דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
23 בספטמבר 2009 | מהדורה 52

האמנות כפוטנציאל לשינוי

ספרה של רחל פלדחי-ברנר עוסק ביצירתה של רות אלמוג, ומזמן מבט ביקורתי-פמיניסטי לא שגרתי על הפואטיקה של אחת הסופרות הישראליות המעניינות ביותר.

רות אלמוג: החופש ליצור פירושו שחרורם של קשרי האהבה

שנמחקו.צילום: דן פורגס

"החופש ליצור: האמנית והעולם ביצירתה של רות אלמוג", רחל פלדחי-ברנר, מגדרים, הקיבוץ המאוחד, 2009

אלמוג, סופרת פורה הכותבת למבוגרים ולילדים, מוכרת לציבור גם מטורה הקבוע במוסף הספרותי של "הארץ", שם היא כותבת מאז שנות השישים.

המבקרים והחוקרים שעסקו בפואטיקה האלמוגית תחמו אותה בדרך כלל בשטח לירי ורומנטי מוגדר. כתיבתה נתפשה ככתיבה נשית המתמקדת בכמיהה לאהבה שמקורה בתסביך אדיפלי שלא בא על פתרונו. אכן, זוהי סיפורת המאוכלסת בדמויות חלשות ופגועות, בעיקר של נשים, הסובלות מאי-יכולת לקיים קשרים בין-אישיים "בוגרים". על פי התמונה העולה מן הביקורת הקודמת לספר שלפנינו, אלמוג מתרכזת בכמיהת הגיבורות לאהבת גבר כתנאי היחיד והבלעדי להרגשת שלמות וסיפוק.

צורת קריאה זו ביצירתה של אלמוג מתוארת על ידי פלדחי-ברנר כמה שאִפשר את התקבלותה של אלמוג אל הקאנון הספרותי. לטענת פלדחי-ברנר, זאת היתה דרכו של הממסד הספרותי לנטרל את ההיבט החתרני של יצירתה תוך שהוכיח לעצמו את הסובלנות ורוחב האופקים שלו ביחס ל"כתיבה נשית". פלדחי-ברנר מציעה זווית הסתכלות חדשה, אשר מעמידה את הגיבורה של אלמוג בראש ובראשונה כאמנית שמאבקיה ניטשים על חופש יצירה, ולאו דווקא על תשוקתה לאהבת גבר. שלא כמו המבקרים שקדמו לה, אשר מיעטו להקדיש תשומת לב להיבטים החברתיים והפוליטיים ביצירה זו, טוענת המחברת שהחזון המניע את האמנית ביצירת אלמוג הוא חיפוש תיקון למצב של אלימות וסבל במציאות שעוצבה על ידי ההיסטוריה הכוחנית של ישראל והמיליטריזם השולט בה. הסופרת מתמקדת ברוב יצירותיה בחברה הישראלית, שמייצגת לוגוס מיליטנטי, אטוּם לסבלו של הזולת. העימותים שמנהלות הגיבורות עם הכוחות הללו במסווה של אהבות רומנטיות נכזבות מאירים לדעת המחברת את המאבק על כתיבה חתרנית מן השוליים, כשהאתגר העומד בפני הגיבורות הוא לשרוד כאמניות בתחום החברתי הגבולי שאליו הודרו. סיפור המאבק שמנהלת האמנית איננו מבטא את המסר האתי. בעולם שאליו היצירה מודחקת ומודרת על ידי החברה הפטריארכאלית עצם היצירה היא אקט אתי!

הדיון של פלדחי-ברנר ביצירת אלמוג צריך להיות מואר בהקשר של מסורת המחקר הפמיניסטי-ספרותי שספרן החשוב של סנדרה גילברט וסוזן גובאר "המשוגעת בעליית הגג" סימן את ראשיתו. ספר זה, העוסק בסופרות בנות המאה ה-19 ונעשה אבן דרך במחשבה על ה"אישה הכותבת", כונן את רעיון הקריאה כפעולה יוצרת ומכוננת זהות. קריאתן של גילברט וגובאר היא קריאה מחדש, כהגדרתן, של טקסטים שכבר נקראו ופורשו אינספור פעמים בעבר. קריאתם על ידי חוקרות פמיניסטיות מאפשרת להפיץ את הבנתן השונה את הספרות שיצרו נשים באופן שמכונן סובייקט המתמודד עם הדיכוי וגם יוצא נגדו. קריאתה של פלדחי-ברנר בקורפוס של אלמוג חושפת הבנה חדשה דומה לזו של פואטיקה זו ש"חתרנות" היא עיקר גדול בה.

את הדיון בדמותה של האישה האמנית כפי שהיא מתגבשת לאורך יצירתה של אלמוג מבססת המחברת על התורה הפסיכואנליטית שפיתחה ז'וליה קריסטבה בעקבות ז'אק לאקאן על שלבי התפתחות האישיות והחברה, ועל תורת היסודות הסוציו-פסיכואנליטיים של היצירתיות שפיתח אוטו רנק. לפי קריסטבה, אי אפשר ליצור אמנות ללא שפה שהיא הלוגוס. הלוגוס, ההתבטאות ההגיונית והברורה, מעצב את הזהות האינדיווידואלית ומעניק את האפשרות של התקשורת החברתית. לעומת זאת, מערכת "הסמיוטי" כפי שמכנה זאת קריסטבה, מייצגת את השלב הפרה-אדיפלי של קשר עם האם, קשר אשר מסומן בזהויות בלתי נפרדות וקונקרטיות. השפה מסמנת עבור שני המינים את ההפרדה מן המצב הראשוני, שמאופיין במיזוג עם האם. הארס-פואטיקה של אלמוג מתמקדת בגילויי מעיינות הרגש הפרה-אדיפלי, מקור הזרימה החופשית של הקשר הסמיוטי הבלתי אמצעי בין האם והילד, שממנו יונקים שני המינים. המאבק בין הסימבולי לסמיוטי מתממש אצלה ביצירה האמנותית. מצד אחד שואפת הגיבורה האמנית שלה לחדור אל מרחב ההגמוניה הפטריארכאלית ולאמץ את הלוגוס שבלעדיו לא תיתכן יצירה, ומצד שני היא חייבת לממש ולקיים את חתרנותה על ידי חשיפת הסמיוטי. המאבק בין הצורך בחירות אמנותית לבין הפחד מן הפטריארכיה המשעבדת והמדירה מוכרע בזירה של המימוש עצמי.

אוטו רנק היה תלמידו של פרויד קודם שמרד במורו והציע חשיבה פסיכואנליטית חדשה על היצירה האמנותית. הוא טען שלא הדחף המיני או הביולוגי בתסביך אדיפוס הוא זה שמעצב את האישיות, אלא השאיפה הדומיננטית לאוטונומיה. כלומר, השאיפה של הילד להתנתק מהוריו ולממש את שאיפותיו האישיות. קריסטבה ורנק רואים באמנות פוטנציאל לשינוי תפישת עולם מגדרית, שיחולל שינוי מהפכני. הגיבורות האמניות של אלמוג מגלות על פי קריאתה של פלדחי-ברנר את היסוד האוניברסלי שטמון בגורם הסמיוטי, והוא זה שמעניק את המשמעות החברתית לאמנות. משמעות זו מצויה בחשיפת שוויון ראשוני ואוניברסלי החותר תחת הגיונה של הגמוניה כוחנית הגורמת לדיכוי וסבל לזולת בשם עליונותה.

הספר מאיר את יצירתה של אלמוג כיצירה ארס-פואטית רבת עוצמה המתרכזת בחקר היווצרותה ותפקידה של האמנות במציאות החברתית-פוליטית הישראלית. יצירה זו מבטאת זרמים סמיוטיים שמנסים להתנגד להגמוניה האלימה מתוך נחישות ומתוך עמדה המעורה בעולם החברתי ומחויבת לו. האופן שבו מעורה יצירה זו במציאות הישראלית מוצג בארבעת חלקי הספר, כשכל אחד מהם מוקדש לבחינת דיוקן האמנית והחזון האמנותי שהיא מציעה. התמות העומדות במרכז הן חניכת האמנית והיחשפותה לעולם, ההתמודדות עם מורשת השואה, העימות עם המציאות הישראלית-ציונית וחיפוש הגאולה באמנות.

החופש ליצור – חופש שעליו נלחמים האמנים, נשים וגברים כאחד, ביצירת אלמוג – הוא בראש ובראשונה שחרורם ושיקומם של קשרי האהבה והאמפתיה שנמחקו. המסר הפוליטי-אתי ביצירתה מדגיש ששוויון וצדק חברתי-פוליטי המבטיחים חופש מותנים בהשבת היכולת הנפשית של היחיד לקשר אנושי, אמפתי ואוהב עם הזולת. גם אם אין בכוחה של האמנות למצות את השאיפה הזאת לחופש, עליה לשמר את רוח שלילת אי-החופש, לשמר את הכמיהה ליחסים של סולידריות ואמפתיה בין בני אדם.

ד"ר ענבר רווה היא מרצה לספרות חז"ל

הכתבה פורסמה בגיליון מספר 52 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר ענבר רווה היא מרצה לספרות חז"ל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה