דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
16 ביולי 2014 |

הבלגה היא כוח

כאשר היהודים היו יותר חכמים מאויביהם – ולא רק יותר חזקים מהם – ביטאה המילה הזו את יתרוננו: לא רק המוסרי – אלא גם האסטרטגי. אריק גלסנר מציע להתחיל בשבוע של הבלגה

כששקדו היהודים על בניית מדינתם (והצליחו הצלחה גדולה כל כך בבנייה זו – אל נשכח איזו הצלחה מסחררת הינה מדינת ישראל) – רבו המבקרים של התגובה האי-תגובתית הזו, ה"גלותית" כביכול הזו. אבל המרכז העברי החכם וקר הרוח דאז, ידו הייתה על העליונה

ישנם מצבים שבהם קשה לדעת מה נכון לעשות. המציאות מורכבת – ואתה תוהה מניין לאנשים העזוּת לפסוק הלכות ולבטא עמדות נחרצות. המצב שלנו כעת, בחלקו, הוא כזה. עם זאת, ישנן, לטעמי, כמה ודאויות גם במצב הזה. גם בערפל הנוכחי של השבועות האחרונים – גם בתוך האובדן והסבל וההרג והחרדה – כמו גם בתוך הוריקן ההיסטריה והריגוש (כי אסור להסב את המבט מאחת התופעות הפסיכולוגיות החשובות שמאפיינות את החברה הישראלית: היותה חברה שמכורה למתח ולריגוש, מכורה כתוצאה מהנסיבות הגיאופוליטיות וההיסטוריות, אך גם מהטמטום המתמשך של בידור ההמונים שלנו – כך הרי לווה בתקשורת המבצע לאיתור החטופים, כמו סדרה שאף אחד לא רצה לעשות לה "ספוילר", ו"לגלות" לעם שקרוב לוודאי שהנערים אינם בחיים). אמנה כמה מהוודאויות הנוגעות למתחולל בארץ בשבועות האחרונים:

1. חמאס הוא אויב מרושע ואכזר ורצחני – ומה שלא פחות חשוב: לא רציונלי – שלנו.

2. בד בבד, חמאס אינו סכנה קיומית למדינת ישראל.

3. על מדינה ריבונית לדאוג לביטחונם של אזרחיה.

4. אבל הביטחון הזה כולל גם השגת לגיטימציה בינלאומית למדיניותה ואף לקיומה, וכולל גם מחשבה אסטרטגית כוללת, כלומר, מחשבה על פתרון מדיני, ולא רק שליפות-תגובה כוחניות.

5. מדינת ישראל אינה עושה די למען רווחתם של תושבי עזה, שסובלים מחמישים אחוז (!) אבטלה, מתנאי חיים ירודים מאד, מתלות מוחלטת בישראל, ממצור מחניק. כתוצאה מכך: לתושבי עזה אין הרבה מה להפסיד.

6. מדינת ישראל אינה מגלה נדיבות ואמפטיה באופן כללי הן לסבלם של שכניה הפלשתינים והן לשאיפותיהם הלאומיות הלגיטימיות.

7. בישראל מתגלים בתקופה האחרונה כוחות לאומניים חשוכים ומפחידים, חלקם חצו זה מכבר את גבול הפשיזם (לא צריך להשוות לגרמניה הנאצית – גם דוגמתם של פשיסטים סרבים רצחניים משנות התשעים של המאה העשרים איננו רוצים במחננו).

הלאומנות הישראלית החדשה היא לאומנות מטומטמת – שניזונה מעשרים שנות תרבות הבל לא פחות מאשר ממשנה אידיאולוגית קיצונית כלשהי – אבל עובדת היותה נמוכת מצח אינה גורמת לה להיות פחות מסוכנת; מסוכנת לבריאות הנפשית של החברה שלנו לא פחות מאשר לשיקול הדעת האסטרטגי של קברניטנו. אולם בצד הוודאויות הללו – הנוגעות למצב הנוכחי – ישנו ספק אחד גדול שמונע ממני לחרוץ עמדה בקלות. והספק הוא זה: לא ברור כלל שגם אם נעשה להטבת המצב הסוציואקונומי בעזה ייפסקו או יפחתו הפעולות העוינות של החמאס ודומיו נגדנו. כמו שלא ברור כלל שמצבנו ישתפר אם נהיה נדיבים ואמפטיים יותר כלפי הפלשתינים באופן כללי. אם עלינו להיות נדיבים ואמפטיים – ולטעמי עלינו להיות כאלה – הרי שעלינו לעשות זאת מטעמים מוסריים בעיקרם (כל עוד איננו מכניסים את עצמנו לסכנות קיומיות – ולא כל רקטה היא סכנה קיומית, גם לא מאה), בצד התקווה שבכל זאת מעשים נדיבים ייענו ברוח חיובית.

הספק הכבד

הספק המוזכר הוא אכן כבד. אבל יש להכיר בכך שהוא לא רק מערער את הטענות הנרגשות מצד השמאל הרדיקלי על כך שלו רק היינו מתייחסים לפלשתינים בעזה יפה יותר לא היו יורים עלינו רקטות מהרצועה. הספק גם – בצדו השני, החיובי – מערער על תוקפה של התגובה הפבלובית הישראלית לירי מהרצועה. כלומר, הספק, מצדו החיובי, מעלה השערה שאולי כן היה משתפר מצבנו לו היינו חושבים על רווחתם של שכנינו. ומלבד זאת, ולא פחות חשוב, הבה נודה: התגובה הישראלית הכוחנית האוטומטית אינה חכמה במיוחד ולא מוכיחה את עצמה במיוחד – ולראייה ההתלקחויות החוזרות ונשנות בדרום. הרי ב"עופרת יצוקה" כבר "נכנסו" בפלשתינים כנס-היטב (1200 הרוגים פלשתינים! – ולפי הערכת דובר צה"ל!) – והנה, לא חלפו שש שנים ואנחנו באותו מצב (כשבאמצע היה, כזכור, גם "עמוד ענן"). בשקלול הוודאויות והספק המוזכרים – וגם בעקבות ההצלחה הגדולה והמבורכת של "כיפת ברזל" – מתאפשר לנו, לטעמי, לנסות דרך אחרת. ושוב, איני בטוח שהיא הדרך הנכונה – אבל, כאמור, נראה בעליל שגם התגובה האוטומטית שלנו היא לא הפתרון. הדרך שאני מציע הינה "הבלגה". פעם, כאשר היהודים היו יותר חכמים מאויביהם – ולא רק יותר חזקים מהם – ביטאה המילה הזו את יתרוננו. ולא רק המוסרי – אלא גם האסטרטגי. גם אז – כששקדו היהודים על בניית מדינתם (והצליחו הצלחה גדולה כל כך בבנייה זו – אל נשכח איזו הצלחה מסחררת הינה מדינת ישראל) – רבו המבקרים של התגובה האי-תגובתית הזו, ה"גלותית" כביכול הזו. אבל המרכז העברי החכם וקר הרוח יותר דאז, ידו הייתה על העליונה. המרכז העברי החכם ידע אז כי מי שמבליג אינו מעיד על חולשתו, הוא מעיד על כך שהאנרגיה שלו מופנית ליצירה ולבנייה, ולא להרס, מלחמה ונקמה. הוא מוכיח את עליונותו על אויבו בכך שהוא מנסה למזער את נזקיו של אותו אויב ולעסוק בד בבד בשלו – שלא כמו אויבו שכל עצמותו מוגדרת על ידי שאיפות הנקם וההרג שלו, שתמות נפשו הפלשתית ובלבד שעברים ימותו עמו, כך שלא נותר לו כוח להיות הוא עצמו, לחיות. מלבד השיקולים האלה – המוראליים בטיבם, החינוכיים בטיבם; כלומר חינוך, בראש ובראשונה, של עצמנו – חינוכנו העצמי על כך שבעצם הניסיון לשמור על שגרת חיינו אנו מנצחים את אויבינו, ולא באמצעות הריגתם חזרה – הרי יש שיקולים מקיאווליסטים יותר לתמיכה ב"הבלגה". הכרזה על הבלגה חד צדדית למשך שבוע תעניק לנו לגיטימציה עולמית גדולה יותר, יש לשער. כמו כן, אי הרצון המופגן שלנו בהחרבת חיים ברצועת עזה, אולי יגביר במעט את אהדתם של המתונים ברצועה כלפינו, יעודד רצון טוב מצדם של חלק תושביה כלפי חיי שכנות טובה עמנו. אין לי ודאות שהבלגה של שבוע תביא לתוצאות האלה. אבל, כאמור, אין ודאות לאף תגובה במציאות המורכבת שאנו נתונים בה. נראה לי שיש טעם לנסות.

ד"ר אריק גלסנר הוא סופר ומבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

8 תגובות

  1. אני מנסה לדלות מהמלל מסקנה קצרה:
    עלינו לנצור אש למול ירי טילים מחיפה ועד אילת כולל גוש דן, למשך שבוע שלם של ספיגה.
    והלה נקרא 'עצמה'?

    ". מדינת ישראל אינה עושה די למען רווחתם של תושבי עזה, שסובלים מחמישים אחוז (!) אבטלה, מתנאי חיים ירודים מאד, מתלות מוחלטת בישראל, ממצור מחניק. כתוצאה מכך: לתושבי עזה אין הרבה מה להפסיד."
    מה מדינת ישראל יכולה לעשות לרווחת אוייביה המוצהרים בכל סקר דעת קהל, בכל מערכת בחירות, בכל תוכנית לימוד?
    האם רווחת תושבי עזה היא חובתי המוסרית? הן החוק והן ההגיון אומרים שלא.
    האם המצור המחניק הוא אשמה ישראלית או תגובה ישראלית?
    אגב, מרוב מצור תמהני, כמה אנשים מתו בעשור האחרון מרעב בעזה?
    מצור דינו כיליון דמוגרפי בעוד הרצועה רק הולכת וצומחת מספרית.
    היכן האחריות של הערבי בן עזה על מצבו?
    כל אלו נעדרים במאין איוושת מטה קסם אוריינטליסטי

    האם בראשית ימי הישוב ההבלגה לא התבצעה כחלק ממנגנון היישוב, האם גישת העוד דונם ועוד בית איננה מענה אקטיבי?
    האם בנייה מסיבית ביו"ש או לחילופין כיבוש צפון הרצועה ובניה שם איננה מענה אקטיבי אפשרי ברוח ראשי הישוב?

    אינני קורא לבצע זאת אולם ההקשר הולך לאיבוד, בתור מבקר ספרות שקעת אל הטקסט ושכחת את הקונטקסט.

    " אי הרצון המופגן שלנו בהחרבת חיים ברצועת עזה, אולי יגביר במעט את אהדתם של המתונים ברצועה כלפינו, יעודד רצון טוב מצדם של חלק תושביה כלפי חיי שכנות טובה עמנו."
    עמדה זאת עמדה למבחן כמה וכמה פעמים, בעיקר בפרק הזמן בין 1994 ו-2001. עד חומת מגן, האם הטבת התנאים של הערבים ביו"ש ועזה סייעה למתינות? הורידה את סך האלימות?

    בסופו של מספר – מאז הקונסילידציה של רעיון המדינה הפלסטינית באוסלו, מספר ההרוגים מטרור עלה בעשרות מונים – האם ייתכן והזה הזאת נוסתה ונכשלה בעבר?
    האם אין לקח ללמוד מכך?

    האם אין כאן אונס של 'הראוי' על ה'מצוי' ברוח אותו אידיאליזם נאיבי?

    גישתך לא מנומקת דיה.

    טל קופל |
  2. מענה למאמר של אריק גלסנר.
    כולי תקווה שהאתר "ארץ אחרת" ייתן ביטוי מאוזן לחשיבה השמאלנית, המקדימה את הדעה האישית על פני המציאות. זה די נחמד להאזין לדעות נאורות כביכול פרי עטו של ד"ר, אלא שכדוקטור אני מצפה בעיקר לסימוכין עובדתיים לתזה המוצגת, מה שאין במאמר זה.
    הדור שלנו גדל בצלם של ענקים, ענקי רוח, ענקי התמסרות וענקי מדיניות רוצים שמות ?
    מי שלא יודע שילמד קצת היסטוריה, אלא שכדור שגדל בצל, התעורר אצל רובנו המצב הפסיכולוגי האינפנטילי, שאם אוכיח שהם קטנים ועלובים, אז בכך אוכיח שאני גדול.
    מסיבה זו נוצרה במדינה דחייה תרבותית מסיבית לכל מה שהוא ערכי, רציני וצודק ומה שהחליף את הערכי, הרציני והצודק זו הגישה הכוחנית, הדמגוגית והנרקיסיסטית – אני ואפסי עוד.
    ולעניין המאמר של ד"ר אריק גלסנר הישראלים יכולים להיות ערכיים ומוסריים במידה כזו ואחרת, מה שאינם יכולים לעשות, זה להפוך את שכניהם לערכיים ומוסריים.
    לישראלים אין יד ולא רגל בפגישה של המופתי הירושלמי עם היטלר, לישראלים אין יד בפעולות הטרור שארגן הוועד הערבי העליון, משנות השלושים ועד קום המדינה, כנגד רכישת אדמות על ידי יהודים בארץ ישראל. הוועד הערבי העליון, הוא זה שהורה לערבים רבים למכור ליהודים אדמות, על מנת שבכסף זה יקנו נשק להבריח את היהודים מהארץ.
    לישראלים אין השפעה משמעותית על הדרך שבה תושבי עזה בוחרים את מנהיגיהם. רק לתזכורת, הגישה השמאלנית שמייצג הד"ר המכובד, צווחה באוזנינו על העוול הנורא שנעשה, כשכוחות הביטחון הישראלים הרגו את השייך יאסין, וזאת מבלי לקחת בחשבון, שאותו שיך יאסין, הוא זה שחיבר את הזרוע הצבאית של החמס אל ההנהגה המדינית שלו והוא זה שהטיף ערב ובוקר לקהל נאמניו, שרצח יהודים זו מצווה מהקוראן.
    למי הקשיבו אנשי עזה במשך השנים ?
    אכן גם אנחנו כחברה איבדנו קשב לערכים נעלים, ונכון שאנחנו יכולים להזדעזע ממעשים של קומץ הפשיסטים אשר בקרבנו, אבל עדיין אנחנו כחברה לא מריעים להם ולא קוראים להם שהידים (קדושים). ועל זאת אין לנו להתגאות באופן אישי, על המוסריות האישית שלנו, כי בזכות שרשרת של דורות התעצבה המוסריות שלנו. אולי רשומה היא בדי אן אי שלנו אבל על זאת יכולים להצביע חכמי הגנטיקה.
    ולסיכום. יהיה זה עוול איום ונורא עבור בנינו ובני בנינו, אם נאבד את הערכים והמוסריות שלנו, אבל לא פחות גרוע מזה, הוא להקדים את דעה על פני המציאות.

    טוביה רז |
  3. ניתן להגיב באריכות לדבריו של ד"ר גלסנר, אך אסתפק בשתי נקודות.

    ראשית, ד"ר גלסנר קובע ש"המרכז העברי החכם ידע אז כי מי שמבליג אינו מעיד על חולשתו, הוא מעיד על כך שהאנרגיה שלו מופנית ליצירה ולבנייה, ולא להרס, מלחמה ונקמה. הוא מוכיח את עליונותו על אויבו בכך שהוא מנסה למזער את נזקיו של אותו אויב ", ולכן מציע הבלגה של שבוע. ותמיהני, מה יקרה אם לאחר אותו השבוע, שבו החמאס יפגיז וישראל תבליג, החמאס רק יגביר את תאבונו? מה על כל ההרס והחורבן והמוות שיותיר אותו השבוע? האין בניסוח הציורי הנ"ל פשוט רומנטיזציה של הטמנת הראש בחול?

    ושנית, אם בהטמנת הראש בחול עסקינן, הרי שבתור אדם המנסה ללמוד מן העבר, ד"ר גלסנר מתעלם לגמרי מכך שאין שום עדות לכך שהבלגה של שבוע, או חודש, או אפילו שנה תביא לידי כך שתהיה "לנו לגיטימציה עולמית גדולה יותר". כבר 14 שנה שאנו חווים מטחי רקטות, נשק תלול מסלול המכוון לאזרחים בלבד, 14 שנה של מה שמוגדר בכל המשפט הבינלאומי כפשעים נגד האנושות. 14 שנה שהדברים נעשים בין השאר מן המקום שבו ישראל הבליגה הבלגה אחת גדולה ופינתה את גוש קטיף. האם אכן הבלגה זו קנתה לנו לגיטימציה בינלאומית לטווח ארוך?

    ועל מה יש לנו להלין? הרי מעל מאה אלף אזרחים סוריים נהרגו, וחלקם על ידי שימוש בנשק כימי – והעולם נדם. אז אם הד"ר רוצה לדבר על שיקולי מוסר, בבקשה. על כך ניתן וצריך להתווכח. אבל אל יבוא בשם הנאורות ולקחי ההסטוריה ויאמר שהבלגה היא כח במונחים פרגמטיים. אירועי השנים האחרונות, כמו (לצערי) לקחי ההסטוריה של אלפיים שנות גלות, מעידים כאלף עדים שאין הדברים כך.

    אלישע רוזנצוויג |
  4. ומה הד"ר צ'מברליין הנכבד מציע לעשות לאחר ששבוע ההבלגה יחלוף ??????????

    יער דורון |
  5. אתה באמת מציע להחזיר אותנו לימי הישוב העברי בהם עמדנו על נפשנו?
    ומה אח"כ? למשרפות?
    אני מסכימה עם כל האבחנות שלך לגבי ההיסטוריה בשילוב הטמטמת הציבורית, אבל גם ריאל פוליטי די אופטימי יוביל למסקנה שהחבר'ה מעזה לא ישקטו עד ש"לא יישאר ציוני אחד בין הנהר ובין הים".
    האם בגלל שהוויתורים המפליגים שכבר ביצענו (וגם הצענו) לא היו בקונצנזוס מקיר לקיר, מה שאתה מפרש כחוסר רצון טוב, זה מה שמנע מהם לקחת את ההזדמנות?
    אתה באמת חושב שהבלגה ורצון טוב (בחיזבאללאית מדוברת: קורי עכביש של חברה מערבית שבעה) יגרמו להם לכתת חרבותם לאיתים?

    מיכל |
  6. תודה על תגובותיכם והערותיכם. חלקן דורשות מחשבה ולא תגובה שליפתית. אבל אני רוצה להשיב בכל זאת על כמה מהן.

    לטל: 1. אחרי מלחמת העולם השנייה השקיעה ארה"ב כסף רב בשיקומה של גרמניה. היא עשתה זאת למרות שלא היה עליה חובה מוסרית כלשהי – גרמניה פתחה במלחמה והפסידה בה – אלא מטעמים ריאל-פוליטיים. גם במקרה של עזה קיימים שיקולים ריאל פוליטיים כאלה.
    אבל קיימים בהחלט גם שיקולים מוסריים: שלטנו ברצועה קרוב לארבעים שנה, כך שמצבה אינו בלתי קשור אלינו – יחד עם סמכות באה אחריות (ואיני נכנס אפילו לציון העובדה שחלק מתושבי הרצועה הם פליטים וצאצאי פליטים שברחו מפנינו בתש"ח).
    2. אני מקווה שאתה לא רציני באמירתך שבעזה לא מתים מרעב ולכן זה לא נקרא "מצור". "מצור" הוא לא רק רעב-מוות – גם ייאוש ואבטלה והפסקת חשמל של שמונה שעות ביום הם מצב לא נעים…
    3. לא הסרתי מהפלשתינים את האחריות למצבם והטלתי אותו רק עלינו. מאידך גיסא, אני לא סבור שאנחנו שיות תמימות – והמחשבה שאנחנו שיות תמימות לא רק פגומה מוסרית אלא גם מסוכנת לבטחוננו, כי איננו מביטים במציאות כהווייתה. איננו רוצחים במכוון נשים וילדים – זה נכון, וזה הבדל גדול וחשוב – אבל אנחנו לא הצד הסביל בלבד בסכסוך הזה (אנחנו, למשל, מונעים מעם אחר את חירותו – עובדה בסיסית שקשה להתכחש לה).
    4. אתה צודק לגמרי שהטרור התגבר מאז הסכמי אוסלו. ועדיין – אין זה אומר שלא צריך לנסות לחתור לפיתרון שישלב את צרכינו הקיומיים במחשבה מוסרית. אני חוזר ומדגיש – כפי שעשיתי במאמרי – שאין לי פתרון קסם, אבל אני לא מציג את אי העשייה כפתרון, כפי שעושה הימין – כי אי העשייה היא אחת מהשתיים: או מדינת אפרטהייד או מדינה דו לאומית.

    לאלישע – טענותיך חזקות ללא ספק. עם זאת, הצעתי נאמרה ב"שמא" ולא ב"ברי", בעוד הקול שאתה משמיע נחרץ למדי. ועל כך אשאלך אני: הרי התגובה הצבאית השחוקה אינה מסייעת אף היא. האם לא ייתכן שבשורה של מעשים קטנים – כדוגמת הבלגה לשבוע ימים, הבלגה רשמית ומוכרזת – לא יחול שיפור כלשהו בהלך הרוח בין העמים? ייתכן שלא – אך ייתכן גם שכן.
    הצעתי, אגב, כפי שכתבתי במאמר, נשענת על הצלחותיה יוצאות הדופן של "כיפת ברזל", כך שהבלגה של שבוע מצדנו, בתקווה, לא תביא לאבדות גדולות בנפש. נכון הוא שלא הייתי מציע את הצעתי אם היינו עוברים בסך מול כיתות יורים של החמאס. אבל, ברוך השם, איננו במצב הזה.

    ליער – תגובתך מבטאת את ההיסטריה הישראלית במיטבה. החמאס לא מזכיר בכלום את כוחה של גרמניה – מעצמה צבאית עולמית – בסוף שנות השלושים. דווקא מתוך הכוח העודף האדיר שלנו, אנחנו יכולים לנסות גישות אחרות, גמישות יותר, ולא להיסחף בפבלוביות לאלימות תחת אלימות. וכן, יש בזה סוג של כוח.

    למיכל – חלק מהטענות שאת מייחסת לי לא טענתי כך שהפני אותן למי שטענן (על הקונצנזוס וכו'). חלק אחר של טענותייך מעיד גם הוא על הלך הרוח הלא רציונלי – אם כי המובן – שלנו, הישראלים. אנחנו לא עומדים בדרך למשרפות מול החמאס! אנחנו חזקים ממנו לאין ערוך. אני גם לא נאיבי עד שאחשוב שהבלגה של שבוע תביא את החמאס לכתת חרבותיו לאתים. אני חושב – וזה מה שביטאתי במאמרי – שבצד הפגנת חוסן ושקידה על בנייתו של חוסן, שהיא כלשעצמה כוללת גם הפגנת תאוות החיים שלנו ורצוננו לחיות ולא להילחם כל הזמן, לא יזיק לנסות להפגין נדיבות וגמישות. לנסות במקביל גם את השיטה הזו (בקיצור: שכחנו את הגזר בכל הקטע הזה של המקל והגזר).

    לטוביה – תגובתך היא בעצם מה שאני חושש ממנו בייחוד, ראיית ההיסטוריה היהודית באור מיתי, כמיקשה אחת של אנטישמיות ושנאת-ישראל, בלי הבחנה היסטורית, בלי בחינה עצמית של חלקנו בהתרחשויות שונות. נכון, הפלשתינים מפגינים שנאה ורצחנות וחלקם גם מגלים אנטישמיות. עדיין, אין זה פותר אותנו מראייה צלולה של המציאות, וראייה צלולה של המציאות מגלה לעינינו שלא שונאים אותנו בסכסוך הזה בגלל שהלכה היא שעשו שונא ליעקב, לא מטעמים לא רציונליים. יש כאן מאבק אמיתי על ארץ אחת, שעם אחד – נכון: בטיפשותו, באי פשרנותו – הפסיד אותה לעת עתה. יש כאן מאבק ראלי והיסטורי אמיתי על כברת ארץ ולא רק שנאת ישראל. הבריחה המידית למחוזות האנטישמיות מנוגדת לערכי הציונות הבסיסיים של חזרה להיסטוריה, התבוננות מפוכחת במציאות, ביקורת עצמית על הקיום היהודי (אתה יודע ודאי איזו ביקורת חריפה מתחו כמה מגדולי הציונים על יהודי הגולה, עד שגם הם הואשמו באנטישמיות – למרות שצדקו לחלוטין – אנחנו קצת שכחנו את הקטע הזה של ביקורת עצמית בכל הקטע הזה של הציונות).

    אריק גלסנר |
  7. נדמה לי שהכותב לא מודע להיסטוריית העימות.אכן נכון הדבר שהיישוב העברי הבליג (בעיקר אל מול כוחם העדיף של הבריטים) מתי שהיה בעמדת חולשה אינהרנטית,אך בן גוריון מעולם הבליג היכן שהפעלת כוח מדודה (אם כי על פי רוב – לא פרופורציונלית).ראה פעולות קיביה,קלקיליה ושאר פשיטות התגמול של שנות החמישים המוקדמות.אם ברצונך למשוך את הגלותיות פנימה לדיון ,אזי ההיפך הגמור מ"מה יאמרו בגויים" (או בשמה העדכני והמגניב יותר – "לגיטימציה בינלאומית") היא בדיוק אותה תגובה פבלובית ריבונית שכל מדינה סוברנית תנקוט בה – הגנה בטווח קצר ו/או התקפה נגדית.לפי "משפט העמים" האמורפי – יצאנו וידינו על העליונה.אחרי הכל,אף אחד לא באמת לקח ברצינות את הפציפיסטים שקראו להימנע מנקם לאחר אסון התאומים.תמהני שהכותב הנכבד מרחיק את עצמו מהשמאל הרדיקלי – אך באותה נשימה מציע הצעות רדיקליות אשר שום אומה שפויה וחפצת חיים תשעה להן,או כמאמרו של צ'רצ'יל – "כבשה בעור כבשה"

    דוד ברק |
  8. אתהביטחון הבטחתם שהיציאה מרצועת עזה תביא וכך גם לגבי הלגיטמציה הבינלאומית. היציאה מעזה אמורה היתה להביא גם לגשוג תושביה. כל הניתוחים והערכות המצב של השמאל הישראלי מתנפצים מול המציאות .

    עמי |

הגיבו לכתבה