשה בשלהי המאה העשרים הוא השבירה של הספר. הספר נובל, הטקסט נובל.

ומה תופס את מקומו?

מה שרלבנטי עכשיו הוא החבורות – החבורות שנפגשות והחבורות המדומיינות באינטרנט – או החוויה האישית. האקדמיה שבה ומציעה את הטקסט לתלמיד שלה, כי היא בנתה את הכול סביב הטקסט. התגלויות מן השמים זה לא טקסט, זה החוויה עצמה, זה הריקוד, זה התנועה, כלומר, המיסטיקה כתנועה, המיסטיקה כריקוד, כמוסיקה, המיסטיקה כתפילה, אבל תפילה לא כטקסט, התפילה הטקסטואלית נשברה גם היא. כפי שאני רואה, יש שבר גם בסידור!

ומה היחס למצוות?

השבר הוא בכול, בוודאי; התפישה שלי היא שהרוחניות החדשה היא במובן מסוים ניאו-שבתאית. מה הכוונה ב"ניאו-שבתאות"? צומחת רוחניות שלא שואבת את הלגיטימציה שלה מעולם ההלכה, ונבנית בלא זיקה לעולמה של ההלכה. זהו כיוון מעניין ברוחניות הישראלית, שרק ילך ויתפתח.

היכן אתה רואה את הדברים המעניינים? ההשתוקקות קיימת, אפשר לראות שההשתוקקות קיימת על-פי מספר הפרסומים, הסדנאות, ההרצאות; אבל אתה לא בטוח שמתרחשים שם דברים מעניינים.

תראו, קודם-כול הכמיהה הזאת לרוחניות היא ברוכה. כשיש צימאון למשהו זה דבר טוב, תרבות של שובע זו תרבות של ניוון, הבורגנים שבעים. צימאון זה תמיד טוב. אלא מה, הצימאון מעלה איתו את פירות הבאושים שלו, ואז אתה רואה לצד הטוהר והניקיון דברים זרים ומוזרים המופיעים בגל ה"ניו-אייג'".

גם ההשתוקקויות עצמן הן לא תמיד טהורות, ויש גם השתוקקויות מושחתות ביסודן.

נכון. אתן דוגמה: אחד העקרונות של הרוחניות החדשה הוא העיקרון של השבירה הטוטאלית של הידע, של הספר. כשאני חושב על כך, למעשה התפישה המיסטית הסוּפית, וגם היהודית, וגם תפישות נוצריות, מצביעות על הידע ועל כך שצריך לפורר אותו. אני זקוק לידע ולאי-ידע. אז מה אני רואה לפנַי כשאני פוגש את הקבוצות של ה"ניו-אייג'"? אני פוגש הרבה בורים ועמי-ארצות. אי-אפשר לבנות משהו מתוך בורות. צריך את הבורות, את הטבילה ב'נהר דינור', בנהר השיכחה – שוב אנחנו נתקלים בעניין הדיאלקטי – כי אתה צריך לשכוח כדי לזכור. כוונתי היא איפוא לאי הידיעה המלומדת. החשיבה שלי דיאלקטית, אז אני מקבל את זה ואומר: הרוחניות החדשה עושה משהו חשוב, אתה רואה את הסולת ואת הפסולת של התופעות הרוחניות, ואנחנו חייבים לעבור את השלב הזה.

מדוע בעלי ההשתוקקות הרוחנית הפונים ליהדות נוטים לחסידות? מה יש בניאו-חסידות שעונה על החיפושים שלהם?

אפשר לקרוא לזה ניאו-חסידות, אבל כשאני רואה כיצד ר' שלמה קרליבך נכנס לתוך ההוויה הישראלית, עם כל המפעל של בתי-הכנסת של "לכו נרננה", שראיתי פה בגבעת-שמואל וגם ברעננה, אני מבין שזה תיקון קוסמטי. התפילה נמצאת במשבר גדול, בזה אין לי ספק. סידור התפילה לא אומר שום דבר למתפלל, אז מה נותר לנו?

נותר לנו הריקוד. הטקסט נופל, אך נשאר הריקוד. וכך הניאו-חסידות עונה על צרכים בתוך התרבות. אני לא סוציולוג, אני בוחן את הסטרוקטורות שהיו לפנינו מצד החוויה הרוחנית, ומוצא לפתע את הריקוד. למה אני בכל זאת אומר שהתפילה של מה שנקרא "נוסח קרליבך" היא חוויה קוסמטית? משום שהמהפכה לא הושלמה. יש שבר, מנסים, איך אומרים, מחפשים לְאַחוֹת, רואים שמשהו מצליח באיזשהו מקום, אבל שום דבר בפנים לא קורה; במהות התפילה שום דבר לא השתנה, אז רוקדים בקבלת שבת, אבל שאר התפילה נמשכת אותו הדבר.

אז צריך עתה סדר תפילות חדש, סידור "ארץ-ישראלי", פוסט-גולה?

כך חושבים בקטיגוריות של "צריך סידור", אבל הסידור מת, הטקסט מת!

זאת אחת הסיבות שפנית אל הסוּפים ואל הריקוד?

בין היתר כן, בין היתר.

האם באמצעות התנועה אתה מבקש להתגבר על הדיכוטומיה בין הגוף לנפש?

ר' נחמן עסק בריקוד ככלי שבכוחו להוציא את האדם ממרה שחורה. כי מה זה תנועה? נדמה לי שג'לאל א-דין רומי אומר את זה: כאשר רגל אחת נוגעת בקרקע, הרגל השנייה כבר נמצאת למעלה. לכן, לדוגמה, ביקשתי מדוקטורנטית שעוסקת בניקוד שתלַמֵד שיעור שקראתי לו "סוד ריקוד הניקוד", כי הניקוד מרקיד את האותיות: אוֹ אָה אִי. שילמנו בו, נאמר, את המס האקדמי, וכדי לשבור את המרכזיות של הטקסט הבאתי את שריתה, מרפאה הוליסטית, שהתייחסה לסימבוליזם של הניקוד הקבלי. לדוגמה, פַּתָח – אלקיים נשען לאחור, פניו כלפי מעלה וידיו פתוחות לרווחה זו מול זו וכלפי השמים – ופתח זו חוכמה, וזו התנועה של הפַּתָח. עשינו את התנועה של הפתח ולא ישבנו וקראנו טקסטים: מה זה פתח. ובספירת גבורה, לדוגמה, הריקוד היה כזה – אלקיים שולח את כפות ידיו הגדולות קדימה בתנועת דחיפה – כלומר, בגבורה אתה בולם, וכך, כל ספירה והניקוד שלה. שריתה פיתחה תנועה שמקשרת את הניקוד עם הגוף ועם העולם האלוהי, וזו נראית לי תפילה. זו תפילה, ובה הגוף יורש את מקום הטקסט. ואם אני מבין מה זה פתח, אני יכול לבנות שפה שלמה שבנויה על תנועות הגוף. אני יכול ליצור רצף של תנועה בעלת סימבוליזם קבלי, שפותחת את הגוף לעולם האלוהי, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה".

בקשר לניאו-חסידות, מדוע דווקא ר' נחמן היה למקור משיכה כה גדול בימים אלו? מה יש בחוכמה של ר' נחמן, בין אם היא מופיעה בליקוטי מוהר"ן ובין אם היא מצויה בסיפורי המעשיות שלו?

נדמה לי שיוסף דן עמד על כך שבחסידות ברסלב חל, מבחינה סוציולוגית, תהליך מאוד מעניין. כיוון שהם היו הראשונים שלא היה להם צדיק – הרי הם נקראו "חסידים מתים" – הם מתאימים לדורנו. הסמכותיות שם נפרצה לפני דורות, ולכן החסידות הזו היתה מסוגלת להיפתח בפני כל מיני קבוצות, אפשר היה להיכנס לתוכם. למשל, המזרחים: בעולם הצפון אפריקאי של משפחת אבו-חצירה וכו' לא היתה "חסידות" ולא היה מקום לפורקן הרוחני. וכך קרה, שחסידות ברסלב מספקת להם את הרוחניות הדרושה. סיפר לי מישהו שנסע לאוּמן, ששלושת אלפים מהמתפללים שם בראש השנה היו מזרחים.

העדר הסמכות הוא אחד הדברים המושכים בחסידות ברסלב, אך אין להם מענה לאדם המודרני בכל הנוגע ליחס לנשים.

היחס לנשים היא דוגמה מרכזית לבעיות שבגללן הרוחניות לא יכולה לצמוח בתוך האורתודוקסיה. כלומר, כל זמן שהתנועות הרוחניות לא יפַנו מקום לנשים, הן לא ייתנו פתרון אמיתי לצרכים העכשוויים.

אז אתה סבור שהתנועות הקונסרבטיבית והרפורמית עשויות לצאת נשכרות מהגל הזה, ולקלוט את הרוחניים היהודים שאינם יכולים למצוא את מקומם באורתודוקסיה?

התפישה שלי היא אנרכית, כלומר, להשקפתי, בכל תפישה מימסדית – בין אם היא קונסרבטיבית או רפורמית – בכל מימסד יש משהו שעוצר את הרוחניות; אף על פי שבכניסה לרוחניות בכל דרך מיסטית, תהיה אשר תהיה, יש חשיבות רבה למשמעת. אירחתי פה לאחרונה את אחד מגדולי מורי הזן-בודהיזם, גודו נישיג'ימה סנסיי מיפן, שספרו "לפגוש את הדרקון האמיתי" יצא לאחרונה בהוצאת חיים-אחרים וכתר. הוא שייך למסורת של המורה הגדול דוגן מהמאה ה-13, שפיתח את הזָה-זן, כלומר, את הטכניקה של הישיבה במדיטציה. יש בזה הרבה משמעת, הרבה מאוד משמעת. כלומר, גם השבירה, המיסטיקה כשוברת – שבירת הכלים, השבירה של החוק, של המבנה – מצריכה קבלה של החוק. אין דבר כזה, רוחניות שפתאום תיפול לך מן השמים. צריך את ארבעים הימים שמשה רבנו עולה להר, צריך את הארבעים יום הללו, בלי אוכל ובלי שתייה ובלי מים. או שהוא הולך למדבר, צריך את ההליכה למדבר.

למה אתה מתעניין באיסלאם?

אפשר לענות על כך בכמה דרכים. אפשר לעשות את זה דרך הביוגרפיה האישית שלי, כלומר, השפות ששמעתי בילדותי, הזכרונות, הייתי אומר ששמעתי את המילה אנדלוס לפני ששמעתי את המילה פתח-תקווה. לא ידעתי איפה זה פתח-תקווה, ידעתי שהמשפחה שלנו מקורה הוא מאנדלוס. זה לא היה במצרים או בארץ-ישראל, שם נולדו סבותי, אלא בספרד המוסלמית. השירה, הכתיבה, הפילוסופיה, זו אנדלוס. בורחס תפש את התרבות הספרדית כביטוי למפגש בין שלוש הדתות. להיות יהודי ספרדי פירושו להיות בן-בית בשלוש התרבויות: יהדות, נצרות ואיסלאם. עכשיו, באופן אישי, המשיכה שלי – הפנימית, הרוחנית – היתה תמיד לעולם האיסלאם.

אז אתה אומר, אם להשיב עטרה ליושנה…

זה אנדלוס.

ולשלוש הדתות המונותיאיסטיות.

המיסטיקה הולכת גם לכיוונים לא טובים. כלומר, חלק מפירות הבאושים שהתחלתי לדבר עליהם זה לא רק הביקורת שלי כלפי ה"ניו-אייג'", אלא גם כלפי התפישות המיסטיות שנעשות גזעניות. ברוחניות החדשה אני רואה את זה גם במיסטיקה של גינזבורג, שמתחילה במיסטיקה של חב"ד, וגם אצל הברסלבים. כשבספר התניא אומר ר' שניאור זלמן מלאדי כי למעשה יש שתי נפשות, ומקור הנפש של הגוי הוא בסטרא אחרא, ברגע מסוים תצוץ גם הגזענות. אמנם "הכוזרי" של יהודה הלוי מחזיק בתפישה גזענית – אמר את זה ליבוביץ וביסס את זה יפה פרופ' שלמה פינס – שהוא ירש אותה מהתפישות השיעיות, אבל הרב קוק דחה את התפישה הזו ביחס לאחר. אז חלק מהחיפוש שלי, "את אחיי אנוכי מבקש", אני עושה באיסלאם.

האם אתה מתכוון לסוג של תיקון?

בוודאי, זהו התיקון. אני רואה זאת כמו שרואה את זה פרופ' ששון סומך, ששאל: "מה קרה לנו במעבר מאנדלוס לעזה", עזה כמייצגת את הפרובלמטיקה הפלסטינית. חשוב להכיר את התפישות הרוחניות האחרות, אבל צריך להבין שתבנית נוף מולדתנו אינה רק הנצרות, אלא גם האיסלאם. אולי אני אופטימי מדי, אבל אם הרוחניות יכולה להביא לגזענות, כפי שנוכחנו, אז היא גם עשויה להצליח לגשר בין היהדות לאיסלאם. זה אפשרי אם אתה חושב שלהכיר את עצמך טוב יותר פירושו לקלף, כן, לקלף את כל המחלצות התרבותיות. רומי, לדוגמה, אומר בשיר מפורסם: "אינני יודע מי אני". אני לא מוסלמי ולא זה ולא זה. בסופו של דבר, אתה רק מקלף, כמו הבצל, ואין שום דבר, כי הקילוף הוא למעשה אשליה. דת היא אשליה, סטרוקטורות הן אשליה, הכול זה אשליה במיסטיקה, כך אני רואה את זה, זה לבושים שצריך להסיר אותם. היהדות זה לבוש שצריך להסתיר אותו, כלומר, להסיר אותו – מתקן את עצמו אלקיים וצוחק – אני מדבר כמו מרנוס, כמו אנוס.

אז לשם מה כל התרבויות המפוארות?

לפעמים יורד גשם וצריך מטרייה, אבל בסופו של דבר הרוחניות היא ההסרה של כל החציצות. להבין שגם הדת היא אשליה, זה העניין העמוק ביותר, כי אם לא, לא תראה את פני אלוהיך. הדת היא מחיצה בינינו לבין האל. כמה שזה פרדוקסלי, אין מה לעשות. אמרתי, מקובל חושב באופן פרדוקסלי, ולא דרך הסילוגיזם האריסטוטלי.

אחת השאלות שמטרידות אותי היא למה המיסטיקה, שאני רואה אותה כיָפה, נאה וחסודה, איך היא מידרדרת לזנות. השאלה הזאת מרתקת אותי. הנה אנחנו רואים שמיסטיקה לא רק מובילה לאהבה, זה לא רק ההִיפּיוּת של שנות השישים. קראתי את הכתבים של גינזבורג. הוא תלמיד-חכם מהמעלה הראשונה. הוא אדם שמכיר היטב את הקבלה, יודע היטב חסידות. עם זאת, הספר שלו "ברוך הגבר" על ברוך גולדשטיין הוא אחד המסמכים התיאולוגיים הנפשעים ביותר, שבו אתה רואה את הקשר בין מיסטיקה לבין רצח, וצריך להבין מה קורה למיסטיקה כשהיא מידרדרת.

ומה התשובה שלך?

המיסטיקאי הוא זה שיש לו התשוקה לשכרון המרחבים. זה האוקיאנוס האינסופי, זה הבריחה האינסופית, שם אין צמצום. לכן כשאתה אומר, אני יהודי, אתה מציב איזשהו מסך, אתה כבר לא יכול להתחבר עם האינסופיות, עם האוקיאנוס. גמרנו, אתה נשאר בגבולות שלך. אז אם אני מבין נכון את הדיאלקטיקה של האדמו"ר הזקן של חב"ד, שרצה להישאר עם הייחוד היהודי, לא לוותר עליו. הרב יהודה ליב הלוי אשלג, בעל פירוש "הסולם" לספר הזוהר, הוא, במובן הזה, אנטיתזה למגמות של חב"ד וגינזבורג כי אשלג מעמיד את הכרת האמת במציאות על החברה, ואת המיסטיקה כקשורה לחברה. וזו החשיבות שאני רואה בתורתו בימים אלו.

אשלג לקח את המיסטיקה ונתן לה פרשנות חברתית, שם במוקד את החברה. כלומר, את ה"אני", אבל ה"אני" כחלק מהחברה. לשם כך הוא לקח את התפישות הסוציאליסטית והקומוניסטית ונתן להן כיוון חדש, שזה לדעתי הכיוון. הקבלה, כלומר, המיסטיקה כתובעת צדק חברתי. בני-האדם במרכז, ולא האדמה ולא הידבקות בזהות היהודית, ואף לא ההידבקות בצדיק. הוא מרחיק לכת עד כדי כך שהוא אומר, שיהודי או גוי הם מצבי נפש. אין זו "ישות" לא משתנה, אלא מצב פנימי והתנהגותי, וזו התפתחות מעניינת.

צריך להבין שבציביליזציות מיסטיות יש הכול, ולא להתכחש לזה. אם תפגשו עכשיו סוּפי, הוא יגיד שהסוּפיות תמיד דיברה על אהבה ושלום. כיוון שהסופיות עומדת כעת מול הפונדמנטיליזם, היא מעלה כוח אחר. אבל אנחנו צריכים לדעת שיש טקסטים מאוד קשים בסוּפיות. אני הייתי פעם רומנטיקן ביחס לסופיות, אבל ככל שהעמקתי ראיתי שיש שם גם צדדים אפלים.

אנחנו עומדים בפני ההתנתקות, ולפנינו זרם רוחני מסוים שמתחזק. האם עשוי להיות קשר ביניהם?

ההתנתקות פירושה שיהיה פה שבר, ואני מקווה שיהיה שבר בתפישה של הטריטוריה, של האדמה כעומדת במרכז של החוויה. אני רואה ניצנים של חיפוש אחר, אפילו בתוך הקוּקניקים. פתאום מתחילים לגלות את המיסטיקה של הרב קוק, מתחילים לחפש אצלו צדדים אחרים, במקום החיפוש האובססיבי אחרי המשמעות של "ארץ-ישראל".

נשברה תפישת הספר ונשברת תפישת האדמה, אז נישאר רק עִם "עם ישראל"?

אני מקווה שלא רק עם עַם ישראל, אני מקווה שגם עם הפלסטינים: זה העניין של החבורות. החבורות, כלומר, לא מבנה של לאומים אלא בנייה של קבוצות. כפי שקוראים לזה היום, קהילות או קהילות מדומיינות באינטרנט.

הקהילות צריכות להתקיים במרחב כלשהו, לא רק באינטרנט. הצרכים של האנשים הם הרבה יותר משמעותיים ממה שהאינטרנט מאפשר. יחד עם זאת, עדיין צריך מדינה.

לא. במובן הזה אני סבור שהעידן של המדינה כבר לא רלבנטי. שתי תפישות שהיו שליטות במאה ה-19 הובילו לקטסטרופה: הלאומיוּת, שהולידה את הגזענות והרצח, והתפישה של המדינה הפרטיקולרית הקטנה. במובן הזה אני אולי שייך לדור של הסבא-רבא שלי, שחי באימפריה העותומאנית. ואני מעוניין במודל של היהדות כקהילה.

סבא שלך, המקובל. לא החליף דמות כשהוא עבר מעולם לעולם?

מיסטיקאי תמיד חי בשני עולמות, צריך להבין את זה. אין עולם אחד, בעצם היותך מיסטיקאי אתה חי כאן ואתה חי שם. גם באינסוף וגם בדרך למכולת. אף אחד לא אמר שצריך שתהיה מדינה בדרך למכולת. אני לא תופש את הדת כסטרוקטורה, דבר שמפריע גם לכמה מחבריי המוסלמים; קשה להם עם זה. מי שחי בתוך המימסד, קשים לו המעברים. אבל היופי הוא לחיות תמיד על שפת התהום, בין הזהויות.

הצורך לבטל את התרבות שממנה באת הוא חזק ביותר.

בתהליך הדיאלקטי הביטול הוא מרכזי. רק דרך הביטול מתממש "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך", כמו שכתוב במסכת אבות. אבל צריך לקחת את זה ברצינות: אתה צריך לבטל באמת. חלק מההתפתחות הרוחנית זה להרוס את העולם הישן שבתוכך, את מה שקיבלת, את המסורות, כדי להשיג את הדבר הבא. זה נקרא "לאפס" במונחים של המקובלים, או "ביטול", בשפה של החסידות. בחסידות מתייחסים ל"ביטול" ברמה הפסיכולוגית ולא ברמה התרבותית, ואני מעביר את זה מהרמה הפסיכולוגית-הפנימית גם לרמה התרבותית. צריך לבטל באמת. רק ברגע שאני יכול לבטל, אז אני יכול להיפתח למשהו אחר בצורה אמיתית, לא בצורה מלאכותית. לאפס את כל היהדות שבתוכי, כדי שאוכל לחוות בשלמות, נניח, את האיסלאם. אין מיסטיקה אם רוצים רק את התענוג ואת האושר. מיסטיקה, אומר האר"י, זה קודם-כול שבירת הכלים. זה בשבילי מיסטיקה, שבירת הכלים. בואו נתחיל מפה, נתחיל מהשבירה, ואז אולי נגיע לתיקון.

אם אתה יכול לעמוד בזה.

אם נוכל לעמוד בזה. לפעמים אתה נשאר בתוך ההרס העצמי ולא יכול לצאת החוצה. קשה לנו אחרי אלפיים שנה של ביטול מושג ה"מדינה" – פתאום אני אומר – לבטל את זה אחרי חמישים שנה. אנחנו צריכים אולי עוד איזה מאתיים שנה של המושג "מדינה", כדי לבטל אותה.

אתה צריך להאמין בתהליך של קידמה בחברה האנושית.

אני מציג את זה ברמה האוטופית. במישור המעשי זה לא תמיד קל, אבל לפחות לבטל במחשבה. וזה מחיר כבד מאוד. זה גם זכרונות, זה גם אהבות, כל זה צריך להגיע לרמה של ביטול כדי להתפתח במדרגה הרוחנית. אלמלא יכולתי לצאת מהמסורת שקיבלתי, הייתי משכפל אותה. אז הייתם רואים אותי היום יושב עם מקובלי בית-אל בירושלים ועוסק שמונה שעות ביום בתפילה שמבוססת על סידור הרש"ש. מדיטציות על שילובים שונים של אותיות, שם השם בצורות ניקוד שונות – זה מה שהייתי עושה כל ימיי, כמו שחונכו דורות רבים מאז רבי חיים ויטל, ואני יכול בעצמי להעיד על הדור של סבא שלי.

יש לנו רק עוד שאלה אחת: מה אתה חושב על מעמד המשיחיות כיום?

זו שיחה אחרת. עסקתי הרבה במשיחיות השבתאית, במשיחיות הפרנקיסטית. המשיחיות זה נושא גדול אצלי. רק לאחרונה נכתבו למעלה משלושים ספרים על המשיחיות, לא תאמינו. לקראת שנת אלפיים מבול של ספרים, ורק ביהדות. לא דיברתי בכלל על הנצרות, שהיו שם עוד איזה ארבעים ספרים. אני מדבר על ספרים של חוקרים, ולא של תיאולוגים.

ובכל זאת, לנוכח שני המשברים המשיחיים שאנו עוברים, משבר השלום ומשבר ארץ-ישראל השלמה, מה היית אומר על מצב המשיחיות כיום?

אני מעדיף רק לרמוז בעניין זה. יש מושג של דיסוננס קוגניטיבי, שהוא מושג מרכזי להבנת המשיחיות. אני יכול להדגים לך את זה בפרשנות של הזוהר. הזוהר יש לו חישוב של קץ: 1648. איך כל הפרשנים מתמודדים עם תאריך הקץ הזה? אתם יודעים מה קרה ב-1648? חמלניצקי חיסל את הקהילות היהודיות במזרח אירופה. המשיחיות לעולם לא נופלת, זו טעות לחשוב שהמשיחיות נופלת. אפילו אם אני אקבע תאריך של קץ ותאריך הקץ יעבור והעולם ימשיך להתקיים, המשיחיות עדיין תחיה.

במבי שלג היא העורכת והמייסדת של מגזין "ארץ אחרת"

נעמה צפרוני היא עורכת המשנה של מגזין "ארץ אחרת"

הכתבה פורסמה בגיליון מספר 26 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

במבי שלג היתה העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

נעמה צפרוני היא עורכת משנה של "ארץ אחרת" ומורה לצ'י קונג

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה