דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 באוגוסט 2003 | מהדורה 17

האתגר והמבחן הגדול של הציונות

"למרות העיסוק הציבורי התכוף בשאלת הגיור, נראה שמעטים בלבד בקרב מנהיגי הציבור בישראל על כל מגזריו מבינים כי שאלת הגיור בעת הזאת הנָּה אתגרן ומבחנן הגדול של הציונות ושל מדינת ישראל. הדברים אמורים לא מנקודת המבט של הבעיה הדמוגרפית בלבד, כי אם גם מבחינת מהותה של מדינת ישראל והצדקת קיומה כמדינה יהודית". בנימין איש-שלום, יושב-ראש "המכון ללימודי היהדות", שהוקם על-פי המלצת "ועדת נאמן", קורא לישראלים להתעורר

צילום: דבי קופר

למימד האנושי של בעיית הגיור בישראל נתוודעתי שנים אחדות לפני שמוניתי בידי ראש הממשלה, על-פי החלטת ממשלת ישראל, לתפקידי כיושב-ראש המכון ללימודי יהדות, המכון אשר נועד לאפשר חינוך והשכלה יהודית-ציונית לכל עולה ולהכשיר את המעוניינים בכך לקראת גיור בבתי-הדין של הרבנות הראשית.

זה היה בשעת לילה מאוחרת, עת הייתי שקוד על מחקרי. ברקע ליהג קריין הרדיו באחת מאותן תוכניות השיח בהשתתפות המאזינים, כדי למלא דקות אחרונות של זמן אוויר לפני החדשות. את תשומת-לבי צד לפתע סיפורה הנוגע ללב של מאזינה צעירה, סטודנטית באוניברסיטה העברית, אשר סיפרה על מצוקתה ועל מצוקת החבר שלה. הבחור, שהיה אז עלם צעיר שזה לא כבר השתחרר מצה"ל, היה בן למשפחה חד-הורית שעלה עם אמו כתינוק מדרום אמריקה לארץ, ואיתם גם שלוש אחיותיו. האֵם, אשר נשאה שם משפחה יהודי מובהק, מסרה את ילדיה ללמוד במוסדות טובים של החינוך הממלכתי, אך גם העניקה להם בבית חינוך ואווירה מסורתיים. כאשר גדל הילד וכבר היה לנער בן 16, בעל כושר גופני מפותח ומלא תוכניות לשירות צבאי קרבי, נתגלה לו לתדהמתו, כשקיבל לראשונה תעודת זהות, שאינו יהודי. לא אתאר כאן את המשבר האישי, את משבר האמון עם אמו אשר גידלה אותו כיהודי בלי לספר לו על כך שרק אביו היה יהודי, את הימנעותו, שלוּותה בייסורים ובחיבוטי נפש, מלשרת ביחידה קרבית מחשש כיצד ייקבר אם חלילה ייהרג, את הבושה ואת הפגיעה בדימוי העצמי. אך עכשיו, כך סיפרה הצעירה, רוצים השניים להתחתן. הוריה של הצעירה, חילונים-מסורתיים ממוצא מזרחי, מכירים את הבחור ואוהבים אותו, אך אינם יודעים שאינו יהודי. אם ייוודע הדבר לאביה, כך אמרה, יקרה אסון.

באותה עת עדיין לא הכרתי את מערכות הגיור בארץ, אך לנוכח המצוקה, התקשרתי למפיקת התוכנית ברדיו והצעתי את עזרתי לזוג הצעיר. לסיפור הזה היה בסופו של דבר סיום טוב ומאושר, אך מבחינתי זה היה מפגש בלתי אמצעי ראשון עם דרמה אישית ומשפחתית שהיתה עלולה להסתיים באופן טראגי. מאז נחשפתי במשך השנים למצוקות רבות שמקורן במאפיינים המייחדים את העלייה הגדולה לישראל, ואולם בחרתי לפתוח בסיפור זה מפני שהוא כל-כך טיפוסי לבעיה שבעוד שנים מעטות תקבל ממדים רחבים מאוד: צעירים שגדלו והתחנכו בישראל רוב שנותיהם, אשר רואים עצמם כישראלים ויהודים לכל דבר וגם סביבתם מקבלת אותם כך; הם מעורים בהוויה ובתרבות הישראלית-יהודית ואין להם שום זהות אחרת או זיקה לעם אחר, והנה לפתע על פרשת דרכים מכרעת בחייהם הם מגלים, ועימם גם החברה הסובבת, שהם שונים.

דמוגרפיה, תרבות, סולידריות יהודית

כמיליון איש עלו בעשור האחרון למדינת ישראל, רובם ממדינות ברית-המועצות לשעבר. כשליש מאוכלוסיית העולים אינה יהודית, ואף הובחן במגמה של גידול מהיר במספר הלא-יהודים בקרב העולים בשנים האחרונות. אם בשנת 1990 כ-95% מכלל העולים היו יהודים, הרי בשנים האחרונות חלקם של הלא-יהודים בקרבם עולה על 50%, ובשכבות הגיל היותר צעירות חלקם של הלא-יהודים עולה על שני שלישים. עובדה זו, כשהיא מצטרפת למגמות הדמוגרפיות בקרב האוכלוסיות הלא-יהודיות הבולטות בישראל ולמגמות ההגירה אליה, יש בה כדי להטריד את מנוחתם של כל המבקשים להבטיח שמדינת ישראל תוסיף להתקיים כמדינה יהודית וכמדינת העם היהודי, ותמשיך להיות מוקד להזדהות יהודית, אבן שואבת לעליית יהודים ומקור של עוצמה להבטחת קיומו של העם היהודי.

הדאגה לעתידה של ישראל כמדינת העם היהודי לנוכח המגמות הדמוגרפיות ודאי תורמת לכך, שנושא הגיור אינו יורד מסדר-היום הלאומי. הוא נדון חדשות לבקרים במסגרות פוליטיות שונות: בממשלה, בכנסת, במרכזי מפלגות, וכמובן, בחבר-הנאמנים של הסוכנות היהודית ובפורומים שונים של הקהילות היהודיות בתפוצות. נושא הגיור עולה לדיון מפעם בפעם גם בכנסים של ארגונים שונים בעלי מודעות חברתית או ציונית, וכן, בעיקר מזווית הלכתית, בכנסים ובמאמרים המתפרסמים בכתבי-עת של רבנים, כמולמשל, ביטאון רבני "צוהר". לעתים קרובות הוא זוכה לכותרות בעיתונים ומככב בתוכניות אירוח בטלוויזיה, בדרך-כלל על רקע של שערורייה מזדמנת.

ואולם, למרות העיסוק הציבורי התכוף בשאלת הגיור, נראה שמעטים בלבד בקרב מנהיגי הציבור בישראל על כל מגזריו מבינים כי שאלת הגיור בעת הזאת הנָּה אתגרן ומבחנן הגדול של הציונות ושל מדינת ישראל. הדברים אמורים לא מנקודת המבט של הבעיה הדמוגרפית בלבד, כי אם גם מבחינת מהותה של מדינת ישראל והצדקת קיומה כמדינה יהודית. אחד הביטויים היותר מובהקים להגשמתם של האתוס והחזון הציוני, ולהיותה של מדינת ישראל מדינתו של העם היהודי, הוא חוק השבות. חוק זה מבטא בלשון משפטית את תמצית ההשקפה הציונית, הרואה בעלייה אחת מן המטרות והחובות המרכזיות של מדינת ישראל. כל עוד מדינת ישראל מוסיפה לראות בעלייה לארץ ערך לאומי וצו ציוני קטיגורי, וסבורה שחובתה היא לקלוט כל יהודי המבקש לעלות, עליה להביא בחשבון את הפרופיל הדמוגרפי של העם היהודי כיום. אין זה סוד, כי שיעור גבוה של נישואי תערובת קיים לא רק בקרב יהודי ברית-המועצות לשעבר, כי אם כמעט בכל קהילות ישראל בתפוצות. אם תהיה עלייה מכל אחת מתפוצות ישראל, תמיד יהיו בין העולים רבים מאוד שאינם יהודים: בנים ליהודים או בני-זוגם. עלייתם של לא-יהודים תהיה תופעת לוואי קבועה של כל עלייה. ספקות באשר לאפשרות קליטתם והשתלבותם של העולים הלא-יהודים יפגעו מניה וביה גם באפשרות עלייתם של בני משפחותיהם היהודים. יתר על כן, מדיניות שלילית כלפי העולים הלא-יהודים תשדר יחס של דחייה כלפי יהודים רבים מאוד בתפוצות, תעמיק את תחושת הניכור כלפי המדינה ותעודד את התנתקותן של קהילות רבות ממדינת ישראל.

קל וחומר, אמורים הדברים ביחס לאוכלוסייה הגדולה שכבר עלתה לארץ. עולים שאינם יהודים אינם אוכלוסייה מובחנת ונבדלת מכלל העולים. הם באים מרקע חברתי ותרבותי דומה לשאר, והנָּם בני משפחתם של העולים היהודים. דחייתם והערמת קשיים על דרך השתלבותם המלאה בתוך העם היהודי ובחברה הישראלית לא זאת בלבד שיגרמו לניכור כלפי המדינה של העולים הלא-יהודים, כי אם גם את אחיהם היהודים ירחיקו וינכרו. אין מדובר, אם כן, בבעייתם של 300,000 עולים בלבד, כי אם בבעיה של כמיליון נפש, שהם כ-20% מכלל היהודים במדינה. דחיקתה של אוכלוסייה גדולה לעמדה של בדלנות חברתית, תרבותית ופוליטית עלולה להיות הרת אסון.

תהליכים טבעיים של טמיעת האוכלוסייה הלא-יהודית בקרב הרוב היהודי עלולים אף הם להפוך טרגדיות של יחידים לבעיה לאומית בהיקף נרחב. העובדה שדור שלם של צעירים אשר גדל בארץ והתערה בה, השתלב בתרבותה ואימץ את שפתה ומנהגיה, התחנך במוסדותיה ושירת בצה"ל, ועם כל זאת אינו יכול להינשא בארץ בדרך החוקית והרשמית, אינו יכול לממש זכות כה יסודית: להקים בית ומשפחה בדרך שתהיה מוכרת ומקובלת בחברה ועל רשויות המדינה – עובדה זו חייבות להיות לה השלכות מרחיקות לכת על דמותה של החברה בישראל ועל החוסן הלאומי שלנו. לראשונה מאז הקמתה של המדינה הופכת ההתבוללות במדינת ישראל, בדרך של נישואי תערובת או חיים משותפים ללא נישואים של יהודים ושאינם יהודים, לאפשרות ממשית בקנה-מידה רחב. עשרות אלפי צעירים לא-יהודים יינשאו מחוץ להלכה עם בני-זוג יהודים. יהיו מקרים רבים של קרע בתוך משפחות בשל התנגדות ההורים היהודים לנישואי בניהם מחוץ למסגרת היהדות. יתהווה לחץ ציבורי, שלא ניתן יהיה להתנגד לו, למען הנהגת נישואים אזרחיים בישראל. ניתן לצפות שגם גיור במסגרות לא-אורתודוקסיות יהיה יותר מבוקש בקרב חלק מן הציבור, ואף לכך, שלחץ ציבורי מתמשך ומתעצם יביא לביטול המעמד המיוחד והבלעדי של הרבנות הראשית בישראל.

מציאות שבה יהיו יהודים מבחינה אתנית, שהן המעמד הדתי והלאומי שלהם והן נישואיהם וגירושיהם לא יהיו מוכרים בקרב חלקי ציבור יהודיים אחרים, עלולה להביא לפיצול ולהתפוררות הריקמה החברתית העדינה, לקריסת הלכידות הלאומית ולפיזורם של כיתות, זרמים וקבוצות בעלי זיקה מסוימת ליהדות ההיסטורית, אך חסרי מכנה משותף דיו איתה, המסוגל ללכדם לישות לאומית אחת, בעלת חיוניות וכוח התמד.

גיור ממלכתי בהיקף רחב

אפתח בשאלת האיפכא מסתברא: האם קיים פתרון מעשי אחר זולת הגיור? בהזדמנויות שונות הציעו אישים שונים מגוון פתרונות, החל במתן שוויון הזדמנויות ומעמד לבתי-הדין של התנועות הלא-אורתודוקסיות לגייר גיור שהמדינה תכיר בו (להלכה, הבג"ץ כבר אישר את דרישתן של התנועות הלא-אורתודוקסיות בנושא זה), וכלה במה שכונה "גיור חילוני", ויתור גמור על מושג הגיור והסתפקות בהליך של התאזרחות, או הצעות לבחון ולהגדיר מחדש את השאלה "מיהו יהודי" ובכך "לעקוף" את הצורך בגיור.

דומה כי כל מי שמכיר את המציאות ואת המאפיינים של העם היהודי בזמננו, ודעתו אינה מוטה מבחינה אידיאולוגית או על-ידי אינטרס ארגוני, תנועתי או פוליטי, יודה כי כל אחד מן הפתרונות שהוזכרו אין בו התמודדות מניחה את הדעת עם הבעיות שתוארו. לא ניתן לראות פתרון בהצעה הנראית בעליל כלא-קבילה על מרכיבים ניכרים במספרם ובמשקלם הסגולי בעם היהודי, שעל כן גם לא תוכל למנוע את קריסת הלכידות הלאומית. מבחינה זו, רק גיור ממלכתי, אילו היה נערך בהיקף רחב, היה בו כדי להתמודד עם הבעיה. שכן, גיור הוא דרך המלך הכבושה מקדמת דנא להצטרפות לעם היהודי, שהכול מכירים בה.

חוזרת, אפוא, ועולה השאלה: האם הגיור הוא פתרון אפשרי? התשובה תלויה, כמובן, בשני השותפים למעשה הגיור: המתגיירים הפוטנציאליים והמגיירים הפוטנציאליים. נפתח בראשונים. פעמים רבות הושמעה הטענה, בעיקר בחוגים של בתי-הדין הרבניים, שהעולים כלל אינם מעוניינים בגיור ושעובדה זו מסבירה את מיעוט המתגיירים בפועל. טענה זו, הנראית לכאורה אמיתית, יש בה כדי להטעות ולהסיח את הדעת מאופייה המורכב והדינאמי של המציאות. עמדתם של העולים ביחס לגיור איננה קבועה, והיא משתנה בהשפעת גורמים שונים. יש להבין, שבאופן בסיסי הזדהותם של הרוב המכריע של העולים נתונה לעם היהודי ולמדינת ישראל. במחקר שערכה ד"ר מינה צמח מטעם המכון ללימודי יהדות התבררו הנתונים הבאים: רובם הגדול של העולים רוצים להשתייך למדינת ישראל (94%) ולעם היהודי (90%). רובם הגדול (69%) של העולים מעוניינים מאוד (21%) או די מעוניינים (48%) להכניס לביתם את התרבות והמנהגים היהודיים. 57% מקרב ההורים הצעירים או המתעתדים להקים משפחה מעוניינים מאוד (8%) או די מעוניינים (49%), שילדיהם יקבלו חינוך יהודי. למעלה ממחצית העולים (54%) הביעו עניין בהעמקת ההיכרות שלהם עם היהדות, ו-36% אמרו שהם מעוניינים ללמוד במסגרת מסודרת.

באשר ליחסם של העולים לגיור, מחקרים שונים מעלים את הממצאים הבאים. מחקר שנערך מטעם הסוכנות היהודית בקרב מועמדים לעלייה טרם עלייתם לארץ מגלה, ש-40% הביעו עניין בגיור. מחקרים שנערכו בקרב העולים בארץ מעלים נתונים שונים: לפי המחקר של ד"ר מינה צמח, כ-9% מקרב העולים הרווקים וכ-14% מקרב העולים הנשואים ליהודים מעוניינים בגיור. מחקר שנערך מטעם הסוכנות היהודית קובע כי כשליש מן הנשאלים (31%) שקלו בעבר להתגייר, אך כיום רק 6% מעוניינים בכך. 9% מהנשאלים ציינו שניסו להתגייר, ו-64% מהם טוענים שתהליך הגיור הוא תהליך קשה. 20% הביעו כוונה חיובית להתגייר, אם ישונה תהליך הגיור (!).

נתון לא פחות חשוב הוא העובדה, שבקרב העולים הבוגרים אשר החלו ללמוד באופן מסודר במכון ללימודי יהדות, קפץ מספר המעוניינים בגיור לאחר כחודשיים של לימוד עד ל-80%-85%.

עם כל ההסתייגויות שאפשר להביע באשר למידת הדיוק או האמינות של הסקרים, דומה כי ניתן להתרשם שיחסם של העולים לגיור אינו חקוק בסלע, ולאור זיקתם העמוקה לעם היהודי ולמדינת ישראל והתנודתיות המאפיינת את יחסם לשאלת הגיור, הרבה מאוד תלוי במה שייעשה ובדרך שבה תפעל המערכת המגיירת וחברת הרוב הוותיקה, החברה הקולטת.

לשם השגת עיקר המשימה די בגיורם של בין 30 ל-40 אלף עולים מקבוצות היעד המועדפות: נשים, נוער וחיילים. משימה זו היא בת-ביצוע בתוך שנים מעטות.

מבחנה של הציונות הדתית

הציונות הדתית, כתנועה רעיונית-רוחנית, כמפלגה (או מפלגות) פוליטית וכציבור גדול ומגוון אך בעל גרעין אידיאולוגי מגובש, חרתה על דגלה חזון גדול אשר ניתן לנסחו על רגל אחת בלשון הסיסמה העממית: "עם ישראל בארץ-ישראל על-פי תורת ישראל". משמעות הרעיון היא כינונה ועיצובה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, לאמור: כמדינה המונהגת על-פי תורת ישראל. חזון זה הנחה את ראשי תנועות המזרחי והפועל המזרחי, כאשר הצטרפו לממשלת ישראל מיומה הראשון של מדינת ישראל כשותפים מלאים לנשיאה בנטל האחריות. זה החזון אשר הנחה את הרב שלמה גורן ז"ל, כאשר גיבש את הקוד ההלכתי ואת מפעל הפסיקה המרשים אשר קבע, עד עצם היום הזה, את הנורמות ההלכתיות שיהלמו את צורכי הביטחון, מזה, ואת דפוסי ההתנהלות של צה"ל שיהלמו את דרישות ועקרונות ההלכה, מזה. אותה תפישה הנחתה את אנשי תנועת הקיבוץ הדתי כאשר ביקשו לבנות קהילה שוויונית עובדת, המעצבת את חייה ואת עבודתה לאור ההלכה. עקרונות אלה באו לידי ביטוי בהקמת מערכת החינוך הדתית-לאומית, החל מבית-הספר הממלכתי-דתי, דרך הישיבות התיכוניות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם-צבאיות; אך בעיקר הם עיצבו את תוכני החינוך. המושג שטבע הרב קוק, "תורת ארץ-ישראל", היה שם צופן לפוטנציאל של התחדשות ולגישה חדשה של אחריות לאומית כוללת הצומחת מתוך עולם התורה, והוא טיפח ציפיות ותקוות לבשורה חדשה.

ואולם, המוסד שביטא וסימל באופן הממשי ביותר את החיבור שלא יינתק בין התורה למדינה וייצג את מימד הקודש שבממלכתיות הישראלית, היה הרבנות הראשית. הרבנות הראשית, אשר נקשרה בשמו של הרב הראשי האשכנזי הראשון, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, מנהיגה הרוחני הכריזמטי של הציונות הדתית, היתה למוסד ההלכתי-הממלכתי העליון ונהנתה ממעמד סמכותי בקרב הציבור של הציונות הדתית.

בימיה הראשונים, בזכות אישיותו של הרב קוק, היתה הרבנות הראשית מקובלת גם על חוגים חרדיים. ואולם, למרבה הצער, בשנים האחרונות נתערער מעמדה והגיע לשפל ללא תקדים.

כבר לפני שנים רבות איבדה הרבנות הראשית את תמיכת הציבור החרדי. היא גם לא מצאה מסילות ללבבו של הציבור החילוני, אשר לא ראה בה מעולם מקור סמכות ונדרש לשירותיה, מכורח או מרצון, בעיקר בצומתי מעבר במעגל החיים. ואולם מה שהרבה יותר חמור מבחינתה הוא, שהרבנות הראשית איבדה למעשה אף את תמיכתו של הציבור הדתי-לאומי. באופן רשמי ובפומבי מוסיפים מנהיגיו לנהוג כבוד ברבנות הראשית ומקבלים מן השפה ולחוץ את סמכותה, אך בפועל, כמו בציבור החרדי, רבים בציבור הדתי-לאומי פונים בכל שאלה (הלכתית, חינוכית, אישית או ציבורית) לגדולי התורה של הציבור הדתי-לאומי.

זה שנים אין הרבנות הראשית עומדת בחזית ההתמודדות עם הבעיות ההלכתיות הציבוריות הגדולות, הקשורות למישור הממלכתי ולשאלת קיומה של מדינה יהודית ריבונית על-פי תורת ישראל. היא מתמקדת בעיקר בפיקוח על כשרות ובבתי-הדין לענייני אישות. האירוע המביך, כשהרב הראשי נאלץ לחזור בו מפסק הלכה בנושא השמיטה תחת איום של חרם מרב חרדי חשוב, היה המחשה טראגית למצבה ולמעמדה של הרבנות הראשית.

החלטתה של ממשלת ישראל בעקבות ועדת נאמן, להקים את המכון ללימודי יהדות ולהתמודד עם האתגר העצום שבקליטה הרוחנית של העלייה הגדולה בדרך של חינוך בדרכי נועם ובאמצעות גיור בקנה-מידה רחב, הציבה לפתחה של הרבנות הראשית משימה לאומית מן המעלה הראשונה. אני מאמין שזוהי הזדמנות יוצאת דופן עבורה לחזור למרכז הזירה הציבורית כמוסד הלכתי-ממלכתי עליון, אשר מוביל מהלך לאומי ומשתתף בדרך בעלת ההשפעה המכרעת ביותר בעיצובה של ישראל כמדינה יהודית.

אם תימנע הרבנות הראשית מליטול תפקיד מנהיגותי ומוביל בנושא הגיור, ולא תתמוך באופן פעיל במימוש החלטת הממשלה בעקבות ועדת נאמן (אשר זכתה לתמיכת רובם המוחלט של חברי-הכנסת: 80 חברי-כנסת מכל הסיעות הציוניות, ובכללם כל סיעת המפד"ל), זו עלולה להיות החמצה טראגית.

מדיניות כזאת עלולה לפגוע בראש ובראשונה ברבנות הראשית עצמה, שכן היא תחזק בעיני רבים את תדמיתה של הרבנות כמוסד לא-רלבנטי לתחיית עם ישראל בארצו, מוסד שאינו מכיר במציאות הדינאמית, המורכבת והמסובכת של העם היהודי בזמננו, ואיננו שותף למאמץ העצום של מדינת ישראל והעם היהודי במפעל שיבת ציון בעידן החדש.

לא פחות מכך, גישה כזאת עלולה לפגוע באושיותיה הרעיוניים של הציונות הדתית ובעקרונות שעל יסודם נבנה החינוך הציוני-דתי, לאמור: מעורבות ושותפות מלאה בנשיאה באחריות ובמימוש המשימות הלאומיות. העמדת הציבור הדתי-לאומי כציבור נבוך וחסר אונים נוכח האתגר והתפקיד ההיסטורי שזימנה לו ההשגחה העליונה, עלולות להיות לה השלכות רוחניות וחינוכיות ארוכות טווח.

ואולם הפגיעה הקשה ביותר עלולה, כמובן, להיות בחברה הישראלית ובציבור הגדול של העולים, שכל-כך זקוקים למנהיגות רבנית המבינה את גודל השעה. מנהיגות בעלת חזון ותעוזה, אשר תסלול את דרך המלך לגיור ממלכתי בקנה-מידה ההולם את היקף הבעיה, ותיענה לאתגר שהוא מן הגדולים שידעה ההיסטוריה היהודית. לציבור הדתי-לאומי ולציונות הדתית נועד תפקיד מרכזי ומכריע בדרמה המופלאה של גאולת ישראל. לעולם אל להם לשכוח את ביקורתם של חז"ל על ר' זכריה בן אבקילס בסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא במסכת גטין בתלמוד הבבלי. הביקורת כוונה לנקדנותו ההלכתית של בן אבקילס, להססנותו ולאי-נכונותו לקבל הכרעה כמנהיג כאשר הדבר נדרש, מה שהביא לחורבן הבית. וכך אומר התלמוד: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

הזדמנות היסטורית או החמצת השעה

מדינת ישראל נתונה באחת התקופות הקשות בתולדותיה. עליה להתמודד עם מבחנים מורכבים הן במישור הבטחוני-מדיני והן במישור הכלכלי. יחד עם זאת, אסור לה לשקוט על שמריה גם בתחום ההתמודדות עם האתגרים החברתיים והתרבותיים, הנובעים מהיותה מדינת עלייה. החברה הישראלית היא פסיפס עשיר של עדות וקהילות; העולים של אתמול הם הקולטים של היום. אוכלוסייה של כמיליון עולים חדשים שאינה מכירה את תרבותנו עוברת תהליך של השתלבות חברתית ותרבותית, ומפגש תרבויות זה אינו יוכל שלא להתיר את רישומו גם על חברת הרוב. כרבע מן החיילים הקרביים בצה"ל הם עולים חדשים. לא ייתכן שחותמם לא יהיה ניכר בצה"ל.

המאמץ הכביר של קליטה ושילוב חברתי-תרבותי של אוכלוסיית העולים בתוך העם היהודי חייב להיות מפעל משותף של כל חלקי העם. הוא חייב לבטא את ההסכמה הרחבה ואת אחדות המטרה בכל הנוגע לקליטת העלייה ולשמירת אופייה של ישראל כמדינה יהודית. הוא גם חייב להביא לידי ביטוי את אחוות האחים ואת הכבוד שהחברה הוותיקה רוחשת לעולים החדשים, על התרבות שהם מביאים עימם, על ההחלטה האמיצה שלהם לעקור ממקומם ולעלות לארץ ועל נכונותם להטות כתף ולהתגייס לכל משימה לאומית.

התהליך הלימודי והחינוכי, המתרחש בין כותלי המכון ללימודי יהדות במאות כיתות שנפתחו בכל רחבי הארץ במגזר האזרחי ובצה"ל, מאפשר לאלפי תלמידים עולים אשר נמנע מהם בעבר כל קשר לתרבות יהודית, להיחשף להיסטוריה של העם היהודי ולספרותו, לכל מכמני המורשת הפרשנית, הפילוסופית וההלכתית, למסורת ולתרבות העתיקה והחדשה, להוויה ולמציאות של הקיום היהודי המודרני על עושר גווניו, ובעיקר לחוויה שהם רצויים בינינו, אהובים לנו, אחים לגורל ולייעוד. האם יוכלו רבבות עולים השבים למולדתם גם להיכנס דרך שער מוסכם אחד אל העם היהודי ואל היהדות?

האם נשכיל לתת הזדמנות לתחייה תרבותית שתצמח ממפגש קשוב ופורה של שתי האוכלוסיות, הוותיקה והחדשה, ותהפוך את ישראל למוקד משיכה והזדהות? או שמא, חלילה, תוחמץ השעה?

פרופ' בנימין איש-שלום הוא מייסד ורקטור של בית-מורשה בירושלים ויושב-ראש ההנהלה של המכון ללימודי יהדות

הכתבה פורסמה בגיליון מספר17 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר בנימין איש-שלום הוא מייסד ונשיא בית מורשה בירושלים ויו"ר המכון המשותף ללימודי יהדות למבקשים להתגייר.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה