דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בדצמבר 2007 | / / / מהדורה 42

הגאולה באמצעות המבט הגברי היא בלתי אפשרית

הדמיון שאין לו שיעור, שאינו כפוף לחוקי המציאות, אינו שקר בלבד. הכוח המדמה הוא מלאכת היצירה והמחלץ הגדול מן הצער. על האסון והדמיון בשיר "זכרונות חמים" של דליה רביקוביץ וב"נעימה ששן כותבת שירים" של עמליה כהנא-כרמון

עמליה כהנא-כרמון ודליה רביקוביץ' צילומים: דן פורגס

זכרונות חמים

תאר לך: רק האבק ליוה אותי

ולא היה לי מלווה אחר.

הוא הלך אתי לגן הילדים

והיה מסכסך את שערותי

בימי ילדותי החמים ביותר.

תאר לך מיהו שליוה אותי,

ולכל חברותי היה אחר.

בחורף, בפרוס ערסלים איומים,

והעננים טורפים את צידם,

תאר לך מיהו שליוה אותי

ועד כמה רציתי מלווה אחר.

זרעוני העצים שקשקו, ולשעה

נתאוותי לשכון ביחידות עם הרוח.

לילות רבים הייתי הוזה

על בתים אחדים, רטובים מאהבה.

תאר לך כמה הייתי מקופחת,

שזה המלווה היחיד שלי.

בימות החמסין הייתי מפליגה

עד עיר בירתם של הלוויתנים.

הייתי מלאה הפקרות מאושרת.

לא רציתי לשוב כל עוד בי רוחי,

אולם בשובי הייתי כעורב

שנקוטו בו קרוביו העורבים,

ולא היה לי שום מלווה,

ורק האבק לווה אותי.

השיר "זכרונות חמים" מתאר את בדידותה של הכותבת בתקופת הילדות והנעורים. משום שלא היה לה מלווה אמיתי, מילא האבק את מקומו. הדוברת בזה לאבק, המלווה העלוב, אבל מקץ שנים היא כנראה מצאה מלווה אחר, מולו היא עומדת בחולשתה מעוררת הרחמים, ובפניו היא שוטחת את הצער שהיה מנת חלקה. כאשר מבקשת הדוברת מן הנמען לתאר לעצמו אותה בנעוריה, היא רוצה לשקע בתוכו את זכרונותיה; כך הוא יהיה לאהוב האידיאלי וההקשבה שלו תרפא את הכאב הישן, התמידי שחוותה בעבר.

השיר נפתח בפנייה "תאר לך", ואותה פנייה חוזרת, גם בשני הבתים הבאים. היא מבקשת מבן שיחה, ואפילו מתעקשת, כי יתבונן בה, יתאר אותה לעצמו דווקא באמצעות יחסיה עם האבק: "תאר לך כמה הייתי מקופחת,/ שזה המלווה היחיד שלי". העיקשות הזו מעוררת התפעלות, ובה בעת מעלה את החשש שמא אין היא מאפשרת לה להפנות את מאמציה למטרה אחרת.

בשיר היפה ומכמיר הלב הזה יש שלושה מוטיבים החוזרים בשירת דליה רביקוביץ: האסון, הדמיון והפנייה בלשון נוכח אל נמען שאינו זוכה לאיפיון למעט מינו. כל אחד מן המוטיבים הללו פושט ולובש צורה בשירים שונים, אך משום שהם מקובצים כאן בשיר אחד, ניתן לראות כי הקשר ביניהם הוא שמכונן בשירה של דליה רביקוביץ את עולם הכאב שאין ממנו מפלט.

הזכרונות המוקדמים הם מגן הילדים. בטור הראשון המלווה האבק הוא תחליף לאב. על אב שעומד ליד בתו הקטנה בפתח גן הילדים בדרך כלל נאמר כי הוא מלטף או פורע את שערותיה ובכך המעמד מסמל חיבה. אך כשנאמר שהוא היה "מסכסך את שערותי", התמונה מתחלפת לעמידה ללא מחסה ברוח המאובקת.

תחילה נרמז קיומו של הרוח באמצעות האבק המסכסך את השיער, אבל בבית השלישי הוא נזכר בשמו: "ולשעה/ נתאוותי לשכון ביחידות עם הרוח". ואז, כאשר הדוברת אומרת "שזה המלווה היחיד שלי", נוצר זיהוי מסוים בין האבק לבין הרוח. הזיהוי נרמז גם בשלושת התיאורים הסתומים למדי של הערסלים האיומים, העננים הטורפים את צידם, וזרעוני העצים המשקשקים. הרוח החורפית שמניעה את שלושתם מדגישה את העובדה כי ההתרחשויות בשיר מתקיימות בחוץ, והמציאות שם היא תוקפנית ביותר. התוקפנות חוזרת בבית האחרון, כאשר העורבים נקוטו (מאסו) בה. בתיאורים פנטסטיים אלו, של עולם דל שיש צורך דחוף להסתלק ממנו, יש גם הטרמה של ההפלגה הדמיונית אל בירת הלווייתנים.

את הבית השלישי אפשר להבין כך: לשעה היא הבינה כי התבודדות עם הרוח היא מעמד מיוחד – הרוח בבחינת חיי נפש ערניים או דמיון, ובו בזמן חלק מאיתני הטבע – אבל הוא לא מפיג את רצונה בקירבה אנושית. כי לילות רבים היתה הוזה על בתים שבהם שוכנות משפחות אמיתיות. הדימוי של המשפחות הטובות כבתים רטובים מאהבה מזכיר את השפע והשלום בנוסח "והטיפו ההרים עסיס" בנבואת אחרית הימים של עמוס (ט', י"ד). הדימוי של הבית הרטוב מאהבה מעורר גם אסוציאציה ארוטית על איבר המין הנשי כאשר הוא מתעורר לקראת הגבר כמו בתיאור האוהבים בשיר השירים: " עוּרי צפון ובוֹאי תימן הַפיחי גני יזלו בשמיו… קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול". במובן זה נוצרת אנלוגיה בין הזיות הילדות של הדוברת אודות בתים רטובים מאהבה לבין מאוויי האהבה שלה כלפי אותו נמען נוכח. עם זאת, הרטיבות עומדת בניגוד מובהק לאבק שמזוהה עם יובש. מן העובדה שהדוברת הוזה לילות רבים על הבתים האידיאליים אין להסיק שהיא יודעת אודותיהם דבר-מה מעבר למה שרואה זו שעומדת בחוץ, בחושך, ומביטה בחלון המואר.

בבית הרביעי לא מופיע המלווה. בימות החמסין, שבהם נהגה להפליג עד עיר בירתם של הלווייתנים והיתה מלאה הפקרות מאושרת, לא היה לה צורך בו. כאשר היא שוהה בהזיה המפליגה, הרוח מתאחדת איתה פנימה – "לא רציתי לשוב כל עוד בי רוחי" – ובאמת, היא לא רצתה לשוב וכנראה נאלצה לעשות זאת כאשר הרוח הפנימית שלה נחלשה. הבתים הראשון והרביעי מזכירים ימים חמים, ובתווך נזכרת עונת החורף. קיץ-חורף-קיץ, והביטוי "נהגתי להפליג", מציגים את ההתרחשות המתוארת כאן כחוזרת על עצמה: תחושת קיפוח – הפלגה דמיונית – חזרה טראומטית – וחוזר חלילה.

האסון

רבים מן השירים של דליה רביקוביץ עוסקים באסונות. בין אם אלה אסונות אישיים, כמו "בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת… ונפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים" ("בובה ממוכנת"), או "לימים ראיתי מה עשיתי לו./ אהבה דחויה היתה הנורא/ בדברים שקרו לי" ("לעילוי נשמתו"). אפשר למצוא הרבה מאוד אסונות אנונימיים, כמו "שתי מיכליות בוערות בחוף האטלנטי" (שתי אוניות בוערות) או "עם הגשם הראשון עלה עוד מארב/ על מוקש תוצרת צ'כיה" (מה קורה). בשירה של רביקוביץ מרובים גם האסונות האפוקליפטיים, כמו בשיר "איך הונג קונג נהרסה": "והארץ היתה מתפוצצת ורותחת/ מתפוצצת ורותחת/".

אפשר למצוא בשירים רבים עדויות על אסונות שמתחוללים כל הזמן בכל מקום, כמו "ותינוק שגווע בכפות בעל זבוב" ("פרחים צבעוניים") או "טורפו הפרחים בחמס,/ טורפו הפרחים כטרף,/ כלבים חרצו בהם שן/ נבחו הכלבים בשעת חמסם./… אלוהים,/ איזה עושק היה שם!" ("עושק"). על הרצף הזה ניתן לקרוא גם את אסונות המחרידים בני זמננו הנמצאים בשירתה הפוליטית. כך בשיר על סַבּרָה ושַתילָה: "והילדים היו כבר מונחים בשלוליות הסחי,/ פיהם פעור/ שלוים./ איש לא יגע בהם לרעה./ תינוק לא הורגים פעמים" ("תינוק לא הורגים פעמים").

האסונות שמפוזרים בכל כך הרבה שירים של רביקוביץ מובילים אותנו להסיק שייתכן שהם רסיסים של שבר קדמוני אחד, מפץ גדול שאין ממנו מוצא אלא באמצעות המעבר אל הדמיון.

אינני פה

הסמיכות שבין האסון והדמיון מופיעה בצורה בהירה ויפה ביותר גם בסיפור "נעימה ששון כותבת שירים" מאת עמליה כהנא-כרמון. הגיבורה נעימה ששון מאוהבת במורה יחזקאל. תחילה טיפח אותה, כי ראה בה כנראה תלמידה נבונה ומיוחדת, אבל כאשר הוא רואה כיצד היא חגה סביבו, מה גם שהוא מבין שהוא-הוא מושא מחזור שיריה, הוא מבקש להתנער ממנה. וכך מופיע רגע האסון:

"סוף הלימודים. כל בת הפכה כבר את כיסאה על גבי השולחן. הכול הלכו. 'המורה, בעניין השירים. תסלח לי, לא ידעתי. בבוקר היית, ככה, המום'. המורה יחזקאל פנה להביט בי ושתק. וכאילו מנה עד עשר בלבו, אמר כשחקן אשר שינן תפקידו: 'השירים, פתחתי לקרוא. קראתי שני דפים בערך. ונרדמתי'.

קם ויצא.

אינני פה. אמרתי לעצמי בלבי. אני בדרך הרחוקה המתפתלת שם בהרים. גבא כאגם אפור, בצבע עלי זית. סלעים בצד הדרך. נקיקים בגזע. עצי זית; קווים מתעגלים. חומות נמוכות של צרורות אבנים".

התגובה המיידית נוכח האסון היא הישלפות. הגיבורה מחלצת את עצמה מן ההווה, אל מחוץ לירושלים המשמשת רקע דומיננטי לסיפור. היא משחזרת בדמיונה נוף בהרי יהודה, ושם היא ממקמת את הנפש שלאחר האסון. תיאור הטבע עובר "הברקה". עלי הגפן הופכים ל"עלי אזמרגד", ו"לעצמים זוהר כספית". האסון מזדקר מתוך ההיצמדות לפרטי ההזיה. המשפטים קצרים מאוד, כאילו אין הקול או הנשימה מסוגלים להפיק יותר מאשר קריאות, אולי אפילו חיקוי צלילי הברות שאין להן מובן. אחר כך היא מתה: "אני לא אראה את הקמה שתעלה, אני לא אחזור בדרך הזו. לא אוסיף לראות עוד את ירושלים". אחר כך היא עוברת בו-בזמן חוויה בשלושה ממדים: מעבר של שתי עונות: סתיו וחורף, כלומר, שהייה בתוך זמן החורג מן המציאות; אז מתגלה לה מעין חיזיון של אחרית הימים, ותוך כדי כך היא שבה אל העיר:

"אני המוסעת לאורך שפתה של המדרכה. ידי על לבי, כשכולה. בהדרגה הוארו כל השמים; שפכו על הארץ נוגה-חוזר של דם. נוגה אחרית-הימים. שעה ארוכה נוגה דחוס. פצוע וחבול דקרו את נוגה החכליל שורות המחטים של אורות פנסי-הרחוב, הסדורים ברווחים שווים. כעכנאי המתפתל של אור, עד אשר לא נותרו אלא סוסי העננים, דוהרים על שתיים, על פני אופק כתום. כבר פני האנשים כעטופים במטליות קשורות, לכסות על העיניים שראו. וכבר אין אנשים. הדרך הגיעה אל המטר, אל הברד, רק סוסי חושך סוסי צלמוות סוסי אפלה סוסי ברד סוסי ברזל סוסי ערפל. הדרך עברה את החורף והגיעה אל הגשרים. צהריים ושלהבתיות מתגברות ועולות בין גשר לגשר, עם עשן רב ועפיפות של אבק גחלים. ידי על עיני". ("בכפיפה אחת", הקיבוץ המאוחד, 1971, עמ' 147).

בהרצאה שנשאה בשנת 1987 לכבוד "יום הולדתה" ה-25 של נעימה ששון אמרה כהנא-כרמון, שנושא מרכזי בכתיבתה הוא הסירוב ל"מוות בחיים". אפשר לראות את המאבק הזה בקטע הקצר כאן. האסון ממית את הגיבורה, ובזכות הדמיון היא קמה לתחייה ומצליחה לחזור אל העיר דרך הגשרים המוזכרים שלוש פעמים בסוף הפיסקה. רק לאחר מכן, ידה שהונחה קודם על ליבה כשכולה, מכסה את עיניה. העיניים המכוסות – שלה ושל האנשים האחרים, שנדמה לה שגם הם נכחו בחיזיון כמוה – היו עיניים שראו בעננים ובנוגה השקיעה חיזיון שדומה לחיזיון של הנביא יחזקאל (כשם המורה האהוב), למראות הלילה של הנביא זכריה, ולתיאור הסוסים בחזון שבהיכלות רבתי. אם כך, נעימה ששון התאוששה מהמוות משום שהיתה לה התעלות או הארה שבזכותה נגלתה לפניה איזו אמת אודות העולם.

אפשר לראות בפיסקאות מצומצמות אלו כיצד האסון – האהבה הדחויה – מוליד התרחשות מלאת תנועה של הדמיון. אנו רואים את הפרפורים של הנפש הפגועה, ותוך כדי כך תיאור קליני כמעט כיצד הנפש הפגועה מחלצת את עצמה, תוך יצירת זמן ביניים, אל מרחב דמיוני שמאפשר לה להתאושש מן המכה ובסופו של דבר לחזור אל העיר, זירת המציאות של נעימה ששון – וזירת האמנות שהיא עתידה לכתוב.

הדמיון

"החיים האנושיים הם בלתי אפשריים", כותבת סימון וייל, "אבל האסון לבדו גורם לנו להרגיש זאת" ("הכובד והחסד", תרגם עידו בסוק, כרמל 1994, עמ' 54). על פי וייל, בדרך כלל האדם דוחה את ההכרה בטיבם של החיים האנושיים ומיד עם פגיעת האסון, הוא מזדרז לאחות בקורי דמיון את החלל שנפער. הדמיון הוא שקר, שסותם את הסדקים דרכם יכול היה האדם להגיע להכרת האמת.

השירה של דליה רביקוביץ עשויה להסכים עם בלתי אפשריותם של החיים האנושיים, אבל הדמיון שאין לו שיעור, שאינו כפוך לחוקי המציאות, אינו שקר בלבד. הכוח המדמה הנו מלאכת היצירה והמחלץ הגדול מן הצער.

לגבי הכמויות הבלתי נדלות של האסונות וההתייחסויות המרובות לדמיון, הייתי אומרת שהקשר בין אסון ודמיון דווקא מוצנע. אנו מקבלים את הרושם כאילו הדמיון חי לעצמו. כאילו אין הוא כלל וכלל אמצעי הישרדות בעולם או פיצוי על קיפוח, אלא דחף עצמאי או כשרון התבוננות נדיר.

אבל ב"זכרונות חמים" הקשר בין האסון והדמיון הוא ברור: הדמיון מחלץ את הדוברת מן המציאות הבלתי נסבלת. עמדה דומה נמצא בשיר "תמונה". גם הוא מתאר את הדוברת בתקופת הילדות, וגם בו היא מפיגה את הצער באמצעות הדמיון. כאן העננים הם המסמנים את ההסתלקות מן ההווה: "והייתי יוצאת בשמש אל השדה הקרוב/ ואוהבת את העננים והוגה בהם סיפורים". (תמונה). במובן דומה נמצא אותם בסיפור "עננים" מתוך הקובץ "מוות במשפחה". בסיומו מגלה הגיבורה שהייעוד שלה שוכן בין ההכרה בכאב החד שמלווה את חייה – היותה לא יפה, לא אהובה ובלתי מובנת – לבין מלאכת הדמיון: "אלוהים מכין לעצמו לפעמים כלים פגומים, ואולי מידת הענווה תובעת מן הכלי שיחדל מקובלנותיו, במיוחד נורית, שכל ימיה היה לה שיח ושיג עם גרמי השמים, והיתה רואה ביניהם פנים כפני אהוביה, דוהרים על סוסי רוח, שטים במפרשי עננים".

שושני עננים כיצוע לגוף

דליה רביקוביץ נדרשת לשאלה הפשוטה האם הדמיון הוא טוב או רע, האם הוא מועיל או מזיק, והיא מציגה שתי תשובות מפורשות הסותרות זו את זו. בשיר "אתה בוודאי זוכר" היא נוקטת עמדה המצדדת בחיים של דמיון: "אליך יבואו חמה ולבנה, קיץ וחורף./ אוצרות אין-סופיים". אך בשיר "ברוח הנכונה" האדם השוהה לבדו בחדר מהרהר אמנם בדברים הנפלאים, אבל הנסיקה היא הרת אסון: "אתה מעופף ואתה נוחת/ וכאן נכונה לך הפתעה./ יש עפים ברוח הנכונה/ ונספים לפתע בטרם עת". אותה עמדה, הטוענת כי הדמיון מכזב בבעל החלומות, נמצאת גם ב"השתדלות נוספת": "כשם שמדמים עננים כיצוע/ שושני עננים כיצוע לגוף,/ אך ברצותך הם לא יישאוך/ אל תאמן כי יישאוך". ואותה עמדה מופיעה כאזהרה גם בשיר "דמיון הוא דבר שאין לו שיעור": "וכל חלומות נעוריך וכל דמיונך לא יוציאו אותך/ מתוך המים". כלומר, אובדן השפיות וטביעה בנוסח אופליה מאיימים על החולמת בהקיץ. שתי התשובות מתקיימות גם ב"זכרונות חמים": ההישלפות למחוז דמיוני מסבה אושר, אך כשהגיבורה חוזרת אל המציאות, מצבה מבודד משהיה. בנוסף, בירת הלווייתנים היא מקום קסום (מנחם) – והמלווה האבק הוא רק התחליף לאב, למחזר או לאהוב (משפיל). ואולי המלווה האבק עצמו מכיל את אותה שניות. אי-אפשר להתעלם מכך שהוא היה לה למלווה (טוב) ובו בזמן חסר ערך (רע).

מדוע ההישלפות שמבצעת נעימה ששון אינה מושכת אותה אל תוך המצולה? העולם שמתעורר בקירבה של נעימה ששון לובש צורה של חזון, כלומר של גילוי ממד נוסף בתוך המציאות הקונקרטית, ולכן היא משלימה עם ההתפתחויות שעוברות עליה. כאשר היא מסתלקת לאחר האסון, היא בוראת לעצמה מקום עשוי טרסות של אבן ועצי זית, חומרים האופייניים למרחב הפיזי הידוע לה היטב; זהו דמיון שחלות עליו מגבלות. היא אף בונה לעצמה "גשרים" וחוזרת בהדרגה אל ירושלים המציאותית. וכך, הפרק החזיוני ב"נעימה ששון כותבת שירים" הוא שלב בסיפור החניכה. הדוברת ב"זכרונות חמים", לעומת זאת, משתמשת בתכנים של אגדות ובמילים ססגוניות על מנת לברוא את העולם האלטרנטיבי – בירת הלווייתנים – שבו ניתן לבקר בכל פעם שהמציאות היא בלתי נסבלת. כאשר נאמר בשיר אחר ש"דמיון הוא דבר שאין לו שיעור", כלומר שלא חלות עליו שום מגבלות, יש בכך גם ביטוי לכך שהדמיון אינו מלמד אותה דבר. הנמען

שירים אלו של דליה רביקוביץ שדנים בטיבו של הדמיון נאמרים למאזין נוכח. נאמר זאת כך: הדמיון הוא מתת אלוהים שמסוגל להעביר את הדוברת מעבר לקשיים שמציגה בפניה המציאות והוא-הוא הכוח היוצר, הממולל עננים. עם זאת, הדמיון מסוכן; מי שמסתבך בקוריו המופלאים עשוי שלא לחזור משם. מכאן נובע הצורך לפנות אל נמען. כל עוד היא פונה אל מישהו, היא ניצלת משקיעה במציאות הפנימית.

הפנייה אל מאזין נוכח חוזרת בשירים נוספים של דליה רביקוביץ; אי אפשר לומר שהנמען זהה בכל השירים. לפעמים הנמען הוא דמות בשיר, אהוב; בשיר ארס-פואטי הוא פנייה אל דמות המשוררת. לפעמים זו פנייה אל קטגור פנימי, ולפעמים נדמה שזה המשך של שיחה שמתנהלת מחוץ לשיר. בכל המקרים שירים אלה שומרים על אווירה של דיאלוג. אם הדוברת ברבים משיריה של רביקוביץ היא דוברת מנותקת המכונסת בעצמה – תפקיד הנמען בשירים הוא אם כן לשמור על קשר עם העולם.

המלווה

השיר "זכרונות חמים" מחזיק יותר משיר אחד. מבחינת תוכנו הוא מספר על צער הבדידות של הילדות והנעורים, וכיצד נהגה הדוברת להיחלץ ממנו בעזרת הדמיון. מבחינת המבנה הרטורי – כלומר, הפנייה אל נמען באמצעות "תאר לך" – זהו שיר המספר כיצד היא מפתה את הנמען שאליו היא פונה להיות לה למלווה. אם זהו אכן שיר פיתוי, לא צריך בהכרח להאמין לה שהמלווה-האבק היה כל כך סתמי כמו שהיא מציגה אותו. אולי היא פשוט משמיצה את המאהב הקודם שלה. מתחת לדברי השיר היא אומרת: אל תחשוב שאהבתי כל כך את המאהב הקודם שלי, אותך אוהב יותר. המלווה הקודם שלה היה הדמיון. בעזרתו היא היתה יכולה לברוא לעצמה סביבה רצויה. הדבר היחיד שבו הנמען יכול להתחרות בדמיון הוא בממשיותו. וכדי שהוא לא יירתע מלגשת ולתפוס את מקום הדמיון הכל-יכול היא אומרת: הקודם לא היה כל כך טוב, אל תפחד להתחרות בו, הוא לא היה אלא אבק.

אני סבורה כי המלווה המבוזה הנקרא כאן אבק קשור לדימוי האבק הפורח מהפיוט "נתנה תוקף", שם נאמר: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף". יש לשים לב כי בתפילה האדם משול לאבק פורח. השיר הופך זאת. כאן האבק משול לאדם בשר ודם. הדימויים של "נתנה תוקף" מתייחסים לימיו הקצרים ובני החלוף של האדם, שספק אם בכלל היה, מאחר שלא השאיר שום רושם במציאות. כזה בדיוק, חסר ערך, הוא המלווה של הדוברת בשיר. הוא עשוי מעפר ואבק משום שהוא גולם יציר כפיה, חסר נשמה משלו.

"הכאב הוא דבר בלתי אנושי" ("דעה פרטית") אומרת רביקוביץ, ועל כן היא נסוגה אל עולם דמיוני. האפשרות האחרת היא שיהיה לה מלווה נאמן, אדם שיבין את הצער שעבר עליה ואת ההשפעה של הכאב על חייה. במובן זה ארבעת השירים בשער "זכרונות חמים" מתוך "הספר השלישי", קובץ שיריה של רביקוביץ שיצא בשנת 1969 הכתובים כולם בגוף שני הם מעין התדבקות על שער האהוב כדי להסביר לו את צרכיה של הגיבורה והם – שמישהו יבין אותה כפי שהיא מבינה את עצמה.

הגאולה באמצעות המבט הגברי

הלן סיקסו כותבת דברים שאין להתעלם מהם כאשר עוסקים בנמען בשיריה של רביקוביץ: "כל אשה מכירה את העינוי הכרוך בדיבור בעל פה, הלב שדופק עד להתפקע, הנפילה עם אובדן המילים, הקרקע, הלשון הנשמטת – כזה הוא הדיבור בשביל האשה – והייתי אומרת אפילו: עצם פתיחת הפה – בציבור; העזה, הפרת חוק. מצוקה כפולה, כיוון שגם אם הפרה את החוק, דיבורה בוחר כמעט תמיד באוזן הגברית האטומה, השומעת בשפה רק את מי שמדבר בלשון זכר" ("צחוקה של המדוזה", מתוך "ללמוד פמיניזם, מקראה", הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 140)

הפנייה שוב ושוב אל האהוב, המאזין הזכר, מצביעה על גודש הדברים שהיא רוצה להשמיע באוזניו. ייתכן שהלן סיקסו צודקת בדבר המאזין האטום, כי אחרת, מדוע היא משתדלת שוב ושוב להסביר את עצמה. האם לא עשתה זאת טוב מספיק, ולכן היא צריכה לפתוח ב"השתדלות נוספת"?

הסיפור "עננים" מופיע במקראה "מגוון" המיועדת לכיתה ט'. בשולי היצירות הוסיפו העורכות שאלות למחשבה לקוראים הצעירים. בסוף הסיפור של דליה רביקוביץ כתוב: "קוראים אחדים יטענו, אולי, כי הסיפור נועד בעיקר לקוראות. מה דעתכם?" (רכזת עריכה: פנינה שירב, הוצאת משרד החינוך והתרבות, עמ' 98).

נורית, גיבורת הסיפור, מאוהבת בנער נעים מכיתה גבוהה, והיא עסוקה בקריאת שירה, בחלומות רומנטיים בהקיץ ובעינויים שמסב לה מראיה המגושם. האטימות של אביה מצערת אותה, ועל פי דיווחן של העורכות, הסיפור כולו נתקל באטימותם של קוראים ממין זכר. יש כנראה צדק בקביעה של הלן סיקסו, שהכתיבה הנשית בגוף ראשון נשמעת באוזני הגבר כמעין עיסה; הנפתולים בשאלת היופי וכן הרצינות והאריכות שבהן היא מתארת את חלומותיה הרומנטיים פשוט משעממים את הנער הקורא בסיפור – ואולי אף את האהוב שעל שערי ליבו היא מתדפקת. ריבוי הפניות אל הגבר האהוב עשוי להעיד על כך.

אם אכן שלושת המוטיבים המופיעים בשיר – האסון, הדמיון והפניה אל נמען קשורים זה לזה במעין סיבתיות, אני מרשה לעצמי לנחש שהאסון הוא האטימות והמאבק שלה הוא מאבק הירואי לפרוץ את האטימות בעזרת הדיבור. הדרישה מן המאזין להזדהות עימה הבאה לידי ביטוי במשפט הסיום של השיר "השתדלות נוספת" – "איך אפשר שתהיה לי כמו אני-עצמי" – היא תביעה טוטלית ולכן לא הגיונית. ומשום כך הגאולה באמצעות המבט הגברי היא למעשה בלתי אפשרית. על כך אפשר להשיב כי הרטוריקה של הכותבת הפנימה את הביקורת הזו, ולכן היא מציגה עמדה מחושבת שאומרת – נכון, אני יודעת שאני רוצה את הבלתי אפשרי והוא אכן בלתי אפשרי, אבל אמשיך ואגיד את זה. הפנייה "תאר לך", החוזרת ארבע פעמים מביאה אל השיר את הדיבור בעל פה שפירושו לדבר אל מישהו, לדבר בכלל, להוציא את הזכרונות או המחשבות אל המרחב; בניגוד לאדם המדמיין, המתכנס פנימה, המונולוג הדיבורי שהוא נואש ומעורר הערצה בעיקשותו, עשוי לגרום לשינוי.

אם אכן יש כאן "הרכבה" של שני שירים, הרי השיר הראשון הוא על ילדות אומללה והסתגרות בעולם דמיוני, והשיר השני הוא על ההצגה לראווה בגאווה של אותה יצירה מרהיבה, העולם הדמיוני. וכך, באמצעות הדיבור היא מתגלה. ההתגלות הזו נמצאת כבר בדימוי של העורב הדחוי. זה אמנם הרגע המשפיל ביותר של הילדה החוזרת ממחוזות הדמיון, אך האסוציאציה לברווזון המכוער מצביעה על ההבטחה שאותה ילדה או נערה דחויה תתגלה בסופו של דבר כיצור יפהפה.

אך אם אפשר היה לראות בדיבור אל נמען מידה של אופטמיות הרי שהשורות הנועלות את השיר הן שוב השורות המלוות אותו לאורכו: "ורק האבק ליווה אותי/ ולא היה לי שום מלווה". החתימה הזו אוטמת את השיר, והוא דומה למצב הקיומי המתואר בשורה מן השיר הנפלא "חורף קשה": "וכל גופי הצמחים הקשיבו לנפשם בלבד". כלומר, הדוברת עצמה נאטמה והיא חגה סביב חוויית הכאב שלה שאין ממנה מוצא.

נעמה צפרוני היא עורכת משנה של מגזין "ארץ אחרת"

המאמר פורסם בגיליון מספר42 של "ארץ אחרת": 'סופגים: צבע אדום בעוטף עזה'להזמנת הגיליון לחצו כאן

נעמה צפרוני היא עורכת משנה של "ארץ אחרת" ומורה לצ'י קונג

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה