דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 ביוני 2001 | / מהדורה 04

צילום: אלינור קארוצ'י

הבוקר שאחרי

ניל מנוסי, בוגר דור המתירנות המינית, עורך חשבון נוקב עם המהפכה. זאת, בעקבות ספרו של מישל וולבק, "החלקיקים האלמנטריים", שתורגם לאחרונה לעברית וראה אור בהוצאת 'בבל'

 

  • על-פי המיתוס האחרון של המערב, המין הוא דבר שיש לעשותו דבר אפשרי, דבר שיש לעשותו ("החלקיקים האלמנטריים", עמ' 132).

מי שגדל, כמוני, בחברה ליברלית ומתירנית, קיבל כמובנת מאליה את מערכת הנורמות ודפוסי החיים שביססה בשנות השישים המהפכה המינית. הסדר החברתי החדש שהיא הביאה שינה כליל את שדה הדימויים הציבורי וחדר באופן ממשי ביותר לחיינו. השפעתו נתנה בנו את אותותיה הרבה לפני גיל ההתבגרות; דימויים מיניים גלויים עטפו את חיינו מגיל צעיר מאוד. מעל לכול, הביאה המהפכה המינית למיסודה של נורמה חדשה בכל הנוגע למערכות יחסים רומנטיות: המונוגמיה הסדרתית. אף על פי שרובנו עוד מאמינים בבלעדיות במהלך הקשר, לכולנו ברור שנעדיף לקיים יחסי מין עם יותר מפרטנר אחד. הנורמה, כך נדמה, היא גם אידיאל: כמה מאתנו יעדיפו להתחתן עם בן-זוגם הראשון?

הרבה לפני שניסינו לתת את הדעת על העניין ברצינות, היה ברור לנו שזכינו לחיות בחברה מתקדמת. כולנו, בגיל התיכון, רחשנו הערצה, גם אם עמומה, לתרבות ההיפית של שנות השישים, על אידיאל האהבה החופשית שבה. כולנו השתדלנו מאוד לנצל את החופש המיני שזכינו בו. אף על פי שלרבים מאתנו, אולי לרובנו, המאמץ הסב תסכול גדול, לא ויתרנו. לא יכולנו; הרי חופש הוא דבר שחייבים לנצל. לא?

ראינו הרבה מאוד עירום בחיינו – בעיקר נשי, יש לציין – מגיל מאוד צעיר. אמנם רובו המוחלט היה בתמונות ובסרטים ולא במציאות, אבל בכל זאת, אנחנו שמחים על כך שהעירום אינו מוסתר עוד, לפחות לא בתמונות ובסרטים. לא?

היום אנחנו גדולים יותר. כמעט כולנו ניהלנו יותר מקשר אחד. חלקנו הרבה יותר. חלקנו בכלל לא. לא ברור לנו באיזה שלב בהתקרבות הפיזית בין בני-זוג מתחילים המחויבות והביטחון. הביטוי "רק יצאנו" התחלף כבר מזמן בביטוי "רק התנשקנו", ולאחרונה גם ב"רק שכבנו". לעתים חולפים חודשים עד שמתברר שמדובר בחברות נאמנה. לעתים שנים. נפגענו הרבה, ראינו הרבה בגידות וסטוצים, אך גם ראינו וידענו אהבה. אפשרות האהבה, והביטחון שהיא נותנת, עוד ממלאת אותנו תקווה.

בסופו של דבר כולנו, כך נדמה, אסירי תודה על כך שהמין יצא מהארון. שמותר להתלבש איך שרוצים ולעשות מה שרוצים עם מי שרוצים. שיש לנו הרבה פחות מחויבויות מבעבר. שיש לנו הרבה יותר חופש.

לא?

משאלות סותרות

  • מעניין לציין שאותה מתירנות מינית הוצגה לעתים בתור חלום משותף, בשעה שהדברים היו אמורים למעשה במדרגה חדשה בעלייה ההיסטורית של האינדיבידואליות ("החקיקים האלמנטריים", עמ' 116).

כל עלייה בחופש כרוכה בעלייה בחוסר הביטחון, והמהפכה המינית אינה יוצאת מן הכלל. עיון ביקורתי באמנות הפופולרית – קולנוע, מוזיקה, ספרות – יכול לגלות לנו הן את המשאלות והן את החרדות הצפונות בתת-ההכרה של תרבותנו בכל הנוגע למהפכה המינית. עיון כזה חושף מתח פנימי גדול, סכיזופרני כמעט, השורר בין האידיאלים השונים שהניעו את המהפכה.

המקום שבו מתבטאים המתחים הללו בצורה המובהקת ביותר הוא מוזיקת הפופ שהיא, ניתן לומר, פסקול חיינו. מצד אחד, מלות שיריהם של זמרי הפופ ממשיכות מסורת שמרנית ביותר של שירי אהבה, הנמשכת באופן רציף מימי-הביניים והמקדשת אהבה תמימה, בלעדית ונצחית. בה-בעת, בלבושם החושפני, בתנועות ריקודיהם ובסגנון חייהם המתירני מבטאים אותם זמרים ממש את האידיאלים ההדוניסטיים ונטולי המחויבות של המהפכה המינית, המנוגדים באופן מוחלט לאותה אהבה שהם סוגדים לה. זמרי הפופ שרים אהבה אך לבושים, מתנהגים ומשדרים סקס נטול אהבה.

בשלל קליפים ותוכניות טלוויזיה מבטאת האמנות הפופולרית את הפנטזיות האופפות את החופש המיני החדש, אך בה-בעת, ביצירות אחרות, היא מציגה גם את צדו האפל של חופש זה: עולם מערכות היחסים הפך לעולם שבו דבר אינו מובטח. בסרטים שראינו לאחרונה, כמו "וונדרלנד" ו"אושר", נקלעות דמויות נשיות תמימות המעוניינות באהבה למפגשים מיניים מנוכרים עם גברים שכעת, בעידן החופש המיני, אינם מחויבים אפילו להישאר אחרי ששכבו עמן. מסרטים אלו נראה כי החופש השתלם רק למעוניינים במין נטול מחויבות ורגש; למי שמחזיק בתקוות הרומנטיות של פעם, הנתפשות היום כמיושנות, אין סיכוי.

ספרים וסרטים רבים הביאו לנורמליזציה של פנטזיית הבגידה, ואף ציירו סביבה הילה רומנטית ומושכת. במקביל, יצירות רבות אחרות מבטאות את האימה הגדולה המתלווה לה. בספר "סוף דבר" של יעקב שבתאי מתייסר הגיבור עד כדי שיגעון לאחר שגילה שאשתו בגדה בו. לאחרונה בוטאה אותה אימה בסרט "עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק, שבו צולל טום קרוז לגיהנום של ממש רק מפני שגילה שאשתו כמעט בגדה בו.

למעשה, את עידן האהבה החופשית מלוות מראשיתו חרדות גדולות, כפי שניתן לראות בסרטים משנות השבעים. בסרט של קלינט איסטווד, "מיסטי", ובסרט "מחפשת את מר גודבּר" (בדומה ל"חיזור גורלי" המאוחר יותר) מתגלים מאהבים ללילה אחד – בסטוץ לגיטימי, אגב, לא בבגידה – כרוצחים פסיכופתים, והגיבורים נעשים לקורבנות כתוצאה ישירה מאורח חייהם המתירני, המרתיע-מושך את הצופה.

התמונה המשקפת בצורה החזקה ביותר, לטעמי, את האיום המסתתר במתירנות המינית, נמצאת ב"תפוז המכני", גם הוא של קובריק. רווקה מזדקנת חיה בגפה, במחיצת חתוליה בלבד. היא מוקפת יצירות אמנות המציגות דימויים מיניים בוטים (אם כי בצורה מתוחכמת ו"אמנותית"), אשר מעידים עליה כי היא מחלוצי המהפכה המתירנית. גיבור הסרט, ראש כנופיית צעירים אלימה, חודר לביתה ומתקיף אותה באחד מפסליה-שלה – פאלוס חרסינה ענקי. המשמעות ברורה: הרווקה המבוגרת, שבדור הקודם קדמה ומיסדה את "השחרור" המיני, מותקפת על-ידי התוצר הצעיר של אותו שחרור ממש, ובנִשקה-שלה.

ה"תפוז המכני" מגלם בתוכו את הסכיזופרניה של האמנות העכשווית ביחס לחופש המיני: הוא מציג את השחיתות המוסרית שנולדת מתוך תרבות ללא צניעות וללא גבולות, אך מסיר מעל עצמו את כל הגבולות והצניעות. כשהערצנו את הסרט בתיכון, שטופים בדימויי החופש המיני ואחוזים בהם, זה היה מפני שהסרט שלהב יותר משהוא זעזע. לא יכולנו לראות את מה שהסרט מראה בבירור: המתירנות המינית טורפת את עצמה.

גיבוריו של מישל וולבק הם מי שהפסידו מהמהפכה: הילדים המוזנחים של הגרושים; המכוערים, השמנים וחסרי הביטחון שהמהפכה רק העצימה את עלבונם ואת תסכולם; רווקות מבוגרות הכמהות למשפחה ולילד; ואפילו היפים והיפות, שאף שלכאורה הרוויחו מהמתירנות, הרי שההיחשפות המוקדמת למין הקהתה את רגשותיהם

יצירות אלה, אף כי נוטים לתפוש אותן כביקורות על המצב האנושי בכלל, מבטאות למעשה ביקורת ספציפית על החיים לפי הערכים של המתירנות המינית. ייחודה של הביקורת הוא שהיא אינה מושמעת מהאגף השמרני, אלא מתוך הקהילה האמנותית-ליברלית. אולי זו אחת הסיבות שהביקורת אינה מושמעת באופן מפורש, בצורת מאמרים סוציולוגיים או ביקורת תרבות, אלא באופן מובלע ועקיף ובסופו של דבר גם רפה, באמצעות יצירות אמנותיות. להוציא את התנגדותן של כמה פמיניסטיות לפורנוגרפיה, יציאה גלויה כנגד המתירנות המינית מתוך החוגים הליברליים מתפרשת מיד כנסיגה ריאקציונרית ומבהילה לפוריטניות. יצירה אמנותית, לעומת זאת, נבחנת בדרך-כלל במונחים אסתטיים וספרותיים, לא במונחים מוסריים. כשאמן מבטא את ספקותיו ביחס לליברליזם באמצעים אמנותיים, הוא מצליח להתחמק מתווית השמרן.

החלקיקים האלמנטריים

  • האם אפשר לראות בברונו פרט? התנוונות איבריו היתה שייכת לו, כפרט הוא יכיר את שקיעתו הגופנית ואת המוות. לעומת זאת, השקפת חייו ההדוניסטית, והכוחות שעיצבו את תודעתו ואת תשוקותיו, היו שייכים לכלל בני דורו ("החלקיקים האלמנטריים, עמ' 179).

ל"ז'אנר" זה של ביקורת חברתית על הליברליזם המיני, המושמעת ביצירה אמנותית דווקא, הצטרף לאחרונה רומן צרפתי בשם "החלקיקים האלמנטריים", מאת מישל וֶולְבֶּק. השפעתו של הספר היתה עצומה. מאז שפורסם, לפני שלוש שנים בלבד, תורגם לכ-35 שפות, עובד למחזה, ספריו הקודמים של מישל וולבק התגלו ואחד מהם עובד לסרט, ולוולבק קמה באירופה עדת מעריצים צעירה המשננת את ספריו וסוגדת להם. הספר עורר סערה אינטלקטואלית גדולה באירופה, שנשמעו בה קולות רועמים הן של הליברלים והן של השמרנים, ובמהלכה העתיק מישל וולבק את מגוריו לאירלנד. ליברלים רבים זעמו על מישל וולבק והאשימו אותו בגזענות ובמיזנתרופיה, בעוד שאחרים ראו בו מבקר תרבות חשוב; השמרנים ראו ברעיונותיו אישור לבוז שתמיד רחשו לתרבות המתירנית, אך גם הזדעזעו מהשפה הגסה ומהתכנים הבוטים.

ומה ב"חלקיקים האלמנטריים"? בכתיבה צלולה ונוקבת ובעלילה חסרת רחמים מציג מישל וולבק את צדדיה האפלים ביותר של המתירנות המינית. גיבורי ספרו הם מי שהפסידו מהמהפכה: הילדים המוזנחים של גרושים; המכוערים, השמנים וחסרי הביטחון שהמהפכה רק העצימה את עלבונם ואת תסכולם; רווקות מבוגרות הכמהות למשפחה ולילד; ואפילו היפות והיפים, שאף שלכאורה הרוויחו מהמתירנות, הרי שההיחשפות המוקדמת למין הקהתה את רגשותיהם והפכה אותם ליצורים מתגוננים ומנוכרים. המפתיע הוא שקול הנכאים הזה, היוצא בכאב ובזעם מתוך הליברליזם כנגד האָשׁיות שלו עצמו, ושמצא לו תהודה גדולה כל-כך, בוקע דווקא מצרפת – ארץ המסמלת בעיני רבים את השחרור המיני המתקדם. הצלחתו הגדולה של "החלקיקים האלמנטריים" מעידה על כך שלמרות, ואולי בגלל, הבוטות הגדולה המאפיינת קטעים ממנו ("החלקיקים האלמנטריים" כולל תיאורים ארוכים ומדכאים של החיים בקומונות נודיסטיות, ושל אורגיות), הוא נגע בעצבים חשופים של החוגים המתירניים באירופה.

ייחודו הגדול של "החלקיקים האלמנטריים", וגם מקור כוחו, כך נדמה לי, טמונים בכך שהוא חוצה את הקו המוכר בין יצירה אמנותית לבין מאמר סוציולוגי ומוסרי. מישל וולבק בקיא בהיסטוריה, פילוסופיה ומדע, והוא קורא היטב את הקשר בין מהלכים אינטלקטואליים וכלכליים לבין המציאות הקונקרטית של החיים במערב בעשורים האחרונים. בניגוד ליצירות אמנותיות אחרות, שהגיבו על המתירנות המינית בכך שפשוט הציגו כמה מתוצאותיה העגומות, וולבק מגולל על פני עמודים רבים ניתוח היסטורי וסוציולוגי מפורט של תולדות המיניות במחצית השנייה של המאה העשרים. הן דרך דמויותיו והן בראיונות שנתן, וולבק גם עומד על כך שלא ישפטו את דמויותיו שיפוט פסיכולוגי, וכמקרים ייחודיים. קריאה זו תחמיץ את שורש הדברים. יש להבין את הדמויות במונחים סוציולוגיים ואתיים.

מישל וולבק, יש לציין, אינו מציע פתרון ממשי. הוא כותב מתוך ייאוש. אך עצם הקישור המפורש בין סיפור חייהם של אינדיבידואלים לבין הרובד החברתי עשה דבר שסרטיו של קובריק, למשל, לא עשו: הספר זוקף אצבע מאשימה כנגד אנשי הרוח, הפוליטיקאים ואנשי העסקים המקדמים את המתירנות המינית ומרוויחים ממנה, ונוקט עמדה גלויה של התנגדות.

טקסי חניכה

  • כבר מביקורו הראשון אצל אמו הבין ברונו שההיפים לעולם לא יקבלו אותו לחברתם; הוא לא היה, ולא יהיה לעולם חיה יפה ("החלקיקים האלמנטריים, "עמ' 63).
  • יופי יוצא דופן […] יש לו השפעה על-טבעית, ונראה שהוא מבשר על גורל טראגי, ללא יוצא מן הכלל ("החלקיקים האלמנטריים, "עמ' 61).

גיבוריו של "החלקיקים האלמנטריים" הם ברונו ומישל, שני חצאי-אחים, פרי ברית נישואים קצרה ובגידה. אמם ההיפית הצטרפה לקומונות ניו-אייג'יות של חיפוש רוחני, וחינוכם הופקד בידי קרובי משפחה ופנימיות. היותם אחים-למחצה מציגה אותם מיד כילדי המתירנות המינית החדשה, תוצר התפוררות התא המשפחתי ועליית ערך המימוש העצמי האינדיבידואלי.

שניהם גדלים כאשר "רחש הרקע" הרוחני שלהם הוא תמונת העולם המטריאליסטית והא-מוסרית של המדע המודרני. היקום, כך מספרים להם גם אם לא מפורשות, הוא בחשבון אחרון חסר פשר, אגד חלקיקים אלמנטריים הנעים ללא תכלית במרחב, והאורגניזמים שנוצרו בו, פרי מקרה עיוור, נתונים במאבק הישרדות דארוויניסטי. אלו הן אמיתות היסוד. תמונת העולם האטומיסטית המקנה לספר את שמו משפיעה בהכרח, מראה וולבק, על המארג הפסיכולוגי והמוסרי של חברה שאוחזת בה: במסגרתה מגיעה גם החברה, בהדרגה, לאטומיזציה של אינדיבידואלים, העוסקים בהישרדות.

אל רחש הרקע הפסיכולוגי הזה מצטרפת המציאות הכלכלית-חברתית של שנות החמישים והשישים: היחלשות הדת והערכים השמרניים, וחדירתה לאירופה של תרבות ההמונים ההדוניסטית מארצות-הברית. במהלך התבגרותם של מישל וברונו, ובפרק זמן קצר מאוד – הודות ללגיטימציה של השימוש באמצעי המניעה, היחלשותה של הצנזורה, ופולחן הנעורים והיופי של המגזינים והקולנוע – נפרם הקשר, שעד אז היה אדוק מאוד, בין מין לאהבה, בין מחויבות לפריון. הפעילות המינית, שייצוגיה בתקשורת ההמונים, ובמהרה גם בלבוש, הלכו והתרבו, החלה לתפוס את מקומה במרכז עולם החוויות המציעות עצמן לצרכן. המין נתפש עתה כחוויה גופנית עזה אך מעורטלת מאהבה, מבלעדיות וממחויבות הורית, והתחילה לאפוף אותו הילה דתית ממש, כאילו היה תמצית ההוויה. בפעם הראשונה עברו את גיל ההתבגרות – לא בני חוג מצומצם של אצולה, אלא בני ציבור שלם – בנוף גדוש כל-כך בהבטחות לחופש מיני מוחלט.

באמצעות דמויותיו מנסה וולבק להראות, שכל מי שגדל במציאות זו נתון במלכוד. כאשר הנורמה היא מונוגמיה סדרתית, מתבססת התחושה שמי שאינו מנצל אותה מחמיץ. כתוצאה מכך, לפחות כל הקשרים המיניים הראשונים מתנהלים כך שזכותו של כל אחד מהצדדים לפרוש מהמחויבות בכל רגע, וחובתו להיעתר לאותה דרישה מבן-זוגו. כיוון שאין מחויבות הדדית מלאה, הרי שאין גם אמון הדדי מלא. בני-הזוג מתרגלים לחיות ביחד באינטימיות פיזית מלאה, אך באינטימיות רגשית שהיא בהכרח סדוקה, ומבעד לחרכיה בוקע הרחש התמידי של אפשרות הפרידה. במצב כזה מוכרח כל אחד מהצדדים לשמור לעצמו פתח מילוט (באמצעות פלירטוט עם אחרים, למשל) ולהתגונן מפני האפשרות שהשני ישתמש בפתח המילוט שלו. ומובן שהאחד מחזק את השני, ולהפך. לא במקרה זה מזכיר מרוץ חימוש: במערכות יחסים ללא ביטחון יש להתחמש רגשית.

דמויותיו של מישל וולבק, אף שהן ממשיכות לייחל לאהבה, חיות בניכור ובהתגוננות. מישל וולבק מראה כיצד ריבוי של מערכות יחסים מיניות בגיל צעיר בהכרח מקשיח את הנפש. הענקה של הגוף למספר גדול של אנשים מביאה למעין "הוזלה" של הגוף: במפגש החמישי, קשה להתייחס לגוף באותן רגשות ובאותה יראת כבוד כמו בפעם הראשונה. אבל בד-בבד עם זאת, קיום קשרים אינטימיים עם מספר גדול של אנשים מביא דווקא ל"התייקרות" של הנפש: במפגש החמישי האדם עבר כבר ארבע פרידות; הוא יותר מפוכח, יותר ציני, יותר נזהר מפיתוח של ציפיות, יותר נשמר אל לבו. וכן הלאה: ככל שהגוף מוזל, הנפש מתייקרת; ככל שהגוף מתערטל, הנפש מתכסה ומתערלת. בהדרגה בהכרח מתגלעת באדם מעין גלות בין הגוף לבין הנפש, בין הפעילות המינית לבין אהבה, אינטימיות ובלעדיות. כך נתפש המין, יותר ויותר, כפעילות גופנית מוחצנת שהיחס אליה אדיש ושחולקים אותה בקלות עם זרים, בעוד האהבה ננעלת עמוק בפנים, ספונה במקלטי הביטחון של הנפש, ובקושי ניתנת למישהו.

וולבק מראה שהמונוגמיה הסדרתית יוצרת מעין שרשרת חיול, המכשירה נערים ונערות להיות מכונות לחימה בשדה הקרב של המיניות החופשית. זהו טקס החניכה שכמעט כולנו נידונו לעבור. כמובן, תמיד אפשר להיוולד מחדש, ומשאלה זו אכן חוזרת ומופיעה בתרבות הפופולרית: מדונה השבה להרגיש "כמו בתולה"; ולהבדיל, ערן צור השר "יש לנו אהבה/ היית מאמינה/ אחרי כל המדבר הזה…". אך שחזור התמימות הוא עתה קשה מתמיד.

כטקס חניכה חלופי, מציג מישל וולבק את מה שניתן לכנותו ספסל התסכול: "בחלקיקים האלמנטריים", בזמן שחבריו זוכים לקצור את פירותיה של המתירנות המינית, מתבוננת דמותו של ברונו מהצד, ותחושת העלבון והכישלון שלו הולכים וגוברים. הנזק שנגרם לברונו הוא בלתי הפיך: מיותם לעד מאהבות הנעורים שלא ידע, הוא מבלה חלק ניכר מחייו הבוגרים ברדיפה אחר פנטזיות מיניות ילדותיות, ללא אהבה אמיתית, וסופו שמאבד את שפיותו. בספר שיצא לאחרונה, "זאת לא המסיבה שלך", מאת אבנר שביט (שהיה בן 16 בעת כתיבתו), עובר המספר התבגרות דומה. "המסיבה" היא חיי המין של חבריו וחברותיו הקרובים, שהמספר זוכה לשמוע עליהם אך לא לקחת בהם חלק. מסיבה זו, הלועגת לכל מי שאינו משתתף בה, תמיד היתה אקסקלוסיבית; אלא שבפעם הראשונה קירותיה שקופים, וההזמנות מחולקות לכולם. מה שחדש הוא רגש התבוסה. הן מברונו ב"חלקיקים האלמנטריים" והן מהמספר של "זאת לא המסיבה שלך" אנו נפרדים כשהם מדוכאים וקהים. ברונו מאושפז בבית-משוגעים, ושביט מסיים את ספרו ב"חה חה חה!" ארוך: צחוקו הציני והמדוכא של המספר, שבגיל 16 כבר פיתח ראיית עולם ניהיליסטית כשל זקן מריר.

כמעט בלתי אפשרי היום שלא להימצא איפשהו על הרצף בין שני טקסי החניכה האלו. רק בודדים – אלו המקדישים עצמם לאדם אחד בלבד בלי לחוש שהם מפסידים – מצליחים להתחמק משניהם.

ליברליזם מיני וליברליזם כלכלי

  • ביולי 1972, בעת שברונו השתתף בטיול […] הצליח פטריק קסטלי, צעיר צרפתי אחד שהשתייך לקבוצתו, להרים שלושים ושבע בנות בפרק זמן של שלושה שבועות. באותו פרק זמן, ברונו רשם לעצמו אפס נקודות ("החלקיקים האלמנטריים", עמ' 67).

ההבחנה המרכזית של מישל וולבק, שהוא ביטא אותה גם בספרו הראשון, "הרחבת תחום המאבק" (טרם תורגם לעברית), עוסקת בקשר בין ליברליזם מיני לבין ליברליזם כלכלי. ההשוואה פועלת כך: הן ליברליזם כלכלי והן ליברליזם מיני מתבססים על אותו אידיאל, הגדלת חירות הפרט. שניהם יוצרים מצב של תחרות חופשית שבמסגרתה, כך נדמה, כל אחד רשאי לפעול באופן עצמאי למען מימושו העצמי (בין אם בהקמת עסק ובין אם בבחירת פרטנרים), כל עוד אינו פוגע בחירותו של הזולת.

אולם בשני המקרים התוצאות בשטח רחוקות מאוד מהאידיאל המקורי. הן הליברליזם הכלכלי והן הליברליזם המיני יוצרים ומשמרים מעמדות, וכך מגדילים בעקביות את הקיטוב בין המעמד הגבוה למעמד הנמוך. כך, בתחרות קפיטליסטית נטולת מעצורים, אלו שתנאי הפתיחה שלהם מוצלחים, מתעשרים ומקימים תאגידים גדולים, בזמן שמצבם של בני המעמדות הנמוכים רק הולך ונעשה יותר גרוע. גם בתחרות המינית נטולת המעצורים של המונוגמיה הסדרתית, שבה הנורמה והאידיאל הם צבירת מספר רב של פרטנרים מיניים, נוצרים מעמדות: אלו שנכנסים לעולם החיזור עם תנאי הפתיחה הטובים ביותר (היפים, לפי אידיאל היופי הרווח, ובעלי הביטחון העצמי) זוכים לצבור "הון" מיני ולנהל חיי מין מגוונים ועשירים; האחרים, שתנאי הפתיחה שלהם אינם מתאימים לכללי השוק (המכוערים, לפי אותו אידיאל של יופי, וחסרי הביטחון) רק הולכים ו"מתרוששים", וגורלם הוא בדידות ואוננות. אל מול הליברליזם הכלכלי עומד האידיאל הסוציאליסטי, ששכר המינימום בו הוא הוגן וצבירת ההון האישי בו מוגבלת; אל מול הליברליזם המיני עומדת דרך החיים השמרנית, שהמין מוגבל בה למסגרת הנישואים והניאוף בה מגונה. כשנעלמים גבולות אלו, מקבעים הן הליברליזם הכלכלי והן הליברליזם המיני מערכת ערכים חומרנית המבוססת על צבירה, בין אם של הון ובין אם של חוויות מיניות. הן הליברליזם הכלכלי והן הליברליזם המיני מכוננים מציאות חברתית דארוויניסטית של תחרות אגרסיבית: בעלי עסקים מתחרים על אותו פלח שוק של צרכנים פוטנציאליים ומבוססים כלכלית, ומשקיעים הון גדול בפרסום המונחה על-ידי שיקולי ביקוש ונעדר כל חשיבה מוסרית; צעירים וצעירות בשוק החיזור של היום מתחרים גם הם על אותו ציבור מצומצם של יפים ויפות, משתמשים גם הם בכלים שיווקיים הכרוכים בהתקשטות ובהתעסקות מופרזת במראה החיצוני, ונאלצים גם הם להציב שיקולים אנוכיים מעל שיקולים מוסריים.

לא במקרה מזכירה השפה הרווחת הן בעולם העסקים והן בעולם החיזור דיבור הנהוג בשדה הקרב. בשני המקרים מוזכרים לעתים קרובות כוח, עצמאות, שמירת אופציות פתוחות, שיקולים טאקטיים, התגוננות, התחמשות, כיבוש.

הכלכלה והמין אכן אינן מערכות נפרדות. למעשה, המערכת המינית והמערכת הכלכלית משיקות זו לזו וניזונות זו מזו. בחברה הטכנולוגית של היום, התאגידים הכלכליים השולטים במדיה הם הכוחות אשר מבססים את אידיאל היופי. הטלוויזיה, הקולנוע, העיתונות ופרסום החוצות הם הממלאים את המרחב הציבורי בתכתיבי היופי העכשוויים, ואת כולם מנהלים גופים כלכליים. כאמור, שיקוליו של בעל עסק בכלכלת השוק החופשי, שרצונו לשרוד בתחרות האגרסיבית על כיסו של הצרכן, תמיד תועלתניים: הוא יספק לצרכן את הדימויים החזקים והמגרים ביותר. כיוון שאין דימויים יותר חזקים ויותר מגרים מאשר דימויים מיניים, אלו הופכים בהכרח לדימויים הרווחים ביותר, והם בהכרח נעשים יותר בוטים מדי עשור. רשת הפנטזיות של החופש המיני, המשרתות את השוק כולו, מגלגלת בתורה תעשיות רבות נוספות: קוסמטיקה, ניתוחים פלסטיים, מאכלים דיאטטיים, מכוני בריאות ועוד.

כמובן, הקשר הוא דו-כיווני. הכסף והמין משפיעים זה על זה בדינמיקה של היזון חוזר: אידיאל יופי קיים מכתיב את הדימויים שיהיו רווחים במדיה, צריכת הדימויים מעצימה את כוחם של בתי-העסק שמשתמשים בהם, ואלו מחזקים בתורם את אידיאל היופי. הדברים אמורים גם לגבי אורח חיים מתירני והדוניסטי, כמו זה המאפיין את גיבורי מרבית סדרות הטלוויזיה. כאשר חוקי המערכת הם חוקי השוק החופשי, הרי שהאליטה הכלכלית והאליטה המינית מחזקות זו את זו.

ההשוואה בין הליברליזם המיני לבין הליברליזם הכלכלי חושפת סתירה עמוקה בעולם הערכים של השמאל. השמאל החדש של שנות השישים אחז בתמונת עולם המבוססת על נטייה חזקה לקומוניזם בכל הנוגע לכלכלה, אך לליברליזם ולאינדיבידואליזם קיצוני בכל הנוגע למערכות יחסים, אורח חיים, אמנות וכו'. האינטלקטואל השמאלני סולד ממתירנות כלכלית, אך מצדד במתירנות מינית. אחת הדרכים שבהן השמאל פתר לעצמו את הסתירה הזו היתה זיהוי של השמרנות המינית עם הבורגנות הקפיטליסטית. שורש הזיהוי הזה בתורות הסוציאליזם והקומוניזם: המארקסיסטים האשימו את "תא המשפחה הבורגני" ברכושנות, והמהפכה הסובייטית (ובעקבותיה הקיבוץ הישראלי) שאפה לכונן חברה שבה מוסד המשפחה אינו קיים עוד. בדרך זו נוצקה דמותו של הסוציאליסט הבוהמיין והמשוחרר מינית, שבשנות החמישים והשישים היתה לאחד מסמלי תרבות-הנגד הצעירה. באמצעות הצמדת התווית הבורגנית למשפחתיות הממוסדת יכול היה הבוהמיין להתנגד לליברליזם הכלכלי, ועם זאת, לעודד את הליברליזם המיני – בלי לחוש בסתירה הפנימית (כמובן, הסתירה פחות חריפה היום, שכן פחות ופחות שמאלנים מתנגדים לכלכלת השוק החופשית. הן במישור הכלכלי והן במישור המיני, נראה כי האינדיבידואליזם מנצח).

מה שוולבק מראה הוא שהמתירנות המינית דווקא הולמת יותר את התפישה הקפיטליסטית: ביסוד שתיהן עומדת אותה השקפת עולם, המקדשת את מימושו העצמי של הפרט. האידיאלים הליברליים מתיימרים ליצור חברה יותר חופשית, אך תוצאותיהם בפועל סותרות את הכוונה המקורית. כאשר חופש הפרט הוא האידיאל המקודש, נוצרת סביבה דארוויניסטית כוחנית שבה כולם מתחרים בכולם. תחרותיות זו, יש להדגיש, אינה ממציאה את הכוחניות והאנוכיות האנושית, אך היא מסירה מעליהן את הרסן ונותנת להן מרחב פעולה בלתי מוגבל. בחברה ליברלית לגמרי, ובשם החופש, דבר אינו מובטח, ולכן יש להיאבק על הכול – מאבק שבו החזקים שורדים, בעוד חיי החלשים נעשים קשים, מתישים וממילא פחות חופשיים.

בדארוויניזם הכלכלי-מיני הפועל בתרבותנו, שנכון לעכשיו אין כוח ראוי לשמו המתנגד לו, נבררים בהדרגה היפים והחזקים – מצב שיש בו דמיון מטריד לטבע החייתי. לאחר אלפי שנים של בניית מוסר קהילתי המבוסס על צניעות ומחויבות, מוסר שכל תכליתו להתגבר על היצרים האנוכיים, מחזיר אותנו הליברליזם הכלכלי-מיני, בתהליך בלתי נמנע, ליצרינו הנחותים ביותר.

לקראת מילון פוסט-ליברלי

  • בלב הברבריות הטבעית, יכלו לפעמים (לעתים נדירות) בני-האדם לברוא מקומות קטנים, חמימים ושופעי אהבה. חללים קטנים וסגורים, שמורים, שההדדיות והאהבה שורות בהם ("החלקיקים האלמנטריים", עמ' 89)

וולבק, כאמור, אינו מציע גאולה. האנוכיות האנושית היא כה עזה בעיניו, שרק כוח אחד יכול לה, והוא הדת. אלא שוולבק רואה את המהלך החומרני-חילוני, שבעיניו הפך את הדת לאנכרוניסטית, כבלתי הפיך. את הניסיון של הניו-אייג' להחיות מסורות רוחניות הוא רואה כנידון מראש לכישלון, כיוון שגם הניו-אייג', בסופו של דבר, הוא מסורת של מחפשי דרך אינדיבידואליסטים, ואינו מציע אלא נחמה ופורקן אישיים. בספר, כאשר מישל, שהנו מדען, מגיע למסקנות הללו, הוא מכוון את מחקריו המדעיים בהתאם. בפרקיו האחרונים הופך הספר למדע-בדיוני: מישל מגבש תמונת עולם פיזיקלית חדשה של המציאות, המכירה בקיומם של קשרי אהבה כדבר ממשי; אך הוא משוכנע שהאורגניזם האנושי כפי שהוא קיים היום אינו מסוגל לחיות לפיה, ולכן מוצא נוסחה לשיבוט מושלם של בני-אדם. בעשורים שאחרי מותו מצליח ממשיך דרכו לשכנע את הציבור להנדס גנטית אנושות חדשה, חד-מינית ונטולת אינדיבידואליות, אנושות של תאומים זהים. הספר, מתברר בסוף, נכתב בידי בני האנושות החדשה, בגוף ראשון רבים, והוא מוקדש לזכרו של האדם – שלמרות רשעותו ואנוכיותו תמיד האמין באהבה, והתנדב לפנות את מקומו למענם.

הסיום הגרוטסקי של וולבק מעיד על ייאושו. הוא עצמו חי כמו דמותו של ברונו: שוכב עם מעריצות רבות ככל האפשר ומבלה במועדונים להחלפת זוגות.

למרות הייאוש העולה מהספר, הוא זכה להצלחה. הסיבה כנראה נעוצה בכך, שאצל רבים מאיתנו אצורים מתחת לפני השטח ספקות עזים, מתח ותסכול בכל הנוגע לאורח החיים המתירני. הספר מעלה את מודעותנו לבעיות, אך גם מגדיל את אוזלת-היד והתסכול. אם מישהו מעוניין לשנות את חייו לאור ההבנות הללו, האפשרויות שלו מצומצמות מאוד. יש הבוחרים להצטרף לקהילות שמרניות במיוחד, דוגמת הקהילה החרדית, ולהסתגר בעולם שבו הדימויים כולם צנועים והערכים שמרניים. בעוד שאין לזלזל, לדעתי, במי שבוחר בדרך זו, ברור שלרוב האנשים היא איננה אופציה. עבורם, הדרך היחידה היא לפתח אדישות מסוימת ביחס לתרבות המתירנית, ולגבש יושר פנימי רב דיו כדי שיוכלו לעמוד אל מול עולם הערכים הזה ולבחור לחיות אחרת. חברה ליברלית מתוקנת אמורה לספק להם את החופש לעשות זאת.

ברם, במצב הדברים כפי שהוא היום, אפשרות זו היא תובענית מאוד, כמעט בלתי אפשרית. כיצד נוכל לדבר על הצנעת המין בתקשורת ובלבוש, בלי להיתפש כפוריטנים המתנגדים לחופש הביטוי? כיצד נוכל לדבר על רצון לשמור את המין לקשר עם מחויבות, בלי להיתפש כשמרנים, או פשוט מתוסבכים? אוצר המלים הליברלי – הנסב על ערכי חירות הפרט והמימוש העצמי, והדוגל בשחרור יצרים – אינו נותן לנו כלים לבטא את חוסר הנחת מהליברליזם המיני, או אפילו להיות מודעים לו. במידה גדולה הפכה השמרנות המינית לסטייה החדשה, ודרושים אומץ ולגיטימציה מהסביבה כדי לצאת מהארון.

יש לחתור לקראת אוצר מלים חדש, פוסט-ליברלי, שישאף לכלול בתוכו את ערכי הליברליזם וללכת מעבר להם. הליברליזם חולל כמה שינויים חיוביים מאוד ביחס למיניות: הוא יצר תפישה חדשה, אוהדת, של הגוף, והסיר הרבה מתסביכי האשמה ושנאת הגוף שהיו נחלת הפוריטנים; הוא הביא לביטול החוקים נגד הומוסקסואלים ולסביות ואִפשר להם לחיות כפי רצונם; הוא גם ביסס את חשיבותו של החינוך המיני ושל השכלה רחבה בכל הנוגע למין. אולם כתוצאה מכך, הוא יצר מצב שבו תפישת הגוף והמין מוכתבת על-ידי ציפיות מוגזמות וכוחניות שמציבה התקשורת; שבו נורמת המונוגמיה הסדרתית יוצרת תחרותיות ומעמדות; ושבו הציפייה לחיבור של מין עם אהבה ומחויבות היא חסרת תוחלת. מטרת הפוסט-ליברליזם היא לשמר את הערכים החיוביים של הליברליזם, ובה-בעת לשחזר כמה ערכים שמרניים אבודים, כדי ליצור סינתזה חדשה.

בראש ובראשונה, יש מקום לחשוב מחדש על ערך הצניעות. בתודעה הליברלית מזוהה הצניעות עם צביעות, התכחשות והדחקה. "אין במה להתבייש" ו"לא צריך להסתיר שום דבר" הן מנטרות מוכרות. אך לצניעות, בלבוש ובהתנהגות, יש גם צדדים חיוביים. הצניעות שומרת על פרטיות, מרחיקה מבטים ומגעים מטרידים ומאזנת את המירוץ המתיש אחר המראה המושלם. הצניעות מחזירה לגוף תחושה של מסתורין וסוד, ומזמינה את הסובבים להעביר את המבט מגופנו פנימה: דווקא אלה הלבושים בצורה המסווה את הגוף ואינה חושפת אותו, הופכים למסקרנים יותר. הצניעות גם נותנת לנו את הזכות להתבייש: רבים אינם חשים בנוח כאשר הם מסתובבים בלבוש חושפני מאוד, או כאשר מצפים מהם לדבר בגלוי על פרטיותם; אלו שעדיין מתביישים מסומנים כעת כמתוסבכים. אבל אין מה להתבייש בצורך להתבייש. זה בסדר לרצות לשמור על פרטיות.

הלגיטימציה הפוסט-ליברלית לצניעות אינה נשענת על הטענות השמרניות – שהגוף הוא מכוער או מגונה או שיש להתבייש בו – אלא על הערכים הליברליים של כבוד האדם וחירותו: כאשר המרחב הציבורי אינו נתון כלל לשיקולי צניעות, בהכרח מוצבות דרישות בלתי אפשריות ביחס למראה חיצוני, המשלחות המונים למירוץ הבלים כדי שיוכלו לעמוד בהן, מירוץ שרק בודדים מנצחים בו. אין ספק, למשל, שלאובדן ערך הצניעות במרחב הציבורי נודעת השפעה ישירה על שיעור המתבגרים הסובלים מהפרעות אכילה: החושפנות בלבוש ובאמצעי התקשורת הפכה את הדרישה להיות רזה וחטוב לתובענית מתמיד. תהיה זו טעות לזהות כל קריאה לצניעות כצנזורה המגבילה את חופש הדיבור. ערך הצניעות בולם את התחרות הדארוויניסטית על המראה המושלם.

ערך הצניעות קשור לעניין גדול יותר. אחת התוצאות המפתיעות של המתירנות המינית היא שבפועל, היא צמצמה את הזכות להשתהות בכל הנוגע לקיום יחסי מין. ייאמר מה שייאמר על החינוך השמרני, הוא העניק למתבגרים, בפרט לנערות, את הזכות להשתהות ולסרב. לא רק נערות גדלו בידיעה שגופן מוגן על-ידי ערכי הצניעות והמחויבות, אלא גם גברים חונכו לכבד את פרטיותן של הנשים. כיום רצפה שלמה של צידוקים להשתהוּת נשמטה תחת רגליהן של נערות, שכל רצונן הוא שגופן ולבן ילכו יד ביד. למי שמעוניינת לשכב רק עם מי שיבטיח לה את העתיד, לא רק את ההווה, סיכוי נמוך למצוא מישהו. רוב הסיכויים שהיא תבריח אותו. כל טיעוניה נשמעים היום, אפילו באוזני עצמה, כתירוצים של מישהי שטרם "השתחררה", מישהי הסובלת מעכבות פסיכולוגיות בכל הנוגע לגופה. הרצון לחבר מין עם אהבה וביטחון הפך לתסביך. אך הרצון מובן מאליו: מדוע לא לשאוף לכך שההיחשפות הנפשית תצעד יד ביד עם ההתפשטות הגופנית?

גם כאן, הטיעון הפוסט-ליברלי נבדל מהשמרנות. השמרנות היתה סגפנית: היא גינתה הנאות גופניות באשר הן. הפוסט-ליברליזם, לעומת זאת, אינו שולל-גוף, אלא מאמין בחיבור הוליסטי של הגוף עם הנפש, של מין עם אהבה. כיום, דווקא מתוך דרך החיים הליברלית, אנחנו רואים שהגוף העירום, החשוף, המוענק לכול, הוא גם הגוף שהוסר ממנו כל הקסם. דווקא הצנעת הגוף, הצעפתו, הקדשתו לאוהב אינטימי אחד, הן שמקנות לו את יופיו האמיתי.

מעל לכול, חתירה לקראת ערכים פוסט-ליברליים צריכה להעביר את הדגש מאידיאל של עצמאות אישית וכוח לאידיאל של אמון הדדי ואהבה – הדבק היחיד שבו ניתן לחבר מחדש את החלקיקים האלמנטריים.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 4: "אין לאן לברוח". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ניר (ניל) מנוסה הוא הוגה דעות וחסיד חב"ד

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה