דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
7 ביוני 2011 | מהדורה 61

האם עוד ציונים אנחנו?

האתוס של בתי המדרש הפלורליסטים מציע בפועל קפיצה אחורה בזמן, אל מעבר להוגי ההשכלה והתחייה הציונית, היישר אל כתביו העתיקים של העם, למן המקרא ועד החסידות. האם החידלון הרוחני של הציונות הוא כורח המציאות?

  • "אני מבחין בין האידיאולוגיה הציונית – ילידת המאה ה-19 באירופה – ובין הכיסופים המשיחיים של העם היהודי לגאולה לאומית בארץ האבות".
  • (דוד בן גוריון. בתוך: אהוד בן עזר, "אין שאננים בציון", עמ' 66).

דבריו אלה של דוד בן גוריון משנת 1966 משקפים הכרה מאוחרת ובוגרת של "האב המייסד", המתבונן בפאר יצירתו ומבחין בצורך החיוני שביצירת חזון ציוני חדש שיוכל למלא את הריק הרוחני שנולד עם המדינה.

בן גוריון זיהה את החידלון הרעיוני שעמד לפתחם של כל בוני הארץ וילדיהם, שראו את עמלם – החילוני, היומיומי, ההירואי – מתגשם בה' באייר תש"ח, וחשש ממה שציפה להם מו' באייר תש"ח ואילך.

פיכחונו של בן גוריון לא מנע מאיתנו, דורות של צברים, את אותו חידלון רוחני. פגיעותיו ניכרות בכל פינה במפעל הציוני: במערכת החינוך, בצבא, בפקולטות למדעי הרוח ובהתיישבות העובדת, כך נדמה, יותר מכל.

מאז הולדת המדינה נאחז חלקו האחד של העם בישראליות, כלומר בפן החומרי של בניין הארץ; ואילו חלקו האחר, הציוני-דתי, נאחז ביהדותו המשיחית.

העדות הטובה ביותר לחלוקת העבודה בין בעלי החומר לבעלי הרוח נשתמרה בספר ילדים קלאסי שעד היום אני קורא בו לילדי. זהו הספר "100 שירים ראשונים", שאיוריו של דוש המלווים אותו מספרים טוב מכל מאמר את החלוקה הרעיונית של הארץ: בצד שיר העוסק בחולין (כלומר, בישראליות) יופיע איור של אדם בכובע טמבל, ובצד שיר העוסק בקדושה (כלומר, ביהדות) יופיע אותו אדם כשהוא חובש כיפה.

למה לחיות כאן?

העשור שלאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים אותת כי החלה מלחמת הקיום השנייה של מדינת ישראל – מלחמה המתאפיינת במעבר מהשאלה "האם נשרוד כאן?" לשאלה "למה לחיות כאן?"

כמו תמיד, הראשונים לחוש את אותות המשבר הרוחני היו המשוררים והסופרים (הסדק שבקירות המכולת התל-אביבית אצל יעקב שבתאי). אחריהם באו ההוגים, וניסו לתרגם את החוויה הישראלית הסדוקה לכדי שרטוט מגמות השיח הציבורי עליה (אליעזר שבייד במפעלו הבלתי נלאה להציע לאומיות יהודית רלוונטית ובייחוד ספרו מ"ציונות ליהדות – מיהדות לציונות", וכן מסתו של עקיבא ארנסט סימון "'האם עוד יהודים אנחנו", שהתפרסמו בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים).

עד כאן, נדמה כי הדברים ידועים…

דומה כי השלב השלישי בהתמודדותנו עם השבר התגלם בעמותות הפלורליזם היהודי, שהחלו לצוץ בסוף שנות השמונים (בהכללה אפשר לתאר את העמותות האלה כחילוניוּת המחפשת את זהותה במקורות ישראל בשילוב עם דתיות מתונה ופתוחה).

הופעת העמותות האלה (אלו"ל, עלמא, מכון החגים, המדרשה, בינ"ה ועוד רבות אחרות) העידה אמנם על צמא גדול לאוויר פסגות רוחני, אבל לא לאוויר פסגות ישראלי, כי אם יהודי. דווקא ב"נזר הבריאה" הציוני ניכרו ביתר שאת אותותיו של החסך הרעיוני הציוני, ורעיעות סיסמאותיו נתגלתה בחושיהם המחודדים של אותם צעירים מחפשי דרך. וכדבריו המצמררים של אבא קובנר, "נסתלקה שכינה מחצרו של קיבוץ".

האתוס המכונן

כיום, לאחר עשרים שנות פלורליזם יהודי במדינת ישראל, אפשר להתבונן בנראטיב שעיצב המפעל הזה לעצמו ולשאול את שאלת בן גוריון: האם הדרך שהוא מציע עבור האזרח מישראל היא הדרך למלא את הריק הרוחני שנוצר כאן?

אני סבור שלא.

מעבר לבעיות הרבות הניצבות לפתחו של הפלורליזם היהודי (הישענות רבה מדי על כסף אמריקאי, חוסר נגישות לקהלים שאינם של ילידי ישראל מהמעמד הבינוני ומעלה ועוד) קיימת עוד בעיה. כדי לעמוד עליה אני מציע לבחון את האתוס המכונן שהפלורליזם היהודי מטפח:

לימוד בית מדרשי של מקורות ישראל מתוך רצון לעשות אותם נגישים לכלל הלומדים, ותוך ביטול סמכותם הדתית ופתיחתם מחדש כמקורות מעוררי השראה לזהות יהודית פתוחה ורלוונטית (כמובן, לארגונים ולקהילות הרואים את עצמם מכונסים תחת הכותרת "פלורליזם יהודי" יש נראטיבים שונים ודגשים המיוחדים, אך נדמה לי כי האתוס המוצע לעיל אינו חוטא לרובם).

וכאן, מתחילה הבעיה.

אתוס זה מציע בפועל קפיצה אחורה בזמן, אל מעבר להוגי ההשכלה והתחייה והציונות, היישר אל כתביו העתיקים של העם, למן המקרא ועד החסידות.

כמו במעין פעולת-נגד הגליאנית פועל כאן הרצון למלא את שהחסירו מאיתנו דורות של חלוצים ובוני ארץ, וכמוצאי שלל רב אנו עטים על מכמניה של התרבות היהודית וממלאים את נפשנו במזון הרוחני יקר הערך שנשמר כל זמן בנייתנו את הארץ, וכעת הגיע עבורנו הזמן ליהנות מדשנותו המופלגת.

למעשה נוצרת כאן זהות יהודית-ישראלית שאיננה נשענת (כמעט) על יסודותיה של הציונות, ואשר מותירה את העיסוק בזהות הציונית לבתי הספר ולמבחני הבגרות. אין כוונת הדברים לשירה ולספרות העברית, שהן בשר מבשרו של האתוס הפלורליסטי, אלא לבניין-העל המחשבתי שנוצר באירופה במאה ה-19 ופותח במחצית הראשונה של המאה ה-20; בניין-על שניסה להתמודד עם שאלות של מודרנה וגולה, ויצר למעשה את התשתית הרעיונית שאפשרה ליהודים להמשיך ביהדותם גם ללא המסגרות הדתיות, באמצעות יצירת מושג הלאום, שנתגלגל מאוחר יותר למושג הציונות.

המסר העקיף של בית המדרש הפלורליסטי ברור: הזהות הציונית איננה יעד פדגוגי כשלעצמו, אלא תוצר לוואי; ולא זו בלבד, אלא שלעתים לימוד המקורות היהודיים אף משמש "כביש עוקף" ציונות. שהרי למה לעסוק בפוליטיקה? זהו חומר נפץ המפריע לתחושות העונג של חובשי בית המדרש…

יום העצמאות כחג ללא עומק

פגישתי הראשונה כאדם בוגר עם התרבות היהודית נערכה ב"מדרשה" באורנים. זו היתה חוויה מסעירה ומעצבת, שנשלבו בה כמיהות לב, חיפושי דרך, דמויות משמעותיות וטקסטים נפלאים.

כסביבה מעצבת העניקה לי "המדרשה" את הביטחון בהיותי יהודי לא-דתי, אך היא לא ענתה על הספק שרחש בי כל העת (אם כי בצורה היולית ועילגת) באשר לנושאים כמו חילוניות, צדק חברתי, ציונות ואהבת הארץ.

למדרשה יש זכויות רבות במפעל התחדשות החגים המסורתיים בישראל, ובמסגרת זו הוזמנתי (בזמנו) לשיחה עם גורם חיצוני שביקש ליצור לעצמו טקס יום עצמאות חדש. בהתלהבותי כי רבה "קפצתי על המציאה" וייחלתי לתחילת העבודה על יום חשוב זה, אך ידידי לצוות ציננו את התלהבותי וטענו כי אין זה חג עמוק דיו. אין לו מספיק "בשר", ומגילת העצמאות היא טקסט יובשני שאין מה לעשות בו בהתקבל חג.

זה היה איתות, שרק לימים הבנתי אותו במלואו, באשר לסדר העדיפויות שעוצב ב"מדרשה": עיסוק אינטנסיבי בחידוש ועיצוב מועדיו המסורתיים של העם, אך פחות מכך עיצובם של חגי הלאום הציוניים.

לחזור לחלום במסגרת הציונות

לדידי יש לעבור לשלב חדש בחינוך היהודי הפלורליסטי – שלב שמהותו לימוד עומק של מעצבי הזהות היהודית המודרנית כחלק ממסכת התפתחותו הרוחנית של עם ישראל.

תרבות כשמה כן היא, התרבותו של רובד אחר רובד על ציר הזמן. כשם שלא הסכמנו לקפוץ מעל התלמודים (כפי שביקשו חלק מחלוצינו) כך אסור שנסכים לקפוץ מעל הקניין הרוחני שנוצר במאה שנות ציונות.

מעניינת ההשוואה: בעוד הראשונים ביקשו למרוד בספרות החז"לית ועקפו אותה בהיאחזם בתנ"ך, אנו מבקשים להתעלם מהגותם של חלוצי המחשבה הציונית ולשחזר למעשה את אותו החטא.

את הכתבים היהודיים העתיקים כבר חילצנו מן האקדמיה והדת. כעת עלינו להפקיע את המחשבה הציונית מידי ההיסטוריונים, מבחני הבגרות והפוליטיקאים ולהפוך אותה לחומר בונה זהות ושיחה.

יתר על כן: לא ניתן להבין את המהלך הציוני ללא התמודדויותיהם הרעיוניות של הוגי הציונות עם ההיסטוריה היהודית וחוליי הגולה. הציונות, ביחסה ליהדות ולעם היהודי, היא מעשה טלאי על טלאי, תפרים גסים שבחלוף מאה שנה אנו עדיין מזהים אותם, והשאלה המונחת לפתחנו היא האם רצוננו להרחיבם או להמשיך במלאכה הקשה של תפירתם וקישורם יחד?

זכור לי שיעור אחד במכינה שבה לימדתי ציונות, ואשר במהלכו התקוממה כנגדי אחת החניכות והטיחה בי: "תסביר לי מדוע עלי לא לרדת מהארץ אחרי הצבא?!" וביני לביני ידעתי כי אין כאן תשובת-מתכון, וכי השאלה אינה אלא ביטוי אותנטי לריק רעיוני הנמשך מהחינוך בבית, עבור בגן וכלה בבית הספר.

לא ייפלא אפוא כי רבים מאיתנו מבינים את משמעות היותם ציונים כשמירה על צה"ל ובהתגייסותם לשורותיו. שהרי אם רק חודשים ספורים לפני גיוסה העזה אותה נערה לשאול את שאלת "הבן הרשע", מה יהא על כל מי שאינם שואלים ופשוט מתגייסים ללא כל בדיקה מקדימה של זהותם הציונית?!

הציונות, למן ראשית דרכה, לא תפשה את עצמה אך ורק ככלי פוליטי שנועד להביא לנו מקלט בטוח מפני האנטישמיות. נהפוך הוא! חלומות על "חברת מופת" ו"מרכז רוחני" ניסרו בחללה כל עוד היתה מעוטת אמצעים להגשימם.

דווקא כיום, כשיש לנו האמצעים, אנו נוטים לצמצם את הציונות לענייני פוליטיקה וגבולות גרידא, בזמן שאת שאיפותינו הרוחניות והאוטופיות אנו מבטאים מחוצה לה: מי במשיחיות ומי בקוסמופוליטיות, מי בניו אייג' ומי במדינת הלכה.

עלינו לחזור לחלום בתוך מסגרת המחשבה הציונית, ואת זאת לא ניתן לעשות אם לא ניחשף למפעלם ההגותי של חולמים ציונים שקדמו לנו והתמודדו עם שאלות זהות דומות לאלה שאנו מתמודדים איתן.

מהפכה בתוך הלאומיות

במאמרו "הספר העברי" מניח ביאליק, אביהם הרוחני של רבים מ"היהודים הפלורליסטים", את האדנים להתחדשות התרבות היהודית בארץ ישראל: "ואף 'מהפכה', כל זמן שהיא נעשית בתחום הלאומיות ובתוך חלל אווירה, מכאן היא מתחלת, מבראשית".

אליבא דביאליק, תנאי לכל מהלך של יצירה יהודית, ואף של מהפכה יהודית, הוא היותה לאומית.

לאומית, לא דתית.

כל ניסיון לטעון לבכורת הדת מחזירנו לגלות או משלחנו ישירות למדינת הלכה יהודית.

דרשתו המהדהדת של יוד'קה, גיבור "אבנים רותחות" של חיים הזז, עדיין כאן: "אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים הסותרים זה את זה… כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני" (עמ' 241).

האם אין אנו משחזרים את החלוקה הדיכוטומית והנואלת הזו (הכנענית ביסודה), רק שהפעם בהיפוכה?! מרוב שביקשנו מזור לנפשנו ביהדות, שכחנו את ציוניותנו. מרוב כמיהה לפיוטי בית סבא, הדחקנו את ניגוני בית אבא, מרוב צמא לעבר היהודי בגולה אסרנו על עצמנו לעסוק בציונות כאן ועכשיו.

יהדות ללא ציונות משולה לאילן סרק.

ציונות ללא יהדות משולה לאילן ללא חיים.

דתיים יושבי ציון וחילונים יושבי ציון מוזמנים להבין לעומקה את המחשבה הציונית: איש איש, קהילה קהילה, זרם זרם, בהתאם לנטיותיהם: הרצל, גורדון, ברנר, ביאליק, הרב קוק, ז'בוטינסקי, בן גוריון, לייבוביץ, בובר, אחד העם, הס וכו' וכו'.

עלינו לחזור ולהעמיד עלינו את משנתם של אלה, ולבחון דרכם את פני מקורות ישראל.

ללא "משקפיים תרבותיים" אלה, תמשיך היהדות ותיתפש כרומנטית או כמאובנת.

כדי שתחזור היהדות ותהיה עבורנו "תורת חיים", וכדי שתיווצר כאן תורת ארץ ישראל ייחודית ובעלת בשורה, עלינו לגשת אל חומרי היסוד היהודיים דרך עולם המחשבה המודרני והלאומי שהחל במפעל הכביר של הציונות.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 61 של "ארץ אחרת": קרועים – ישראלים עם דרכונים גרמניים. להזמנת הגיליון לחצו כאן

אבי זעירא הוא מנכ"ל מכון "שיטים"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה